אהוד אולמרט: מה נעשה עם הילד?

אהוד אולמרט: מה נעשה עם הילד?


אהוד אולמרט, ראש הממשלה 03.07.2006 11:24
אהוד אולמרט: מה נעשה עם הילד?


נאום ראש הממשלה במושב הנעילה של פורום קיסריה, כ”ז בסיוון תשס”ו, 22 ביוני 2006



אהוד אולמרט: מה נעשה עם הילד?

נאום ראש הממשלה במושב הנעילה של פורום קיסריה, כ”ז בסיוון תשס”ו, 22 ביוני 2006

נכבדיי,
משתתפות ומשתתפים,
פורום קיסריה שהפך מושג בחיים הכלכלים ציבוריים שלנו.

דרך אגב, חשבתי על כך תוך כדי שהייתי בדרכי לכאן, שהגיע הזמן שנקרא ל”פורום קיסריה” בשם הנכון שלו “פורום ירושלים”. אני מקווה שכך הוא יקרא בכבודו.

אני מבקש להודות על הסקירה המעניינת שקיבלתי שאת כל עיקריה רשמתי לי לדיונים נוספים ולברך על כך שנושא הרצאת הפתיחה של כנס זה הוקדש לקשר שבין “עוני וצמיחה כלכלית”.

אכן, נושא העוני מעסיק אותי ומדאיג אותי מאוד והדיון בו בהרצאת הפתיחה מאותת על מרכזיותו וחשיבותו.

מנקודת מבט מאקרו-כלכלית, המשק הישראלי נמצא היום על פסים נכונים.

יש לנו עודף בחשבון השוטף של מאזן התשלומים. יש לנו רזרבות במטבע חוץ ברמה מספקת, האינפלציה נמוכה ובגבולות היעד שהציבה הממשלה, נטל המס נמוך בהרבה משהיה בעבר, וגם הגירעון בתקציב המדינה – נמוך יותר מאשר בהרבה מדינות מפותחות.

האתגר בתחום הזה, והוא אמיתי וחשוב מדי – ואתם יודעים זאת טוב מאוד, הוא לשמור את קטר המשק על הפסים הנכונים.

בשנת 2005 הגיעו ההשקעות הריאליות בכלכלה הישראלית לשיא חסר תקדים של למעלה מ-6 מיליארד דולר.

מדובר בהשקעות שהגיעו אלינו מכל העולם. סך כל ההשקעות – כולל השקעות פיננסיות בכלכלה הישראלית – הגיע בשנה האחרונה ללמעלה מ-11 מיליארד דולר.

לפני יומיים, בכנס קרנות הון-סיכון בישראל, יכולתי לומר עם הרבה סיפוק כי: ב-13 השנים שעברו מאז החלה תעשיית ההון-סיכון בישראל בפעולתה, היא רכשה לעצמה מעמד מוביל בעולם, שניה רק לתעשיית ההון-סיכון האמריקנית – עם גיוס הון בהיקף של למעלה מ-10 מיליארד דולר.

מומחי הקרנות האלה – ובמיוחד המשקיעים הזרים בקרנות ההון-סיכון ישראליות – אינם מאלה השמים כספם על קרן הצבי. הם יודעים היטב מה הם עושים כאשר הם משקיעים בישראל, ואנחנו שמחים לראות אותם פה, ורוצים שיבואו עוד. ויבואו.

ההשקעות האדירות הללו הן כמובן הצדעה לרוח היזמות הישראלית, לאיכותה וחדשנותה של תעשיית ההיי-טק שלנו – אבל זו גם הבעת אמון בחוסנה, יציבותה ועתידה של הכלכלה הישראלית.

לא פחות מכך, זו תשובה ניצחת ותבוסה קשה לטרור – המנסה לזרוע פחד ולהטיל מורא. הקהילה הכלכלית הבינלאומית אומרת לו בקול ברור – איננו פוחדים, להשקיע בישראל.

אין עדות טובה על הדרך שבה נתפסת היום כלכלת ישראל בעולם מאשר החלטתה של חברת אינטל להשקיע 5 מיליארד דולר בהקמת מפעל חדש בארץ ובשדרוג המפעלים הקיימים, או בהחלטתו של ווארן באפט לרכוש ב-4 מיליארד דולר 80% ממניות חברת ישקר, רק מתוך עיון בביצועיה, אף מבלי שביקר בעצמו בארץ.

אי אפשר לחשוב על זרם זה של השקעות – במנותק מן התמונה הכוללת של המשק הישראלי, משק הצומח בשיעורים גבוהים יחסית, שמעטים כמותם בין המדינות המפותחות. בשנה האחרונה הגענו לצמיחה של למעלה מ-5.2% .

התחזית המעודכנת לשנה זו היא של 5.3%, אחרי צמיחה נחשונית בשיעור של 6.6% ברבעון הראשון של 2006.

נתונים מרשימים אלה הם סיבה לגאווה – אך לא לשאננות. הם הושגו אחרי שנים של עמל וקשיים, קשיים שפגעו במיוחד בפלח לא מבוטל של החברה הישראלית, דהיינו, השכבות הפחות חזקות.

שומה עלינו להמשיך במאמץ הצמיחה ולא ולהרפות ממנו, כדי להבטיח שפירות הצמיחה יורגשו בכל מקום, וימצאו דרכם אל כל חלקי החברה הישראלית.

אני לא ארפה ממאמציי בנקודה זו.

אנחנו לא נרפה מן המאמץ לתקן את הבעיות המבניות מהן סובל עדיין המשק – ומהמשך הרפורמות שתרמו רבות לשיעור הצמיחה. רק כך נוכל להבטיח צמיחה בת קיימא.

החזון הכלכלי של ממשלת ישראל הוא הגדלת הצמיחה בד בבד עם צמצום פערים חברתיים, ואני מאמין שניתן לממש את החזון הזה אם נשיג את היעדים הבאים:

– צמיחה יציבה ובת קיימא, עצמאות כלכלית, המשך הפיכתה של כלכלת ישראל לכלכלה מודרנית, תחרותית, המתמודדת כראוי עם אתגרי העולם, הנעשה גלובלי ותחרותי מיום ליום. בתחום הכלכלה, לא נוכל, ואיננו רוצים להיות “עם לבדד ישכון”.

– חיזוק מעמדה הכלכלי של ישראל בזירה הבינלאומית, הפיכתה לאבן שואבת של השקעות זרות, תוך קידום ושיפור התחרותיות של הייצוא הישראלי בענפי התעשיה והשירותים כאחד.

– הקטנת נטל המס במסגרת התוכנית הרב-שנתית.

– המשך המהפכה המתחוללת היום בארץ בתחום התשתיות, מתוך כוונה שתוך חמש שנים יעמדו לרשות המשק הישראלי התשתיות הראויות למשק מודרני – רשת רכבות וכבישים בפריסה רחבה ובאיכות עולמית, אנרגיה המבוססת על גז טבעי, מתקני התפלה ועוד.

– צמצום הפערים, יצירת הזדמנויות שוות לכל, תוך מתן אפשרות לכל אחד ולכל אחת ליהנות מפירות תהליך ההתאוששות של המשק.

אני יודע שאלו הם יעדים שאפתניים, אבל כולם, בתהליך רב שנתי, הם בני השגה.

אלא שבנקודה זו אני רוצה לסטות מהצגת הנתונים ולשאול בקול רם יחד אתכם מספר שאלות הנוגעות להון האנושי במערכות שבהן מדובר.

כשאני יושב עם עצמי, אני שב ונדהם כל פעם מחדש עד כמה הדברים הפשוטים, הידועים, המובנים מאליהם , המוסכמים על כל בר דעת , והאקסיומטיים כמעט -אינם מתקיימים בחברה שלנו כפי שמתבקש.

האם מישהו יכול להתווכח עם הנחת היסוד שהחינוך הוא המפתח למוביליות חברתית ולמיצוי הפוטנציאל האישי?

הרי כולכם תסכימו עם זה שחלק מהילדים בארץ פוגשים בפעם הראשונה את מערכת החינוך רק בגיל חמש, בגלל שההורים שלהם אינם מסוגלים לממן מסגרות חינוך לפני הגיל הזה.

וכאן צריך להדגיש את האמת המחקרית, ששוב איננה בבחינת חידוש, הגיל הקובע להתפתחותו הנפשית של אדם היא בין הגילאים אפס עד שלוש. ועד שש שנים, הוא השלב הקריטי ביותר. איננו יכולים להתעלם מכך.

במילים אחרות: בשלב שבו מגיע הילד למערכת החינוך הפורמלית כבר נקבעו לגביו העובדות שיכריעו את דמות אישיותו, את סיכוייו ואת יכולתו לתפקד בחברה.

האם מישהו יכול להתווכח עם העובדה שהוריהם של הילדים הללו, שאנחנו דנים בהם עכשיו, העסוקים בהישרדות פיזית, לא תמיד פנויים לטפח אצלם את כישורי החיים הבסיסיים, ולהנחיל להם את ארגז הכלים המתבקש בשער הכניסה למערכת החינוך הנורמטיבית?

והרי הכל יסכימו עם העובדה שנקודת הזינוק של ילדים אלה ביחס לילדים שגדלו בסביבה מודעת למיצוי הפוטנציאל ההתפתחותי מגיל אפס תהיה נמוכה יותר.

האם מישהו יכול להתווכח עם העובדה שילד שהצטרף למערכת החינוך במצב של חוסר יחסי הוא ילד שנדון למסע משוכות, לעיתים קרובות, גדול על מידותיו?

ברורה לכולנו ההנחה המצערת שרק כאשר הוא יפריע להתנהלותה הסדירה של הכיתה שלו, הכיתה שלו היא בבואתה של החברה שהוא חי בה, רק אז מישהו ישים לב ויגייס כוחות מקצועיים למענו.

מתי נכיר בפער שהוא התמודד איתו מינקותו? כשנגדיר אותו כחריג? כאשר הוא יפריע לנו להתנהל? כאשר הוא יאיים להוריד את הממוצע של בית הספר? כאשר נאלץ להשקיע בו את עלויות החינוך המיוחד?

ואז אנחנו נשאל את עצמנו “מה עושים עם הילד?”, ולא תמיד תמצא לנו תשובה זמינה. ואז פתאום משאת הנפש שלנו תהיה להביא אותו למצב תיקני בעלויות שלא תמיד יעמדו לרשותינו.

השירות הפסיכולוגי ינסה להתמודד עם הדימוי העצמי הבעייתי שלו, והיועצת החינוכית תנסה את כוחה ב”להחזיר אותו לכתה”, והמומחה ללקויות למידה לא יבין למה לא איתרו את הלקות בגיל שנתיים, ומערכת שלמה של מומחים תתגייס כדי לפענח סיבות, למזער נזקים, ואולי… ואני מדגיש שרק אולי – לתקן.

נניח כרגע לעלויות. נתייחס לחובה שלנו כלפיו מן ההיבט האנושי. מזכויותיו המולדות בתוקף אמנת זכויות הילד שישראל חתומה עליה. מהחובה המוטלת עלינו בתוקף מה שידוע לנו מזמן כהורים, כמחנכים, כאנשי מקצוע בתחומי מדעי החינוך והחברה- להעמיד לרשותו את המיטב בגיל הקריטי שבו מוחו מתפתח ואישיותו מתעצבת. לצייד אותו מראשית הדרך לקראת האתגרים שחברה מערבית, הישגית, טכנולוגית מציבה בפני מי שנולד לתוכה.

אני, כמו רבים מכם, אב וסב לילדים ולנכדים, ראיתי את ילדי עוברים את כל השלבים ואת נכדי הקטנים כשהם מייצרים יכולות ומיומנויות למן הרגע בו הם נולדו. כשאני עם נכדי, כשכל אחד מכם עם ילדיו או נכדיו הקטנים, כשהם מישירים מבט ומחייכים אלינו, רק אז אנחנו שוב נזכרים עד כמה האוצר הזה הוא מרכז חיינו.

הידע שלנו כמובילים – מחייב. מה שמתחייב ממנו היא אחריות.

ובאשר לעלויות – וזה הרי כנס כלכלי, אנחנו יודעים שבסוף צריך להקצות משאבים, והם תמיד מוגבלים, ולעשות את זה על-פי סדר עדיפויות במחשבה ובאחריות:

ילד המוגדר על-פי הפרמטרים של משרד הרווחה כילד בסיכון גבוה עולה למדינת ישראל בין אלף לאלפיים דולר לחודש. ההשקעה כוללת בצרכים התפתחותיים של ילד בגיל הרך, הכולל עלויות של אבחון, טיפול, מעקב התפתחותי רציף, הדרכת ההורים והגברת מודעותם , מסתכם בכ-1000 דולר לשנה.

השנה, ברוך השם, יוולדו בארץ כמאה וחמישים אלף ילדים, והנתונים שלי הם כמו הנתונים של דויד ברודט. חמישים אלף מתוכם יוולדו לתוך מערכות חיים המתקיימות מתחת לקו העוני. החיים מתחת לקו העוני אינם בהכרח מצע לגידול ילדים בסיכון. חלקם יצליחו להתמודד, למרות הקשיים. אלא שילדות מתחת לקו העוני היא המצע שעל גביו מתפתחים העדר השוויון בהזדמנויות, הכרסום בפוטנציאל האנושי ובזכות לילדות, שאסור לנו כחברה להשלים עם קיומם.

מהי אם כן המסקנה החד-משמעית הנובעת מדברי עד כה:

בהשקעה נמוכה יחסית אנו נקים מערכות תמיכה לילדים בגיל הרך.

החזון שלי הוא שבכל ישוב בארץ יוקם שרות אוניברסלי מקצועי ומעודכן לטובת הילד והוריו . שילדים יגיעו למערכת החינוך הפורמלית מצוידים בכלים להשתלב בה. שניתן מענה מוקדם ככל האפשר לצרכים התפתחותיים. שהורים ילמדו לצרוך שירותים למען ילדיהם כבר מראשית הדרך. יהיו לנו יותר ילדים מאושרים, ויותר ילדים מחייכים, ואתם ודאי תסכימו איתי שזה שווה הכל.
אני מאמין שאם היום שמונים ושמונה אחוז מהתקציבים שאנחנו משקיעים בילדים בסיכון הם לצורכי תיקון ושנים עשר אחוזים הם לצורכי מניעה – הרי שאת הפרמידה הזאת ניתן וצריך להפוך – אנחנו נרוויח מזה – ובגדול.

אני יודע שההשפעות המעצבות מתחילות הרבה לפני גיל 3 – הגיל העומד לדיון כגיל הפתיחה לחינוך הפורמלי. שקיימת הסכמה בין המומחים שגילאי אפס עד שלוש הם המכריעים בהתפתחותו של הרך הנולד.

במסגרת השינוי המשמעותי שנייצר במערכת החינוך בישראל אני מבקש להודיע כאן שכבר בתקציב 2007 נקצה משאבים על-מנת לשפר את התנהלות המדינה כלפי הילדים בגילאי אפס עד שלוש.

מהפכת הגיל הרך תהיה אבן יסוד בהתנהלות ממשלתי בארבע השנים הקרובות. את פירות המדיניות הזו וההחלטות האסטרטגיות שעומדות מאחוריה אנחנו נקצור, כחברה, בעתיד היותר רחוק. כן, גם בתחום הזה, כמו ברוב התחומים בהם אני עוסק והממשלה עוסקת, סבלנות ותכנון הם המפתח העיקרי להצלחה.

כמובן שרפורמה נדרשת גם בבתי הספר היסודיים והתיכוניים. לאחרונה אני מקיים שיחות ודיונים עם שרת החינוך, הפרופסור יולי תמיר, ועם הפקידות הבכירה במשרד החינוך, במשרד האוצר, ובמשרד ראש הממשלה ובתקופה הקרובה תגובש תוכנית מקיפה שתביא לשיפור משמעותי גם במערכת החינוך של מדינת ישראל.

נדאג לשיפור מעמדו ויכולותיו של המורה והמחנך, נפעל להבטחת מצויינותו של מנהל בית הספר.

ובעניין הזה אני רוצה להדגיש: בעשר השנים שבהן כיהנתי כראש עיריית ירושלים, ביקרתי בעשרות בתי ספר והקפדתי לקיים קשר הדוק ורצוף עם מנהלי בתי הספר. למדתי להכיר בעובדה שמנהל בית הספר הוא הציר המרכזי של מערכת החינוך. אין בית ספר מצוין עם מנהל רע, ואין בית ספר רע עם מנהל מצוין. אנו חייבים להציב מטרה ולפיה רק מצוינים יהיו ראויים לנהל את בתי הספר של ילדינו.

ניצור סביבה לימודית מכובדת וראויה יותר, נהפוך את תוכנית הלימודים לרלוונטית, מעניינת ומאתגרת יותר, נתמוך בחלשים על-מנת להעמיד לרשותם את הכלים שיאפשרו להם להתמודד בהצלחה עם מטלות לימודיהם.

ההתמודדות בחזית החינוך, היא עבודתנו, אבל בראש ובראשונה שליחותינו. אני יודע שהמגזר העסקי עוקב לא רק אחר מדיניות הממשלה וצעדיה אלא גם אחרי קובעיה ומבצעיה.

כידוע לכם, המנהיגות הכלכלית של המדינה בשעה הזאת, אברהם הירשזון כשר האוצר וסטנלי פישר כנגיד בנק ישראל ואני כשותף להם בתוקף תפקידי כראש הממשלה, אנחנו חבורה מלוכדת ומגובשת. יש לנו שר אוצר מצוין ואני סומך עליו לחלוטין, ידידי פרופסור סטנלי פישר חיזק לאין שיעור את מעמדו ויוקרתו של הבנק המרכזי – ואני מודה לו על כך מעומק לבי.

באותה מידה אני רוצה לומר לכם שיש כאן גם מנהיגות חינוכית מלוכדת ואחראית, שעוסקת במלאכת החינוך בחרדת קודש ממש.

שרת החינוך, פרופסור יולי תמיר מביאה איתה ניסיון עתיר שנים וידע רב. מאז כניסתה לתפקיד היא חדורת מוטיבציה להצליח במשימה שנטלה על עצמה ונרתמה בכל כוחותיה. יחד איתה אני מבטיח לכם שנעשה הכל בעזרתו של שר האוצר על-מנת להביא לשינוי המיוחל כל כך במערכות החינוך, ואני קורא לכל הגופים העוסקים בדבר – לארגוני המורים, לארגוני ההורים, לארגוני התלמידים ולידידי יושב-ראש ההסתדרות עופר עיני, שממלא וימלא תפקיד מכריע בעיצוב אווירת יחסי העבודה, והיכולת ליצור תשתית שתביא לרפורמות כלכליות וחברתיות. ולכל מי שטובת הארץ בליבו ללכד כוחות ומאמצים סביב המטרה המקודשת הזאת של שיפור החינוך במדינת ישראל.

ברשותכם, בסיום הדברים, אני מבקש לשוב לסיכום הדיון בתחומי הכלכלה והחברה:

דיני כלכלה וחברה ברמה הלאומית הם דיני נפשות – ולכן חובה על קובעי המדיניות לקבל את הייעוץ הטוב ביותר לא רק מהדרג הפקידותי במשרדי הממשלה – ויהיו אלה אנשים מוכשרים וטובים כפי שהם – אלא גם ממיטב המומחים בארץ, שראייתם רחבת אופק וארוכת טווח.

לכן החלטנו, גם בעקבות המלצות שהוצגו בפורום הזה, על הקמתה – במשרד ראש הממשלה – של מועצה שתיקרא “המועצה הלאומית לכלכלה ולחברה”, בראשותו של פרופ’ מנואל טרכטנברג, מאוניברסיטת תל אביב, שיושב כאן עמנו.

המועצה תספק לי ולממשלה כולה כלי ניתוח ונתונים לא רק בסוגיות הבוערות העומדות על הפרק, אלא גם כאלה הדרושים לבחינת תהליכים לטווח ארוך. הדבר יאפשר לנו להוביל מהלכים במשק ובחברה – ולא רק להגיב להתפתחות ולעיסוק בכיבוי שריפות.

המועצה תשמש גם כפורום להידברות עם קשת של מגזרים, שקולם אינו נשמע מספיק בשיח הציבורי, כגון אוכלוסיות הפריפריה, החרדים, המגזר הערבי, אימהות עובדות ועוד.

נכבדיי,

מימוש תוכנית ההינתקות ופעילות מדינית ענפה שקיימנו בשנים האחרונות מול מדינות העולם כולו הוא שהביא לבסיס הכלכלי האיתן בו אנו נמצאים כיום. בכוונתי להמשיך ולנקוט בקו מדיני פרגמטי ומשמעותי זה.

אנהג על-פי העיקרון שהתוותי מראשית הקמתה של הממשלה: מנהיגות היא היכולת להוביל לשינוי תוך מוכנות ליטול סיכונים ולהניע תהליכים בעוצמה. אנחנו מעוניינים להביא לתחילת סיום הסכסוך הישראלי פלשתיני.

בפגישותיי עם נשיאי ארצות הברית וצרפת ועם ראש ממשלת בריטניה וכן גם עם מנהיגי האזור – הודעתי שאנחנו נשקיע כל מאמץ כדי למצות את האפשרויות להגיע להבנות עם הפלשתינים – כמובן, בראש ובראשונה, עם יושב-ראש הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס הידוע גם בשמו אבו מאזן, ולא עם ממשלת החמאס – שנשענת על הטרור כדי לקדם את מפת הדרכים.

חזרתי והדגשתי שרק אם יתברר שאין לנו פרטנר בצד השני – רק אז ננקוט בצעדים אחרים, גם ללא שותף פלשתיני, הנדרשים, החיוניים לנו להבטחת אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל.

מאמצים אלה – לחדש את המשא והמתן ולהגיע להבנות עם הפלשתינים, לטובת האינטרסים של שני הצדדים – ייעשו בלי כל קשר למלחמה שלנו בטרור, מלחמה שתימשך בלא היסוס ובמלוא התקיפות. אנחנו נפגע בכל מי שמנסה לבצע פעילות טרור, יורה קסאמים, מכין מטעני נפץ ומשלח מתאבדים. אנחנו נגיע אליו בכל מקום שבו הוא יימצא – ונסכל כל כוונה לפגוע באזרחי ישראל.

אני מצטער מעומק לבי, על הפגיעה הבלתי מתוכננת באזרחים חפים מפשע בעזה ובחאן יונס. מי כמונו מכירים את כאב השכול הזה ומי כמונו כואבים את אובדן הקורבנות התמימים הללו. בה בשעה, עלי לומר כי ממשלת ישראל בראשותי תמשיך לבצע סיכולים כנגד פיגועי טרור מתוכננים וכנגד כל מי שמעורב בניסיון לפגוע באזרחינו. צר לי מעומק הלב על תושבי עזה, אבל חייהם, ביטחונם ורווחתם של תושבי שדרות חשובים לי לא פחות ואף יותר. אני דוחה את ההתקפות על צה”ל ומפקדיו, אין מוסריים ואין זהירים מהם וכך הם יהיו גם בעתיד.

בתחום הביטחון, בתחום המדיני, כמו גם בתחום הכלכלי – ננהג גם להבא בשיקול דעת, באחריות, בקור רוח ובזהירות, אבל בנחרצות ובתקיפות.

אורחים נכבדים,

העולם מהלל את רוח החדשנות הישראלית, המאפיינת את תעשיית ההיי-טק שלנו. אבל חדשנות היא לא עניין חדש בישראל. העם היהודי, ראשון המאמינים באל אחד – תרם לתרבות העולם לא מעט חידושים גדולים, שהחשוב בהם, בעיניי, הוא האמונה בעתיד – עתיד שיהיה טוב יותר לכל העמים. בעוד שעמים אחרים העדיפו להתגעגע לתור זהב שאבד לנצח – עם ישראל העדיף להביט קדימה אל מחר טוב יותר ולחתור אליו בלא הפסק.

אבל גם לעתיד הטוב – אין לחכות בחיבוק ידיים. הדרך הטובה ביותר להבטיח שהעתיד ייראה כפי שאתה רוצה שהוא ייראה – היא ליצור אותו היום, במו ידיך.

זה מה שאנחנו מתכוונים לעשות בשנים הקרובות – ליצור את העתיד שבו מדינת ישראל תוסיף ותתמיד להיות המדינה שאותה אנחנו רוצים ואותה אנחנו כל כך אוהבים: מדינה פתוחה, משגשגת, החיה בטוחה על אדמתה שלה, מפתחת בתוכה חברה נאורה, אנושית וצודקת, חברה יוצרת, חברה של תרבות ושל איכות, קולטת עליה ומהווה מוקד משיכה לכל פזורות ישראל, חברה שיודעת לעשות צדק עם כל אזרחיה, בני כל הדתות שחיים בתוכה.

אני רוצה לסיים באמירת תודה לחברי הפורום על נכונותם לסייע לנו במילוי המשימה הזאת ועל כך שהקדישו זמן ומאמץ כדי לתרום לעיצובה של מדיניות כלכלית לאומית ראויה. וברכות מיוחדות לידידי, חברי, במשך שנים רבות לפרופסור אריק כרמון, יושב-ראש המכון לדמוקרטיה, שגם בכנס זה כמו בכל אלה שהיו בעבר הצדיק את המוניטין שרכש לעצמו ולמכון.

אני רוצה להבטיח לכם שהדברים שהושמעו כאן ודברי ההנחיה המיוחדים שהואלתם לתת לי בסיכום הכנס הזה, נפלו על אוזניים קשובות.

תודה רבה.

 

לכתבה הראשונה בסדרה “ימי אולמרט”: שחיתות ללא הפסקה

לכתבה השנייה בסדרה “ימי אולמרט”: אולמרט לא יצא צדיק

לכתבה השלישית בסדרה “ימי אולמרט”: קצין המבצעים של אולמרט

לכתבה הרביעית בסדרה “ימי אולמרט”: ראש משמר אולמרט

החוק מת מצחוק

אולמרט מסוכן לישראל



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר