מלכוד 79 א’

מלכוד 79 א’

ד”ר אינג’ אברהם בן עזרא
בן עזרא – תכנון וייעוץ 29.06.2006 06:07
מלכוד 79 א'


אמון יתר בבית המשפט, בכושרו השיפוטי, במודעות שלו לצדק, ברצונו להתעמק בסוגיות הבאות אל פתחו – טוב מבחינת יחסי ציבור לטווח הקצר, [עד תום ישיבת בית המשפט], ועלול להתגלות כאמון שווא בשלב מאוחר יותר. האמון המופרז לא רק שעלול להיות לשווא ולגרום למפח נפש, אלא גם תורם לזילות ברמת השיפוט של בית המשפט.



מילכוד 79 א’

מאת: ד”ר אינג’ אברהם בן עזרא

 

להלן נוסח סעיף  79 א’ לחוק בתי המשפט:

 

פשרה 

79א. (א) בית משפט הדן בעניין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק  בעניין שלפניו,

כולו או מקצתו, בדרך של פשרה.

(ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט  להציע לבעלי הדין הסדר פשרה או לתת, לבקשת בעלי הדין, תוקף של פסק  דין להסדר פשרה שעשו ביניהם”.

 

לכאורה מדובר בקיצור הליכים מבורך, תוך עקיפת הבירוקרטיה והמעטת עינויי הדין. למעשה, ככל שמומעטים עינויי הדין לאור נקיטת דרך זו המותווית בסעיפים 79 א ו- 79 ב הנ”ל, עלול צד לדיון למצוא עצמו סובל פי כמה מעינויים שלאחר הדין, ואין לאל ידיו לעשות בנדון דבר.

 

אנשים פונים לבית המשפט כדי שלאור עקרונות הצדק, בצד הידע המשפטי המצוי אצלו, ירד לעומקן של הסוגיות שבמחלוקת, וייתן פסק דין. ראוי להפעיל קיצורי דרך רק כאשר הם אינם באים על חשבון רמת תפקודו של בית המשפט, ורק במקרים הבודדים בהם השופט מבחין כי מיצוי הפרוצדורה עד תומה עלול להוסיף עינוי דין מבלי שיתרום דבר לטובת הפסיקה הניתנת בהתאם לעקרונות החוק והצדק. באופן שגרתי, בית המשפט במקרים רבים מפעיל את מעמדו כדי לאנוס את הצדדים לדיון להסכים לקצר הליכים על ידי ויתור על השמעת עדים ו/או חקירתם הנגדית, לרבות עדים מומחים, על ידי הימנעות מבחינת ראיות [תמונות ומסמכים], ו/או ע”י צמצום המרווח הרלוונטי לסיכומים כפועל יוצא של דילוג על עדויות וכו’ וגם באמצעות הגבלת אורך הסיכומים.

אכן, הגבלת אורך הסיכומים ננקטת גם בהליכים רגילים, וגם על ידי בית המשפט העליון היוצר בכך דוגמא לבתי המשפט כולם, אולם זו פרשה כאובה בפני עצמה התורמת רבות לזילות הצדק, לא רק כשמדובר בפשרה לפי ס’ 79 א’. אזכור הגבלת היקף הסיכומים כאן, בא להמחיש את הנטייה של בתי המשפט להתחמק מעיקר תפקידם, ולהזהיר בפני כל אחת מהתופעות הנ”ל – קל וחומר מפני שילובן של השתיים.

מקצרים לך את הסיכומים?

לפחות אל תסכים ל- 79 א’.

הזהירות מופנית לעצם ההסכמה לדילוג על הליך הראיות.

בדילוג על הראיות, יקשה להציג עמדה במיוחד בתחום ליקויי הבנייה הנשענים בדרך כלל על עובדות בצד גישות מקצועיות של מומחה.

לעניין העובדות, אין תחליף להוכחתן אל נכון בדרך ישירה של מתן עדות המלווה בהצגת מסמכים. כאשר מדובר בליקויי ריצוף בהיקף הגדול מזה המתואר בחוות דעת מקצועית כלשהי, יש מקום להוכיח את הטעות שבחוות הדעת על ידי עדות ישירה והצגת התמונות כמו גם על ידי ביקור בית המשפט באתר בהדרכת המומחים. כל זה נמנע, כמובן, ברוב קיצורי ההליכים, ובית המשפט נותר רק עם המסמכים הכתובים שבפניו. במצב זה, ייטה בית המשפט לתת משקל רב עוד יותר לחוות הדעת, ולא יוכל להיווכח בטעויות עובדתיות בה, בין מתוך טעות ובין מתוך כוונה תחילה שמקורה בגישה עוינת של מומחה כלפי צד לדיון.

במישור המקצועי, בית המשפט קורא את חוות דעתו המקצועית של מומחה, ובנטייתו לקבלה [גם קבלתה “כזה ראה וקדש” מהווה קיצור הליכים] – יהא לו נוח מאוד לקבלה בשלמות מבלי לבור את ההערכות שבמומחיות מן הקביעות העובדתיות, ועולה החשש כי גם בזה יקצר בית המשפט את ההליכים, בבחינת “עבירה גוררת עבירה”.

 

הזהירות מופנית כלפי הגדלת סמכותו של בית המשפט והאמון המופרז בו

אמון יתר בבית המשפט, בכושרו השיפוטי, במודעות שלו לצדק, ברצונו להתעמק בסוגיות הבאות אל פתחו – טוב מבחינת יחסי ציבור לטווח הקצר, [עד תום ישיבת בית המשפט], ועלול להתגלות כאמון שווא בשלב מאוחר יותר. האמון המופרז לא רק שעלול להיות לשווא ולגרום למפח נפש, אלא גם תורם לזילות ברמת השיפוט של בית המשפט.

 

[והיו דברים מעולם].

 

הזהירות מופנית לסיכוי הפגיעה בזכות הערעור

זכות הערעור היא זכות יסוד בהליכי המשפט וראוי לצטט בעניין זה את דברי השופטת א’ פריאל בבש”א 6847/04 גדילן חברה להשקעות ונכסים בע”מ ואח’  נ’ וייזר ראובן ובלהה, בית משפט השלום, [לא פורסם, מובא בספר “ליקויי בנייה כרך א'” מאת א’ בן עזרא בהוצאת “בורסי” עמ’ 266]:

 

“כמו כן ספק בעיני אם ניתן לייחס תוקף משפטי להסכם השולל מלכתחילה את זכות הערעור אשר הוכרה כזכות דיונית מן המעלה הראשונה [ראה בהקשר זה, אף כי אינו חל על הליכי בוררות, סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, כן ראה בג”ץ 10109/02 בג”ץ 78/03 גדי כץ נ’ בית הדין הגדול פ”ד נז (2) 875]”.

 

בעניין הפגיעה של הפשרה לפי סעיף 79 א’ לחוק בתי המשפט בזכות הערעור יש שתי גישות: לפי גישה אחת, אם פסק הדין מנומק, אזי גם כשהוא על בסיס סעיף 79 א – יש מקום לערער עליו ולבחון בערעור את הנימוקים שנכללו בו. ראה בעניין זה את ע”א 804/95 בירן ציפי ואח’ נ’ תומר הצפון בע”מ ואח’, לא פורסם, מובא בספר “בוררות – הלכה ומעשה” מאת א’ בן עזרא וש’ גולן, הוצ’ “אתיקה” 1977 עמ’ 273. בפסק דין זה השופט ד’ ביין דן בערעור לגופו למרות שפסק הדין קמא ניתן בהסכמה על פי סעיף 79 א, וזאת מהטעם שפסק הדין קמא היה מנומק אף על פי שיכל להיות בלתי מנומק. [בית המשפט שבערעור הלין על כך שהשופטת קמא נימקה את פסק דינה שלא לצורך]. לפי גישה שנייה, עצם העובדה כי הייתה הסכמת הצדדים לפשרה, מאיינת את זכאותם לערער.

 

לפי גישה ב’, משמעות הדבר היא כי אם נעתרת להצעת בית המשפט – הפסדת זכות דיונית מהמעלה הראשונה, גם כאשר מבחינה עניינית ההפסד הזה אינו כורח המציאות, שכן פסק הדין מנומק וניתן להתייחס לנימוקיו בערכאת ערעור.

 

בע”א 1128/05 קליימן מרצלו נ’ אחים שרבט בע”מ, בית המשפט המחוזי בנצרת, [פסק הדין מובא להלן], בית המשפט דן בערכאת הערעור בפסק הדין של בית המשפט קמא אשר ניתן לפי סעיף 79 א לחוק בתי המשפט, אך נומק,  ואף התערב בו ושינה אותו, אולם עשה זאת רק לגבי כמה נושאים זועקים לשמים, כמו – הימנעות מהכללת מע”מ לפיצויים שניתנו, וזאת בניגוד להלכה פסוקה של בית המשפט העליון. צמצום הערעור נבע מתוך גישה כי כאשר ניתן פסק דין על סמך סעיף 79 א’ – אז מצטמצמת ומתמעטת זכות הערעור, או כפי שצוטט שם מפי בית המשפט העליון –

 

“אכן, כלל ידוע הוא כי בית משפט שלערעור ימעט להתערב בפסקי דין שניתנו על דרך של פשרה”.

 

לאמור, התערבות מהוססת ומוגבלת.

 

הפרזה בשימוש בסעיף 79 א טומנת בחובה מלכוד מסוכן.

 

 


   

בתי המשפט

 

 

 

עא 001128/05

בית משפט מחוזי נצרת

 

 

 

08/12/2005

תאריך:

כב’ השופט האשם ח’טיב – אב”ד

כב’ השופט זיאד הווארי

כב’ השופט בנימין ארבל

בפני:

 

 

 

 

 

 

קליימן מרצלו

בעניין:

 

המערער

עו”ד אורן רם

ע”י ב”כ עו”ד

 

 

 

נ  ג  ד

 

 

 

אחים שרבט חברה לבנין בע”מ

 

 

המשיבה

 

 

 

 

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (כב’ השופטת בסול) מיום 4.4.05 בתיק אזרחי 1191/02

 

פסק דין

 

המערערים, שהינם בני זוג, רכשו דירה מעם המשיבה בישוב בת חפר.

לטענת המערעים נתגלו בדירה ליקויים שונים, וכן חוסר התאמות בין המפרט הטכני לבין אשר  נמסר להם בפועל. על כן, נמנו המערערים והגישו תביעה כספית כנגד המשיבה על סך 178,026 ₪ לשיפוי נזקיהם בגין נזקין ואי התאמות אלה. סכום התביעה  כלל בתוכו אף את עלות תיקון הליקוים שנתגלו בדירה, בסך של 149,456 ₪.

בעוד המערערים תמכו את תביעתם בחוות דעת של מומחה, נמנעה המשיבה מלעשות כן. במהלך הדיון בפני בית המשפט קמא, הסכימו הצדדים כי בית המשפט ימנה מומחה הנדסי מטעמו. בהתאם, מונה המומחה מר רפאל גיל כמומחה מטעם בית המשפט. מר גיל ביקר בדירה, וערך חוות דעת ערוכה ומפורטת, לפיה מסתכם אומדן עלות ביצוע התיקונים בבית המערערים בסך של 38,160 ₪. לסכום זה יש להוסיף מע”מ וכן תוספת של עד 50%, במידה והדיירים יבצעו תיקונים אלה באמצעות קבלנים מזדמנים. עוד ציין המומחה כי לשם ביצוע התיקונים יש להשתמש בשירותי פיקוח הנדסי, אשר עלותם הינה 7,500 ₪.

לאחר שהמומחה נחקר בבית המשפט, השכילו הצדדים להגיע להסכמה, לפיה יפסוק בית המשפט את הדין על דרך הפשרה, בהתאם להוראת סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ”ד – 1984.

השופטת הנכבדה קמא פסקה, לאחר שבאי כוח הצדדים סיכמו את טענותיהם בפניה, כי אינה מקבלת את חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים, באשר היא לוקה בהפרזות. מאידך, חוות דעתו של המהנדס רפאל גיל מעמיקה ומקיפה. “אך חלק מהפתרונות שהוצעו על ידו, יש בהם משום קיפוח המשיבה, כאשר מטרת הפיצוי היא התאמת “המוצר” לחוזה, למפרט הטכני ודרישות החוק והתקנות וכבחינת המצב מבחינת דיני הנזיקין, השבת המצב לקדמותו”.

(ראה עמ’ 4 לפסק הדין).

בהתאם, קבעה השופטת הנכבדה קמא כי חלק מקביעות המומחה, ובמיוחד הקביעה, לפיה יש להוציא את כל הריצוף מהדירה לשם טיפול בבעיית רטיבות, אינה מקובלת עליה. כן קבע בית המשפט קמא כי אין לפסוק למערערים מע”מ על עלויות התיקון, שכן מדובר במס על הוצאה, כאשר ברור כי המערערים אינם עומדים לתקן את הליקויים לנוכח העובדה כי מכרו את הדירה נשוא הדיון. עוד קבע בית המשפט הנכבד קמא, כי העלויות אשר פורטו על ידי המומחה הן עלויות לדייר ואין כל הצדקה להוסיף להן 50% ובמיוחד שעה שמדובר בעיתות של מיתון במשק.

בסיכומו של דבר, פסק בין המשפט הנכבד קמא למערערים פיצוי כולל, הן בגין הליקויים ואי ההתאמות שהתגלו בדירתם, והן בגין הנזק הלא ממוני, בסך של 21,500 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ ועליהם מע”מ.

 על פסק דין זה הגישו המערערים את הערעור המונח לפנינו. לטענת המערערים, אמנם מדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א'(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ”ד – 1984, אולם במקרה דנן, מהווה פסק הדין את אחד המקרים החריגים, בהם יתערב בית המשפט של ערעור בהכרעת הערכאה הדיונית, שכן הסכום שנפסק חורג באופן קיצוני מגבולות הסבירות.

לטענת המערערים התעלם בית המשפט, בפסקו את הסך 21,500 ₪ בלבד כפיצוי, מעלות תיקון הליקויים הממשית, המגעת כדי סך 75,746 ₪, וזאת עוד בטרם נפסק פיצוי בגין הנזק הלא ממוני.

נכון אמנם, לשיטת המערערים, כי בית המשפט אינו מחוייב לאשר את חוות דעתו של המומחה כחותמת גומי. אך מאידך, בית המשפט אינו מומחה בתחום הבניין. על כן אל – לו להתערב בממצאים הנדסיים של מומחה בית המשפט, מבלי שהדבר יבוסס על ראיות, או ממצאים, שהובאו בפניו.

לגופו של עניין, מלין בא כוח המערערים בעיקר על שלושה דברים: קביעת בית המשפט לפיה אין צורך להסיר את ריצוף דירת המערערים למען תקן בעיות של רטיבות; אי פסיקת סכום המע”מ; התחשבות בית המשפט בכך שמכרו את הדירה.

המשיבה תומכת בפסק הדין. לטענתה, אין מקום כי ערכאת הערעור תתערב בפסיקה של בית המשפט, אשר נעשתה על דרך הפשרה. כן טוענת המשיבה כי אל לה לערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית; וכן ערכאת הערעור לא תתערב בפסיקת פיצויים על ידי הערכאה הדיונית.

לטענת המשיבה, נחקר המומחה בפני בית המשפט, ובמיוחד בסוגיית הריצוף. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מעדותו, ובהתאם קבע את אשר קבע, באשר לצורך בפירוק הריצוף בדירה לצורך תיקון הרטיבות.

בבואנו לפסוק את הדין בערעור זה, מניחים אנו כנר לרגלינו את ההלכה, הידועה מימים ימימה, לפיה לא תתערב ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, אלא במקרים חריגים ונדירים. מקובל עלינו כי שיקול דעתנו לעניין זה מצומצם הוא. (ראה למשל ע”א  1639/97 אגיאפוליס נ’ הקסטודיה אינטרנציונלה בטרה סנטה, פסקי דין נ”ג1, 337; וכן רע”א  4044/04 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע”מ נ’ אסתר ואורי סגל  (טרם פורסם); וכן ר”א 9311/04 אלי רונן נ’ אלישבע סמואל פדאור (לא פורסם) 05(2), 714 ורבים אחרים).

חרף האמור, כי הכלל הוא כי בית המשפט של ערעור לא ימהר להתערב בפסק דין כאמור, הרי הפסיקה לא שללה את אפשרות התערבותה של ערכאת הערעור, במקרים חריגים ונדירים. יש לזכור כי הכלל הוא, כי בית משפט, הפוסק על דרך הפשרה אינו נוהג לנמק את פסק דינו. במקרה מעין זה, לא תוכל ערכאת הערעור לבקר את נימוקיו של בית המשפט שכן נימוקים אלה כמוסים המה. מאידך, כאשר ניתן לדלות מפסק הדין את שיקוליה של הערכאה הדיונית, יוכל אף בית המשפט של ערעור לבחון שיקולים אלה, ביחס לחומר הראיות וטיעוני הצדדים, ובהתאם לבחון את  סבירותם.

ואכן, מצאנו כי בית המשפט העליון לא היסס להתערב בפסק דינה של הערכאה הדיונית, שעה שניתן היה לדלות מפסק הדין את ההנמקות. וכך מצאנו בע”א 6423/03 בית הארחה כפר גלעדי ואח’ נ’ כנרת חברה לבניין ופיתוח 1999 בע”מ, תק-על 2004(2), 3166:

“אכן, כלל ידוע הוא כי בית משפט שלערעור ימעט להתערב בפסקי דין שניתנו על דרך של פשרה. ואולם במקרה שלפנינו, על פני הדברים ובתיתנו דעתנו להנמקתו של בית המשפט ולחומר הראיות שהוצג לפנינו, שוכנענו כי יש ממש בטענות המערערים על אודות טעות שנפלה בפסק הדין ביישום ובחישוב. מקור הטעות (לכאורה): בפני המומחה שמינה בית המשפט הובאו תביעות בסכומים נמוכים בהרבה מן התביעות שהוצגו בכתב התביעה, ומטבע הדברים ש”הסכומים שמצא המומחה … לנכות” – סכומים שחושבו בפסק הדין – נמוכים אף הם. בפסק הדין החסיר בית המשפט אותם סכומים נמוכים שקבע המומחה מן סכום הגבוה שבכתב התביעה – בהתעלם מסכום התביעות שהביאה המשיבה למומחה – וכך ערב מין בשאינו מינו.

לשון אחר: מהנמקתו של בית המשפט המחוזי נראה כי ביקש להעניק למשיבה סכומי תביעה שהוכחו על ידה. אלא שבית המשפט לא בחן בפסק דינו מהם אותם סכומי כסף שהוכחו בידי המשיבה בתביעתה – למיצער אין הוא כותב זאת בהנמקתו – ובחישוביו בוחר הוא בסכום התביעה כנקודת מוצא – מבלי לקבוע כי סכום זה הוכח – ומחסיר ממנו סכומים שדחה המומחה (ואשר אף הם אינם מדויקים). בית המשפט אינו מסביר מה טעם בחר בסכומים אלה דווקא, אינו מבהיר מהם הסכומים שהוכחו בידי המשיבה, ואינו מנמק כדבעי את אופן החישוב”.

סבורים אנו כי במקרה דנן, הנימוקים אשר ניתנו בפסק הדין, הגם שקצרים הם, מאפשרים לנו לבוחנם, ובהתאם לקבוע האם עומדים הם באמות מידה של סבירות אם לאו. בית המשפט קמא קבע כי קביעת המומחה, לפיה יש להוציא את כל הריצוף מהדירה לטיפול בבעיית הרטיבות, בלא שבוצעה בדיקה מעמיקה בשאלת מקורה של אותה רטיבות, אינה מקובלת. לא מצאנו בנימוקים אלה מה הטעם ההנדסי שניתן לקביעה זו. העובדה, שבעיני בית המשפט, פעולה הנדסית שיש לבצעה אינה ראויה, לא תוכל  לעמוד כשלעצמה, מבלי שיובא טעם מקצועי, הנסמך על חומר הראיות. נכון אמנם, כי המומחה נחקר בסוגיה זו (ראה עמ’ 13-9 לפרוטוקול). עם זאת, לא מצאנו כי מעדותו של המומחה ניתן לדלות כי שגה, או כי קיימת דרך אחרת לתיקון אותם מוקדי הרטיבות שמצא. נראה, מפרק 3.5.1 לחוות דעתו של המומחה, כי המומחה בחן את הרטיבות על ידי כך שהרים את ריצוף הדירה בשני מקומות שונים, וכי מצא בקרקע שמתחת לריצוף לחות בשיעור העולה על המותר. אף הצילומים שצורפו לחוות הדעת מלמדים כי הקרקע לחה, עד כדי שניתן היה לערמה לערמה בצורת כדור. אין ספק, כעולה מחוות דעתו של המומחה ועדותו, כי הלחות בקרקע עולה על הסביר והמותר לפי כל תקן שהוא, כולל לגבי התקן המקל שחל בתקופת הבניה. על כן, משקבע המומחה את דרך התיקון, היה על המשיבה להציג בפני בית המשפט דרך אחרת, זולה יותר. לא מצאנו כי בית המשפט קיבל דרך אחרת. על כן, לכאורה ראוי היה שיפסוק כאשר חוות דעת המומחה מנחה אותו.

עיון בחוות דעת המומחה מלמדת, כי הנזק העיקרי מתבטא ברטיבות זו. בעוד חוות דעתו כולה קובעת עלות תיקון כוללת של 38,160 ₪, הרי עלות תיקון המרצפות לפי פרק 3.5.1 אמורה להסתכם בסך של 24,500 ₪. על כן, עלות תיקון כל יתרת הליקויים אמורה להסתכם בסך 13,660 ₪. יוצא איפוא, ובהנחה כי בית המשפט קמא פסק את מלוא הסכומים שקבע המומחה מטעם בית המשפט בגין שאר הסעיפים, הרי שלכל היותר נפסקו בפסק הדין פיצויים בגין עלות תיקון הריצוף סך של 7,840 ₪.

הסכום האמור אינו נתפס על ידינו כסכום סביר, ונראה לנו כי במקרה זה נתקיימה העילה של חוסר סבירות, המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. הואיל ומדובר בפסיקה על דרך הפשרה, נראה לנו כי מן הראוי להעמיד את סכום הפיצוי על אדנים סבירים, ובהתאם אנו מחליטים להעלות את סכום הפיצוי, בגין הצורך בתיקון ליקוי רטיבות, בסך של 7,500 ₪.

נושא נוסף, הטעון התערבות בפסק דינו של בית משפט קמא, הינו הוספת מע”מ לעלויות התיקון. על פי הפסיקה ועל פי המקובל, מהווה סכום המע”מ חלק מהתמורה שעל הצרכן הסופי לשלם בגין רכישת שירותים. אין ספק, כי לו ביקשו המערערים לתקן את הנזקים, קודם שמכרו את הדירה, היה עליהם לשלם מע”מ לקבלנים שישכרו. אין ספק אף כי משנפסק כי המערערים זכאים לפיצויים בגין הליקויים ואי ההתאמות מהם סבלה הדירה, היה על בית המשפט לחשב פיצויים אלה בהתאם לעלותם הממשית, ועלות זו כוללת בחובה אף את סכום המע”מ החל על התשלומים. שכן, לא ניתן להשתמש בשירותיהם של בעלי מקצוע, מבלי לכלול בתמורה אף את סכום המע”מ. ואכן, בע”א  1772/99 זכריה זלוצין ואח’ נ’ דיור לעולה בע”מ, פד”י נה(4), 203 בעמ’ 209 פסק בית המשפט העליון במקרה דומה כדלקמן:

“בית המשפט המחוזי פסק פיצויי כסף לדיירים, טרונייתם היא שבית המשפט לא הורה כי יש להוסיף לפיצויים אלה מע”מ. לטענתם, אי פסיקת מע”מ גורמת להם עוול באשר אין היא נותנת בידיהם את מלוא עלות התיקונים. דיור לעולה משיבה על כך כי אין בכוונתה דיירים לבצע תיקונים ברכוש המשותף: כי תשלום מע”מ לדיירים יעשיר אותם ולא במשפט וכמסקנה נדרשת מכך, כי אין לזכות את הדיירים בגין הוצאה שלא יעמדו בה כלל.

הדיירים צודקים בדרישתם, תשלום מע”מ מהווה חלק בלתי נפרד מעלות התיקונים, ומשנקבע כי זכאים הם הדיירים לפיצוי כסף כעלות התיקונים, זכאים הם ממילא גם למע”מ המהווה בימינו ובמקומנו חלק בלתי נפרד מעלות התיקונים. הדיירים זכאים להשבת מצבם לקדמותו ורק כך יבואו אל שלהם. אין זה עניינה של דיור לעולה אם יבצעו הדיירים תיקונים אם לאו, וגם אם ימכרו את דירותיהם לצדדים שלישיים ייגרע מערכן של הדירות כדי שווי הליקויים, לרבות מע”מ, שכן כך יידרשו הקונים לשלם למי שיבצע תיקונים”.

 

ומכאן ששלילת סכום המע”מ מן המערערים, אך ורק מחמת הנימוק שהם מכרו את הדירה, היתה בלתי סבירה ומהווה עילה להתערבותנו.

מאידך, לא מצאנו מקום להתערב בקביעות בית המשפט כי אין להוסיף תוספת בשיעור 50% בגין שימוש בקבלנים מזדמנים, שעה שאין אנו יודעים האם אכן היה בכוונת המערערים להשתמש בקבלנים מזדמנים. כן יש להוסיף, כי המומחה ציין כי, לכל היותר, תגיע התוספת לשיעור 50% מבלי שקצב אותה. משנמכרה הדירה סבורים אנו כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט לעניין זה. ואכן אף המערערים עצמם לא הרחיבו בסוגיה זו בהודעת הערעור שהוגשה מטעמם.

סוף דבר:

לנוכח האמור בפסק דיננו לעיל, אנו קובעים כי פסק דינו של בית המשפט קמא יתוקן באופן שלסכום הפיצוי יתוסף סך של 7,500 ₪, ובסך הכל יעמוד סכום הפיצוי על סך של 29,000 ₪ בצירוף מע”מ, ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המשיבה תישא בהוצאות המערערים בערכאה זו בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע”מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום ז’ בכסלו, תשס”ו (8 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים.

בנימין ארבל

 שופט

 

       זיאד הווארי

שופט

 

האשם ח’טיב,

שופט – אב”ד

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר