חלאות–אדם או סתם “טועי–דרך?” (ז)

על כב’ (?) סגן הנשיא (ביהמ”ש המחוזי, נצרת) אהרן אמינוף

הסיפור החדש – המוכר לכל, וסיפור ישן, מאמתחתי הפרטית, המעידים כי השופט אהרן אמינוף לא היה צריך להפתיע. ההבדל בין יקה לבתולה.

הסיפור החדש – המוכר לכל

אדם נאשם באונס בתו המאומצת מעת היותה בגיל 6 ועד הגיעה לגיל 18 – 12 שנים תמימות. בפסק הדין נאמר:

“ייתכן שבמשך השנים, משהייתה המתלוננת לנערה, נעמו לה מעשי הנאשם והיא חפצה בהם ולכן היא לא התחמקה ממנו וגם לא טרחה לספר על מעשיו ולגלותם, עד שנאלצה לעשות כן לאחר ארוסיה, מפחד שלאחר נישואיה היה מתגלה שהיא איננה בתולה”.

לקרוא שוב ושוב, ולא להאמין.

את האיוולת המרושעת הזאת כתב השופט אהרן אמינוף, סגן נשיא ביהמ”ש המחוזי בנצרת, ואת חתימת ה”אני מסכים” לאיוולת הזאת נתנו השופטות נחמה מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי.

בהמשך הסתבר דבר נוסף: משהציג אמינוף בפני חברותיו את הכרעת-הדין שכתב, הביעו השתיים את התנגדותן לפיסקה האמורה, וסוכם שהפיסקה הזאת תימחק מהטקסט.

והנה, למרות הסיכום, הגניב אמינוב את הפיסקה להכרעת-הדין, סובב את חברותיו בכחש, נתן להן להאמין שהן חותמות על מסמך “נקי” מאותה הפיסקה, וכך השיג את חתימתן.

וכדי להוסיף על חטאו הוא סירב לכנס, כאב-בית-הדין, את ההרכב כדי לתקן את פליטת-הקולמוס האומללה הזאת.

מה אמורים אנו ללמוד מהפרשה הזאת על השופט אמינוף?

ראשית – שהאיש סובל מליקוי-מאורות מוסרי.

שנית – שהוא טיפש: הפיסקה הזאת לא הייתה נחוצה להחלטה עצמה, הן לגופה והן משום ששתי השופטות הסכימו ל”שורה התחתונה” שלה גם בלי הפיסקה הזאת; משום שהוא היה צריך לצפות שדברים כאלה לא יעברו בשתיקה בציבור, ובוודאי שהשופטות המרומות עצמן לא תשתוקנה לו על כך; ומעל לכל – משום שהדבר עלול לעלות לו בהדחה בלתי-מכובדת מכהונתו.

שלישית – שהוא אטום וחסר-טאקט: תארו לעצמכם את הנאנסת-המתלוננת, למקרא או למשמע פסק-דין. האין כאן אונס נוסף על כל מה שעברה ב-12 השנים האיומות בבית אביה החורג? האין זו “המכה השמונים ואחת“ שלה?!

רביעית – שהוא נוכל ערמומי, לפי הדרך בה הוא הוציא מחברותיו את חתימות-ההסכמה שלהן.

חמישית – שהוא חסר אחריות, כאשר הוא משתית את ה”הברקה” על “ייתכן”, דהיינו על השערות שגם לו, לשיטתו, אין להן תשתית עובדתית.

וששית – שהוא חסר בושה: יש דברים שהם בל-ייאמרו, גם אם הם נכונים. משהו כמו האמירה הבלתי נשכחת של פליאה אלבק, בשעתה מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, אשר אמרה כי התובע רק הרוויח ממותה של אשתו, ונזקו הוא לכל היותר אפס.

האם אהרן אמינוף הוא חלאת-אדם, או סתם “טועה-דרך”?

סיפור ישן, מאמתחתי הפרטית

כדי לתת לכם חומר נוסף למחשבה, הרי סיפור אמיתי, מהיכרותי המועטה עם אמינוף, לפני כ-15 שנה.

באותה העת כיהן אמינוף כשופט בימ”ש השלום בעפולה, ובתוקף תפקידו זה הוא גם כיהן כראש ההוצאה לפועל.

אחת מסמכויותיו של ראש ההוצאה לפועל היא לבטל או להפחית את מאסרם של חייבים אשר נאסרו על אי-תשלום של חובות, ומכוח סמכותו זו פניתי אליו בשם אחד מלקוחותי.

אותו לקוח, איש המיגזר הערבי, נאסר על פי פקודת מאסר ל-21 יום, וביום ה-21 למאסרו אמורה הייתה להתקיים חתונה במשפחתו, או בחמולה הרחבה יותר (עד כדי כך לא אוכל לזכור).

מה יכול אדם לבקש במקרה כזה? לקצר את המאסר ביום אחד, על מנת לאפשר לאיש להשתתף בשמחה המשפחתית?

כאשר לראש ההוצל”פ יש סמכות לבטל כליל את המאסר (למשל: אם הוא נוכח כי לחייב אין כל אפשרות לשלם את החוב, והמאסר יהפוך ממכשיר לגביית החוב לעונש על עוניו של אדם), ממילא יכול הוא להגיע למסקנה כי מה שלא הושג ב-20 ימי מאסר לא יושג ביום ה-21, ובוודאי שיכול הוא לקצר את המאסר אם יש נסיבה כזו שהייתה במקרה בו עסקינן.

טיפלתי באותה התקופה בתיקי-הוצל”פ רבים, ולא הייתי זוכר את המקרה הזה אחרי 15 שנה, אם היה זה מקרה רגיל, בו לפעמים זוכים, לפעמים בוכים. היו מקרים לא מעטים בהם ניתנו החלטות שגויות, אבל החלטה שגוייה עדיין, כשלעצמה, אין בה כדי להטיל דופי בשופט, שהרי גם הוא בן-תמותה – והטעות דבר אנושי הוא.

אבל באותו המקרה ניתנה החלטה שלא נתקלתי בשכמותה – לא לפני כן, ולא לאחר מכן: תביאו הזמנה לחתונה, ואני אדון בבקשה.

אפשר להבין החלטה כזאת אם השופט חושד כי “עובדים” עליו, והוא לא מסתפק בתצהיר (שהוא אמצעי-ההוכחה המקובל), אבל מה עושים במיגזר הערבי, בו – כפי שנתברר לי בבירור שעשיתי אז – אין “הזמנות לחתונה” כנהוג אצל היהודים… (הנני מתכבד להזמין את כב’ וב”ב …”)?

האם שופט בית משפט השלום בעפולה, “בירת העמק”, אחרי 10 שנות כהונה בהן הוא, מן הסתם, רואה לפניו עשרות בני-ערב ביום, לא מכיר את מנהגי האוכלוסיה הערבית? הרשו לי לפקפק בכך. יותר סביר להניח שהוא רצה “לנפנף” מעליו את המבקש, בלי לדחות את בקשתו במפורש.

מה הפריע לו לדחות את הבקשה לאור הסיכוי (אמנם קלוש) שהיום ה-21, עם החתונה, יהיה ה”קש” שישבור את החייב? החשש שייחסו לו אטימות, והחשש שהחלטתו גם לא תעמוד במבחן-התוצאה, כך שהוא יימצא במצבו של היהודי אשר גם אכל את הדגים הבאושים, גם חטף מכות, וגם שילם את מחירם של הדגים.

ומה הפריע לו לקבל את הבקשה, ולקצר את המאסר ביום אחד, “מטעמים הומניים, ולאור הסיכוי הקלוש שהיום ה-21 יניב את אשר לא הניבו 20 קודמיו”?

מה ההבדל בין יקה ובתולה?

ההבדל הוא שיקה נשאר יקה, ומה שנאמר לעיל על אמינוף מודל 1990 ועל אמינוף מודל 2006 מראה כי גם אמינוף נשאר אמינוף.

וחוזרת שוב השאלה: האם אהרן אמינוף הוא חלאת-אדם, או סתם “טועה-דרך”?

הייתי צריך להוסיף כאן את הקלישאה “היו אתם השופטים”, אבל הסדרה הזאת שייכת, בראש ובראשונה, לקטגורית באיזה סגנון אדוני מדבר, ולא לקטגורית רמת השופט.

והשאלה האמיתית היא מי שחושב, או מאמין, שאהרן אמינוף הוא חלאת-אדם, ומבקש למכור לזולתו את המרכולת הזאת – האם הוא רשאי לומר כי אהרן אמינוף הוא חלאת-אדם, או שההגדרה הזאת היא “סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מנומס ובלתי מרוסן”, ושמותר רק לומר כי אהרן אמינוף סתם “טעה”.

 

המשך יבוא

לפרקים הקודמים:

חלאות–אדם או סתם “טועי–דרך“? (א): על החלוקה ה“שוויונית” של המים לחקלאים במושב

חלאות–אדם או סתם “טועי–דרך?” (ב): על ההקצאה ה“שוויונית” של מיכסות ה“טסטים” למורי–הנהיגה

חלאות–אדם או סתם “טועי–דרך?” (ג): של מי הזמן השיפוטי הזה, לעזאזל?!

חלאות–אדם או סתם “טועי–דרך?” (ד): על משחקי היו–יו של השופט – “טעות” או זדון?

חלאות–אדם או סתם “טועי–דרך?” (ה): על פרשת יהודה היס

חלאות–אדם או סתם “טועי–דרך?” (ו): על המרמים את בית המשפט, בשם המדינה

____________________

המלצת היום: על הצביעות והאידיוטיות בהתרסות על ה“סגנון”