מכתב הרבנים

מכתב הרבנים

טל רבינוביץ
31.05.2006 12:51
מכתב הרבנים


האם מצוות “פרו ורבו” המופנית אל הגבר היהודי לא מסתמכת על האישה היהודייה שתעזור לו למלאה?



 

מרגשת אותי דאגתם הכנה של הרבנים לרצונו העז של יגאל עמיר לקיים את המצווה הבסיסית בתורה, הלא היא מצוות פרו ורבו. הם יעשו הכול (ויש להם את הכוח ואת הרצון) על מנת שהאיש הזה יפרה את לריסה אשתו.

להבהיר, אין דבריי אלה נאמרים בנימה צינית או מזלזלת.

למעשה, אני מסכימה איתם.

כאישה חילונית עצמאית וקרייריסטית אשר אין בעולמה דבר חשוב יותר מלידת ילדיה וגידולם, אני מצטרפת לאמירת הרבנים כי מצוות “פרו ורבו” היא  אחת מהחשובות שבמצוות התורה. אמנם כחילונית אינני נסמכת על הציווי האלוהי כמקור לדעתי זו, אך כישראלית-יהודית-חילונית האוהבת את הארץ הזו (וגאה בה) – אני שמחה לגלות (וזו לא הפעם הראשונה) התאמה בין ציוויים שמקורם יהודי-דתי לבין אורחות חיים, דעות ועקרונות “חילוניים” שאני מקיימת.

מצוות “פרו ורבו” היא אכן מצווה ראשונה בתורה, בסיסית וגדולה.

את אותו הדבר אנסח במילים חילוניות:

לידת בניי הוא הדבר המשמעותי ביותר בחיי, הבסיסי ביותר בהווייתי, והראשון שבמעלותיי.

קראתי את מכתבו הנרגש של אמיתי עמיר (אחיו של יגאל עמיר) אל הרבנים, וקראתי גם את תשובותיהם המלומדות:

א. אין להעניש אדם יותר מפעם אחת על העבירה שעשה.

ב. גם לפושע מגיע יחס אנושי.

ג. הסתמכות על הצינורות המשפטיים, על הצדק והיושר – לא מועילה.

ד. אין הבדל בהלכה היהודית בין רוצח ראש ממשלה לרוצח תינוק בן יומו.

עם כל אמירות הרבנים האלה אני מסכימה, ולו הייתי מנסחת אותן מנקודת מבטי החילונית קרוב לוודאי שהייתי מנסחת אותן בצורה כמעט זהה, ולכל הפחות דומה מאוד.

 

בכל זאת, משהו צורם לי בדעותיהם האישיות ובהתנהלותם ההלכתית של רבנים נכבדים אלה; ניתן לראות כי זכויות אנושיות בסיסיות אשר מקורן בהלכה מעניינות אותם עד מאוד.

ניתן אף להתרשם מרגישותם האנושית אשר פורצת דרך הציוויים וההלכות הפרושים לפניהם בעומדם מול תשוקת יגאל עמיר לילד.

מדוע אם כן, רגישות זו מתעוררת רק כשבגבר מדובר?

מדוע אינני זוכה לשמוע אותם דואגים ומודאגים משלילת הזכויות הבסיסיות של האישה היהודייה – העגונה או מסורבת הגט?

האם לאישה זו לא מגיע להביא ילדים לעולם?

האם מצוות “פרו ורבו” המופנית אל הגבר היהודי לא מסתמכת על האישה היהודייה שתעזור לו למלאה?

האם עלה בדעתם כי בורא עולם אשר ציווה אותנו בני האדם לפרות ולרבות, לא הסתפק אך ורק בציווי עצמו, אלא אף יצר אותנו בני האנוש ככאלה, דהיינו, כיצורים אשר מאוויינו הראשון, הבסיסי והטבעי ביותר הוא להרות וללדת?

הרי מצוות פרו ורבו אינה צריכה להיות רק מצווה: זהו צורך עז, כמיהה נפשית ופיסיולוגית עצומה המבקשים להתגשם!

 מדוע, אם כן, נעצר הממסד הרבני האורתודוכסי ולא פועל למען זכויות מסורבות הגט להקים חיים חדשים, לפרות ולרבות, לחיות בכבוד, בראש מורם, בגאווה, בשמחה ובחדוות חיים?

 הכיצד זה לא תימצא בספרות ההלכה פתרון לבעיית העגונות? למצוקת הנשים המוכות? הרי כולנו מקשה אחת: ילדים, נשים, גברים…

דאגה לנשים היא דאגה גם לילדיהם.

דאגה לנשים היא דאגה גם לגברים.

 דאגה לנשים היא בעצם אותה הדאגה לעזר שנגדכם… הלא כן?

 ולסיום, לא אעשה את ההשוואה המיותרת בין זכויותיו של יגאל עמיר לבין זכויות נשים מוכות או עגונות או מסורבות גט כי אני יודעת שזו לא השפה שבה הרבנים יכולים לפעול מבחינה הלכתית.

 אבל הם כן מבינים את השפה העברית, המכונה בפיהם שפת הקודש, את הקריאה היוצאת מפי שהיא איננה רק קריאה חילונית, או נשית… היא בפשטות: אנושית.

 

 לאתר הכותבת



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר