החמצות (רשימה חלקית)

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/48689

אורי אבנרי 28.05.2006 18:16
"לנצח תאכל חרב?"

“לנצח תאכל חרב?”

לא רק הפלשתינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות. גם אנחנו, ואולי אף יותר.


                                                                                                               English attached / נוסח אנגלי מצורף

“הפלסטינים לעולם אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות” אמר אבא אבן. המלים הפכו למטבע-לשון. והן מהוות גם דוגמה טובה לאימרה התלמודית החכמה: “כל הפוסל, במומו פוסל.”

 

 

אין ספק, מאז ראשית הסכסוך החמיצו הפלסטינים הזדמנויות. אך זה כאין וכאפס לעומת ההזדמנויות שהחמיצה מדינת-ישראל ב-58 שנות קיומה.

 

 

להלן רשימה חלקית בלבד.

 

 

 

למחרת מלחמת 1948, שבה קמה המדינה, יכולנו להשיג שלום.

 

 

במהלך המלחמה חולק השטח, שבו הייתה אמורה לקום – לפי החלטת האו”ם מנובמבר 1947 – המדינה הפלסטינית הערבית. ישראל כבשה חלק ממנו, והשאר חולק בין ירדן (שסיפחה לעצמה את הגדה המערבית) ומצריים (שהשתלטה על רצועת-עזה). יותר ממחצית הפלסטינים גורשו מבתיהם – חלקם על-ידי אירועי המלחמה, חלקם על-ידי מדיניות ישראלית מכוונת. השם “פלסטין” נעלם מהמפה.

 

 

בעיירה השווייצית לוזאן התכנסה אז ועדת משולשת של ארצות-הברית, צרפת ותורכיה, שהוטל עליה לתווך בין הצדדים. הפלסטינים, שלא היו עוד ישות מדינית, לא הוזמנו אליה. אבל משלחת של שלושה אישים פלסטיניים חשובים הופיעה במקום. היא ייצגה, כביכול, את הפליטים בלבד, אך ראתה עצמה כנציגת העם הפלסטיני. היא באה במגע עם נציג ישראל (אליהו ששון) והציעה לפתוח במשא-ומתן ישיר לשלום. על פי הוראות מפורשת מירושלים, השיב ששון בשלילה.

 

 

דויד בן-גוריון לא רצה בשום משא-ומתן, שהיה מכריח אותו להחזיר לפחות חלק מהפליטים, ואולי גם להחזיר חלק מהאדמות שכבשנו זה עתה.  היה מנוי וגמור עימו למנוע בכל מחיר את הקמת המדינה הפלסטינית, למרות החלטת האו”ם. הוא האמין שהבעיה הפלסטינית נפתרה, שעצם השם “פלסטין” נעלם לנצח, שהעם הפלסטיני חדל מלהתקיים. הרבה מאוד דם נשפך בגלל הטעות המונומנטלית הזאת.

 

 

 

ביולי 1952 פרצה מהפכת “הקצינים החופשיים” במצריים. רק קול אחד בישראל קידם אותה בברכה – השבועון “העולם הזה” בעריכתי. דויד בן-גוריון אמנם השמיע פנייה ריטורית למנהיג הרשמי של המהפכה, הגנרל הקשיש מוחמד נגיב, אך ברגע שהתברר כי המנהיג הוא גמאל עבד-אל-נאצר, הכריז עליו בן-גוריון מלחמה. הופעתו של עבד-אל-נאצר הפחידה את בן-גוריון, מפני שהיה ערבי מסוג חדש: קצין צעיר, נמרץ, כריזמטי, שדגל באיחוד העולם הערבי.

 

 

מאז עלייתו לשלטון ועד מותו, במשך 18 שנים, גישש המנהיג המצרי שוב ושוב אם אפשר להגיע להסדר עם ישראל. הייתי קרוב לכמה מן הפרשות האלה ופירסמתי אותן לא-פעם. בן-גוריון דחה את כל הניסיונות והכין באופן שיטתי את מלחמת 1956, שבה ניסה להפיל את עבד-אל-נאצר בעזרת קנוניה עם צרפת ובריטניה, שהיו אז שתי מדינות קולוניאליות עכורות. בכך קבע לדורות את דמות ישראל כנטע זר במרחב, ראש-גשר של המערב העוין.

 

 

בן-גוריון היה אויב מושבע לרעיון הכול-ערבי, ועשה הכול כדי לחסלו – מאמץ שהוכתר בהצלחה בימי יורשו, לוי אשכול, במלחמת 1967. כמו בהרבה החלטות של ממשלות ישראל, הכילה גם זאת סתירה פנימית. כמעט כל הפלסטינים העריצו את עבד-אל-נאצר כאליל. הם היו מוכנים להטמיע את הזהות הפלסטינית בזהות כול-ערבית. רק עם תבוסת הרעיון הכול-ערבי, לא מעט בגלל ישראל, חזרה הזהות הפלסטינית הייחודית למרכז הבמה.

 

 

קשה לאמוד את רצינותם של עשרות גישושי-השלום של עבד-אל-נאצר במהלך השנים. הדבר פשוט לא הועמד מעולם במבחן.

 

 

 

ההזדמנות ההיסטורית, מלכת כל ההזדמנויות, באה באותה מלחמה, ביוני 1967 – מלחמת ששת-הימים.

 

 

צה”ל השיג ניצחון מדהים על ארבעה צבאות ערביים. אחרי שישה ימים שלטה ישראל בכל שטחי פלסטין ההיסטורית, יחד עם סיני ורמת-הגולן. העולם הערבי כולו נותר מושפל וחסר-אונים, והגיב במילים ריקות ומתלהמות (ה”לאווים” של חרטום). העם הפלסטיני עצמו, שלא השתתף במלחמה זו אך היה קורבנה,  היה נתון בהלם מוחלט. זה היה אחד הרגעים הנדירים בהיסטוריה, שבהם עם שלם מסוגל לשנות את תפיסותיו הבסיסיות.

 

 

באותו רגע היסטורי יכולנו לעשות שלום עם העם הפלסטיני, להציע לו חיים במדינה חופשית משלו בתחומי הקו הירוק, בשלום עם ישראל. עוד במהלך המלחמה הצעתי זאת אישית לראש-הממשלה, לוי אשכול. הוא דחה את הרעיון מכול וכול – הפיתוי לרכוש שטחים גדולים ולהתנחל בהם היה חזק מדי.

 

 

(אני צריך להסביר כאן את הזכרת עצמי במאמר זה: הייתי עד-ראייה להרבה מן ההתרחשויות, ובאחדות מהן נותרתי העד היחיד.)

 

 

העליתי את הרעיון שוב ושוב בכנסת, שבה הייתי אז חבר. לחיזוק דבריי ערכתי שורה ארוכה של שיחות עם המנהיגים המקומיים של הציבור הפלסטיני, ושמעתי מפיהם שהם מוכנים להקים מדינה פלסטינית – במקום לחזור לשלטון הירדני. על כך יש בידי מיסמך כתוב של יועץ ראש-הממשלה לענייני השטחים הכבושים, משה ששון (בנו של אותו ששון מוועידת לוזאן), שבו אישר שהוא תמים דעים איתי לגבי מימצא זה.

 

 

החמצנו את ההזדמנות לעשות שלום עם המנהיגות השמרנית והמתונה של הציבור הפלסטיני – וקיבלנו במקומה את אש”ף.

 

 

 

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום-כיפור. האשמה העיקרית למלחמה רובצת על ראש-הממשלה גולדה  מאיר, שדחתה בשחצנות ובגסות-רוח את הצעות-השלום של הנשיא המצרי אנוור סאדאת לפני המלחמה.

 

 

המלחמה החלה באסון צבאי ישראלי והסתיימה בניצחון צבאי ישראלי. יאסר ערפאת, שהפך בינתיים למנהיג הבלתי-מעורער של העם הפלסטיני, למד מזה שאי-אפשר לנצח את ישראל. ערפאת, איש פרגמטי ומפוכח, הסיק את המסקנה המתבקשת: שיש להגשים את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות תוך הסדר עם ישראל.

 

 

הוא הורה לאנשיו לפתוח במגעים חשאיים עם ישראליים, שיכלו לפתוח לפניו את הדרך אל מרכז המימסד הישראלי. אני עצמי העברתי שדרים ממנו לראש-הממשלה החדש, יצחק רבין. כמו אשכול לפניו, היה רבין מוכן להקשיב בסבלנות, אך הוא דחה את כל הגישושים הפלסטיניים. “לא אעשה את הצעד הראשון לקראת פיתרון פלסטיני,” הסביר לי ב-1976, “מפני שהצעד הראשון יוביל בהכרח להקמת מדינה הפלסטינית, שאינני רוצה בה.” 

 

 

(אינטרמצו: רבין, כמו כל צמרת המדינה, דגל ב”אופציה הירדנית”, שפירושה היה החזרת חלק מהשטחים הכבושים למלך חוסיין, וסיפוח השאר לישראל. באחד הימים הודיע לו שר-החוץ יגאל אלון שהנרי קיסינג’ר מציע למסור לחוסיין מיד את העיר יריחו. זה היה נותן למלך דריסת-רגל בגדה ואולי מאפשר לו למנוע את השתלטות אש”ף עליה. אבל רבין זכר שגולדה מאיר הבטיחה לערוך בחירות לפני מסירת שטחים. “לא אלך לבחירות בגלל יריחו!” השיב לאלון.)

 

 

כבר ב-1974 העביר ערפאת במועצה הלאומית הפלסטינית (הפרלמנט של אש”ף) החלטה שפתחה את הדרך לפיתרון שתי-המדינות. לקח לו עוד 14 שנים עד שהצליח לשכנע את הציבור הפלסטיני, וב-1988 אישרה המועצה רשמית את הקמתה של מדינה פלסטינית בחלק מהארץ – ובכך הכירה למעשה בשלטון מדינת ישראל על 78% של פלסטין ההיסטורית. זאת הייתה החלטה מהפכנית, אדירת-השלכות. ישראל לא שמעה ולא ראתה. היא פשוט התעלמה גם  ממנה.

 

 

 

בנובמבר 1977 עשה אנוור סאדאת צעד חסר-תקדים בהיסטוריה: חרף מצב-המלחמה ששרר בין ישראל ומצריים, הוא בא לירושלים, בירת האויב. הוא הציע שלום: לא סתם שלום בין שתי המדינות, אלא בין ישראל והעולם הערבי כולו, ובמרכזו שלום עם הפלסטינים.

 

 

כשהחל המשא-ומתן במלון “מינה האוס”, לרגלי הפירמידות, הניפו המצרים את הדגל הפלסטיני בין דגלי המדינות הערביות שהוזמנו לוועידה. משלחת ישראל חוללה משבר, והמצרים נאלצו להוריד את הדגלים.

 

 

כעבור שנה, בוועידת קמפ-דייוויד ב-1978, שבה עוצבו תנאי השלום הישראלי-מצרי, לחם סאדאת כאריה להשגת הסדר הבעיה הפלסטינית. ניתן היה להניח שם את הבסיס לשלום ישראלי-פלסטיני. אבל מנחם בגין סירב בתוקף. בסוף נוסח מיסמך חסר-משמעות. בגין אמנם הכיר בו ב”צרכי העם הפלסטיני”, אך מיד הוסיף במכתב שכוונתו רק ל”ערביי ארץ-ישראל”. 

 

 

ערפאת היה נוכח בישיבת הפרלמנט המצרי, שבה השמיע סאדאת את ההודעה על כוונתו לטוס לירושלים. הוא מחא כפיים. הוא גם הציע לשלוח משלחת פלסטינית ל”מינה האוס”. בין חבריו פרץ מרד, ובפעם היחידה בדרכו הארוכה נשקפה לו סכנה של הדחה. אך מצב זה היה, מן הסתם, משתנה אילו השיג סאדאת מבגין הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בשטחים הכבושים, כפי שביקש. יתכן שהכישלון הזה עלה לו לסאדאת בחייו.

 

 

 

בספטמבר 1993, שנה אחרי שיבת רבין לשלטון, הושגה פריצת-דרך היסטורית. מדינת ישראל ואש”ף הכירו סוף-סוף זה בזה וחתמו על “הצהרת העקרונות” של אוסלו. נאמר בה שתוך חמש שנים יקום “הסדר הקבע”.

 

 

ברגע האחרון הכניסו שליחיו של רבין, אנשי צבא ברובם, שינויים רבים בנוסח שהוסכם עליו לפני כן. ההתחייבויות הישראליות נעשו הרבה יותר עמומות. לערפאת לא היה איכפת. הוא האמין לרבין והיה משוכנע שההסכם יוביל בהכרח להקמת המדינה הפלסטינית.

 

 

אבל כמעט מהרגע הראשון הפרה ישראל את ההסכם. בהסכם הופיעו תאריכים לביצוע  – אך רבין הכריז ש”אין תאריכים קדושים” ושבר את לוח-הזמנים המוסכם. המעבר בין הגדה והרצועה, שהיה מרכיב חיוני בהסכם, לא נפתח (עד היום). הנסיגה השלישית, והעיקרית, לא בוצעה כלל. המשא-ומתן על “הסדר הקבע”, שהיה אמור להסתיים ב-1999, בכלל לא התחיל ברצינות.

 

 

ב-2000 כפה ראש-הממשלה אהוד ברק על ערפאת לבוא לוועידה בקמפ-דייוויד, בלי הכנות ובלי הסכמות מוקדמות. זאת הייתה ההזדמנות האחרונה להשיג הסכם עם ערפאת, שהיה אז בשיא סמכותו.

 

 

במקום זה התייחס ברק לערפאת בזילזול מופגן, והגיש לו באופן אולטימטיבי תנאים שהיו, אמנם, “נדיבים” מבחינת ישראל, אך שנפלו בהרבה מהמינימום שהיה דרוש לערפאת. בשובו הביתה, הכריז ברק שערפאת רוצה לזרוק אותנו לים. בכך סלל ברק את הדרך לעלייתו לשלטון של אריאל שרון ולמצור על ערפאת, שהסתיים ברציחתו.

 

 

ערפאת היה מנהיג לאומי קשוח, שלא בחל בשום אמצעי כדי להשיג חרות לעמו – דיפלומטיה, אלימות ואף כפל-לשון. אבל הייתה לו סמכות אישית עצומה, והוא היה מסוגל ומוכן לא רק לחתום על הסכם-שלום, אלא גם לשכנע את בני עמו לקבלו. מי שלא רצה בערפאת החזק והכריזמטי, קיבל את אבו-מאזן, שקשה לו הרבה יותר להשליט את סמכותו. 

 

 

 

בנובמבר 2004 מת ערפאת. במקומו נבחר בבחירות דמוקרטיות וברוב גדול אבו-מאזן (מחמוד עבאס), אדם שהיה במשך שנים, יותר מכל מנהיג פלסטיני בכיר אחר, מזוהה עם רעיון השלום עם ישראל. 

 

 

ממשלת-ישראל, שניהלה לאורך השנים תעמולת-שינאה נגד ערפאת, יכלה לחבק את יורשו. זאת הייתה שוב הזדמנות מצוינת להגיע לפשרה סבירה. אמנם, לאבו-מאזן אין הסמכות שהייתה לערפאת, אך אילו השיג הישגים פוליטיים מרשימים, היה יכול גם הוא להגיע למעמד חזק. אבל ראש-הממשלה אריאל שרון החרים אותו בפועל, קרא לו בלעג ובפומבי “אפרוח מרוט-נוצות” וסירב אפילו להיפגש איתו.

 

 

מי שלא רצה את אבו-מאזן קיבל את חמאס.

 

 

 

בינואר 2006 בחר הציבור הפלסטיני בבחירות דמוקרטיות למופת בממשלה של חמאס.

 

 

היו לכך כמה וכמה סיבות. חלק מצמרת אש”ף הסתאב. חשוב יותר: מאז חתימת הסכמי אוסלו והלאה הידרדרו תנאי-המחייה של הפלסטינים תחת הכיבוש לשפל חסר-תקדים. ובעיקר: מאז הסכמי-אוסלו לא התקדם העם הפלסטיני אף בצעד אחד לקראת הקמתה של מדינת פלסטין, ואילו ההתנחלויות מתרחבות והכיבוש מעמיק. ה”התנתקות” מעזה, שבוצעה בלי שום הידברות עם הפלסטינים, שימשה לישראל תירוץ להטיל מצור על הרצועה ולהפוך את החיים בה לגיהינום.

 

 

עם עליית החמאס לשלטון, הוציאה ממשלת-ישראל מהבוידם את כל הסיסמאות ששימשו בשעתו נגד אש”ף: שהוא אירגון טרוריסטי, שאינו מכיר בקיום ישראל, שהאמנה שלו קוראת להשמדתה. אולם חמאס נמנע זה יותר משנה בקפדנות מלבצע פיגועים. עם עלייתו לשלטון אין הוא יכול להתכחש בן-לילה לכל האידיאולוגיה שלו, אבל הוא מצא דרך לרמוז לא-אחת על הסכמתו למשא-ומתן עם ישראל ולהכרה בה בגבולות הקו הירוק.

 

 

ממשלה הרוצה בשלום הייתה נאחזת בהזדמנות ומעמידה את ממשלת החמאס במבחן של משא-ומתן. במקום זאת החליט ראש-הממשלה אולמרט לנתק כל מגע איתה ולשדל את ארצות-הברית ואירופה להרעיב את הציבור הפלסטיני, פשוטו כמשמעו, עד שייכנע סופית.

 

 

יתכן מאוד שגם הפעם יתאמת הכלל: מי שאינו רוצה את חמאס יקבל את הג’יהאד האיסלאמי.

 

 

 

בכל המרחב הערבי הולכים ומתחזקים עכשיו יסודות איסלאמיים קיצוניים. אחת הסיבות לכך היא הבעיה הפלסטינית, פצע פתוח בלב העולם הערבי.

 

 

במשך 58 שנים החמיצו הממשלות שלנו כל הזדמנות לרפא פצע זה. יכולנו להשיג שלום בין ישראל ובין מנהיגים פלסטיניים לאומיים-חילוניים. אם יהפוך הסכסוך, חלילה, להתנגשות בין דתות, לא תהיה עוד הזדמנות להחמיץ הזדמנויות – פשוט לא תהיינה עוד הזדמנויות. 

 

 

הכמות והעקביות שבה דחו ורמסו כל ממשלות ישראל כל הזדמנות, נותנות מקום למסקנה שלא רצו כלל להשיג שלום. אין לשכוח שתמיד הייתה קיימת בישראל מגמה שהעדיפה התפשטות והתנחלות על פני פשרה ושלום. לפי תפיסה זו, לעולם “אין עם מי לדבר”, “אין פיתרון” לסכסוך, ו”לנצח תאכל חרב”. צעדים “חד-צדדים”, שמטרתם האמיתית היא לספח שטחים נוספים, מתאימים למגמה זו.

 

 

אם תנצח מגמה זו סופית, יהיה זה אסון למדינה, שזה עתה מלאו לה 58 שנים.

 

 

אבל יש לזכור שיש בקרב הציבור הישראלי גם מגמות המצביעות על כיוון-התפתחות הפוך. עובדה היא שלאט אבל בהתמדה נמוגה האשליה שיש פיתרון צבאי לסכסוך, ויחד עם זה דעכה התמיכה ברעיון ארץ-ישראל השלמה ובהתנחלויות. התפוררות הליכוד והתחזקות רעיון ה”התכנסות” אינם אלא שלבי-ביניים בדרך לתפיסה ריאליסטית. אם אכן כך הדבר, יתברר פתאום שהזדמנויות לא חסרות, צריך רק לתפוס אותן בשתי ידיים.

 

 

 

 

Uri Avnery

 

27.5.06

 

 

 

        Missed Opportunities (Partial List)

 

 

 

“THE PALESTINIANS never miss an opportunity to miss an opportunity!” – this phrase, coined by Abba Eban, has become a by-word. It also illustrates a wise Talmudic saying: “He who finds fault in others (really) finds his own faults.”

 

 

 

No doubt, from the beginning of the conflict, the Palestinians have missed opportunities. But these are negligible compared to the opportunities missed by the State of Israel in its 58 years of existence.

 

 

 

The list that follows is far from complete.

 

 

 

 

 

ON THE morrow of the war of 1948, in which Israel was founded, we could have achieved peace.

 

 

 

During the war, all the territory in which, according to the United Nations resolution of November 1947, the Arab Palestinian state should have been established, was occupied by Israel, Jordan and Egypt. Israel conquered and annexed about half of it, and the rest was divided between Jordan (which annexed the West Bank) and Egypt (which occupied the Gaza Strip). More than half the Palestinians were driven from their homes – partly by the war itself, partly by a deliberate Israeli policy. The name Palestine disappeared from the map.

 

 

 

In the Swiss town of Lausanne, a tripartite committee, representing the United States, France and Turkey, was convened in order to mediate between the parties. The Palestinians were not invited, since they were no longer recognized as a political entity. But a delegation of three prominent Palestinians did appear, ostensibly to speak for the refugees, but in reality to represent the Palestinian people. They contacted the Israeli representative, Eliyahu Sassoon, and offered to open direct negotiations for peace. On instructions from Jerusalem, Sassoon declined.

 

 

 

David Ben-Gurion did not want any negotiations that might have compelled him to take back at least some of the refugees, and perhaps even to give back some of the territory just occupied. Contrary to the UN resolution, he was determined to prevent at all costs the establishment of a Palestinian state. He believed that the Palestinian question had been closed, that the very name Palestine had disappeared forever, that the Palestinian people had ceased to exist. Much blood was shed because of this monumental mistake.

 

 

 

 

 

IN JULY 1952, the revolution of the Free Officers took place in Egypt. One sole voice in Israel welcomed it publicly – the weekly news magazine Haolam Hazeh, which I edited. Ben-Gurion did indeed voice a rhetorical appeal to the formal leader of the revolution, the old general Muhammad Naguib, but the moment it became clear that the real leader was Gamal Abd-al-Nasser, Ben-Gurion declared war on him. The appearance of Abd-al-Nasser frightened Ben-Gurion, because here was a new type of Arab: a young officer, energetic, charismatic, striving to unite the Arab world.

 

 

 

From his ascent to power until his death, 18 years later, the Egyptian leader sent out feelers again and again to find out if a settlement with Israel was feasible. Ben-Gurion rejected all these efforts and systematically prepared for the war of 1956, in which Israel tried, in collusion with France and Great Britain, then two predatory colonial powers, to overthrow Abd-al-Nasser. Thus he fixed for generations the image of Israel as a foreign implant in the region, a bridgehead of the hostile West.

 

 

 

Ben-Gurion was a sworn enemy of the pan-Arab idea and did everything possible to block its realization – an effort that was crowned with success by his heir, Levy Eshkol, in the war of 1967. Like many decisions of Israeli governments, this one also contained a logical contradiction. Almost all Palestinians lionized Abd-al-Nasser. They were ready to let the Palestinian identity be absorbed into pan-Arabism. Only after the defeat of Pan-Arabism, not least by Israel, did the specific Palestinian identity return to center stage.

 

 

 

It is difficult to estimate the seriousness of the dozens of Abd-al-Nasser’s peace feelers throughout the years. They were just never put to the test.

 

 

 

 

 

THE HISTORIC opportunity, the mother of all opportunities, came with the 1967 Six-day War.

 

 

 

The Israeli army won an incredible victory over four Arab armies. After the six days, Israel was in possession of all the territory of historic Palestine, as well as the Sinai Peninsula and the Golan Heights. The entire Arab world was humiliated and powerless, and reacted with empty and bellicose phrases (the famous “No’s” of Khartoum). The Palestinian people was in a state of shock. It was one of the rare historic moments when a whole people is able to change its basic conceptions.

 

 

 

At that momentous time we could have made peace with the Palestinian people and offered them life in a free state of their own, within the pre-war borders, in peace with Israel. While the war was still going on, I personally proposed this to the Prime Minister, Levy Eshkol. He rejected the idea out of hand. The temptation to acquire new territories and settle there was just too strong.

 

 

 

(I must explain here why I mention myself in this article: I was an eye-witness to many of the events, and to some of them I am now the sole remaining witness.)

 

 

 

I raised the idea again and again in the Knesset, of which I was a member at the time. To reinforce my arguments, I held a series of conversations with the local leaders of the Palestinian community and ascertained that they were ready to establish a Palestinian state, instead of returning to Jordanian rule. I have in my possession a document signed by the Prime Minister’s advisor for the occupied territories, Moshe Sassoon (the son of the Sassoon from the Lausanne affair) in which he confirmed my findings.

 

 

 

We missed the opportunity to make peace with the conservative, moderate leadership of the Palestinian community – and got the PLO instead.

 

 

 

 

 

IN OCTOBER 1973 the Yom Kippur (or Ramadan) War broke out. The main blame for the war must rest with Prime Minister Golda Meir, who had arrogantly and rudely rejected all the peace proposals made by the Egyptian President, Anwar Sadat.

 

 

 

In spite of initial Israeli setbacks, the war ended in an Israeli military victory. Yasser Arafat, by now the uncontested leader of the Palestinian people, drew the conclusion that it was impossible to vanquish Israel militarily. A sober and pragmatic leader, Arafat decided that the Palestinian national aims must be attained through a settlement with Israel.

 

 

 

He instructed his people to establish secret contacts with Israelis who had connections to the center of the Israeli establishment. I myself conveyed messages from him to the new Prime Minister, Yitzhak Rabin. Like Eshkol before him, Rabin was prepared to listen patiently, but he rejected the Palestinian feelers. “I won’t take the first step towards a Palestinian solution,” he told me in 1976, “Because the first step will inevitably lead to a Palestinian state, which I do not want.”

 

 

 

(Intermezzo: Rabin, like all the Israeli leadership at that time, advocated the “Jordanian Option”, which meant giving back a part of the occupied territories to King Hussein and annexing the rest to Israel. Once, Foreign Minister Yig’al Allon informed Rabin that Henry Kissinger proposed turning Jericho over to Hussein immediately, in order to give him a foothold on the West Bank and perhaps enable him to prevent the PLO from becoming the dominant factor. Remembering that Golda Meir had promised to hold elections before giving back any territory, Rabin answered Allon: “I am not prepared to go to elections because of Jericho”.)

 

 

 

Already in 1974, Arafat induced the Palestinian National Council (the PLO parliament in exile) to pass a resolution that opened the way to the Two-State Solution. It took him 14 more years to get the Council to adopt a resolution that officially set up the State of Palestine in a part of the country – thereby recognizing Israel’s rule over 78% of historic Palestine. That was a revolutionary decision with far-reaching consequences. Israel did not hear and did not see. It just ignored it.

 

 

 

 

 

IN NOVEMBER 1977,Anwar Sadat did something unprecedented in  history: in spite of the state of war existing between Israel and Egypt, he came to Jerusalem, the center of the enemy camp. He offered peace: not just peace between two states, but between Israel and the entire Arab world, with Palestine at the center.

 

 

 

When the negotiations started at Cairo’s Mina House, at the foot of the Pyramids, the Egyptians hoisted the Palestinian flag, together with the flags of the other Arab nations invited. The Israeli delegation raised hell, and the Egyptians were compelled to pull the flags down.

 

 

 

At the 1978 Camp David conference, where the peace terms were worked out, Sadat fought valiantly for a settlement of the Palestinian issue. The foundations for an Israeli-Palestinian peace could have been laid there. But Menachem Begin refused adamantly. In the end, a meaningless document was adopted. In it, Begin did recognize “the just requirements of the Palestinian people”, but immediately added a letter asserting he meant “the Arabs of the Land of Israel”.

 

 

 

Arafat was present at the session of the Egyptian parliament, when Sadat announced his planned visit to Jerusalem. He applauded. He also proposed sending a Palestinian delegation to Mina House. Among his colleagues, a revolt broke out. It was the only time during his long career when his position was seriously threatened. But the situation would probably have been different, if Sadat had obtained Begin’s agreement to the establishment of a Palestinian state in the occupied territories, as he requested. It is possible that this failure cost Sadat his life.

 

 

 

 

 

IN SEPTEMBER 1993, a year after the return of Rabin to power, a historic breakthrough was achieved. The State of Israel and the PLO, on behalf of the Palestinian people, at long last recognized each other and signed the Declaration of Principles of Oslo. This envisaged that within five years, the Final Status would be realized.

 

 

 

At the last moment, Rabin’s emissaries, mostly military men, made many changes in the text previously agreed upon. The Israeli obligations became much more vague. Arafat did not care. He believed Rabin and was convinced that the agreement would necessarily lead to the establishment of the Palestinian state.

 

 

 

But almost from the first moment, Israel began violating the agreement. Specific dates for implementation were laid down – but Rabin smashed the agreed time-table, declaring that “there are no sacred dates”. The passage between the West Bank and the Gaza Strip, an essential item in the agreement, was not opened (to this very day). The third and most important “redeployment” (withdrawal) of the Israeli army was not carried out at all. The negotiations for the Final Status, that were meant to be concluded by 1999, did not even start in earnest.

 

 

 

In 2000, Prime Minister Ehud Barak compelled Arafat to come to a conference at Camp David, without any preparations or prior understandings. That was the last opportunity to reach agreement with Arafat, then at the height of his authority.

 

 

 

Instead, Barak treated Arafat with open contempt and submitted what amounted to an ultimatum – a list of terms that may have seemed “generous” from the Israeli point of view, but fell far short of the minimum needed by Arafat. Returning home, Barak declared that Arafat wanted to “throw us into the sea”. This way, Barak paved the way for Ariel Sharon’s ascent to power and to the siege on Arafat, which ended in his murder.

 

 

 

Arafat was a tough national leader who disdained no means to achieve freedom for his people – diplomacy, violence, even doubletalk. But he had a huge personal authority, and he was able and willing not only to sign a peace agreement, but also to convince his people to accept it.

 

 

 

Those who did not want the strong and charismatic Arafat got Mahmoud Abbas, who finds it much more difficult to assert his authority.

 

 

 

 

 

IN NOVEMBER 2004, Arafat died. In free elections, a large majority chose Mahmoud Abbas as his successor. “Abu Mazen”, as he is generally known, has been for a long time identified with the idea of peace with Israel, more than any other senior Palestinian leader.

 

 

 

The Israeli government, which had demonized Arafat for many years, could have embraced his successor. It was another opportunity to achieve a reasonable compromise. True, Abbas does not have the authority of Arafat, but if he had achieved impressive political gains, his position would have been much strenthened. But Prime Minister Ariel Sharon boycotted him, ridiculed him publicly as a “plucked chicken”, and refused even to meet him.

 

 

 

Those who did not want Abbas got Hamas.

 

 

 

 

 

IN JANUARY 2006, the Palestinian public elected Hamas in an election that was a model of democracy.

 

 

 

There were several reasons for this choice. A part of the PLO leadership had become corrupt. More importantly: since the Oslo agreements, the living conditions of the Palestinians under occupation had become incomparably worse. And, most importantly: Since the Oslo agreements, the Palestinian people had not come a single step closer to the establishment of the State of Palestine, while the settlements were being enlarged and the occupation deepened incessantly. The “separation” from Gaza, which was carried out without any dialog with the Palestinians, served Israel as a pretext for imposing a blockade on the Strip and turning life there into hell.

 

 

 

With the advent of Hamas to power, the Israeli government retrieved from the attic all the old slogans that had served in their time against the PLO: that it was a terrorist organization, that it did not recognize Israel’s right to exist, that its charter called for Israel’s destruction. But Hamas has scrupulously abstained for more than a year from violent attacks. Coming to power, it could not abnegate its ideology overnight, but more than once it has found ways to hint that it would agree to negotiate with Israel and recognize it within the Green Line borders.

 

 

 

A government interested in peace would have grasped the opportunity and put Hamas to the test of negotiations. Instead, Prime Minister Ehud Olmert decided to break off all contact with them and to urge the United States and Europe to literally starve the Palestinians into final submission.

 

 

 

Probably, the same rule will apply again: those who do not want Hamas will get Islamic Jihad.

 

 

 

 

 

THROUGHOUT THE region, extreme Islamist elements are gaining strength. One of the reasons is the festering wound of the Palestinian problem in the heart of the Arab world.

 

 

 

For 58 years, our governments have missed every opportunity to heal this wound. We could have achieved peace between Israel and secular-national Palestinian leaders. If the conflict, God forbid, turns into a clash between religions, there will be no opportunity to miss opportunities – there just will not be any opportunities.

 

 

 

The number of the opportunities rejected and the consistent way they were trampled upon by all Israeli governments may lead to the conclusion that they did not want peace at all. There has always been a tendency in Israel to prefer expansion and settlement to compromise and peace. According to this outlook, there always is “no one to talk with”, there is “no solution”, we shall “forever live by the sword”. “Unilateral” steps, whose real aim is to annex more land, are consistent with this tendency.

 

 

 

If this tendency achieves final victory in Israel, it will be a disaster for the state, which has just become 58 years old.

 

 

 

But it should be remembered that there are also tendencies in Israel that point in another direction. Slowly but steadily, the illusion that there is or can be a military solution to the conflict is evaporating. At the same time, support for a Greater Israel and for the settlements is dwindling. The implosion of the Likud and the growing support for “Convergence” are stages on the way to a realistic approach.

 

 

 

If this process continues, it will become clear that there is no lack of opportunities. All we have to do is grasp them with our two hands.

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר