המדינה הופכת את העובדים הזרים לעבדים

המדינה הופכת את העובדים הזרים לעבדים

יובל לבנת
08.05.2006 22:18
המדינה הופכת את העובדים הזרים לעבדים


לאחר שנים של מאבקים עיקשים מצד “קו לעובד”, ניאות משרד הפנים להכניס הבהרה בנוהל מעבר עובד ממעסיק למעסיק, בה נקבע מפורשות כי אין לדרוש מכתב שחרור כתנאי להחלפת מעסיק. חרף זאת ממשיכות לשכות מינהל האוכלוסין בישראל לדרוש הצגת מכתב שחרור כתנאי להחלפת מעסיקים. כלומר, גם כאשר הנהלים של המשרד קובעים כי אסור להציג דרישה שכזו, הפקידים של משרד הפנים ממשיכים לפעול כבימים ימימה.



זה יותר מעשור מוכנסים לישראל אלפי מהגרי עבודה באשרה. לצד ההפרה החמורה והנמשכת של זכויותיהם על ידי מעסיקיהם, קיימת תופעה חמורה לא פחות: המדינה, באמצעות משרד הפנים, קובעת כללים שונים הגורמים להבנייתם כעבדים. כך, לדוגמה, הכלל הקובע כי על מהגר עבודה המבקש להחליף מעסיק, להציג “מכתב שחרור” מן המעסיק הקודם. מדובר במכתב שבו המעסיק מצהיר כי אין לו התנגדות “לשחרר” את העובד מעבודה עבורו.

ראוי לציין, כי עד לשנת 2002 לא יכלו מהגרי עבודה בישראל להחליף מעסיקים. רק ב-2002, בעקבות עתירת “קו לעובד” לבג”ץ, ניסח משרד הפנים נוהל, המאפשר בנסיבות מסוימות מעבר של מהגר עבודה ממעסיק למעסיק. משרד הפנים אף הצהיר בפני בית המשפט העליון כי מהגר עבודה רשאי להחליף מעסיקים על פי הנוהל “מכל סיבה שהיא”. 

ואולם, הצהרות לחוד ומעשים לחוד. במקביל להעברת הנוהל, התפתח במשרד הפנים נוהג חדש ויצירתי: כתנאי לאישור המעבר למעסיק החלופי נדרש מהגר העבודה להציג מכתב שחרור מהמעסיק שהוא מבקש לעזוב. ללא מכתב שחרור כאמור, סירב משרד הפנים לאשר את המעבר והעובד היה נקלע לסטטוס לא חוקי, חשוף למעצר ולגירוש.

עצם הדרישה של מכתב שחרור יש בה כדי לעורר שאט נפש. יש בכך משום התייחסות אל מהגר העבודה כאילו הוא עבד הנדרש לשחרור אדונו. הדרישה גרמה, ועדיין גורמת, לפגיעות קשות במהגרי העבודה. עובדים שביקשו ממעסיקיהם להפקיד בידיהם מכתבי שחרור נדרשו לוותר על חובות שונים שמעסיקיהם נותרו חבים להם כתנאי למתן המכתב. 

לאחר שנים של מאבקים עיקשים מצד “קו לעובד”, ניאות משרד הפנים להכניס הבהרה בנוהל מעבר עובד ממעסיק למעסיק, בה נקבע מפורשות כי אין לדרוש מכתב שחרור כתנאי להחלפת מעסיק. חרף זאת ממשיכות לשכות מינהל האוכלוסין בישראל לדרוש הצגת מכתב שחרור כתנאי להחלפת מעסיקים. כלומר, גם כאשר הנהלים של המשרד קובעים כי אסור להציג דרישה שכזו, הפקידים של משרד הפנים ממשיכים לפעול כבימים ימימה. 

הנה דוגמה. קיטיסאק, מהגר עבודה מתאילנד, עבד בעבור מעסיק אשר לא שילם לו כל שכר במשך יותר משלושה חודשים. הוא הגיש באמצעות “קו לעובד”, תלונה נגד המעסיק למשרד התמ”ת. לאחר שמשרד התמ”ת לא עשה דבר במשך כחודש נוסף וקיטיסאק הגיע למצב של חרפת רעב, עזב קיטסאק את מקום עבודתו.

כנגד כל הסיכויים הצליח קיטיסאק למצוא מעסיק חלופי בכוחות עצמו. הוא פנה למשרד הפנים בבקשה שיאשר את מעברו למעסיק החלופי. משרד הפנים היתנה את המעבר בין המעסיקים בהצגת מכתב שחרור מהמעסיק הקודם. מכיוון שקיטיסאק לא יכל להציג מכתב כאמור – שכן מעסיקו בחר להעניש אותו על כך שהגיש נגדו תלונה למשרד התמ”ת – לא אושר המעבר והמעסיק החלופי לקח עובד אחר במקום קיטיסאק.


בעקבות אירוע זה הגיש העובד באמצעות “קו לעובד”, עתירה לבית המשפט. משרד הפנים, אשר הבין כי נתפס על חם, מיהר למצוא בעבור קיטיסאק מעסיק חדש, וביקש כי העתירה תימחק. השופט פוגלמן ציין בהחלטתו כי “אין מחלוקת כי לא היה מקום לדרישת מכתב שחרור” ופסק כי המדינה תישא בהוצאותיו של קיטיסאק.


מאז נתן בית המשפט העליון את פסק דינו התקדימי, שבו נקבע כי הסדר הכבילה – ההסדר הקובע כי מהגר העבודה חייב לעבוד בעבור מעסיק ספציפי – הינו בלתי חוקי. הוקצו למדינה שישה חודשים לקביעת הסדר אחר, שיעלה בקנה אחד עם עקרונות של זכויות אדם. לכאורה, יש בכך כדי לבטל כליל את הצורך לקבל את אישור משרד הפנים במעבר ממעסיק למעסיק. כעת יש לקוות כי הסדרים פוגעניים אלה אכן יעלמו מנוף מדינתנו, ומכתב השחרור יתעופף עמם.

ואולם, למודי נסיון העבר, אנו בארגוני זכויות האדם יודעים כי יהיה עלינו להמשיך ולעמוד על המשמר. ואכן רק שלושה ימים לאחר אותו פסק דין תקדימי שב משרד הפנים ודרש מכתב שחרור משני עובדים תאילנדים שביקשו להחליף מעסיק. נראה שלא בנקל יאותו פקידי משרד הפנים לוותר על הכוח הרב שהיה בידיהם לשלוט בחייהם של העובדים הזרים. עם כל כבוד לבית המשפט העליון – פקידי משרד הפנים בשלהם.


עו”ד ד”ר יובל לבנת הוא היועץ המשפטי של “קו לעובד”

לאתר “קו לעובד”



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר