המכתב השנתי לאבא

המכתב השנתי לאבא

טל רבינוביץ
02.05.2006 01:26
המכתב השנתי לאבא


אימא העבירה אותך אל בית העלמין הצבאי שבקרית שאול.

אימא לא הצליחה לשמור לבד על קברך… והיה זה לתפקיד המדינה.



 

 

נפלת בכ”ד ניסן, לפני שלושים ואחת שנים.

היית בן שלושים ושש.

מילותייך האחרונות היו: “זה הסוף”.

ידעת.

על מה חשבת כשידעת?

האם התכוונת לומר כי “הסוף” שלך – הוא ההתחלה שלנו?

הייתי כמעט בת תשע, כשאמרו לי ש… נפלתָ.

אימא באה אליי בעיניים עצובות ואמרה לי במילים של שבת: “אבא נפל…”

האם גם אתה היית אומר זאת כך?

באותה שנה התחיל מעמדי בכיתה להתבסס…

ואתה הרי יודע: ל”מלכת הכיתה” יש הכול… או כמעט הכול…

זה משנה אם היא יתומה מאב?

גם למלכות אין אושר מוחלט, אך יש להן מעמד והן עסוקות והן יפות, הן מצליחות והן שאפתניות… למלכות כיתה אין זמן לבכי ולנהי.

הייתי בת תשע כשנפגשתָ עם “הסוף”. קוראים לזה: מוות.

אתה קראת לזה: “הסוף”.

אתה נפגשת עם המוות ואני נפגשתי עם החיים.

אתה נפלת ואני הייתי צריכה לקום.

אתה הגעת אל “הסוף” ואני הגעתי אל ההתחלה.

אימא קברה אותך בבית עלמין אזרחי.

שם, (כך היא חשבה), תוכל גם היא לשכב לצדך בבוא היום… תחת פרחים וצמחים שהיא תטפח באהבה, לזכר אהובה, לזכר אהבה שהגיעה אל “הסוף”, אל הסוף שידעת.

מה ידעת, אבא?

ידעת שגם אימא הייתה מלכה; היא הייתה המלכה שלך. אהבתם וכיבדתם. אהבתם והקמתם משפחה.

זאת ידעת.

אבל אבא, כשאתה נפגשת עם המוות, אימא נפגשה עם החיים… ומאז היא כבר לא מלכה.

אימא אלמנה.

שלושים ואחת שנים אימא אלמנה.

אימא הייתה לאלמנת צה”ל והיא קברה את אהובה בבית עלמין אזרחי כדי שבבוא היום תוכל לנוח לצידו, לצד הגבר שאהבה, לצידך.

כך היא רצתה.

כך היא תכננה.

אבל אתה נפגשת עם המוות ואימא נפגשה עם החיים…

חודש לא הספיק לעבור מאז לכתך מעמנו.

אימא הגיעה אל חלקתך כדי לטפח את ששתלה באדמה מעל לראשך הנח והנה לתדהמתה היא גילתה כי השתילים נעקרו ממקומם, נרמסו, הושחתו ביד גסה, ברוע לב ובכוונה שחורה… השתילים העדינים שהחלו להיאחז באדמה ולצמוח בשמש אביב, נקרעו ממקומם והושלכו לראווה… בכוונה… בכוונה ללמדה כי עליה לשלם לאיש ששומר על המתים שישמור גם על הפרחים ששתלו הנותרים בחיים.

בוכייה בתוך לבה, אישה יפה וגאה, היא עמדה והביטה נכוחה בפרחים ששתלה רק לפני ימים אחדים בידיה הריקות ממך.

כך היא עמדה המומה מול הגינה הקטנה שהושחתה, מול הצמחים שהשקתה בדמעות השייכות לאהובה, מעל אבא שלי המת.

איך יכול היה?

“דמי שמירה” הוא דרש.

לא ביקש.

אף לא רָמז.

הוא איים.

הוא איים על אלמנה.

זה היה מפגש מכוער עם החיים.

אימא קברה אותך בבית עלמין אזרחי.

שם, (כך היא חשבה), תוכל לשכב לצדך בבוא היום… אך מישהו חשב אחרת… הוא לא היה מלך, גם לא נסיך… הוא היה הגנן, והוא הכיר את החיים, הוא הרי חי אותם כבר שנים… בזכותך, בזכות המתים.

 אימא העבירה אותך אל בית העלמין הצבאי שבקרית שאול.

אימא לא הצליחה לשמור לבד על קברך… והיה זה לתפקיד המדינה.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר