סמרטוט אדום – טור שבועי, 20 בנובמבר, 2007: 30 שנים לביקור הנשיא סאדאת

סמרטוט אדום – טור שבועי, 20 בנובמבר, 2007: 30 שנים לביקור הנשיא סאדאת


גדעון ספירו 22.11.2007 11:20
סמרטוט אדום – טור שבועי, 20 בנובמבר, 2007: 30 שנים לביקור הנשיא סאדאת


30 שנים לביקור הנשיא סאדאת *** שביתת המורים *** יחד עם ניזאר חסן



30 שנים לביקור הנשיא סאדאת

האמן דוד טרטקובר יזם בגלריה בינט בתל-אביב תערוכה מיצירותיו שנפתחה ב- 19.11.2007 לרגל מלאת 30 שנים לביקורו של הנשיא המצרי אנואר סאדאת בישראל.

ביקרתי בתערוכה שהחזירה אותי אחוז התרגשות 30 שנים אחורה. ישבתי אז ב-19.11.1977 בדירתי השכורה בירושלים (אני זוכר את הכתובת, רחוב עין רוגל 16) יחד עם בת זוגי מול הטלוויזיה, מוקסם כמו ילד מהאגדות אל מול התמונה הבלתי נשכחת של מטוס הנשיא המצרי נוחת בנמל התעופה בן גוריון, נעצר מול משמר הכבוד של הצבא, דלת המטוס נפתחת ודמותו האצילה של הנשיא סאדאת עומדת בפתח. הביטוי “היינו כחולמים” מבטא היטב את מה שחשו אז רבים, ואני בתוכם.

עד לביקורו של הנשיא הספקתי לצבור לא מעט תיקים בגין פעילותי נגד הכיבוש, וברגע שראיתי את הנשיא סאדאת יורד בכבש המטוס כאשר תזמורת צה”ל מנגנת את ההימנון המצרי, אמרתי לעצמי,  זהו, הנה נפתח עידן חדש שיהפוך את פעילותי נגד הכיבוש והמלחמה למיותרת. איך אמר אז ראש הממשלה מנחם בגין? NO MORE WAR.

בתי נולדה אך חודש לפני הביקור ואני כבר ראיתי בעיני רוחי דור חדש של ילדים שגדלים לתוך שלום ישראלי ערבי, שביקור הנשיא המצרי הוא צעד ראשון  לעידן שישחרר אותנו אחת ולתמיד מהאלימות והמלחמות.

 

עברו 30 שנים וכגודל התקווה, גודל האכזבה.

ישראלים רבים מתלוננים היום על השלום הקר השורר בין ישראל למצרים, אבל מתקשים להבין כי ישראל היא האשמה העיקרית לקור השורר בין שתי המדינות.

ישראל העמידה את מצרים בפני פרובוקציות כמעט קשות מנשוא. בקושי יבשה הדיו על הסכם השלום הישראלי מצרי, וה-NO MORE WAR של בגין הפך למלחמה יזומה בדמות מלחמת לבנון הראשונה על פשעיה הקשים. מלחמה שנמשכה 18 שנים. במקביל המשיכה ישראל בתנופת ההתנחלויות, העמיקה את הכיבוש והדיכוי, בניגוד מוחלט לרוחו וכתבו של הסכם השלום הישראלי מצרי. בשנה שעברה שוב העמידה ישראל את הסכם השלום במבחן עם מלחמת לבנון השנייה.

ב-30 השנים מאז ביקור סאדאת החמיצה ומחמיצה ישראל הזדמנויות רבות להסכמי שלום הן עם הפלסטינים והן עם סוריה. סרבנות השלום הישראלית לא אפשרה לפעילי השלום בישראל לנוח על זרי הדפנה של ביקור סאדאת.

שביתת המורים

שביתת המורים מתקרבת ליומה ה-40, ולא זו בלבד שהם עדיין מחזיקים מעמד, הציבור אפילו תומך בהם.

דרישותיהם כולן צודקות: הגדלת השכר, הקטנת מספר התלמידים בכיתות, החזרת שעות שקוצצו.

אולם בכל המהומה הזו נעדר דיון בנושא החשוב ביותר: מה מלמדים בבתי הספר? אלו תכנים? אלו ערכים? העובדה שבסוף 12 שנות לימוד מספר גדול של בוגרי החינוך התיכוני מתגייסים לצבא ומתנדבים ליחידות קרביות, מעלה אצל שוחר זכויות אדם ספקות קשים באשר לאיכות המזון הרוחני המסופק לתלמידים.

 

נכון שנרשמה לאחרונה ירידה בנכונות צעירים להתגייס לצבא, אולם עדיין מדובר במיעוט. הרוב הגדול אץ רץ לצבא, מוכן לקחת חלק בפעולות הדיכוי של צבא הכיבוש, וחלקם מתבהם בתוך האלימות שהם מפעילים ברשות ובסמכות נגד האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים.

 

יש להערכתי קשר ברור בין נכונותם להתגייס לצבא לבין הערכים שהם סופגים ממוריהם בבתי הספר בשיעורי ההיסטוריה, הספרות, האזרחות, התנ”ך ושיעורי מחנך. מי שלומד בספר יהושע  על  השמדת העמים שהתרחשה בכיבוש הארץ, וסופג באמצעות הספר הזה את רעיון “זכותנו על הארץ”, מקבל את מנת הרעל הראשונה להפיכתו לקלגס כיבוש. על הבסיס הזה קל מאד לקציני הצבא לבוא לכיתות הלימוד ולשטוף את מוחם של התלמידים למען הצבא,  שהרי בתי הספר פותחים שעריהם בפני הצבא ל”הכשרת הלבבות”.

 

כמובן, לא כל המורים שותפים למזימת גיוס תלמידים לצבא, יש כאלה שמנסים להקנות ערכים הומניסטים,  אולם הם מיעוט קטן.

המגמה הימנית לאומנית דתית חדרה גם לבתי הספר החילונים.  על אחת כמה וכמה בבתי הספר בהתנחלויות שבשטחים הכבושים, שם חוגג החינוך לשנאת הזר, לגזענות ולזילות חיי אדם. לא אתפלא אם בהתנחלויות גם המורים למתמטיקה מנצלים מקצוע לכאורה ניטרלי למטרותיהם הפשיסטיות. מורה שמלמד חשבון לילדים בכיתה אלף בשיטה של “חייל הרג שלושה ערבים ופצע שניים- בכמה ערבים פגע בסך הכל?”  לא נשמע באזני בלתי מתקבל על הדעת.

היתרון הגדול של ימי השביתה, שמנות רעל גדולות נמנעות מהתלמידים, ונקווה שמה שהוחסר לא יושלם עם החזרה ללימודים.

יחד עם ניזאר חסן

מכללת ספיר בדרום סוערת. ניזאר חסן, מרצה לקולנוע ביקש מהסטודנט אייל כהן לצאת מהכיתה. מתברר כי אייל כהן,  קצין במילואים, נכנס לכיתה עם מדיו ולניזאר חסן זה מאד הפריע.  הפרשה חרגה מעבר למכללה. באתר YNET הגיבו מאות טוקבקיסטים נגד המרצה. אזרחים “פטריוטים” יזמו עצומה שמתרוצצת בימים אלה באינטרנט הדורשת מראשי המכללה לפטר את המרצה, ש”לא מכבד את מדי צה’ל”.

 

מטורי הצנוע אני מבקש לחזק את ידי המרצה. אפשר בהחלט להבין מרצה פלסטיני שמדי צבא הכיבוש מוציאים אותו משלוותו. המדים האלה מייצגים את ההתעללות וההתעמרות בבני עמו. יתכן כי גם בני משפחתו נמנים עם הנפגעים הישירים מפעולות הדיכוי. האם מישהו היה בא בטענות למרצה יהודי במקום כלשהו בעולם אם  היה מבקש מסטודנט הנושא סמלים אנטישמים לעזוב את הכיתה? עבור הפלסטינים מדי צבא הכיבוש במציאות העימות הישראלי פלסטיני הפכו לסמל הרוע המביא בעקבותיו מוות, גזענות, נישול והשפלה.  אילו היה אייל כהן ניחן במעט רגישות לא היה נכנס חבוש במדיו לכיתה בה מלמד מרצה פלסטיני.  אבל ממתי התחשבות ברגישות של פלסטיני הוא נתון בעל חשיבות במוסדות ציבור ישראלים? ובאמת הקצין נשאר לשבת בכיתה וסירב לצאת. הוא הראה לפלסטיני מי כאן בעל הבית.

 

עכשיו נותר לצפות כיצד תגיב הנהלת המכללה: האם תיכנע להמון המשתולל הדורש את ראשו של המרצה, או תשכיל להבין שניזאר חסן נהג כמו שאדם רגיש אמור לנהוג בהתחשב בנסיבות החיים בישראל-פלסטין.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר