שיטת הבחירות שלי

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/41558
 

שמחה ניר, עו”ר 16.12.2005 06:00
הרבה כסף, מעט פלפל

הרבה כסף, מעט פלפל

רעיון חדש באשר לשיטת הבחירות לכנסת. רעיון אשר, ככל הנראה, לא נבדק מעולם. רעיון מנוגד לאינטרסים של החזקים, אשר מכוח היותם חזקים הם קובעים כללי-משחק אשר ינציחו את כוחם.


 

שיטת הבחירות שלי

 

הרשו לי להציג רעיון חדש באשר לשיטת הבחירות לכנסת. רעיון אשר, ככל הנראה, לא נבדק מעולם. הוא לא נבדק מעולם, כי הוא מנוגד לאינטרסים של החזקים, אשר מכוח היותם חזקים הם קובעים כללי-משחק אשר ינציחו את כוחם.

 

בפתח הדברים – שתי הערות

 

האחת – במחלוקת בין שיטת הבחירות האזורית-רובנית לבין זו הארצית-יחסית אני בעד האחרונה. שיטת הבחירות האזוריות היא שיטה רעה, אשר מציבה בנבחרת הלאומית כוחות מקומיים, וחוסמת את הדרך בפני כוחות חדשים – פלפל הדמוקרטיה – אשר מטבעם הם מתחילים כשהם קטנים. השיטה אותה אני מציע מורכבת על השיטה הארצית, ואולי השכלול שלי יניע גם את המתנגדים לתמוך בה, אבל מי שנשאר דבק בשיטה האזורית-רובנית – הוא פטור מלהתייחס לשיטתי, כי היא, כאמור, מיועדת רק לשכלל את השיטה הארצית-יחסית, והמחלוקת שבין שיטות-האב עצמן מקומה יכירנה, “אבל לא בבציפרנו”.

 

השנייה – לעניין הרכבתן של רשימות המועמדים של המפלגות, ישנה בעייה במחלוקת שבין הבחירה על ידי מרכזי המפלגות לבין הבחירה על ידי כלל חברי המפלגה (“פריימריז”). השיטה הראשונה נותנת כוח בידי העסקנים המקומיים, וזה לא טוב, ואילו השיטה השנייה מביאה לכך שאחרון הבוחרים צריך לבחור בין המועמדים המובילים בראשות המפלגה – דבר שאין לו כלים לעשותו.

 

משל למה הדבר דומה? טוראי בצבא יכול לדעת מי ממפקדי הכיתות במחלקה שלו טוב יותר עבורו, פחות מזה לגבי מפקדי המחלקות בפלוגה, פחות מזה לגבי המ”פים בגדוד, או לגבי המג”דים בחטיבה, וכן הלאה. אילו כלים יש לו, לטוראי, לדעת מי מאלופי המטכ”ל מתאים יותר להיות הרמטכ”ל?

 

במחלוקת שבין שתי השיטות להרכבת הרשימה אני רואה ברע-במיעוטו את החזרה לשיטת הוועדות המסדרות. מי היה מאמין שנתגעגע לימי מפא”י?

 

בשיטת הוועדה המסדרת ישנן שתי אפשרויות: האחת – שהועדה תבחר את ה”כוורת” הטובה ביותר, מתוך הנחה שהציבור לא לגמרי טיפש, והשנייה – שראש המפלגה הוא גם הוועדה המסדרת, והוא ידאג לרשימה של אומרי-הן כנועים. מפלגות שהלכו בדרך הזאת לא האריכו ימים (ע”ע צומת) לעומת מפלגות שהלכו בדרך הראשונה (ע”ע מפא”י). גם מפא”י, בגלגולי-ההמשך שלה, קרסה לבסוף, לא בגלל הוועדות המסדרות, ואולי דווקא בגלל זניחתן: ראו איך אחד מענקי המפלגה בכל הזמנים – אבא אבן ז”ל – לא הצליח לתפוס מקום אפילו בעשיריה השנייה של מועמדי מפלגתו לכנסת, ואילו אחד מהבולטים במנהיגי דור ההמשך – מוטה גור ז”ל – בקושי תפס מקום על גבול המקומות הריאליים (הוער לי על ידי חבר כי אלה אינן דוגמאות טובות, משום שהשניים קיבלו, לטעמו, “הרבה מעבר למגיע להם לפי יכולתם”, אבל זה עניין של השקפה, ואני מדבר על איכות המועמדים באספקלריא של חבר אותה המפלגה אשר אין לו עניין ב”דילים” השונים, ולא על המשקיף אשר מחוץ למפלגה).

 

וכעת לגופה של הצעתי

 

השיטה הקיימת מקדשת את המפלגות הגדולות, ופוסלת את המפלגות הקטנטנות, בנות מנדט אחד או שניים. וכל כך למה? משום שבנסיבות מסויימות הן מהוות לשון-מאזניים אשר יכולה לסחוט יתרונות הרבה מעבר לכוחה האלקטוראלי.

 

אבל ככל שהמפלגה גדולה יותר, כן רב הסיכוי שיתקיים בה הפסוק וישמן ישורון, וגו’, ואילו מפלגה קטנה אמורה להשתדל להיות טובה יותר, על מנת שתהיה גדולה יותר כשהיא תהיה גדולה. יתירה מזאת: מי שבוחר במפלגה אשר סיכוייה הם מנדט אחד או שניים, יודע, פחות או יותר, מיהו הח”כ ה”שולי” אשר עשוי להיכנס לכנסת בזכות קולו, ואילו מי שבוחר במפלגה שסיכוייה הם סביב ה-40 מנדטים, הוא לא יידע אם קולו יכניס לכנסת את המועמד ה-38 או ה-42, ובכל מקרה – אלה יהיו יושבי המושבים האחוריים, פחותי-האיכות.

 

בשיטה הקיימת, מפלגה קטנה – אפילו קטנטונת – היא, כאמור, “פלפל הדמוקרטיה” כאשר היא באופוזיציה, אבל היא ארס (וגם הרס) הדמוקרטיה, כאשר היא מצליחה, בזכות היותה לשון-מאזניים, לנגוס ממנעמי השלטון למעלה מכוחה האלקטוראלי.

 

כמה עולה להכניס ח”כ לכנסת?

 

ניקח את הליכוד, למשל: אריאל שרון, כראש הרשימה, היה נכנס לכנסת גם עם תקציב-אפס, וכן היה עובר גם המנדט השני, השלישי, וכן הלאה. אפשר להניח בוודאות כמעט-מוחלטת כי 20 המנדטים הראשונים – כמחצית המנדטים שקיבלה אותה הרשימה – היו גם הם נכנסים לכנסת עם תקציב-אפס, או כמעט-אפס.

 

הקושי מתחיל כאשר רוצים להשיג יותר מאשר הבטוח: 21 מנדטים, 30, 40, 41 וכן הלאה. ברור שהמנדטים ה”אחרונים” הם גם החשובים יותר, וגם הקשים יותר להשגה, ולא יפתיע אותי אם מחקר מדעי יגלה כי כל מנדט כרוך בהשקעה כמו כל המנדטים שלפניו.

 

והמסקנה: ככל שחבר-הכנסת נחות יותר, ההשקעה בהכנסתו לכנסת רבה יותר!

 

מכל אלה לגמרי לא ברור על מה מסתמכת האגדה לפיה מפלגות גדולות הן “טובות לדמוקרטיה”, ואילו מפלגות קטנות הן “רעות לדמוקרטיה”. גם תארי-הגנאי המוצמדים למפלגות הקטנות (“רסיסי מפלגות”, “מפלגות קיקיוניות”) אינם משנים את האמת, ואינם מטריפים את הכשר.

 

הביטוי “קיקיוני”, אגב, משמעותו “בן-חלוף”, וכו’, אבל כאשר מפלגה חדשה נכנסת לתמונה אנחנו עדיין לא יכולים לדעת מתי היא “תחלוף” – אם בכלל – ואם היא אכן חולפת, אין זה בהכרח אומר שהיא הייתה “קיקיונית”. ייתכן מאוד שהלווייתנים טרפוה, ולעולם לא נדע אם היה זה קיקיון בערוב ימיו, או עץ אלון בראשית ינקותו.

 

כיצד הלווייתנים מנציחים את כוחם?

 

יש לכך כמה דרכים.

 

הדרך האחת היא על ידי חלוקה כוחנית של עוגת-המימון. טעם קיומו של ההליך הדמוקרטי הוא שבתום הקדנציה חוזרת כל המערכת הפוליטית אל הבוחר, וכולם חוזרים אל נקודת-הזינוק ומתחילים מאפס.

 

אבל בפועל מספר המנדטים שקיבלה כל מפלגה קובע גם את מימון-הבחירות שלה לבחירות הבאות, כך שהמפלגות החזקות זוכות, א-פריורי, ליתרון על פני החלשות.

 

והרשו נא לי לשאול את השאלה הוולגארית: למה-מה-קרה? האם האידיאולוגיה של הליכוד קשה-למכירה מאשר האידיאולוגיה של בל”ד? והאם האידיאולוגיה של מפלגת העבודה קשה-למכירה מאשר האידיאולוגיה של ישראל ביתנו?!

 

לדעתי דווקא האידיאולוגיות של המפלגות הקטנות מכירתן קשה יותר, משום שהגדולות חיות על סיסמאות “כלליות” השוות-לכל-נפש – ומכאן כוחן! – ואילו לקטנות אין ברירה, אלא להיבנות מתעמולה ממוקדת יותר, אבל אני מוכן לתת לכל המפלגות, גדולות וקטנות, את אותה עמדת-זינוק שוויונית – משהו כמו בלוחות המודעות בבסיסי צה”ל, לקראת הבחירות (ועובדה היא שלמרות השוויון, התוצאות בצבא דומות מאוד לתוצאות ב”אזרחות”).

 

דרך נוספת בה נוגסות המפלגות הגדולות בכוחן של הקטנות היא על ידי אחוז-החסימה ועל ידי חוק באדר-עופר, והדברים ידועים. עד כמה גדול העוול שנגרם למפלגות הקטנות רואים כאשר מפלגה אשר קיבלה קולות עבור מנדט אחד מפסידה את אותו המנדט לטובת מפלגה אשר קיבלה קולות עבור 40 מנדטים: מהראשונה נגזלו 100% מכוחה, על מנת להגדיל ב-2.5% את כוחה של השנייה – ואם זה אינו גזל של כבשת-הרש, לא ידעתי גזל כזה מהו.

 

הטענה ה”ניצחת” נגד

 

הטענה ה”ניצחת” נגד המפלגות הקטנות היא כוח ה”סחטנות” שלהן – וזה נכון. זה נכון כאשר 2 מפלגות קיבלו 59 מנדטים כל אחת, ושתי מפלגות אחרות קיבלו מנדט אחד כל אחת. במקרה הזה 2 חברי-כנסת יכולים להטות את הכף ולקבוע מי תהיה המפלגה השלטת. זה אכן לא בסדר, אם כי אפילו ללא-בסדר הזה ניתן למצוא הצדקה כלשהי: אם שתי הגדולות קיבלו מספר מנדטים זהה, סימן שהבוחר לא ראה הבדל כלשהו ביניהן, והוא החליט לתת קצת כוח לבעלי הפלפל, על מנת להכריח את הגדולות להיות טובות יותר, ולחזר אחרי המיעוט שהדמוקרטיה האמיתית נבחנת בראש-ובראשונה בשמירה על זכויותיו.

 

בוודאי שהשיטה הזאת, למרות הכוח המופלג שהיא נותנת בידי המיעוט, טובה מהשיטה האזורית-רובנית, בה the winner takes all, דבר שמשמעותו היא שמי שמקבל 50.1% מהקולות מקבל את כל המנדטים, ומי שמקבל 49.9% מהקולות לא מקבל ולא כלום (ואני לא רוצה להיכנס לדוגמאות הידועות בהן מפלגה שקיבלה פחות קולות מקבלת את כל השלטון).

 

לפני שניגש אל ה”איך”, אציג את המודל האידיאלי, בעיני. את המטרה אשר למענה אני מציע את מה שאביא בהמשך.

 

המודל האידיאלי שלי הוא 4 מפלגות (נקרא להן א’ עד ד’, מימין לשמאל, או להיפך) בנות כ-25 מנדטים כל אחת, או 5 מפלגות (א’ עד ה’) בנות כ-20 מנדטים כל אחת, כאשר מימינן, משמאלן וביניהן “מתרוצצות” סיעות קטנות, בגדלים שונים החל ממנדט אחד, המונות יחדיו כ-20 מנדטים – וביחד, כמובן, 120 חברי-כנסת.

 

האפשרויות להקים קואליציה

 

ועכשיו בואו נבדוק את האפשרויות להקים קואליציה סבירה לפי שתי הקונסטלציות.

 

קונסטלציה א’ מאפשרת לנו קואליציית א+ב+ג – ביחד 75 מנדטים, או קואליצית ב+ג+ד – גם כן 75 מנדטים – שתיהן סבירות, בהתחשב בכך שהן מורכבות ממפלגות הקרובות, יחסית, זו לזו, להבדיל, למשל, מקואליצית א+ב+ד, שהיא בלתי אפשרית, אלא במשטר מושחת באופן קיצוני (וגם זה לא בטוח).

 

אכן, גם בקונסטלציה כזאת יש לכל מפלגה יכולת-מיקוח מסויימת, אולם במקרה כזה תמיד קיימת החלופה לפנות אל הקטנות אשר בין כל שתי מפלגות סמוכות או מצדדיהן, ולגייס תמיכה של 11 ח”כים או יותר לקואליציה שבמרכזה שתיים מהמפלגות ה”גדולות”.

 

כעת כבר יש לנו שלוש אפשרויות נוספות: א+ב+קטנות, ב+ג+קטנות, ג+ד+קטנות – ובסה”כ – 5 אפשרויות סבירות להרכיב קואליציה סבירה.

 

קונסטלציה ב’, לעומתה, כבר נותנת לנו עוד יותר אפשרויות: קואליציית א+ב+ג+ד או קואליציית ב+ג+ד+ה – כל אחת מהן בת 80 מנדטים, כאשר בצידן קיימות עוד 3 אפשרויות של צירופי 3 מפלגות קרובות (60 מנדטים יחד), יחד עם ח”כ אחד או יותר מתוך 20 הח”כים של המפלגות הקטנות – גם כן חמש אפשרויות – כולן סבירות, ומי שרוצה לקבל תמורה העולה על כוחו הפרלמנטארי – שלא יעשה טובות, נסתדר בלעדיו.

 

אכן, לפי ההיגיון הזה אפשר להמשיך עד ל-120 מפלגות, עם מנדט אחד לכל אחת מהן… בהחלט, התגלמות הדמוקרטיה במיטבה, אלא שזה לא ריאלי, ואין טעם לבדוק את היתרונות והחסרונות של הקונסטלציה הזאת. מה שכן אפשר לומר על האד-אבסורדום הזה הוא שלאף מנדט אין כוח-מיקוח עדיף על חברו, לאף אחד אין מספיק כוח כדי לדרוש כסא בממשלה, ומי שירכיב את הממשלה יהיה חופשי לבחור את השרים הטובים ביותר – מקרב הנבחרים או מבין אחרים, כך שהאפשרות הלא-ריאלית הזאת כלל אינה מפחידה אותי.

 

איך יוצרים כנסת כזאת?

 

בשינוי עקרונות מימון המפלגות: מתחילים במימון-בחירות בסיס שווה לכל אחת מהמפלגות, נניח עשר, עשרים או מאה יחידות-מימון, תלוי בגודל יחידת-המימון. ממשיכים ביחידת-מימון אחת לכל ח”כ נבחר, החל מהח”כ השני ועד לח”כ ה-20, ומעבר לכך לא מקבלים ולא כלום.

 

אופציה נוספת, לגבי המנדטים מהשני ועד ה-20, היא מימון בסדר-גודל עולה (נניח מיחידת-מימון אחת ועד 19, בעלייה ליניארית או אחרת), אופציה נוספת לה היא אותו הדבר, אבל בסדר-גודל יורד, ולמעשה אפשר לחשוב על כל מיני חלוקות אחרות, פרוגרסיביות או רגרסיביות, אבל החשוב-מכל הוא שמעל לתקרה מסויימת (נתתי 20, אבל, עקרונית, אפשר לחשוב גם על 15, 25 ועוד) לא יהיה שום מימון, ומפלגה גדולה אשר תרצה להפיק את מירב המימון לא תהיה לה הברירה, אלא להתפצל.

 

כך, למשל, הליכוד יתפצל לשתי מפלגות (נניח ליכוד א’ בראשות אריאל שרון וליכוד ב’ (“המורדים”) בראשות עוזי לנדאו; המאמר הזה התפרסם לראשונה כאשר פרישתו של שרון מהליכוד, והקמתה של קדימה, היו אירוע “הזוי”, פרי הדמיון החולני), או אפילו יותר (תלוי בשיטת המימון של המנדטים ה”נוספים”), והתוצאה תהיה שהבוחר העומד מאחורי הפרגוד ייטיב לדעת אם בקולו ה”שולי” הוא בוחר את הח”כ השולי של מחנה שרון (נניח מקום 39 לפי השיטה הקיימת), או את הח”כ השולי של מחנה לנדאו (נניח מקום 40 לפי השיטה הקיימת), ולא מהמר על התוצאה שבין המקום ה-39 לבין המקום ה-40, הימור מאוד לא בטוח.

 

תוצאה נוספת: לא מן הנמנע שהמפלגות הגדולות, לצורך ניצול מרבי של המימון, תטפחנה לצידן מפלגות-אחיות קטנות, בדומה לרשימות הערביות שהקימה מפא”י ההיסטורית (כ”א ו-כ”נ, אם זכרוני אינו מטעני).

 

תשובה  לחברים

 

את המאמר הזה נתתי לקריאה מוקדמת לכמה חברים.

 

המאפיין את התגובות הייתה הביקורת על שיטת-המימון שאני מציע, אבל, למרבה האירוניה – אלה הציעו משהו קיצוני עוד יותר: מימון שוויוני עד הסוף (בלי בונוס כלשהו לפי התוצאות), או אפילו ביטולו-כליל של המימון הממלכתי.

 

חלק מהביקורת היה על כך שאני מציע שינוי בשיטת המימון, ולא בשיטת הבחירות.

 

אכן, השינוי העיקרי הוא בשיטת המימון, אבל אני מציע גם שינוי בשיטת הבחירה: ביטולם של אחוז החסימה ושל שיטת באדר-עופר.

 

ובאשר לשיטת המימון, אני, איש-פשרות ידוע, מציע משהו בין-לבין: סכום בסיסי על בסיס שוויוני, ועוד משהו צנוע לפי התוצאות (תהייה כמובן, מחלוקת אם התוספת תהיה פרוגרסיבית או רגרסיבית, אבל קודם נעבור את המחסום העקרוני, מחסום השמרנות).

 

אומרים לי כי מי שהוכיח את עצמו מגיע לו משהו על זה, אבל, לשיטתי – עצם ההוכחה הזאת כבר ניתן לו יתרון בבחירות הבאות, גם בלי תוספת מימון, ומי שהסתאב – הוא ייפול למרות היתרון המימוני שיש לו (ע”ע מהפך 1977), אבל בשיטת המימון הקיימת השפעת ההסתאבות על תוצאות הבחירות באה בפיגור של כמה פאזות, ועד שהשלטון המחליף ייפול בגלל הסתאבותו, גם זה יהיה בפיגור של כמה פאזות.

 

באשר למה  שהוצג כ”הנחה הבסיסית” שלי, דהיינו “שגודלה של המפלגה בכנסת קשור בגודל המימון”, הנחה שהוטלה בספק לאור קיומן של כמה מפלגות “סקטוריאליות” בעלות אלקטוראט מוגדר, אשר לעולם לא יגיעו ליותר ממה שיש להן בציבורים שלהן: אכן, לא אמרתי שקיים יחס ישר בין המימון לבין התוצאה, אלא ההיפך, דהיינו שהמנדט השולי בכל מפלגה הוא היקר ביותר, עתיר-המימון ביותר, ואני לא חושב שיש צורך בהוכחה לכך, כי בעצם ההשקעה של המפלגות במנדט השולי הזה קיבלנו את ההוכחה, שהרי למה למפלגות להשקיע סכומי-עתק אם אין לכך שום השפעה?

 

מאידך ברור כי גם גודל (או קוטן) האלקטוראט הוא בעל ההשפעה הרבה יותר, והפשרה שאני מציע תיתן שיקוף נכון יותר לרצונו של הבוחר, ומשקל גדול יותר לאידיאולוגיה, ולא לכסף.

 

הרעיון של מימון שווה בלי כל “תוספת” הוא רעיון מעניין, והלוואי שהמחלוקת הזאת תישאר לבדה בדרך אל המימוש, וביטולו-לחלוטין של המימון הממלכתי יהווה תמריץ לפנות אל בעלי-הון, ואנחנו יודעים למה זה מוביל.

 

הרעיון של מערכת-בחירות “צמחונית” כמו זו הנראית על לוחות-המודעות בבסיסי צה”ל ערב הבחירות – גם הוא מעניין מאוד, אבל זה חזון אחרית הימים. בואו נתחיל בקטנות.

 

סיכום

 

השיטה שאני מציע תהפוך את הפיצול הסיעתי ה”ארור” לברכה לדמוקרטיה: שיקוף טוב יותר של רצון הבוחר, בלי “סחטנות” של ח”כים בודדים אשר ימכרו את נשמתם תמורת וולוו ממשלתית.

 

שיטה זו תחסוך הון-אדירים למשלם המסים. אפילו אם היא לא תשנה דבר בתוצאות הסופיות, כי, למשל, זול בהרבה להכניס ליכוד א’ וליכוד ב’ בנות 20 ח”כים כל אחת, מאשר את הליכוד הקיים, על 40 המנדטים שלו.

 

השיטה תבטיח לנו מו”מ קואליציוני מרתק אחרי כל מערכת-בחירות. עוד פלפל לדמוקרטיה.

 

השיטה גם תגרור ויכוחים קשים על שיטת המימון של המנדטים ה”נוספים”, אם וכאשר יתחילו לדבר עליה, אם כי סביר מאוד להניח שהיא לא תתקבל באהדה במערכת הפוליטית הקיימת, בה, כבכל מערכת קיימת, האינטרסים מדברים יותר מהערכים.

 

אבל מי יודע. אולי מורדי הליכוד יתמכו בה, ואולי גם כל המפלגות שמחוץ לעבודה ולליכוד א’, כך שרוב של 61 ח”כים אינו בגדר הדמיון הפרוע והחולני.

 

ואם המערכת הפוליטית תדחה את הרעיון היום, אבל תקבל אותו אחרי כמה מכות אנושות של “מושחתים, נמאסתם!”, אתם לבטח תזכרו שאני הצעתי את הרעיון הזה כבר מזמן. שהייתי “מייסדו ועורכו הראשון”.

 

אפילוג

 

את הרעיון הזה הגיתי לפני עשר, חמש עשרה או עשרים שנה, ושלחתיו לכמה מחשובי העיתונים כמכתב-למערכת, או כמאמר למדורי המאמרים, אך אף אחד מהם לא אבה לפרסמו.

 

לימים, כאשר כבר הייתה לי במה משלי והנושא היה (בעיני, לפחות) אקטואלי, פרסמתי את המאמר הזה בהאתר של קימקא, ואף שלחתי אותו לאחד ה”מורדים” אשר בסיעת הליכוד בכנסת, חה”כ גלעד ארדן, עימו הייתה לי הכרות קודמת (לא קרובה במיוחד), בסברי כי הרעיון הזה טוב הוא למורדים האלה. חה”כ ארדן לא הגיב על הרעיון, והיום הוא צריך לאכול את עצמו.

 

הפרסום של מאמרי היה, כאמור, כאשר פרישתו של שרון מהליכוד, והקמתה של קדימה, היו אירוע “הזוי”, פרי הדמיון החולני, אבל לפי ההתפתחויות של היום, כוחות-השוק אכן יוצרים ממילא את החלוקה של הכנסת לכמה סיעות בינוניות בגודלן.זה כנראה לא יקרה בבחירות הקרובות, אבל באלה שלאחריהן – סביר להניח שנתקרב מאוד למצב הזה.

 

התרחיש שלי לבחירות שלאחר מכן הוא הצטמקות של סיעת קדימה לגודל בינוני, לטובת הליכוד, מחד, ולטובת שינוי, מאידך, נדידה מסויימת מקדימה ושינוי אל העבודה, ואולי ממנה למרצ, וגם ש”ס תתפוס מקום טוב בין הבינוניות, ואם הצעתי זו תתקבל, לא מן הנמנע שיהיו גם כמה פילוגים, איחודים או “חציות קווים“, כדי למצות את היתרונות של שיטת המימון הנלווית להצעה זו.

 

א-פרופו שיטת המימון, אני לא יכול שלא לחזור על המסקנה דלעיל: לפי השיטה הקיימת ככל שחבר-הכנסת נחות יותר, ההשקעה בהכנסתו לכנסת רבה יותר, ואם זה אינו אבסורד, לא ידעתי אבסורד מהו.

 

אז ההצעה שלי מתגשמת מעצמה, אבל היתרונות המימוניים, והחיסכון לקופה הציבורית, לא יבואו מאליהם, וגם כבודן של הסיעות הקטנות והקטנטנות, פלפל הדמוקרטיה, לא יושב מאליו, בגלל האינטרס של בעלי-הכוח.

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר