על פרשת השופטת הילה כהן – הבטים כלליים (א): מבוא: על התנהגותו התמוהה של השופט מישאל חשין

על פרשת השופטת הילה כהן – הבטים כלליים (א): מבוא: על התנהגותו התמוהה של השופט מישאל חשין

שמחה ניר, עו”ד
25.08.2005 10:30
ללא דיחוי

ללא דיחוי


מישאל חשין מגלה את אמריקה ומסיק כי יש לבחון מחדש – וללא דיחוי – את דרך פעולתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, ואת הקשר שיש לו עם העירייה … ומדוע כבוד המישנה לא פעל “ללא דיחוי” בעניין אשר, לשיטתו-הוא, חייב בחינה-מחדש “ללא דיחוי”? משום שהוא נהג כעיתונאי קטן בעיר-שדה נידחת, השומר את סקופ-חייו לגליון ערב-החג עתיר-הרייטינג, ולא אכפת לו אם בין הגילוי לבין הפרסום ימותו כמה אנשים.




על פרשת

השופטת הילה כהן

היבטים כלליים

א. מבוא: על התנהגותו התמוהה של השופט מישאל חשין

תוכן העניינים

הקדמה.. 1

ה”תגלית”. 1

The understatement of the year 1

שורש הרע. 2

“ללא דיחוי”. 2

 

הקדמה

ענני האבק עומדים לשקוע על פרשת השופטת הילה כהן, אשר הועמדה לדין משמעתי על פיברוק פרוטוקולים והשלכתן-לסל של בקשות אשר הונחו לפניה, ועונשה נגזר כפי שנגזר, ומה שעוד נותר לנו – ולה, להילה – הוא הדיון בוועדה לבחירת שופטים, אשר תתבקש, מן הסתם, להדיח אותה מכהונתה כשופטת בישראל, ולא להסתפק בהעברתה למקום-כהונה אחר, כפי שנגזר עליה בהליך המשמעתי.

אבל מעבר לפן האישי ישנם גם פנים כלליים, והיבטים החורגים מעניינה האישי של השופטת.

לא להאמין, אבל המיגוון רחב בהרבה ממה שניתן היה להניח מלכתחילה, ואם נזכור את חוק הכלים השלובים, אותו למדנו בבצפר, נראה שמצבה של מערכת המשפט הוא בכי-רע, ולשמחתי איש לא טען כי המקרה הזה הוא “חד פעמי הזוי”, מונח אשר נכנס ללקסיקון הציבורי שלנו ביום 19.7.2004. אני מקווה שאיש גם לא יטען כי זה “יוצא מן הכלל המעיד על הכלל”, כי הוא אכן מעיד על הכלל, אבל לא כיוצא מן הכלל, אלא ככזה שהכלל יוצא ממנו.

דעת הרוב בפסה”ד הייתה של המשנה-לנשיא מישאל חשין, עימו הסכים ללא-אומר השופט אליעזר ריבלין, והם קבעו כי יש לצייד את השופטת הילה כהן בנזיפה חמורה, ולהעביר אותה, מוכה וחבולה, לבית משפט אחר, בבחינת “כך ייעשה לשופט אשר מפברק פרוטוקולים ומשליך הסלה, לאחר קריעתן, בקשות אשר הונחו לפניו.

דעת המיעוט, של השופטת מוסיה ארד, הייתה שיש לפטר את השופטת-הנאשמת, ולא להסתפק בעונשים הצנועים שהטילו עליה שופטי הרוב.

בסדרת מאמרים זו נראה עד כמה נוראה התמונה המשתקפת בראי מערכת המשפט.

ה”תגלית”

כבר בסעיף הראשון לפסה”ד נאמר:

“בית-משפט השלום לעניינים מקומיים בחיפה ממוקם במיבנה השייך לעיריית חיפה; עובדיו – למעט השופטים – עובדי עירייה הם; העירייה משלמת להנהלת בתי-המשפט עבור שכר השופטת כהן; והתובעים העירוניים המופיעים לפני בית-המשפט מדי יום יושבים בחדר הסמוך לאולם בית-המשפט. העירייה היא בעל-הדין העיקרי שלפני בית המשפט לעניינים מקומיים, ועירוב זה שבין בית המשפט לבין העירייה יוצר אנומליה בלתי-תקינה ובלתי-בריאה. על אנומליה זו נעמוד בהמשך דברינו, ולעת הזו נאמר אך כי נתגלעו חיכוכים רבים בין השופטת כהן לבין עובדי עירייה שעבדו עימה ולצידה – בהם מזכירת בית-המשפט, הגב’ חנה בן-חורין, והתובעים העירוניים שהופיעו לפניה, בהם עורך דין דלל שהעיד לפנינו. על רקע מערכת יחסי עבודה עכורה זו התרחשו האירועים נושא הקובלנה”.

ובהמשך, אחרי שהוא קובע כי השופטת אכן עברה את העבירות המיוחסות לה, ממשיך פס”ד הרוב ומוסיף, אמנם כהערות-אגב, “הערות לעניינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים”.

The understatement of the year

בסעיף 105 לפסה”ד נאמר:

“ראשית ועיקר, מתעורר חשש כי תחושת אדנות זו של העירייה כלפי שופטי בית-המשפט לעניינים מקומיים תזלוג מן הפן המינהלי אל הפן המהותי של התנהלות של בית-המשפט לעניינים מקומיים. האחראי המינהלי – המממן – עשוי לחוש כי הכפוף, הממומן, אינו נוהג כראוי גם בענייני מהות – או בעניינים הקשורים למהות – וכך יתיר לעצמו לדרוש מן הממומן לנהוג כך או אחרת. סימנים לכך גילינו בעדותה של השופטת כהן, שהעידה לפנינו על אירועים שונים בהם העירו לה עובדי עירייה על אופן ניהול המשפט”.

למקרא הדברים האלה מנקרת בראשי ללא הרף היא מה פשר “מתעורר חשש” ו”עשוי לחוש”, כאשר לאורך כל פסה”ד מתארים השופטים מצב בו אפשר “לחתוך בסכין” את מה שהם “חוששים” מפניו וכל מה שנאמר כאן הוא ש”סימנים לכך” הם, השופטים, גילו בעדותה של השופטת. מאיכן לקח מישאל (“עבירה זו עבירה חמורה היא – לא אך עבירה חמורה אלא עבירה בזוייה גם-כן”) חשין את לשון-ההמעטה הזאת?

ואיך ממעיט-הלשון הזה מדבר על “זליגה” כאשר לפניו נחשול-אדירים הבוקע מצינור אשר קוטרו גדול מאורך הבניין בו שוכן ביהמ”ש לעניינים מקומיים בחיפה?!

לא נותר לי אלא לתהות אם המשנה-לנשיא קרא את פסק-הדין אשר יצר מתחת ידו בטרם פנה להעיר את הערותיו האגביות, או שמא הוא התחיל דווקא בהערות-האגב האלה, ורק אחר כך הוא inserted את החלק הענייני של פסה”ד?

בסעיף 106 נאמר:

“כל שרוצים אנו הוא להצביע על תוצאותיו הרעות של הקשר ההדוק – הדוק יתר-על-המידה – שבין בית-המשפט לעניינים מקומיים בחיפה לבין העירייה, ולתחושת אנשי העירייה כי בהיות בית-המשפט ממומן על ידי העירייה, מהווה הוא, במובן מסוים, אחת ממחלקות העירייה. …”.

שורש הרע האמיתי

צר לי מאוד, אבל התוצאות הרעות (כבר לא לשון-המעטה!) אינן תוצאה של הקשר ההדוק הזה, כי הקשר ההדוק עצמו הוא רק “חוליית ביניים” אשר מתווכת בין שורש-הרע האמיתי לבין התוצאות הרעות.

חוק סדר הדין הפלילי (חסד”פ) קובע במשפט פלילי כי במשפט הפלילי המדינה היא המאשימה, וגם בבית המשפט לעניינים מקומיים כך הוא: לא הרשות המקומית היא המאשימה, אלא המדינה, והתובע המייצג את המדינה הוא אמנם עובד הרשות המקומית, אבל הוא נושא באמתחתו את שרביט התובע לפי החסד”פ, כאשר התואר שלו הוא “נציג היועץ המשפטי לממשלה”.

ההגיון אומר כי כיוון שהמדינה היא “המאשימה”, כל קנס יועבר לקופתה, דהיינו לאוצר המדינה, וכך אכן הוא הכלל, אבל בפקודת העיריות ישנו סעיף מיוחד, סעיף 337, הקובע כי “כל הקנסות … הנגבים מכוח הפקודה או מכוח חוק עזר שהותקן לפיה, ישולמו לקופת העיריה בשבילה …”, וזה אומר כי תקבולי הקנסות הם חלק מתקציב העיריה (ולפי הוראה דומה, אשר בסעיף 32 לפקודת המועצות המקומיות, אותו הכלל חל גם על המועצות המקומיות).

לא בדקתי את שורשיה של ההוראה הזאת, אם הם שריד היסטורי מהפקודות המנדטוריות, או שזהו חידוש ישראלי מקורי אשר נועד להעניק לרשויות המקומיות אוטונומיה בהפעלת חוקיהן וחוקי-העזר שלהן, אבל אם הרשויות המקומיות הן ה”נהנות” מהעבירות, מדוע שהמדינה תישא בהוצאות הנובעות מ”ייצור ההכנסה” הזה?

הלוך הלכו הרשויות המקומיות להקים בתי משפט לעניינים מקומיים ולהפעילם, וכמו שנאמר הקול קול יעקב והידיים ידי עשו, כאן הקול הוא קול המדינה, והעשו הוא הרשויות המקומיות.

ובמלים אחרות: השופט אכן ממונה ע”י המדינה ותלוש-המשכורת שלו אכן מוצא ע”י החשב הכללי של המדינה, הוא אכן יושב מתחת לסמל המדינה אשר מאחוריו, מצדדיו דגלי המדינה, וגם התובע הוא “מטעם המדינה” – אבל מי שבוחש בכל הקלחות ומנהל את ה”ביזנס” עצמו הם הרשויות המקומיות, אשר פועלות במחשכים.

מה זה “במחשכים”? במקום בו כל ילד יודע את האמת, חוץ ממערכת המשפט עצמה, אשר בתי המשפט האלה אמורים להיות חלק ממנה, ואשר אפילו המספר-שתיים של המערכת – הוא המשנה לנשיא ביהמ”ש העליון – אינו יודע את האמת, והוא עתיד להגיע אליה באקראי, במהלך דיון בתיק בו העובדות תתגלינה לו אגב-אורחא בלבד.

ומה עם המספר-אחת, הוא נשיא בית המשפט העליון? האם הוא יודע את האמת?

לכך נגיע בהמשך.

“ללא דיחוי”

בסעיף 110 מסכם פס”ד הרוב את הנושא:

“מסקנתנו מכל אלה היא, כי יש לבחון מחדש – וללא דיחוי – את דרך פעולתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, ואת הקשר שיש לו עם העירייה. אנו מפנים מישאלה זו לשרת המשפטים ולנשיא בית-המשפט העליון, ודומה עלינו כי ראוי לבחון בשנית את אופן מימונו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, את ניהול הדיונים בו, ואת מיקומו בבניין השייך לעירייה … כך בבית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה וכך – אפשר – בבתי המשפט לעניינים מקומיים בכל רחבי הארץ“.

ואני, התם, מעז לשאול את כבוד המשנה-לנשיא: אם מימונם של בתיהמ”ש לעניינים מקומיים מצריך בחינה-מחדש “ללא דיחוי”, מדוע דחית את חשיפתו של הנושא במשך למעלה מחודשיים ימים? הרי הישיבה בה נשמע המשפט התקיימה ביום 14.4.2005, ופסה”ד ניתן ביום 19.6.2005, דהיינו חודשיים וחמישה ימים לאחר מכן. מה מנע ממך, עוד ב-14.4, לסור אל לשכת הנשיא (שתי פסיעות ורבע מלשכתך) ולשאול אותו כהאי לישנא: אהרן, ידוע לך הדבר הזה?

כאן צפויים היו שני תרחישים:

האחד – כן, מישה, הדבר ידוע, וניסיתי להעלותו לדיון עם כל שרי המשפטים בתקופת נשיאותי, אבל התשובה שלהם הייתה ש”האוצר מתנגד”, ולא רציתי לעורר מהומות בחזית חדשה.

והשני – לא, מישה, הנושא הזה לא מוכר לי, ואני כבר מרים טלפון לציפי לבני.

ומדוע כבוד המישנה לא פעל “ללא דיחוי” בעניין אשר, לשיטתו-הוא, חייב בחינה-מחדש “ללא דיחוי”?

משום שהוא נהג כעיתונאי קטן בעיר-שדה נידחת, השומר את סקופ-חייו לגליון ערב-החג עתיר-הרייטינג, ולא אכפת לו אם בין הגילוי לבין הפרסום ימותו כמה אנשים.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר