שופטי ישראל: אתם משדרים חולשה!

שופטי ישראל: אתם משדרים חולשה!

שמחה ניר, עו”ד
31.12.2005 13:27
אהרן ברק, זה לגמרי לא מצחיק!!!

אהרן ברק, זה לגמרי לא מצחיק!!!


יקירכם חיים משגב היה אומר עליכם ש”השתן עלה לכם לראש”, וש”קירותיכם מרוחים בצואה”, ואתם שותקים, ותמשיכו לשתוק. אבל אני, שאין לי גייסות בלשכה, ואני, להבדיל ממנו, גם אדם תרבותי, וסגנוני הוא כסגנון הבכירים שבכם, אומר לכם דבר אחד: בדרך בה אתם מתייחסים לביקורת עליכם אתם משדרים חולשה, לא כוח.



 

שופטי ישראל:

אתם משדרים חולשה!

ביום 2.9.2004 התקיים בבית המשפט העליון דיון ב”חבילה” של ערעורים וערעורים-שכנגד על פסקי דין של בית הדין הארצי של לשכת עורכי-הדין.

בבסיס הדיון עמדו שמונה כתבי-אישום (כתבי קובלנה, בלשון חוק לשכת עורכי-הדין), אשר כללו 10 פרטי-אישום.

אם-בית-הדין השופטת איילה פרוקצ’יה, הודיעה כבר בהתחלה שהיא מקצה לכל צד חצי שעה. חצי שעה למי שזרק את האבן לבאר (הקובל, ועד מחוז תל-אביב של הלשכה) וחצי שעה למי שאמור לשלותה מן המעמקים. חצי שעה למי שהניח על שולחנם של השופטים, מבעוד-מועד, חבילה של “הרשעות קודמות”, וחצי שעה למי שצריך להראות כי ה”הרשעות” האלה ניתנו שלא-כדין ועל פי פילוסופיה שעבר-זמנה, שבראי-הזמן ברור כי מה שנראה בזמנו “פגיעה בכבוד המקצוע” היום כל לשכת עורכי-הדין זועקת עליו חמס, ומעל לכל – שעצם-קיומן של אותן “הרשעות קודמות” לא הוכח כדין.

ובמלים אחרות: כיכר-לחם אחת לשופטת רזה, שומרת-דיאטה, וכיכר-לחם אחת לאריה בעל-גוף, פועל-מכרות קשה-יום.

אכן, ממש שוויון. ממש חלוקה צועקת.

בסופו-של-דבר הדיון נמשך כשעתיים, אבל זה לא הספיק אפילו להחלפה להילוך שני, מתוך עשרה.

לשם השוואה: בדיון שהיה לי שנה קודם לכן, דיון אשר נסב על כתב-קובלנה אחד, אשר כלל רק פרט-אישום אחד, מכתב אחד בלבד, בו רק 12 מלים שעוררו את חמת המימסד, נמשך הדיון כשעתיים וחצי עד שהאב”ד התחיל ללחוץ עלי לסיים, ואילו כאן האב”ד התחילה ללחוץ כבר מההתחלה.

ועשרת פרטי-האישום הפעם – כל אחד היה כבד בהרבה מאותו פרט-אישום יחיד.

אבל אם תגיד שהמשחק היה מכור כבר מההתחלה, יתריסו כנגדך באיזה סגנון אדוני מדבר!!!…

לפי התוכנית שלי הייתי אמור לשאת נאום-פתיחה, כמו שעושים בכל מקום בו הדבר יכול לעזור לבעל-דין להעביר את מסריו, אבל בגלל מיטת-סדום שהוכנסתי אליה, נאלצתי לשאת רק את תמציתו.

והרי הנאום המלא לפניכם, הקוראים:

 

אתם משדרים חולשה!

נאום-פתיחה בערעורי-“משמעת”

בבית המשפט העליון

שמחה ניר, עו”ד

תוכן הדברים

–  עמוס, אתה לא מתבייש?

–  זו לשונם של “מלאכי השרת”, לשיטתכם…

–  ואני רוצה לפנות כאן גם אל מערכת המשפט

–  למה אני מזכיר את חטאיהם הגדולים של פרנסי הלשכה?

–  אתם, השופטים, מאבדים גובה!

–  על הכבוד לבתי המשפט, ועל “אמון הציבור” בהם

–  אני, כבוד השופט!

–  אתם כנראה עוד לא הפנמתם את הדבר הזה

–  אני רוצה להוסיף עוד משהו על “אמון הציבור בבתי המשפט”

–  על “נימוס” ועל “עובדות אמת”

–  אז אפילו אם ה”מאמין בצדקת דרכו” שוגה…

–  חלון הראווה והחצר האחורית

–  הלשכה וה”סאגה”

–  המחוקק חילק את הקובלים לשתי קבוצות

–  עוד מילה על המושג “דין משמעתי”

–  נחזור לבית המשפט

–  “החופש להביע דעה נעצר על סף מפתנה של הרשות השופטת”

–  חישבו על כל אלה, כי זה בנפשכם!

–  ותלמדו משהו מביבי נתניהו

 

אתם משדרים חולשה!

כבוד בית המשפט,

אני רוצה לפתוח בדברים בהם פתחתי את הערעור האחרון מאלה המונחים כעת על שולחנכם, ולהפנות שאלה לב”כ הקובל, עו”ד עמוס ויצמן:

עמוס, אתה לא מתבייש?

אני רוצה לשאול אותך, עמוס: למי אתם נטפלים, ולמי אתם מתירים את הכל.

אני רוצה לשאול אותך, עמוס: אתם לא מתביישים? אתה לא מתבייש לייצג את שולחיך בעניין הזה?!

אתם מחפשים את עו”ד שמחה ניר בירחוני-הרכב הנידחים ביותר, כדי למצוא איזה בדל-ביקורת על ה”מערכת”, אבל כאשר יקירכם, באתר-אינטרנט המונה רבבות כניסות ביום, עושה זאת “ממרומי המקפצה”, אחת לשבועיים-שלושה, 61 פעמים בשלוש שנים – אתם כמו שלושת הקופים הידועים: לא רואים, לא שומעים, לא אומרים דבר.

יקירכם זה אינו אלא עו”ד ד”ר חיים משגב, אב-בית-דין בביה”ד המשמעתי הארצי, זה אשר נתן את פסק-הדין האחרון בסדרה אשר נמצאת כעת על שולחנכם.

עו”ד ד”ר חיים משגב, אשר בעזות-מצח בלתי-רגילה מטיף מוסר לכל העולם, חוץ מאשר לעצמו.

כאשר שמחה ניר מגדיר את התיזמור הידוע-לכל שבין בתיהמ”ש לתעבורה לבין התביעה המשטרתית כ”קנוניה”, אתם יוצאים מגדרכם לרדוף אותו, אבל כאשר חיים משגב מאשים את בית המשפט העליון ב“קומבינה” (כך, כלשונו!!!) פוליטית עם הפרקליטות, המשטרה, השמאל הפוליטי, העיתונות ומי לא, אתם כמו שלושת הקופים הידועים: לא רואים, לא שומעים, לא אומרים דבר.

המילה “קומבינה” הינה, עדיין, לשון השוק, ולא לשונם של בני-תרבות, אפילו אינם עורכי-דין.

כאשר שמחה ניר אומר “מעשה רמייה, כלשונו של כבוד הנשיא (זוסמן) ז”ל“, זה, לשיטתכם, “לשון ביבים”, רחמנא-ליצלן, אבל כאשר חיים משגב אומר כי “האורוות של פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה” – זו “לשון מלאכי-השרת”, לדידכם.

אתם מאוד-מאוד רגישים ל”ביטויים” היוצאים מעטו של שמחה ניר, אבל כאשר יקירכם הנ”ל מתבטא במטאפורות כגון “קירותיהם מרוחים בצואה” – זה גלאט-כשר, לטעמכם.

כאשר שמחה ניר כותב לראש ההוצל”פ, “בארבע עיניים”, על מחדלים בלשכתו, ואומר לו כי קיימת “בלשכת ההוצל”פ נורמה לפיה בקשות של הזוכים נענות לאלתר, ובאופן אוטומטי … ואילו בקשות של החייבים מושלכות לסל“, וגם מציע לו, לראש ההוצל”פ דוגמאות קונקרטיות, אתם זועקים שמיים-וארץ, וגם אומרים שזו “אינה אמת”, אבל כאשר חיים משגב, בלי דוגמאות קונקרטיות, אומר כי “המאבק …  חלקו הגדול בוודאי יוכרע במסדרונות בתי המשפט כשעתירות מסויימות תזכינה לאוזן קשבת, ואחרות – תושלכנה לסל” – זו כבר “אמת צרופה”, לשיטתכם…

והמשגב הזה – כך הוא מתבטא על אחרים. למשל: “הזיני הזה” – עוד מעז, ברוב חוצפתו, לומר כי עו”ד שמחה ניר “חורץ משפט” ….

אבל, כדי שלא אואשם ב”הוצאת דברים מהקשרם”, ח”ו, הרי הדברים בהקשרם (גם כאן ההדגשות לא במקור):

“שוב נרקמת הקומבינה בבית המשפט העליון, ושיתוף הפעולה בין נציגיה של “קואליציית השלום” לבין שופטיו שוב יוצא לדרך”.

“הכרעות שונות שהתקבלו בפרקליטות המדינה, בצירוף מספר החלטות פוליטיות-במובהק, שנגזרו במפורש מהשקפת עולם אולטרה-שמאלנית, של מספר שופטים בבית המשפט העליון“.

“המאבק על דמותה, ובעיקר על עתידה (של המדינה – ש’ נ’) …  חלקו הגדול בוודאי יוכרע במיסדרונות בתי המשפט כשעתירות מסויימות תיזכנה לאוזן קשבת, ואחרות – תושלכנה לסל”.

“כל הרשויות האחרות … עומדות מן הצד בעינים משתאות ומתבוננות כיצד פרנסיה של אוליגרכיה המורכבת ממספר שופטים ופרקליטים בכירים משתלטת על כל חלקה ציבורית טובה ועושה במירקם החברתי של הדמוקרטיה הישראלית כעולה על רוחה”.

“חברי הכנסת מודעים, כמובן, לרעה הגדולה שנפלה על מדינת ישראל אולם ידם קצרה מלהושיע. רובם ככולם הבינו זה מכבר שאין טעם להילחם באליטה המשפטית – וכל מה שנשאר הוא לשתף עימה פעולה”.

“… לפרנסיו של הבולשביזם מבית מדרשם של ביילין את שריד אין שום סיבה שלא להרבות בעתירות לבג”צ. שם הם תמיד מוצאים אוזן קשובה”.

… בימים האלה, אל האוליגרכיה המשפטית, זו שממנה את יורשיה כמו במשטרים טוטאליטאריים, חוברים, לא אחת, ברוני התקשורת. אלה, ביחד עם המדליפים הקבועים משורות המשטרה, יכולים … לנסות בדרכים לא כשרות בעליל להטות את תוצאות הבחירות. די בהדלפה אחת, שחצייה האחד לא אפוי וחצייה האחר מעלה עובש, כדי לעורר כותרות ענק והודעה מתחנחנת של ה’רועץ המשפטי’ …”.

“החלטתו של בית הדין הגבוה לצדק בנושא פסילתם של משה פייגלין ושל שאול מופז, ולהבדיל, בעניין אי-הרחקתם של עזמי בשארה ושל אחמד טיבי מכנסת ישראל, בוודאי מבהירה שוב פעם לכולם מי באמת שולט כאן: הרשויות הנבחרות, או חבורה של שופטים, פרקליטים ועיתונאים. שילוש בלתי קדוש זה עושה שמות מזה שנים בכל מה שיקר לרבים כל כך – ואין מושיע”.

“שניים-שלושה חוקים העבירו, בפועל, את השליטה בחיינו הציבוריים לידיה של קבוצת שופטים העושה באורחותיה של המדינה היהודית כאוות נפשה”.

“… מדובר במעין אוליגרכיה שממנה את יורשיה על-פי קריטריונים שהעיקרי שבהם הוא, מן סתם, שמירה על נאמנות מוחלטת לעומדים בראש הפירמידה (קרי: לנשיא בית המשפט העליון)”.

“כל דיכפין יכול לבוא בשעריו של בית המשפט העליון ולתבוע את עלבונו, או לדרוש לכפות על כלל הציבור נורמות וערכים שמקובלים רק על שיכבה קטנה מאוד של יפי-נפש, זו שרכשה את מרכולתה בשדות זרים, ושכל העת פוזלת לעבר הכינוסים הבינלאומיים או האוניברסיטאות הזרות”.

“חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוא החוק האחר שבו עושה הרשות השופטת שימוש בלתי נלאה, באורח מאוד לא ראוי, בוטה ושרירותי”.

“‘מחנה השמאל’ הבולשביקי, פשוט הפך את היכלות הפאר שבהם ספונים השופטים למקום מיפלטם האחרון. לא בגלל שאנשיו כה תאבי-משפט וצדק, אלא בגלל שרק לשם הם יכולים להוליך את עלבונם על המיאוס שהם מעוררים ברבים כל כך. בקלפי אין ל’קואליציית השלום’ אוזן קשבת – ולכן היא מנסה לכפות את עמדותיה באמצעות ה’שלוחה’ שיש לה במגדל השן המשפטי”.

כאשר שמחה ניר אומר, בעדינות המירבית, כי שופט אשר אינו מכבד הלכה פסוקה אשר יצאה מלפני כב’ ביהמ”ש העליון צריך “לפשוט את הגלימה” – זו “לשון ביבים”, לשיטתכם, אבל כאשר משגב אומר כי –

“כשם שאף אחד לא מכריח את שופטי בית המשפט העליון לדבוק בכיסאם. מי שאינו יכול לשפוט ברוח מורשת ישראל (קרי: לפי השקפתו הפוליטית של משגב עצמו – ש’ נ’), חובה עליו לפרוש” …

זו לשונם של “מלאכי השרת”, לשיטתכם…

או, למשל, התלונה על האמירה שפרקליטה מסויימת מפרקליטות המדינה עצמה עיניה לנוכח השקרים שהמשטרה ניסתה – ובסופו של דבר גם הצליחה – “למכור” באמצעותה לבית המשפט העליון, “ובכך הצטרפה” – מבחינה משפטית ומוסרית כאחת – “למחנה השקרנים” (קרי: משטרת ישראל, אשר את כבודה, ובצדק, הלשכה עדיין לא באה לגאול, בוודאי שלא בהליכים האלה).

שומו שמים: האמירה (“ביטוי”, כלשונכם) “ובכך הצטרפת”, הבאה כמסקנת “חיבור אחת+אחת”, היא “לשון ביבים”, לשיטתכם…

אבל כאשר חיים משגב אומר על אותה הפרקליטות כי –

“יותר מדי אנשים חשובים שם, ובמקומות אחרים, היו מעורבים בסירחון הגדול הזה”.

“אצה שם הדרך ורוח תזזית, אם לא לומר דברים קשים יותר, פגעה בבכיריה ו’דפקה להם את הראש'”.

“הכוחנות והברוטליות הפכו שם לנורמה כמעט קבועה. עדנה ארבל משווקת את עמדותיה תחת כל עץ רענן – והכלימה והבושה היו כלא היו”.

“צריך לשים קץ להשתוללות של החבורה הזאת”.

הכשרת השרץ הפכה כמעט לנורמה מקובלת במשרדים השוכנים במזרח-ירושלים”.

“הניפנוף בדגל שעליו חרוטות המילים שילטון החוק, הפך זה מכבר לפארסה אחת גדולה“.

“לזרוק לכל הרוחות את כל מי שטובל ושרצים בידיו”.

“המניפולציות מבית היוצר של פרקליטות המדינה יוצרות רק אנטגוניזם וסלידה מכל אלה שרוממות שלטון החוק בפיהם ומעשיהם מדיפים ריח של ביבים”.

על כתבי האישום נגד השרים יעקב נאמן ורפאל איתן: “שני כתבי אישום מוזרים, מושחתים מעצם טיבם, שפוברקו בידי יועץ משפטי לממשלה עקום מחשבה. … אישומים מעוותים, מסריחים, כמו תבשיל שהוכן מפירות באושים; מאלה שגדלו בגינה של ‘המחלקה היהודית’ הידועה לשימצה”.

“… לא מעטים היו רואים בדרך ההתבטאות של חלק מן הנוכחים בלשכת היועץ המשפטי לממשלה קווי דמיון למה שנאמר ב’כינוסים’ של ראשי ה’פשע המאורגן’“.

“פשוט מזעזע להיווכח בכל פעם מחדש, עד כמה התדרדרה מערכת המשפט על כל גרורותיה“.

גם זו לשונם של “מלאכי השרת”, לשיטתכם…

וכן הלאה, וכן הלאה. איך אתם לא מתביישים!

ואני שואל אותך, עמוס, איך אתה עצמך לא מתבייש? האם באמת אתה מאמין כי אתה משרת אנשים ישרי-דרך, ומקריב מהעשייה-לביתך, כאשר בשוק החופשי מחכים לך פיתויי-אדירים, או שאתה עושה שקר בנפשך, כדי להביא פת-לחם למשפחתך הרעבה?

האם לא למדת, עמוס, האם לא למדת בבצפר את המימרה פשוט נבלה בשוק … וגו’?

ואני רוצה לפנות כאן גם אל מערכת המשפט עצמה

התלונה בעניין התיזמור בין שופטי התעבורה לבין התביעה המשטרתית יצאה מהנהלת בתי המשפט, ויש רגליים להנחה כי זו האחרונה הייתה רק “תחנת מימסר” להנחיות “מלמעלה”, ואני שואל אם באמת אתם ראיתם רק את שמחה ניר הקטן, הנחבא אל הכלים, ולא ראיתם את חיים משגב הגדול, אשר באופן “סדרתי” עומד מולכם, ועושה הכל “ממרומי המקפצה”?

האם באמת “איש לא ראה, איש לא שמע, איש לא הבחין בקולות מלחמה”?!

למה אני מזכיר את חטאיהם הגדולים של פרנסי הלשכה?

אני מכיר את תשובת-בוזגלו הזאת, את התשובה הפשטנית, הנדושה, הוולגארית, הניתנת לכל נאשם לא-מיוצג בבית המשפט לתעבורה, הטוען כי “כך נוהגים כולם”, ועונין לו: זה שאחרים עוברים עבירות, אין פירושו כי גם לך מותר לעבור עבירות.

אבל אני לא טוען כדבר הזה. אני טוען להגנה-מן-הצדק, אשר מקורה אחר.

בדיון בעל”ע 3954/03 אמר לי כב’ השופטת חיות: הם לא רוצים אותך בקהלם, ומדוע נכפה עליהם זאת?

ואכן, יש בזה משהו, כי הסנקציה הישירה של ה”השעייה” היא הפקעתה של החברות ב”התאגדות” הקרוייה לשכת עורכי-הדין, ואילו האיסור לעסוק בעריכת-הדין הוא רק “מוצר-לוואי”.

אבל לפי הקונצפציה הזאת יש להתייחס להשעיית-החברות בלשכה כאל כל השעייה או סנקציה בגוף אחר, סטאטוטורי או וולונטארי, אשר נתון לפיקוח בתי המשפט, האמורים לשמור על זכויותיהם של החברים בו, בין זכויות שעל פי הדין, בין כאלה שעל פי התקנון של אותו הגוף.

נניח כעת כי מעמידים לדין חבר בגוף כזה, על אשר, בניגוד לתקנון, הוא “גנב” שיחת טלפון מקומית, אחת-ויחידה, במשרד האגודה, בעוד שעסקני האגודה עצמם – אלה אשר מבקשים “להעיף” את חברם – מבזבזים מיליונים מכספי האגודה.

בנסיבות כאלה, בית המשפט לא ייתן את ידו להיווצרותם של “מעמדות” באגודה, אשר ל”גדולים” שבהם מותר הכל, ואילו ל”פשוטי-העם” אסור הכל. סביר להניח כי בהליכים אזרחיים ביהמ”ש הדן בנושא יחייב את החבר להשיב לגוף התובע את שווייה של פעימת-המונה, אבל כאשר מדובר בהליכים משמעתיים ביהמ”ש ימנע מעסקניו של הגוף להתעמר בחברים-מן-השורה בנסיבות כאלה.

ואם נחזור אל הלשכה, ואל “כבוד המקצוע”, הם לא יכולים לומר כי החבר אשר חטאיו קטנים – אם בכלל – פוגע ב”כבוד המקצוע”, ואילו פשעיהם הגדולים אינם פוגעים בו.

משל למה הדבר דומה: להחניית זוג אופניים בין שתי משאיות-ענק החונות במקום בו אסורה החנייה: אם המשטרה תרשום דוח-חנייה רק לבעל האופניים, ולא לנהגי המשאיות, בית המשפט לא ישעה לטענתה כי דווקא האופניים הם אלה אשר “מפריעים לתנועה”.

אפשר להכניס את הנושא דרך “זוטי הדברים”, ואפשר דרך ה“הגנה מן הצדק”, אבל התוצאה תהיה זהה.

אתם, השופטים, מאבדים גובה!

ועוד משל למה הדבר דומה, וכאן אני חוזר שוב אליכם, אל השופטים, אל מערכת המשפט כולה: אתם מאבדים גובה בעיני הציבור, האמון בכם נשחק יותר ויותר, הכל בגלל מה שאתם עושים לעצמכם, ועוד נדבר על כך בהמשך.

אבל עם מי אתם “מתחשבנים”? עם מי שלא יכול – אפילו רצה – לגרום לכם כל נזק נראה-לעין.

אתם דוהרים במהירות מטורפת אל קיר הניצב לרוחב הדרך, אתם עומדים להתרסק כל רגע, אבל אתם באים חשבון עם שמחה ניר, אשר עושה לכם שריטה בצבע.

ואני שואל איכן ה”מידתיות” שאתם מדברים עליה השכם-והערב?!

על הכבוד לבתי המשפט, ועל “אמון הציבור” בהם

בפסק דינו בענייני (על”ע 3954/03), מול אותו הקובל, אומר בית משפט נכבד זה, מפי כב’ השופט א’ א’ לוי:

“ביקורת על תפקודה של לשכת ההוצאה לפועל והעומד בראשה, כמו גם ביקורת על מערכת המשפט בכלל, הינה מעשה לגיטימי אותו יש לקבל באהבה, גם אם הוא כרוך לעתים בשיברון-לב ועוגמת נפש”,

ואני אכן עומד כאן לגרום לכם הרבה “שיברון-לב ועוגמת נפש”, ונראה אתכם בכמה “אהבה” תקבלו את זה.

אני עומד להכות בכם ללא רחמים, ונראה אתכם בכמה “אהבה” תקבלו את זה.

ללא רחמיםלא משום שאתם לא מרחמים עלי, כי אני איני זקוק לרחמיכם, אלא משום שאתם “הרווחתם את זה ביושר”.

ללא רחמים – משום שאתם לא מרחמים על עצמכם. משום שאתם חיים את ימי פומפיאה האחרונים, ואתם לא מרגישים כיצד הקרקע בוערת מתחת רגליכם.

על מה שאני עומד לומר לכם כאן יאים דבריו של אנטוני, בלוויתו של יוליוס קיסר:

If you have tears, prepare to shed them now!

אני רק מסופק מאוד אם אתם בכלל מסוגלים לבכות, או אפילו להזיל דמעה. אתם, אשר הכוח זורם בעורקיכם, ואשר שכרון הכח הביא אתכם אל שכרון היהירות, אשר, מצידו, עקר מליבכם כל שריד של רגישות לזולת, וספק אם נותרה בכם אפילו רגישות לעצמכם, כי בכם, כידוע, איש אינו יכול לפגוע.

אתם מנהלים “משק אוטארקי” בו הכל נראה מבפנים, ולא מהחוץ.

אתם מדברים על “כבוד לבית המשפט”, אבל אתם לא שואלים את עצמכם כבוד בעיני מי.

מה שאתם עושים, עם כל הכבוד, נראה יותר כרצח על רקע “כבוד המשפחה”: מגיני ה”כבוד” הזה יצרו לעצמם נורמה פנים-משפחתית, ואין הם רואים כי האדם הנאור (בלי מרכאות!) המתבונן-מן-הצד רק בז למשפחה הזאת ול”כבוד” הזה.

אני, כבוד השופט!

אתם יכולים לשבת ספונים בלשכותיכם, ולכבד את עצמכם כמה שאתם רוצים.

אתם יכולים גם להוציא מתחת ידיכם מסמכים בהם אתם מוסיפים את המילה “כבוד ה…” לפני שמכם ותוארכם, ולהשלות את עצמכם כי הציבור הוא זה אשר נותן לכם את הכבוד הזה, אותו אתם לוקחים לעצמכם, ועל דעת עצמכם בלבד.

כל מסמך היוצא מתחת ידכם אומר: אני, כבוד השופט …

ראו, למשל, את זה:

 

בג”ץ  1661/05

בג”ץ  1798/05

בג”ץ  2252/05

בג”ץ  2703/05

בג”ץ  3059/05

בג”ץ  3127/05

בג”ץ  3205/05

בג”ץ  3208/05

בג”ץ  3761/05

בג”ץ  4004/05

בג”ץ  4014/05

בג”ץ  4054/05

 

 

בפני:  

כבוד הנשיא א’ ברק

 

כבוד המישנה לנשיא מ’ חשין

 

כבוד השופטת ד’ ביניש

 

כבוד השופט א’ ריבלין

 

כבוד השופטת א’ פרוקצ’יה

 

כבוד השופט א’ א’ לוי

 

כבוד השופט א’ גרוניס

 

כבוד השופטת מ’ נאור

 

כבוד השופטת ע’ ארבל

 

כבוד השופטת א’ חיות

 

כבוד השופט י’ עדיאל

 

כך הכותרת, ובתחתית אתם חותמים:

 

ה נ ש י א             המישנה לנשיא              ש ו פ ט ת             ש ו פ ט

 

 

ש ו פ ט ת            ש ו פ ט                        ש ו פ ט                ש ו פ ט ת

 

 

ש ו פ ט ת            ש ו פ ט ת                     ש ו פ ט

 

ומה זה אומר? זה אומר שאתם לא מסתפקים בכך שהבריות קדים לפניכם עמוקות, ואתם גם קדים לעצמכם!

וחסר רק ששמחה ניר יוציא מתחת ידי מסמך אשר בכותרתו הוא מגדיר את עצמו כ“כבוד עורך הדין שמחה ניר”…

קחו, לדוגמה, את הלוגו הזה:

כבוד עורך-הדין שמחה ניר

משעול גיל -1ג’, כפר סבא 44281

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

פקס 09-7424873

 

נלעג, נכון? נכון מאוד!!!

וכעת הסתכלו אל מאות ההחלטות ופסקי-הדין היוצאים מתחת ידכם מדי שבוע, והגידו מה ההבדל. במה ובכמה אתם פחות נלעגים.

אבל זה רק תוצר סימפטומטי-סמלי של שיטתכם, שיטתכם ה”אוטארקית”, לפיה אתם מכבדים את עצמכם, או, למען הדיוק, חושבים שאתם מוסיפים לעצמכם כבוד, וחושבים שהציבור מכבד אתכם לפי מה שהייתם רוצים לכפות עליו.

אכל הכבוד לעולם הוא באספקלריא של המכבד, ואם ה”מכובד” רואה דברים באספקלריא שונה, אז ישנה בעייה של “תאימות”, כלשונם של אנשי המחשבים.

כך, למשל, אני הייתי מעדיף שתפנו אלי – אם כבודי יקר בעיניכם – בשמי הפרטי, ולא ב”אדוני”, אשר נראה לי מלאכותי ומעושה, קר ומנוכר, אבל זה יהיה למטה מכבודכם, וכל אחד מאיתנו יצטרך לחיות עם מה שיש לו: אפשר לאכוף “גינונים”, אבל אי אפשר “לאכוף” כבוד, ועל כך אמרינן “בשביל כבוד צריך לעבוד”.

אחיו התאום של ה”כבוד” הוא ה“‘אמון’ בבית המשפט”, וגם עליו חלים אותם הכללים: אמון לא “אוכפים”, ובשביל אמון צריך לעבוד יום-יום: לעמוד מול הראי, ולשאול את עצמך: מה עשיתי היום כדי לרכוש את אמון הציבור, ולשמור עליו. לקום מחר בבוקר, ולהתחיל מבראשית: מה אני אעשה היום כדי לרכוש את אמון הציבור, ולשמור עליו.

וכאן אני מוכרח לומר מילה אחת של הסכמה עם חיים משגב, לפחות לגבי השיטה. אחרי שהוא מביע את דעתו הידועה כי –

“שנים רבות מדי היו האורוות של פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה. עתה היא השעה לעשות את מה שצריך לעשות …”,

הוא מוסיף, על ה”איך לעשות מה”:

” מדינות לא פחות מתוקנות ממדינת ישראל ידעו להילחם בפוליטיזציה של מערכת אכיפת החוק. האמון של הציבור הוא כל מה שיש למערכות האלה. ללא אמון זה – אין בכלל להעלות על הדעת אפשרות של תיפקוד ראוי”.

וזה אומר כי כדי לשמור על “האמון של הציבור” ב”מערכת אכיפת החוק” (כמו בכל מערכת אחרת, כמובן), צריך להיאבק במהרסיה-מבפנים, או במי שלעומד-מהצד נראה כי הם מהרסיה-מבפנים – משהו כגון ה”יא, ברעכן!” הז’בוטינסקאי.

ובמילים אחרות: המערכת הציבורית היא קניינו של הציבור, ולא רכושם הפרטי של היושבים בתוכה, ואם היא מאבדת את אמונו של הציבור, לא הציבור צריך ללכת הבייתה, אלא היושבים בתוך המערכת – אשר לא השכילו לשמור על אמונו של “בעל הבית” – הוא הציבור, כמובן.

ואם הוא טועה – הטוען ל”מהרסיה מבפנים” – יבואו החולקין עליו, יתווכחו עימו ויציעו לציבור את מרכולתם-הם, אבל לא ישתיקוהו.

אתם כנראה עוד לא הפנמתם את הדבר הזה

ב על”ע 8838/00 אתם אומרים:

“האמירות הנכללות בכתבה הן בוטות ופוגעות בנכס החשוב ביותר של המערכת השיפוטית שהוא אמון הציבור. הן פוגעות בתדמיתם של השופטים, ביושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם ושיקוליהם. לא יכול להיות ספק בכך שפגיעה כזו הנעשית על ידי עורך דין, מהווה עבירה על כללי האתיקה המקצועית”.

וזאת, עם כל הכבוד, אחת הצורות של הדמגוגיה: שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת.

הרי ברור שהביקורת פוגעת בכל הערכים האלה, אבל החירות לבקר את עובדי-הציבור – לרבות השופטים עצמם – אינה נגמרת ב”טעויות פה-ושם”, כי לשם כך אין אנו נזקקין ל”חופש הביטוי”.

חופש-הביטוי האמיתי נבחן דווקא בחירות לפגוע “בתדמיתם של עובדי-הציבור, ביושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם ושיקוליהם”, וההלכה הגורפת והבלתי-מסוייגת הזאת פירושה שגם אם יעשה השופט את הדברים החמורים ביותר – מבחינה מוסרית ואפילו פלילית – אסור לבקרו על כך, כי הדבר, חס ושלום, “פוגע בתדמיתו של השופט, ביושרו, הגינותו, טוהר מידותיו ושיקוליו”

בוודאי שהדבר פוגע, שהביקורת הזאת פוגעת – אבל זו מטרתה של הביקורת, לפגוע עד כדי כך שהציבור – הוא “בעל הבית” האולטימטיבי – יבוא אל מערכת המשפט, ויגיד לה: אם את חרדה לאמון הציבור, הוציאי את השופט הזה-וזה משורותיך!

מההלכה הגורפת והבלתי-מסוייגת הזאת אנו למדים כי אם שופט ועובד-ציבור אחר לוקחים שוחד, אזי עובד-הציבור האחר לקה ב”אבי-אבות הטומאה”, ואילו כב’ השופט סתם “טעה” …

עם כל הכבוד, ה”אבחנה” המגוחכת והאומללה הזאת – הדעת אינה סובלתה.

אני רוצה להוסיף עוד משהו על “אמון הציבור בבתי המשפט”

אמון הציבור במערכת המשפט ובשופטים בכלל, ובכל שופט ושופט בפרט, לא נמדד לפי האמון שיש לאדם אשר מעולם לא ראה בית משפט מבפנים.

האמון הזה גם לא נמדד לפי האמון אשר יש לצד הזוכה, כי לו תמיד יש אמון בשופט אשר פסק לטובתו, גם אם ההנמקה הייתה צולעת. בוודאי שהוא לא יהיה ער מקיפוח זכות הטיעון של יריבו אשר הפסיד (וגם אם יהיה ער לכך, הוא ישתוק).

האמון האמיתי נבחן לפי אמונו של הצד המפסיד: שיאמר אמנם השופט פסק לרעתי, אבל הוא פעל ביושר ובמקצועיות, נתן לי את יומי, והנמקתו הנמקה היא, הגם שהיא אינה מקובלת עלי.

ואני שואל: האם אתם מודעים לכך? האם אתם באמת חפצים באמונו של הציבור?

לדעתי אתם לא מעוניינים כלל באמון הציבור. אתם חוששים כי אמון ציבורי רב יגרום להצפתה של ה”מערכת” בתביעות אזרחיות, בכפירות במשפטים פליליים, בערעורים ובעתירות לבג”ץ.

על “נימוס” ועל “עובדות אמת”

כפי שכבר הזכרתי לעיל, בפסק דינו בענייני (על”ע 3954/03), מול אותו הקובל, אומר בית משפט נכבד זה, מפי כב’ השופט א’ א’ לוי:

“ביקורת על תפקודה של לשכת ההוצאה לפועל והעומד בראשה, כמו גם ביקורת על מערכת המשפט בכלל, הינה מעשה לגיטימי אותו יש לקבל באהבה, גם אם הוא כרוך לעתים בשיברון-לב ועוגמת נפש”,

ומייד בהמשך, שם:

“אולם תנאי מוקדם לביקורת מסוג זה הוא שהדברים ייאמרו בלשון מנומסת, ושהם יתבססו על עובדות אמת, כדי שהביקורת תשמש מנוף לשיפור תפקודו של הגוף המבוקר, ולא כלי כדי להכפישו”.

אני רוצה להפריד כאן בין ה”נימוס” לבין “עובדות האמת”.

ראשית – מה עניין ה”נימוס”, המנטרה השחוקה הזאת, אותה משרבבים בכל מקום, אם צריך ואם לא צריך?

בודאי שחייבין אנו בנימוס, אבל האם אמרתי אי-פעם, לשופט, לפקיד או אפילו לרוכל בשוק אתה מתנהג כמו שמוק? האם מישהו שמע ממני אי-פעם מילה גסה?!

בודאי שחייבין אנו בנימוס, אבל מאימתי ביקורת קשה ונוקבת היא, כשלעצמה, “חוסר נימוס”?!

בודאי שחייבין אנו בנימוס, אבל השאלה כלפי מי? כאשר אתה פונה אל פלוני בתלונה על אלמוני, אתה חייב בנימוס – מעצם הגדרתו – כלפי מי שאליו אתה פונה, לא כלפי מי שעליו אתה מתלונן!

כך, למשל, אם אתה מתלונן בפני שר המשפטים כי שופט מסויים “מתנהג כמו שמוק”, זה יכול להיות חוסר נימוס כלפי השר, לא כלפי הנילון (וגם לגבי השר זה לא בהכרח, כי אם, למשל, הדברים נאמרים בשיחה שבארבע עיניים, והשר ידוע כמי שהסגנון הזה דווקא מקובל עליו, אזי קשה לראות בכך משום חוסר נימוס. ועל משקל “בטלות יחסית” אפשר לדבר גם על “חוסר נימוס יחסי”).

ומכאן אל ה”אמת”: בפרשת גיורא סנש, בפרשת ג’נין, ג’נין, ובעוד פרשיות רבות, עמד בית המשפט העליון על כך שלכל אדם ישנה האמת שלו, וכל אדם רשאי להציע לציבור את האמת שלו, והציבור הוא זה אשר ישפוט, למי האמת, ולמי לא.

ואם פלוני סבור כי דבריו של אלמוני הם שקר – יתכבד נא ויציע לציבור את מרכולתו-הוא, והציבור יכריע וישפוט, ואיש לא יעז לסתום את פיו של הזולת.

יאים לכך דברי כב’ הנשיא (ברק) בסע’ 25 לפסק דינו בבג”ץ גיורא סנש:

“הטעם המונח ביסוד גישה זו אינו שאין לדעת מהי האמת, וכי השקר של אתמול עשוי להיות האמת של המחר. הטעם המונח ביסוד גישה זו אינו שיוויון נפש כלפי השקר, והעמדתו על דרגה אחת עם האמת. בבסיס תפיסה זו אינה שוררת גישה המייחסת אותה מידת חשיבות לאמת ולשקר. ביסוד גישה זו מונחת התפיסה כי האמת עדיפה על השקר. בבסיס תפיסה זו שוררת הגישה כי עלינו לשאוף לחשיפת האמת ולהכשלת השקר. המייחד עמדה זו היא הפילוסופיה של החירות עצמה. על פיה, מבחנה של האמת הוא בכוחה הפנימי לשכנע. הדרך להתמודד עם השקר אינה בהשתקתו אלא בהסברת האמת ובחינוך לה. כישלונו של השקר הוא בחשיפתו ולא בדיכויו” (ההדגשה לא במקור).

יכול להיות שכב’ הנשיא לא נזקק לכך בבג”ץ גיורא סנש, אבל אם נרצה לדקדק, לא חסרות בהיסטוריה האנושית דוגמאות לכך שהשקר של אתמול היה לאמת של היום.

ע”ע גלילאו גלילאי, למשל.

אכן, כאשר אדם מוציא רעה את דיבת זולתו, הוא יעמוד לדין, הן בפלילים, והן בנזיקין, אבל שם תעמודנה לו הגנות מהגנות שונות – אפילו אם הוא טעה.

במשפט פלילי או אזרחי על לשון הרע אין צורך להוכיח כוונות רעות, או התנהגות בלתי-מוסרית. אפילו רשלנות לא צריך להוכיח, והגנת תום-הלב עומדת רק במקרים מסויימים.

אבל כאשר מדובר בענייני “משמעת”, יש צורך בקיומו של משהו לא מוסרי, בהתנהגותו של הנאשם. צריך להוכיח שהוא פעל מתוך כוונות רעות, ולא שהיה כאן, למשל, כשל אשר בינו לבין הכוונות הרעות אין ולא כלום – וזאת אפילו היה כשל, מה שלא היה באף אחד מהמקרים שלפנינו, בהם מציג הכותב את “האמת שלו”, עם קריאת-תיגר לכל אלה אשר “האמת שלהם” שונה, ואף הפוכה מן הקצה אל הקצה.

והנה, מוסדות לשכת עורכי הדין מנסים להציגני כ”עבריין סידרתי”. אותי, אשר בית הדין המשמעתי המחוזי של הלשכה (באחד התיקים המונחים בפניכם כעת) מגדיר אותי כ –

“אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית” (ההדגשות לא במקור).

ובמקום אחר בתיקים אלה אומר עלי בית הדין הארצי של הלשכה:

“גם אם כוונותיו טהורות, ואין אנו מפקפקים בכנות כוונתו של המערער לייצג את עניין לקוחו נאמנה, וגם אם נקרתה בפניו הזדמנות פז ‘לעשות בית ספר’… לבית המשפט ולרשויות התביעה…” (ההדגשה לא במקור).

ומדוע?

משום שאני לא מתרפס לפני איש. משום שאני אומר את אשר עם לבי. משום שאני מקיים את שאמר כב’ השופט (כתוארו אז) אלון בעל”ע 10/81 הידוע, אשר אתם עושים לו עוול יום-יום:

“מחובתו של עורך-דין שלא לגור מפני איש, לומר דברים – הנראים לו, בתום-לב, נכונים – כהווייתם ואמיתתם, גם אם האמת העובדתית שבדבריו לא נעימה וקשה היא לבעל הדין שכנגד, ואין נפקא מינה, אם בעל דין זה חבר הוא למקצועו או סתם אדם מן השוק”.

הרי הטכניקה שלכם שקופה: אתם נאחזים בתוכן של דברי, תוקעים את יתדותיכם עמוק-עמוק, ואחרי שהכיתם שורש אתם מתעטפים במעטה של צדקנות, ומצטטים את ההמשך, שם:

“השאלה בנדון דדן אינה, מה יאמר עורך הדין, אלא איך יאמר את מה שצריך הוא לומר. ו’האיך’ הוא – לשון מנומסת ומאופקת, שיש בה כדי לשמור על כבוד האומר, על כבוד מי שהדברים נאמרים כלפיו ועל כבוד מקצוע עריכת הדין”.

אבל, מה לעשות וה”איך” שלי הוא בלשונם של שופטים ביהמ”ש העליון, ועם רבים אחרים, גם המה גדולים וטובים (עם אזכור שמותיהם)?

לכם, עסקונת הלשכה, אין בעייה עם זה. אתם, כאמור, הרי כבר הכיתם שורש.

אז אתם מוחקים מדברי את האילנות בהם אני נתלה, מדביקים למוצא-מהקשרו את הכינוי “לשון ביבים”, מגלגלים אלי-מרום עיניים צדקניות, והרי לכם עו”ד עבריין “סדרתי” …

ומה אתכם, צדקנים שכמותכם? מה עם ה”סגנון” שלכם?!

ומדוע ראש הלשכה אומר לחבר הוועד המרכזי “לך תביא את הבונזו”?

ומדוע אתם מעמידים לדין את החברים מהשורה על זוטות, ואילו את מקורביכם – אשר מנבלים את פיהם “מכאן ועד להודעה חדשה” – אתם ממנים כאבות-בית-דין בבית הדין הארצי?

אז אפילו אם ה”מאמין בצדקת דרכו” שוגה…

אז אפילו אם ה”מאמין בצדקת דרכו” שוגה, עבריין “משמעת” הוא אינו, וה”סדרתיות” אינה הופכת מעשים לגיטימיים לבלתי-לגיטימיים.

ואם כבר ב”סדרתיות” קא עסקינן, מי שכאן  סדרתי אלו הם עסקני  לשכת עורכי הדין, אשר רודפים את חבריהם שוב-ושוב, ללא הרף.

ועוד מי שכאן סידרתי הם שופטי בית המשפט העליון אשר פעם אחר פעם מקבלים את עמדתם של נציגי מוסדות הלשכה אשר, דרך קבע, מועלים בשליחותם מועלים מתוך רצון עז לרצות את מערכת המשפט והשופטים, בבחינת “שלח לחמך על פני המים”.

 עסקני הלשכה מדברים גבוהה-גבוהה  בשם “כבוד המקצוע”, אבל מה שהם עושים בפועל זה בבחינת “רצח על רקע כבוד המשפחה”, וכבר עמדתי על כך, לעיל.

מנגד עומדים שופטי בית המשפט העליון אשר אף הם מדברים בזכות חופש הביטוי – אך רק מדברים, וכאשר הדבר מגיע לפתחם, לביקורת עליהם-עצמם, ה”חופש” הזה מת.

חלון הראווה והחצר האחורית

בחלונות הראווה של בית המשפט העליון מוצגים פסקי דין רבים ונאורים שנושאם הוא חופש הביטוי, החל מבג”צ “קול העם” המשך בפרשת “הארץ נגד מזרחי”, ומשם עד לבג”צ גיורא סנש, בג”ץ “קידום” ובג”ץ “ג’נין, ג’נין” – וכל אלה הן רק דגימות-אקראי מתוך שלל הפסיקות המבורכות של בית משפט נכבד זה.

מה שנראה לעיני כל בחלון הראוה אינו מעיד על  מספר הגוויות המוטלות לגורלן בחצר האחורית של בית המשפט, בלי שאיש  מהחוץ ידע מה בעצם נעשה עם העקרונות היפים המוצגים בחלון הראווה שבחזית.

כך, למשל, פס”ד בזרנו נ’ שר המשטרה משנת 1949. פס”ד לתפארה, אבל כאשר מנסים להחיל אותו שוב, בעניין זהה, בית המשפט מתעלם ממנו, ומתייחס אל העניין כאל תביעה על “שימוש במקרקעין”, אשר מקומה יכירנה בבית משפט השלום, לא בבג”ץ.

בענייני חופש-הביטוי הפער בין ההלכות המוצגות בחלון-הראווה לבין מה שנעשה בחצר האחורית הוא משוע שבעתיים: הלכות לתפארה, אבל כאשר צריך ליישמן על הביקורת על מערכת המשפט – ההלכות האלה אפילו אינן מוזכרות, ואינן מאוזכרות.

מקום של כבוד תופס לשם המחשה פסק הדין בעניין אריאל שרון נגד עוזי בנזימן (“הארץ”) בו נקבע כי עובדי ציבור צריכים להיות מסוגלים ומוכנים לספוג ביקורת קשה יותר מאשר אנשים מן הישוב, דווקא משום משרתם הציבורית.

בפרשת רשת שוקן נגד הרציקוביץ’ מאזכר כב’ הנשיא (ברק) את הדברים שאמר הוא עצמו בע”א 214/89, אבנרי נגד שפירא, פ”ד מג(3) 840:

“גופים ואנשים הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי”,

ומוסיף כי –

ניתן להרחיב סטנדרט זה, והוסיף ולקבוע כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי

ובמקרה הזה הדמות ה”ציבורית” היא בסך-הכל היו”ר והבעלים של קבוצת כדורגל, אבל גם זה הספיק כדי לחשוף את המשיב דהתם לביקורת נוקבת יותר, פוגעת יותר, מאשר אנשים פרטיים לחלוטין.

ואם משרתי הציבור צריכים להיות מסוגלים לספוג ביקורת קשה , אזי השופטים, אשר עומדים בשלב גבוה יותר בסולם ההיררכיה הציבורית, חייבים להיות מוכנים ונכונים לספוג ביקורת קשה מזו שאמורים לספוג עובדי ציבור מן השורה.

ואם חופש הביטוי, כולל החופש למתוח ביקורת על הרשויות, היא לב ליבה של הדמוקרטיה ומכאן גם נגזרת חירותו של האזרח למתוח ביקורת על הרשות, הדעת נותנת, שציבור עורכי הדין ישמשו  כחוד החנית של ציבור המבקרים החריף ביותר, והם לא רק יהיו רשאים להביע את ביקורתם, אלא אף יהיו חייבים  לעשות כן.

והנה המציאות העגומה היא שדווקא עורכי הדין מושתקים במקום שבו הם חייבים להשמיע את קולם וזאת בשעה שהביקורת מגיעה לפתחו של בית המשפט, בית המשפט הופך את עורו ומגבה את סותמי הפיות.

הציבור מכיר היטב את הפזמון השחוק לפיו ביקורת מותרת, ואף רצויה בתנאי שאיננה כוללת “גידופים והשמצות” ובתנאי שתנוסח בסגנון מאופק ומרוסן, ולא בסגנון “בוטה ומשתלח”, ועל כך בהמשך.

הלשכה וה”סאגה”

אני רוצה לחזור אל תפקיד מוסדותיה של לשכת עורכי הדין ב”סאגה” הזאת.

אתם, נבחרי הלשכה, מדברים על “כבוד המקצוע”, אבל אין לכם אלא תאוות השררה כלפי חבריכם ,  ותאוות החנופה אל השופטים בפניהם אתם מופיעים מתוך אמונה כי ביום מן הימים תזכו לתמורה עבור ה”שירותים” שאתם מעניקים למערכת.

ויש לכם גם הקינאה.

אתם מקנאים במי שיש לו האומץ לומר ברבים את מה שאתם חושבים, אבל אתם אין לכם האומץ להגיד – אלא בחדרי-חדרים, או בשמות בדויים בפורומים שונים באינטרנט.

אתם מגלים קינאה במי שמוכן לשכב על הגדר, גם למענכם, וגם למען הלקוחות., ולא חולם ומדבר כל היום רק על כסף-כסף-כסף.

אתם מקנאים במי שמגלה את אותה יצירתיות, אשר לכם אין, ואתם מתפוצצים מקנאה כאשר אותה יצירתיות יש בה גם טובת הלקוח וגם אותו המסר ל”מערכת”, אותו, כאמור, אתם מפחדים להביע בעצמכם.

אתם שונאים את מי שנראה בעיניכם מוכשר ממכם, ומי שמציג אתכם במערומיכם.

וגם מפריע לכם שיש מישהו אשר מיטיב מכם לומר את הביקורת הקשה ביותר, באיזמל-חירורגים אשר בא להבטיח כי לא יעופו ריקושטים אשר יפגעו גם בחפים-מפשע.

ועוד יותר מפריע לכם שאחרים אומרים את הביקורת הקשה הזאת בלשון התקנית ביותר, תוך הסתמכות על אילנות גבוהים, כאשר אתם, בדלות לשונכם ובוולגאריות שלכם, מסוגלים לומר על שופטים כי “השתן עולה להם לראש”, למשל, אבל כיוון שאתם לא מסוגלים לנסח זאת בלשון אחרת, אתם שותקים כדג.

ולכן אתם, כאמור, מגדירים כ”לשון ביבים” את האמירה “עושה מלאכתו רמייה, כלשונו של כב’ הנשיא (זוסמן) ז”ל” (ההיתלות באילן זה, הגבוה – בגוף האמירה), אבל, כאמור, לגמרי לא מפריעות לכם אמירות כגון “האורוות של פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה” – כי זו הרי “לשון מלאכי-השרת”, לדידכם ולשיטתכם.

בנאומי-הבחירות שלכם אתם מפיצים סיסמאות כגון “לא עוד עסקנות“, “עורכי דין צעירים, חדשים וחדורי תחושת שליחות”, “ועד המחוז בראשותי יהפוך להיות איגוד מקצועי – הנציגות הנאמנה והלוחמת של עורכי הדין” – הכל, אגב, לקוח מקמפיין הבחירות האחרון של עו”ד אילן בומבך, מי שהיה יו”ר ועדת האתיקה של הקובל, אשר החליטה על העמדתי לדין – וכיום הוא כבר יו”ר הועד המחוזי, הוא הקובל כאן.

זה מה שהוא הבטיח בתעמולת הבחירות שלו, והשאלה היא איך זה עומד במבחן המציאות.

לא, זה לא עומד במבחן, ומה שמפריע להם הוא שחברי הלשכה יראו אותם במערומיהם.

בכל העולם שונאים את היהודים, ומקנאים בהם, משום שהם מוכשרים יותר, חכמים יותר, טובים יותר, ואני כאן ה”יהודי” שלכם. אתם שונאים אותי, ומקנאים בי. אתם מקנאים בשמחה ניר, כי הוא משבית לכם את השמחה.

המחוקק חילק את הקובלים לשתי קבוצות

האחת היא הועד המרכזי והועד המחוזי של הלשכה, והשנייה היא היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה אשר לשניהם נקרא יחד בשם “הקובל הממשלתי”.

כאשר נעשתה החלוקה הזאת התכוון המחוקק לכך שמוסדות הלשכה ידאגו לאינטרסים של חברי הלשכה ואלו הקובל הממשלתי ידאג לאינטרס הציבורי הכללי, כך למשל במקרה של התנהגות לא ראויה בין חברי הלשכה לבין עצמם זה מעינינו של הלשכה לישר הדורים בין הצדדים. ואילו אם מעשיו של  העו”ד פוגעים בציבור , וכציבור יקרא לכל מי שאינו נמנה בין חברי הלשכה החל מהלקוח   ועד בית המשפט, זה  מעינינו של הקובל הממשלתי.

המחוקק לא התכוון בשום אופן לכך שמוסדות הלשכה ישמשו “משטרת המחנה”, כי מוסדות הלשכה נבחרים ע”י חברי הלשכה, ממומנים על ידם ותפקיד הלשכה להגן על חבריה ועל האינטרסים שלהם.

כאשר המחוקק הפקיד את הדין המשמעתי בידי הלשכה, ובכך למעשה השאיר לעורכי הדין  “לשפוט את עצמם”, הוא התכוון להיטיב עימהם ולא להרע עימהם, ומה שנעשה ע”י גורמי האתיקה של הלשכה החל בועדת האתיקה שליד הועד המרכזי ועד לבתי הדין המשמעתיים עצמם על ערכאותיהם היא בבחינת אות קין לכל משטר דמוקרטי.

אין כל ספק כי אם רשויות אכיפת החוק ובתי המשפט של המדינה  היו נוהגים בנאשמים כפי שנוהגים מוסדות האתיקה בחברי הלשכה – כל שלושים אלף חברי הלשכה, ונבחריהם בראשם, היו משביתים את ענף עריכת הדין במדינה לתקופה בלתי מוגבלת ומקיימים הפגנות בהשתתפות המוני בני אדם סביב כל בתי המשפט הפזורים ברחבי המדינה. לשכת עורכי הדין, על שלושים אלף חבריה, ועל מאות אלפי לקוחותיהם, הייתה מבעירה צמיגים בשעריהם של כל בתי המשפט.

ואם גם זה לא היה עוזר, עורכי-דין היו באים בחגורות-נפץ לבתי המשפט, בבחינת תמות נפשי עם פלשתים.

אבל צבירת כוח רב בידיהם של נבחרי הלשכה העבירה אותם על דעתם (ואיני רוצה להשתמש בביטוים יותר חריפים, מהסטוק של חיים משגב).

לעניין זה אציין כי שליש מתקציבו של ועד מחוז ת”א, הוא הקובל דנן, מוצא על ענייני “אתיקה”, ונתון זה נמסר בגאווה בלתי מוסתרת ע”י יושבת ראש הועד המחוזי באסיפת בחירות, במערכת הבחירות האחרונה למוסדות הלשכה.

לא קשה לתאר איזו  מדינת משטרה הייתה עלולה להיות לנו אם שליש מתקציב המדינה היה מופנה  לשימוש המשטרה, על המחלקות הפליליות שבפרקליטות המדינה ועל בתי משפט הדנים בפלילים.

זה מה שיש לנו בלשכת עורכי הדין: רדיפת השררה ובגידה בחברים המשלמים ממיטב כספם למען קבלת ייצוג הולם והוגן בכל נושא מקצועי. בלשון המשפטית זהו אולטרא-וירס – ומשמעות הדבר היא שההליך הזה הוא בלתי חוקי משום שמוסדות הלשכה פועלים משיקולים זרים.

עוד מילה על המושג “דין משמעתי”

כשאומרים “דין משמעתי”, הקונוטציה המיידית היא הדין המשמעתי בצבא. כאשר מדברים על הדין המשמעתי בצבא, הקונוטציה המיידית היא “עבירות גילוח וצחצוח”, וכאשר מדברים על עבירות “גילוח וצחצוח”, אומרים נו, המקסימום הוא שבעה ימי מחבוש, אז אפשר לחיות עם שיטת ה”משפט” הקלוקלת הזאת, ובכלל הצבא אינו מסגרת דמוקרטית, וקצין-השיפוט הוא גם מפקד היחידה, האחראי למשמעת, ומותר לו להיות גם המתלונן, או הנפגע, וגם השופט.

באו והכניסו תחת כנפי הדין ה”משמעתי” את כל מה שאפשר להאשים עורך-דין, אפילו רצח, ומחילים עליו את הנורמות ה”דיוניות” של משפטי ה”גילוח וצחצוח”.

התוצאה היא שאפשר לשלול לצמיתות את פרנסתו של אדם על סמך עדויות-שמיעה, וכו’.

אכן, חוק הלשכה יצר מגבלות בעניין הזה, וסעיף 67 לו אומר כי –

בית-דין משמעתי רשאי, מטעמים מיוחדים שיפרט בהחלטתו, לקבל ראיה אף אם לא הייתה כשרה להתקבל בבית-משפט”,

אבל מי מתחשב במגבלות האלה. מקבלים ראיות לא-קבילות כדבר-שבשיגרה, מן הגורן ומן היקב, ואיש אפילו לא מתייחס לסעיף הזה, שלא לדבר על כך שאפילו נימוקים לא-מיוחדים לא נרשמים.

וצורת הדיון, החקירות שתי-וערב של בית הדין את הנאשם – אשר הועמדו ע”י בית משפט נכבד זה בשורת אחת עם “קבלת התוודות באמצעות עינויים” – גם אלה דבר-שבשיגרה הם.

והשאלה היא אם כב’ ביהמ”ש העליון יכול להרשות מצב בו גוף אוטונומי ינצל לרעה את האוטונומיה שלו.

נחזור לבית המשפט

כאשר מדברים על כבוד המקצוע בכלל, וכבוד לבתי המשפט במיוחד, יש לראות את זה בעיני המסתכל מהצד משום שכבוד לאדם או למוסד הנם בעיני המכבד ולא בעיני מי שמקבל את הכבוד. שהרי הכבוד  אמור להינתן ולא להילקח, ובוודאי שלא להילקח בכוח, כי כבוד אשר נלקח בכוח אינו כבוד כלל ועיקר.

מאז מערכת המשפט, ובית המשפט העליון בראשה ממשיכים לצבור תאוצה שלילית והכבוד שרוכש להם הציבור בין אם תרצו ובין  אם לא תרצו הולך ופוחת לצערנו משנה לשנה.

על ירידת קרנה של מערכת המשפט בישראל בעיני הציבור נלמד מהשוואת קטעי עיתונות יומית הדנים בנעשה במערכת המשפט,  שראה אור לפני כעשר שנים  לקטעים המופעים היום באותו נושא. בדקו נא את הלוך הרוחות ואת הדעות הנשמעות בציבור בכלל, ובקרב עורכי-הדין בפרט, ותיווכחו מיד לדעת עד כמה נשחק אמון הציבור במערכת  המשפט.

וגם הסקרים מראים זאת.

אין בדברי אלה אמירה כי על בתי המשפט חלילה לכוון לדעתו של הציבור הרחב, ומקובל עלי שלא  מידת הרייטינג  היא המדד לעשיית משפט צדק, אבל על בית המשפט להשתדל לרכוש את אמון הציבור גם שעה שהפסיקה היוצאת מבין כתליו אינן פופולאריות בקרב הציבור הרחב, הוא צריך לשאוף לכך שגם אלה אשר חולקים על פסיקתו יגידו: אומנם הפסיקה אינה מקובלת עלינו אבל מקובל עלינו שבית המשפט פעל במקצועיות, חריצות, ויושר.

כאמור, הצלחת בית המשפט במשימתו תימדד על פי יכולתו להביא את הצד המפסיד להכרה כי למרות הפסדו במשפט הוא זכה לדיון ענייני, הוגן וצודק, שהרי הצד הזוכה תמיד יגלה אמון מלא כלפי בית המשפט. אמון או חוסר אמון של מי שלא ראה בית משפט מצידו הפנימי, אינו רלוונטי לענייננו, שהרי לא מהפגנות תמיכה של המונים שואב בית המשפט את סמכותו  ומעמדו.

וזה מביא אותנו אל פסק הדין בעל”ע 3954/03 הוא ערעורי שלי, על אשר נידון בבית משפט נכבד זה לפני חודשים ספורים בלבד.

יש מבין אנשי המקצוע אלה אשר חושבים כי צדק בית המשפט בכך שדחה את ערעורי על ההרשעה, ויש; כאלה שלא, אבל גם אלה אשר סבורים כי ההרשעה בדין יסודה משוכנעים כי הבסיס לחומרת העונש היה התחשבנות אישית על ביקורת שאני מטיח במערכת המשפט בפורמים אחרים – ביקורת אשר עליה קשה להעמידני לדין משמעתי, ולכן בית המשפט העליון הגיש לי את החשבון בדלת אחורית.

איך אנחנו יודעים כי היה כאן משהו לא הוגן? ישנם כמה נימוקים, ואת כולם פירטתי תחת הכותרת אני מאשים, אבל כאן אני רוצה לציין אחד מהם: בתום הדיון ביקשתי אורכה להגשת אסמכתאות לעניין העונש, ומבוקשי אכן ניתן לי, אבל אם אתם נותנים להגיש אסמכתאות – רובן  של בית משפט נכבד זה, דהינו שלכם-עצמכם – אתם צריכים להתייחס אליהן בכבוד. בכבוד אל ההחלטה שלכם, ובכבוד אל האסמכתאות שלכם.

לפחות את המינימום הזה: כבוד לעצמכם.

אתם, כמובן, לא חייבים לקבל אסמכתאות שאינן מקובלות עליכם. אתם גם רשאים לומר טעינו בעבר, ועל טעויותינו איננו חוזרים עוד. אתם גם יכולים לומר כי העונש על שלושים, עשרים, או אפילו עשר עבירות חנייה צריך להיות חמור יותר מאשר גרימתה של תאונה קטלנית. מותר לכם הכל, ובלבד שתשמרו על השקיפות, ותעמידו את שיקוליכם למבחנו של הציבור.

אבל באותו מקרה התעלמתם מכל האסמכתאות, ואישרתם לי תקופת-השעיה הנמצאת בדיוק; בין מתן שוחד לקבלת עבודה משפטית (שנה אחת) לבין חברות בארגון טרור (חמש שנים) – וזאת בלי לחשוף את שיקוליכם, ובלי להתחייב בשום דבר.

ואם כב’ השופט מצא, במלים משלו, אמר, בהחלטתו בעניין הדיון הנוסף, כי העונש המסויים תפור במיוחד עבור שמחה ניר, ואינו מעורר שום שאלה כללית – אין כתב-אישום חמור מזה על מערכת המשפט.

“החופש להביע דעה נעצר על סף מפתנה של הרשות השופטת”

אני מבקש לחזור צעד נוסף לאחור, אל פסק הדין בעל”ע 8838/00. באותו מקרה הואשמתי בכך שאמרתי, בכתבה עיתונאית, משהו על ה”תיזמור” שבין שופטי התעבורה לבין התביעה המשטרתית – תיזמור אשר הוגדר כ”קנוניה” בדיוק כפי שהבין כל קורא סביר. לא הייתה כוונה לקנוניה הנרקמת במרתפים אפופי עשן בין התביעה  המשטרתית לבין שופטי תעבורה, אלא לשגרת-עבודה אשר התגבשה בהדרגה במשך עשרות בשנים, ואשר הביאה לכך שהתביעה המשטרתית ובתי המשפט לתעבורה מתוזמרים לטרטר את הנאשמים עד אשר יאמרו: “כבוד השופט אני  לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך”.

התופעה הזאת היא מן המפורסמות ועליה אמר הפרופ’ זאב סגל, במאמרו “רגישותה של הרשות השופטת” (הארץ 18.12.01). את הדברים הבאים:

במאמר התייחס ניר למציאות שהיתה ללחם חוק בבתי משפט השלום, הדנים בשיטת הסרט הנע נהגים על עבירות תעבורה. מי אינו מכיר מציאות זו, שעליה קבלו גם שופטים, שבה מזומנים נהגים למשפט ומגלים שמדובר רק בהקראת כתב האישום, וכי יידרשו להתייצב מחדש למשפט עצמו. הדבר מביאם לא אחת לחזור בהם מכפירתם באשמה, ובא גואל למערכת השיפוטית העמוסה.

ואיך הוכרע הדבר נגדי?! ע”י כב’ השופט י’ טירקל, אשר כבר בעת הדיון התריס בפני שהדברים האלה אינם נכונים, וכיצד הגיע כב’ השופט טירקל למסקנה הזאת?. ועל סמך מה הגיע?!

על סמך ידיעתו האישית, ידיעה אשר אל לו לשופט מקצועי להשתמש בה כאשר הוא בא לפסוק את הדין.

ולא זו בלבד שהוא נזקק לידיעה האישית שלו, אלא הייתה זו  על פי הצהרתו הוא, ידיעתו האישית המבוססת על כהונתו כשופט שלום 36 שנה קודם לכן. שופט שלום אשר מפעם לפעם שומע גם תיקי תעבורה. מכונת-הזמן שלו נעצרה 36 שנים קודם לכן, ועם זה הוא רוצה לבוא אל הציבור הנמצא יום-יום בבתי המשפט לתעבורה, וללמדם מה נעשה שם…

אומר סגל, שם:

“החופש להביע דעה ולהתווכח בחריפות, נוסח ג’ון סטיוארט מיל, נעצר על סף מפתנה של הרשות השופטת, האמורה לקבל ביקורת בהבנה ואף באהבה, כפי שהבטיח נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בפסיקה עניפה. אותה נכונות יכולה היתה לפתח בקרב השפיטה “כוח סיבולת”, שעוצב בפסיקה כדי להצדיק ביקורת חריפה על רשויות השלטון האחרות.

וראו עוד, לעניין הפרשה המסויימת הזאת:

:(Jonathan Rosenblum, Drunk with its own arrogance (Jerusalem Post, 15.2.2002

שם אומר המחבר:

By upholding the Bar Association’s disciplinary action against Nir, the Court not only betrayed the most fundamental principles of free speech, it showed that it applies one set of rules to itself and another set of rules to other governmental branches. Criticism of the judiciary is lese-majesty, which threatens the very rule of law, while criticism of other branches is not only permissible but desirable.

ובאותה הרוח גם אוולין גורדון, במאמרה “Imprison the messenger? ” (ג’רוזלם פוסט, 8.1.2002):

The case of Iranian Member of Parliament Hossein Loqmanian, who began a one-year prison term for insulting the judiciary on December 25, has become something of a cause celebre in benighted Iran. Last week, six Iranian parliamentarians even resigned to protest their colleague’s imprisonment on such a charge. But in enlightened Israel, the Supreme Court’s recent decision to uphold a conviction on similar charges has gone almost unremarked.

the fact that Israel remains a member of that dubious club of nations where one could be sent to jail for defaming the courts – and that its Supreme Court has just indicated that it would take such a charge seriously – should surely be cause for concern.

It is precisely because the judiciary – like the executive and the legislature – has the power to affect people’s lives that it should never be immune from criticism. But such immunity is doubly inappropriate in Israel, where the courts, in addition to their traditional functions, are also deeply involved in the burning social and political issues of the day. It would require a breathtaking amount of cognitive dissonance – or simple hypocrisy – to argue that harsh criticism of the Knesset’s controversial decisions is acceptable, but harsh criticism of the judiciary’s controversial decisions on the same topics is not.

Nobody likes being criticized, and lashing out at one’s critics is a very normal human response. But that is precisely why democracies do not ordinarily grant public figures the right to fine or imprison their critics. It is time to stop making the judiciary an exception to this rule. The repeal of the law against defamation of the courts is long overdue.

ובקיצור: הגזמתם!

האם כך אתם מבקשים לרכוש את אמון הציבור במערכת המשפט?

אם כך הוא, יש לכם, ל”מערכת”, בעיה קשה מאד. בעייה קונצפטואלית בנושא היאך רוכשין והיאך מקיימין את אמון הציבור.

ומה אתם עושים? אתם משדרים חולשה.

יורים לעצמכם ברגל – ומשדרים חולשה.

מדברים על “אמון הציבור” – ומשדרים חולשה.

חישבו על כל אלה, כי זה בנפשכם!

חישבו על זה. וחישבו על זה מבחינתכם. חישבו על כך בצורה האגואיסטית ביותר.

ובאותה הרוח חישבו גם מדוע אתם מפחדים משמחה ניר.

אז הוא שורט לכם קצת את הצבע.

אבל כדי לפגוע בשיעור של אחוז באמון הציבור בבתי המשפט נחוצים – לדעת בעלי מקצוע בתחום – חצי מיליון עד מיליון דולר. לשמחה ניר אין הסכום הזה, וגם אם היה לו, הוא לא היה עושה את זה.

שמחה ניר דווקא רוצה להעלות את אמון הציבור בבתי המשפט.

שמחה ניר גם הצליח לעשות את זה, בפועל. לא בחנופה, אלא בעבודה קשה – וגם בביקורת קשה.

ראו מה קרה בעשר-עשרים-שלושים השנים האחרונות לבתי המשפט לתעבורה: אמון הציבור בהם, שהיה “על הפנים”, עולה בהדרגה, ויותר נאשמים אשר פעם לא היו מוכנים לנהל תיק הוכחות (“כי השופט תמיד מאמין לשוטר”), היום כן מוכנים לכך, כי יש להם אמון בבתי המשפט האלה. עדיין לא הרבה, אבל יותר מאשר אי-פעם.

ומי עשה את זה בשתי ידיו? שמחה ניר, אשר בפרשת ה”קנוניה” אמרתם עליו שהוא “פוגע באמון הציבור” במערכת המשפט, אמון שהוא “הנכס החשוב ביותר שלה”.

ומי לימד את בתי המשפט לתעבורה לעבוד? קיראו את עדותו של עו”ד אלון אינפלד מפרקליטות המדינה על שמחה ניר – ותבינו שכיוונתם את אשכם אל האיש הלא-נכון.

בתי המשפט הם ביתו ומקום עבודתו של שמחה ניר, ואין לו כל אינטרס לפגוע בהם, אלא בדיוק ההיפך.

שאלו את עו”ד אלון אינפלד. הוא “משלכם”.

ואל תגידו לי “סגנון” … אל תגידו “ביקורת מותרת ואף רצוייה, אבל בסגנון …” – כי אתם יודעים שהטענה הזאת היא חסרת-שחר. שהטענה הזאת תפיל אל הקרשים גם את שופטי בית המשפט העליון, אלה שאתנו, ואלה שכבר אינם אתנו – מהם שמחה ניר למד את הסגנון. את מה שהלשכה קוראת עכשיו “לשון ביבים”.

חישבו על כל אלה, כי זה בנפשכם.

וכמו שכבר אמרתי לעיל – חישבו על זה מנקודת ראותכם. חישבו על כך בצורה האגואיסטית ביותר. חישבו על אמון הציבור בכם – אם זה באמת חשוב לכם – ועל המכה הנוספת שאתם עומדים לספוג אם תמשיכו לסתום את פיותיהם של המבקרים אתכם.

ואם זה לא ממש מעניין אתכם – עדיף שתפסיקו להתבכיין על “אמון הציבור”.

וזיכרו עוד: אתם מספיק חזקים לספוג כל ביקורת, אבל כאשר אתם סותמים את פיותיהם של המבקרים אתכם, אתם משדרים חולשה!

ותלמדו משהו מביבי נתניהו

אתם צריכים ללמוד משהו מביבי נתניהו. לא מביבי הפוליטיקאי, ולא מביבי ראש-הממשלה לשעבר, אלא מביבי אמן יחסי-הציבור.

אתם צריכים ללמוד משהו מפרשת “הקלטת הלוהטת” של ביבי: במקום שהוא יתחמק מהנושא, בתקווה שהדבר לא יגיע לציבור, ויצטרך לגמגם אם הוא כן יגיע לציבור, הוא יצא עם זה, מיזמתו, אל התקשורת, אמר “חטאתי, ואני מצטער” – והנושא דעך.

הנושא דעך, וביבי נעשה ראש ממשלה.

הנושא דעך ומי זוכר אותו היום?

ואתם, במקום להגיד אכן, יש משהו בביקורת נגדנו, ואנחנו משתדלים לתקן, אתם מדכאים את הביקורת, ומושכים אליכם יותר ויותר אש.

אתם, בטיפשותכם, יורים לעצמכם ברגל, כל הזמן.

וחישבו על זה אגואיסטית, כבר אמרתי?



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר