צבא כושל ובשפל מוסרי (ב): כשנגיע לשפל המדרגה, יחכה לנו עוד גרם מדרגות מטה

צבא כושל ובשפל מוסרי (ב): כשנגיע לשפל המדרגה, יחכה לנו עוד גרם מדרגות מטה

האתר של אביתר
אביתר בן-צדף 31.10.2007 16:21
צבא כושל ובשפל מוסרי (ב): כשנגיע לשפל המדרגה, יחכה לנו עוד גרם מדרגות מטה


הלקח העיקרי מקרבות שמונה באוקטובר 1973 – כמו מהקרבות בעיר סואץ (בסופה של מלחמת יום הכיפורים): לא כדאי להסתכן! * “לא צריך ליהרג על זה”, שרים מכשירי הקשר ובתדריכים * כיוון שמפקדים אינם ניזוקים מדיווחי שקר מבצעיים, נותרה תורה שבעל-פה, שהאדירה את אלה שלא עשו דבר * צה”ל מבזבז מיליוני ₪ ואלפי ימי אימונים, כדי לאמן כעת את חייליו ואת עוצבותיו לפי תורת לחימה, שדי כשלה במלחמת ששת הימים * רצונה של העלית הביטחונית לנצח עומעם, ואוּפס * קצונת צה”ל עוסקת מאז ומתמיד בהונאה עצמית ובהונאת הדרגים הממונים עליה * תוך כך, הוכתה הקצונה באוטו-סוגסטיה: היא החלה להאמין בשקרים של עצמה * האם תקודם אל”ם אורנה דוד, הסניגורית הצבאית הראשית, כפְרס, כשתסיים להטריד את ועדת וינוגרד ואת מבקר המדינה ולהתישם? * מאמר שני בסדרה *



 

הלקח העיקרי מקרבות שמונה באוקטובר 1973 בחזית הדרום – כמו מקרבות 24 באוקטובר (בעיר סואץ) –הוא, שלא כדאי להסתכן.

מפקדים אינם צריכים לצאת למתקפה, ולסכן את חייליהם ואמצעי לחימה. הם יכולים לעשות דברים הרבה יותר יעילים – כמו לדווח בקשר בקול נמרץ על תנועותיהם המבצעיות, על כיבושיהם ועל ניצחונותיהם, מבלי לצאת משטחי הכינוס כלל. כך, התרוצץ, כבר בשעות הראשונות של “מתקפת” שמונה באוקטובר, דיווח על גדוד ישראלי, שחצה כבר את התעלה מערבה. עד היום מחפשים את מקור הדיווח … שהגיע לא רק ל”דבֵלה” – מוצב הפיקוד באום חשיבה – אלא גם למטכ”ל בתל-אביב, וממנו לישיבת ממשלת ישראל.

צה”ל לוקה בדיווחי שקר מבצעיים עוד מימי בראשיתו, אך משנות השישים הם הפכו למגפה. חלקם נועדו לקבל אישורים מהרמה הממונה לפתוח באש. מייק אלדר מספר בספרו, שייטת 11, כי בשיטה זו “חיממו” (לפני מלחמת ששת הימים) מפקדי נחתות (נמ”כים) את הזירה בכינרת – עד שפרצו תקריות. שמועות מספרות, כי דיווחי שקר, שנועדו לחמם את הגבול, וליזום תקריות אש, היו גם נחלת הפיקוד הבכיר ביותר לאורך השנים.

אחרי מלחמת יום הכיפורים דיווחי השקר המבצעיים נועדו לספר בדותות על מעשים, שלא נעשו. כיום קשה לעקוב אחריהם, כיוון שיומני מבצעים אוגדתיים נעלמו כלא היו, או שונו, כדי לטייב את ההיסטוריה.

בנוסף, החליטו מפקדי צה”ל, אחרי מלחמת יום הכיפורים, שאפשר להתקדם בדרגות, וגם לקבל עיטורי גבורה, על לא עוול בכפם. הצבא פיתח תורה שלמה, שהציבה את שלמות הכוחות בראש מעייני המפקדים. לפיכך, מפקד אינו צריך להתאמץ לנצח את האויב, ואינו צריך לנצחו. הוא צריך לחזור הבייתה בשלום. “לא צריך ליהרג על זה”, שרים מכשירי הקשר ובתדריכים.

“אל תעשו גלים”

מי שתהה מהיכן צמחה השיטה, שהופעלה בהצלחה כה רבה בקרבות מלחמת לבנון 2 – צריך להביט באירועי שמונה באוקטובר בחזית הדרום.

אז, בשמונה באוקטובר 1973 בחזית הדרום, החל צה”ל לברוח ולהיסוג. זה לא רק גדוד טנקים סדיר, שנסע בעקבות גדוד טנקים 19 של סא”ל (מיל’) חיים עדיני, ושבר ברגע האחרון מזרחה, כשעדיני וסא”ל ששון שילה (סמח”ט 460) הוליכו את מתקפת גדוד 19 מערבה. צבא שלם נמלט מאז בבהלה מפני כל אויב, ומסתפק במועט – לחזור הבייתה בשלום – כאילו בשמה של ההגנה על שלום חייליו. לכן, הפקירו, כעבור כעשרים שנה, את חילוץ מדחת יוסף הפצוע מקבר יוסף בידי ג’יבריל רג’וב, שלא היה לו שום אינטרס לחלץ שוטר מג”ב פצוע (גם תמורת הון עתק, שהוצע לו אישית). והסוף המר ידוע לכל.

צבא בונה תורת לחימה בשנים רבות של ניסוי-וטעייה. זו פירמידה מורכבת, שנלמדת עם השנים – תורה שבכתב ותורה שבעל-פה. כיוון שמפקדים אינם ניזוקים מדיווחי שקר מבצעיים (אדרבא, חלקם אפילו קיבלו, על סיפורי מעשה שקריים, עיטורים, שקידמו מאוד את קצב התקדמותם בדרגות), נותרה תורה שבעל-פה, שהאדירה את אלה שלא עשו דבר. “אל תעשו גלים”, אמר מפקד בכיר בכנס של מפקדי יחידתו, עם כניסתו לתפקידו. ואכן, הבכיר סיים את תפקידו בשלום.

בזבוז

מפקדי צה”ל מעלו בחובתם להכשיר צבא, ולאמנו לקרב. תורת הלחימה, שדי כשלה במלחמת ששת הימים, משמשת את צה”ל עד היום, ומוליכה אותו מכישלון לכישלון – במלחמת ההתשה (נגד המצרים), במלחמת יום הכיפורים, במבצע ליטני (מארס 1978), במלחמת שלום הגליל (יוני 1982) וכן הלאה וכן הלאה עד עצם הימים האלה. בעצם, זו תורת הלחימה, שכעת צה”ל מבזבז באמצעותה מיליוני ₪ ואלפי ימי אימונים, כדי לאמן את חייליו ואת עוצבותיו לפיה.

דיווחי השקר מונעים מצה”ל כל אפשרות לחקור אירועים צבאיים. בסיועה של צנזורה חריפה, מחלקת ביטחון שדה (כיום – המחלקה לביטחון מידע) אלימה, אגף הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ”ב) קשוח וארכיון צה”ל בלתי נגיש, מסתתרים צה”ל ומערכת הביטחון מפני כל אפשרות, שיחקרו את מעשיהם; ויש להם סיבות טובות לעשות זאת, והן לא מטעמי ביטחון (שהרי הערבים יודעים בדיוק מה רמתם הנמוכה). בנוסף, הם מגייסים לסיוע להשתקת המחקר כל תירוץ שחוק, שעולה על הדעת, ומנצלים לרעה את רגישות משפחת השכול על מנת לסכל כל מחקר היסטורי, שיביא לתיקון המצב הקיים.

המצב הקיים נוח מאוד לעלית הביטחונית, שמעצבת את סדר היום הביטחוני ואת סדר היום הכלכלי. היא הבינה, כי ידה לא תצלח במלחמות, ורתמה את עצמה למרכבת ה”שלום”. כך, רצונה לנצח עומעם עוד יותר, ואוּפס.

הונאה והונאה עצמית

לכל הרעות הללו מצטרפת תחושת ה”מִסדר” – העלית הביטחונית הנה ארגון חברים סגור, השומר בלהט על אחווה ועל חשאיות. לכן, תרגילים משתפרים במפתיע מהצגה בפני מפקד בכיר להצגתם בפני מפקד עוד-יותר-בכיר. כוחותינו, כמובן, אינם יכולים להיכשל; ואם נכשלו – יד לפה! ובעיקר, אין לספר זאת לרמה הממונה.

מי ששומר על הכללים – קידומו מובטח ב”דיוני השיבוצים”, שאין להם שום מטרה, אלא לקדם את הקצינים הצייתניים, ולדכא את מי שפרקו עול. מי שפרק את עול המִסדר – מובטח לו, שעתידו הצבאי נחרץ. הוא יחוסל נמרצות ובאכזריות על-ידי עמיתיו לנשק.

לכן, אני חולק על האמירה המקובלת, שהקצונה הבכירה ידעה (או יודעת) את רמתו הקלוקלת של הצבא (ערב מלחמת יום הכיפורים, ערב מלחמת שלום הגליל, ערב בריחתנו המבוהלת מלבנון, ערב מנוסתנו מרצועת עזה, ערב לבנון 2, או כעת). קצונת צה”ל עוסקת מאז ומתמיד בהונאה עצמית ובהונאת הדרגים הממונים עליה. תוך כך, הוכתה הקצונה באוטו-סוגסטיה: היא החלה להאמין בשקרים של עצמה.

היינו צריכים מישהו מספיק זוטר ודי חסר-תקווה, שיפתח את הפה; ולא נמצאו כאלה. קוראים לתופעה, “מתריע” (whistle-blower). מתריע שכזה יכול להיות גם בכיר, שמצפונו מציק לו.

לדוגמה – סגן בנימין סימן-טוב המיתולוגי, קצין המערך של מודיעין פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים, לא התקדם בצבא. שנים ארוכות היה סא”ל (מיל’) בלבד, וכעת הוא אל”ם (מיל’). סא”ל גדליה – קמ”ן פיקוד הדרום, הממונה עליו, שהשתיק את דיווחי סימן-טוב ערב המלחמה, והתעלם מהם – נכשל בכל המבחנים כקמ”ן, כמפקד וכאזרח. ועדת אגרנט הרחיקה את סא”ל גדליה מכל תפקיד מודיעיני, אך הוא נקרא כיום, תא”ל (מיל’) גדליה. והוא אינו יחיד בדורו. כל גיבורי אמ”ן ואצטגניניו, בין כסה לעשור תשל”ד, קודמו לא-רע-בכלל בדרגותיהם – ללא כל קשר למעלליהם באותם הימים הארורים ולמה שאמרה עליהם ועדת אגרנט. ואמ”ן אינו חריג במערכת הצבאית. ומלחמת יום הכיפורים אינה החריגה במלחמותינו.

הנה, במלחמה האחרונה הצטיינו בכישלונותיהם כמה מפקדי אוגדות. תא”ל גל הירש כבר פטר אותנו מנוכחותו; ואת תא”ל חגי צור ואת תא”ל אייל אייזנברג קידם רא”ל אשכנזי לתפקידים בכירים במערך השדה –  למרות ביזיונותיהם, הידועים לשמצה, לכאב ולשכול במלחמת לבנון 2.

דרך אגב א’: האם יש קשר בין העובדה, שאלוף מיל’ אורי שגיא הוא יועצו הקרוב של אשכנזי, ובין העובדה, שאייל אייזנברג הנ”ל הוא אחיינו של שגיא?

דרך אגב ב’: האם יש קשר בין העובדה, שרא”ל מיל’ אמנון ליפקין-שחק הוא יועצו הקרוב של רא”ל אשכנזי לבין העובדה, שהוא האחראי מטעם אהוד אולמרט ל(אי-)יישום המלצות ועדת וינוגרד?

הסניגוריה הצבאית נ’ ועדת וינוגרד ונ’ מבקר המדינה

לשיא אחר של תפלות הגיע צבאנו אחרי מלחמת לבנון 2 כשעתר לבג”ץ נגד ועדת וינוגרד ונגד מבקר המדינה עקב העזתם להפיק דו”חות שליליים על תפקוד הצבא ופיקוד העורף במלחמה.

לכאורה, צריך הצבא לחקור את תפקודו, ולהפיק לקחים. ועדת חקירה (ואין משנה האם זו ועדה ממלכתית, או ממשלתית) מסייעת לו להתמקד במטרה. בפועל, הצבא מפחד, כיוון שדו”חות של ועדות חקירה אינם יכולים להישאר במרתפים, ולהעלות אבק. לפחות, יידרשו להתיז כמה ראשים בעקבותיהם. לכן, עובדת כעת הסניגוריה הצבאית שעות נוספות, כדי לסכל את עבודת ועדת וינוגרד, ולדחות את פרסום מסקנותיה ככל האפשר – או, לפחות, עד שיסיימו הקצינים את כהונתם, וייצאו לעולם, שכולו טוב, מינויים בכירים ופנסיות שמנות במיוחד.

ואל תתפלאו למצוא, בעוד סיבוב מינויים, או שניים, את אלוף-משנה אורנה דוד, הסניגורית הצבאית הראשית, כתא”ל (בדרגה אישית, או כפרקליטה הצבאית הראשית), או אפילו כמועמדת להיות אלופה (כנשיאת בית-הדין הצבאי לערעורים). כשתסיים להטריד את ועדת וינוגרד ואת מבקר המדינה ולהתישם, הרמטכ”ל, סגן הרמטכ”ל היוצא והרבה אלופים ותא”לים ייוותרו חייבים לה הרבה; וכנראה, יתגמלוה בהתאם.

אל”ם דוד תבעה מוועדת וינוגרד להבהיר “האם בכוונתה לשגר מכתבי אזהרה לקצינים, העלולים להיפגע ממסקנות הדו”ח הסופי. ולא, תעתור [הסניגוריה הצבאית, כפי שכבר עשתה לפני כחודשיים] לבג”ץ” – דיווח אתר msn – “גורמים בסניגוריה הצבאית חוששים, כי גם קביעות ערכיות עלולות לגרום נזק לקצינים, ששירתו בתפקידי מפתח בזמן מלחמת לבנון השנייה”.

אני מניח, שבשום מדינה נורמלית לא היו מתירים לצבא לעתור נגד ועדת חקירה ונגד מבקר המדינה, שמונו לחקור את מחדליו. ברפובליקת הבננות הישראלית לצבא יש מדינה; ולכן, מותר לו לעשות הכל באין פוצה פה ומצפצף.

מאמר ראשון בסדרה

מאמר שלישי בסדרה

לכתבה המקורית המלאה



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר