מקבלי החלטות, בבואם לקבוע
מדיניות, צריכים להניח הנחות לגבי התוצאות של החלטותיהם. מאחר ואף אחד איננו יודע
מה צופן העתיד, ההנחות האלו הן למעשה הימור. לפעמים ההימור מצליח ויותר פעמים הוא
נכשל. זה לא שונה מקזינו. עד היום, למרות אין ספור ניסיונות, אף אחד לא הצליח
למצוא שיטה לנצח את הקזינו, שיטה שתבטיח לו זכיה מתמדת (אינני מתייחס כאן לרמאות).
באותה מידה לא ניתן לחזות בוודאות את התוצאות של צעדים שננקטים בחיי היום יום. חלקו
הראשון של המאמר יהיה סקירה כללית של הנושא, וידון בשאלה מדוע תחזיות ע”פ רוב
אינן עומדות במבחן המציאות. חלקו השני של המאמר יעסוק בתחזיות מדעיות כשהמוקד הוא
התחזיות המהלכות אימים על הציבור בסיפורים על שואה אקלימית הצפויה לאנושות.

מבוא.
קשה לחזות, בייחוד את העתיד

כל אחד היה רוצה לדעת מה עומד לקרות מחר,
בעוד שבוע או בכל מועד עתידי אחר לצורך הדיון. היכולת לחזות את הנולד היא חלומו
הרטוב של כל מי שצריך לקבל החלטות. מקבלי החלטות קובעים מדיניות מתוך ציפייה
לתוצאות ספציפיות. טעות בהערכת התוצאות מביאה למפח נפש ולעתים לאסון.

אבל את העתיד קשה, למעשה בלתי אפשרי,
לחזות. כמאמר חז”ל – מיום שחרב בית המקדש, ניתנה נבואה לשוטים. למרות
זאת, אנשים אינם אומרים נואש, ופעם אחר פעם מנסים מחדש. כישלון איננו סיבה
לוויתור. כל אחד אומר לעצמו אולי בפעם הבאה זה יצליח.

א. תחזיות
בהיסטוריה

השאיפה/צורך לחזות את העתיד מלווה את
האנושות לכל אורך ההיסטוריה. בעת העתיקה זה היה תחום עיסוק ליידעונים, מגידי
עתידות, מיסטיקנים, בעלי אוב, איצטגנינים וכיוצא באלה. מקום מיוחד היה שמור
לאוראקל מדלפי ביוון, שעל סמך תחזיותיו התקבלו הרבה החלטות הרות גורל ע”י
שליטים שונים. בעידן המודרני העיסוק בחיזוי העתיד עבר למכוני חשיבה (Think Tanks) באקדמיה ומחוצה לה, וגם השיטות השתנו — לא עוד כדורי בדולח או
צפייה בכוכבים. בין חזאי העידן המודרני ניתן למצוא חוקרים והוגי דעות מתחומי
ההיסטוריה, התעשייה, הכלכלה, השירותים המזויינים, ושירותי הביון, וכן עיתונאי צמרת
ופוליטיקאים.

לפעמים קורה שתחזית מתממשת, לפחות באופן
חלקי. אבל גם בקזינו יש אנשים, מיעוט הבטל בששים, שמרוויחים לפעמים. כמו שהצלחה
בקזינו איננה ערובה לכך שהיא תחזור על עצמה, תחזית מוצלחת איננה מבטיחה את הצלחתן
של תחזיות אחרות, אפילו כאשר לכאורה הנסיבות דומות.

מרבית התחזיות הן כישלון, והמדיניות
המתבססת עליהן אינה מממשת את הצפיות שתלו בה – זה במקרה הטוב. ברבים מהמקרים
התוצאות הן ההיפך ממה שציפו.

יש לכך סיבה פשוטה – אף אחד לא יודע את
מה שהוא לא יודע. לפיכך כל תחזית מסתמכת על מה שהחוזה כן יודע או, למען הדיוק,
על מה שהוא חושב שהוא יודע. זה לא בסיס מוצק לבניית תחזיות. המידע הוא חלקי בלבד,
לעתים קרובות הוא לא מדויק ומידת האמינות שלו היא בערבון מוגבל.

על מנת להכין תחזית, החוזה מניח הנחות על
העומד לקרות בעתיד. מאחר ואת מה שעומד לקרות בעתיד הוא לא יודע, הנחותיו הן
ספקולציות. ההנחות מתבססות על תמהיל של ניסיון העבר, השקפות העולם, הנטיות
הפוליטיות והרהורי ליבם (wishful thinking) של החזאים. הגורם היחיד שיש לו קשר למציאות הוא ניסיון העבר. אבל
ניסיון מהעבר אינו ערובה ליכולת לחזות את העתיד. בספר קוהלת נאמר מה שהיה הוא
שיהיה, אבל בחיים מה שיהיה הוא אף פעם לא בדיוק מה שהיה. הבדלים,
אפילו מזעריים ולכאורה חסרי כל משמעות, יכולים להשפיע באופן דרמטי על התוצאות.

זה לא מרתיע את החזאים. הם מתחזים כאילו
עומדים לרשותם אמצעים המאפשרים להם לקרוא את העתיד, אמצעים שלבני תמותה רגילים אין
גישה אליהם. זה היה כך בעת העתיקה, וזה לא השתנה גם בימינו.

לקריאה נוספת Superforecasting:
The Art and Science of Prediction מאת טטלוק (Philip
E. Tetlock) וגרדנר (Dan Gardner).

אפילו סקירה שטחית של תחזיות שסופקו
ע”י מומחים ומכוני החיזוי למיניהם במהלך שלושים השנים האחרונות מראה שאת מספר
המקרים בהם הן קלעו למטרה ניתן לספור על אצבעות יד אחת.

במאמר מוסגר, טטלוק מספר שרעייתו של הנשיא
רייגאן, שלפי השמועות השפיעה מאוד על החלטותיו של בעלה, נהגה להתייעץ עם
אסטרולוגים. לדבריו זה בכלל לא בטוח שהייעוץ שהיא נתנה לבעלה היה יותר גרוע מזה של
המומחים.

משרד התקציבים של הקונגרס (Congressional
Budget Office או CBO) הוא גוף המספק לקונגרס הערכות/תחזיות על ההשלכות התקציביות של
יוזמות חקיקה שונות. שתי המפלגות מיוצגות בו, והוא נהנה מיוקרה רבה מאחר והוא אמור
להיות חסר פניות וחופשי משיקולים פוליטיים. החלק האחרון הוא שטות, כי אין חיה כזאת
– גוף ציבורי שהוא “חסר פניות וחופשי משיקולים פוליטיים”.

במהלך המאבק להעביר את חוק ביטוח הבריאות
הידוע בכינוי אובאמהקייר, ה-CBO
היה מקור לתחזיות וורודות אודות הצפוי לקרות אם וכאשר התכנית תאושר. הדמוקרטים
נעזרו בתחזיות האלו על מנת לשכנע את הספקנים. אחרי שהתוכנית נכנסה לשלבי ביצוע
התברר שההערכות היו מוגזמות (זה בלשון המעטה), שהמציאות החדשה איננה כל כך וורודה,
ושעבור חלק משמעותי בקרב ציבור המבוטחים היא היתה אפילו שחורה. למרות שזה היה
כישלון פנומנלי, המוניטין של ה-CBO
כגוף שאפשר לסמוך על תחזיותיו לא נפגע.

עברו 7 שנים, השלטון התחלף, ועכשיו
הרפובליקנים מנסים לבטל או לפחות לשנות את אובאמהקייר. הדמוקרטים מתנגדים, ואת מי
הם מגייסים לעזרתם? את ה-CBO. וראה
זה פלא, התחזיות הנוכחיות של ה-CBO
שוב תואמות את טענות הדמוקרטים, אלא שהפעם הן מהלכות אימים על הציבור מה צפוי
לקרות אם וכאשר תכנית אובאמהקייר תבוטל. לזה קוראים דו”ח “חסר
פניות וחופשי משיקולים פוליטיים”. בין השאר, ה-CBO מזהיר, אם התכנית המוצעת ע”י הרפובליקנים תתקבל, 15
מיליון אמריקאים יאבדו את ביטוח הבריאות שלהם. הרפובליקנים עדיין לא הציעו
תכנית, אבל ב-CBO
כבר יודעים למה היא תגרום . . . שאלה טובה היא כמה
מבין קוראי הדו”ח הבחינו שהמספר 15 מיליון המופיע בדו”ח הנוכחי של ה-CBO הוא הערכה של מספר האנשים שיוותרו מרצונם על ביטוח בריאות
כי הם חושבים שהם אינם זקוקים לו. דו”ח “חסר פניות וחופשי משיקולים פוליטיים”
כבר אמרנו?

את העתיד קשה לחזות. את העבר לעומת זאת,
קל מאוד לחזות. במונח “חיזוי העבר” הכוונה איננה לסיפורים על מה שקרה. “תחזיות
העבר” הן תחזיות מהסוג של מה היה קורה אילו. כאן החזאים צועדים על
קרקע בטוחה. את מה שלא קרה אי אפשר להוכיח (וגם לא לסתור), כך שהם אף
פעם לא טועים. העם היושב בציון התברך בשפע של חזאים כאלה. שתי דוגמאות בולטות
– הסכמי אוסלו וההתנתקות. בשני המקרים התחזיות הוורודות נמוגו כעשן,
והתוצאות היו מפח נפש ונזקים עצומים ברכוש ובנפש. מה תגובת האחראים לתחזיות
הכזב? בלי להניד עפעף הם מחליפים דיסקט וטוענים “אם לא היינו חותמים על הסכמי
אוסלו”, או “אם לא היינו מתנתקים”, המצב היה הרבה יותר גרוע.
איך הם יודעים? מה מביא אותם למסקנה הזאת? ייתכן שהם צודקים, אבל אין שום דרך
להוכיח את זה. אז מאיפה הביטחון שלהם בצדקתם? שום נימוק או טענה אינם עוזרים, הם
בשלהם. מי שמעז לחלוק עליהם הוא הזוי. יתרה מזאת, במקום להנמיך פרופיל ולהתנצל
על אסונות אוסלו וההתנתקות, הם נעזרים ב”תחזיות העבר” כהצדקה
ליוזמות דומות חדשות. על הפרק כרגע – יוזמה להקמת רצועת עזה מס’ 2 ביהודה
ושומרון (השם המכובס הוא “סיום הכיבוש”).

אירועי הר הבית לפני מספר חודשים הם דוגמא
נוספת לתחזית עבר. אין סוף פעמים שמענו על “חוכמתו” ועל “תבונתו
המדינית” של דיין שקבל ב-1967 את ההחלטה האומללה לוותר על ריבונות
ישראלית בהר הבית ולמסור אותה לידי הוואקף. אם הוא לא היה עושה את זה, כך מסבירים
לנו המומחים, המזרח התיכון היה עולה בלהבות וישראל היתה מקוממת נגדה את כל עולם
האיסלאם ש”אף פעם לא ישלים עם ריבונות ישראלית על הר הבית”. מאיפה
הם יודעים שזה מה שהיה קורה? על סמך מה הם מגיעים למסקנה הזאת? ייתכן שהם צודקים,
אבל הם לא יכולים להוכיח את זה. אז מאיפה הביטחון הזה בצדקתם? הערבים הוכיחו יותר
מפעם שכאשר הם נתקלים בעקשנות הם מוכנים לבלוע הרבה צפרדעים. עד עלייתו של בגין
לשלטון שרר קונצנזוס בין מקבלי ההחלטות במדינת ישראל שהערבים אף פעם לא יסכימו
לחתום על חוזה שלום פורמלי עם ישראל. למעשה, לפני עלייתו של בגין לשלטון, עצם
השימוש במילה “שלום” היה טאבו. זאת היתה מילה גסה. והנה ראה זה פלא,
בגין הגיע ואין יותר “אף פעם”.

עקב אכילס של כל תחזית הוא הגורם האנושי. תגובה
אנושית איננה פרמטר שניתן לכמת אותו – לבטא אותו באמצעות נוסחאות מתמטיות או משוואות
דיפרנציאליות. אנשים שונים מגיבים באופן שונה על התפתחויות גם כאשר הנסיבות דומות.
יתרה מזאת, תגובות של בני אדם אינן בהכרח תוצאה של שיקולים רציונליים.

בתחום הצבאי למשל, תחזית המתבססת על כמה
טנקים, על כמה מטוסים ועל כמה כלי משחית אחרים עומדים לרשות הצד השני, תמיד תהיה
לוקה בחסר. המוטיבציה, הדבקות במשימה, המוכנות להקרבה של הלוחמים וכושר המנהיגות
של הפיקוד, הם פרמטרים שאינם ניתנים למדידה, ובשעת מבחן הם הגורמים שיקבעו את
התוצאות.

ב. ברד
ירד בדרום ספרד הערב

במחזמר גברתי הנאווה, פרופ’ היגינס מדריך
את ליזה דוליטל איך לנהל שיחת חולין (small talk) בפגישה עם אנשי החברה הגבוהה. “תצטמצמי לנושאים ניטרליים
בלבד,” הוא אומר לה, “נושאים שאינם שנויים במחלוקת – מזג האוויר
למשל.” אם הדברים היו נכתבים היום, ספק רב אם היגינס היה רואה במזג האוויר
נושא שאינו שנוי במחלוקת. בימינו – לא ברד ולא ספרד. מזג האוויר הוא הנושא האחרון
שניתן לקיים עליו שיחת חולין, לא כל שכן דיון רציני, בלי לעלות לטונים גבוהים.

החלטתו של טראמפ לבטל את מחויבות
ארה”ב להסכם פריס, הפכה את “השואה האקלימית” הממשמשת ובאה ואף
פעם לא מגיעה ללהיט תקשורתי. הכיסוי לה היא זוכה בתקשורת הממוסדת בארה”ב
דומה לאובססיה הרוסית. בין לילה טראמפ הפך לסיטרא אחרא של העידן המודרני, מי
שבהחלטתו ה”חפוזה” חרץ את גורל האנושות לכליה.

מידת ההבנה של מרבית העוסקים בנושא, איננה
עולה על זו של ליזה דוליטל. התוצאה – כתיבה ברמה עיתונאית פופוליסטית בה רייטינג
וכותרות שנועדו למשוך תשומת לב נותנים את הטון, וירידה לרמת הדיון המקובלת בזירה
הפוליטית. על מנת ליצור רושם שהם יודעים על מה הם מדברים, הם מסיחים את הדיון
ל”אזור בטוח” (safe zone) ויוצרים מצג שווא כאילו המחלוקת היא סביב השאלה אם כדור הארץ
מתחמם או לא – בין “מאמינים” לבין “כופרים” בתופעה. העולם
שלהם מתחלק לשניים “תומכים” (הטובים) ו”מתנגדים” (הרעים). אם
אינך תומך, אז אתה מתנגד, ומקומך לא איתנו – כך שרת הפנים בממשל אובאמה הסבירה
לעובדי משרדה. לא הרבה אנשים יהיו מוכנים לסכן את מקור הפרנסה שלהם בשל מחלוקת עם
הבוס. עדיף לשמור על פרופיל נמוך. כך התנהלו הדברים בעידן אובאמה.

“כותרת בלהות” מהעיתון האמריקאי
USA
Today מלפני מספר שבועות: אנחנו עומדים להתבשל –
אטמוספירת כדור הארץ תתחמם בשתי מעלות צלזיוס עד לסוף המאה (We’re cooked: Earth’s atmosphere to warm by at least another 2 degrees). לאור העובדה שכל תחזיות מזג האוויר בימינו מצליחות בקושי לנבא
את הטמפרטורות בטווח של שניים שלושה ימים, זה נשמע קצת יומרני כשמי שהוא טוען שהוא
מסוגל לחזות היום מה תהיה הטמפרטורה של אטמוספירת כדור הארץ בעוד למעלה מ-80 שנה. לא
אני, אף לא אחד מבין קוראי השורות האלו, ואף לא אחד מבין “מדעני האקלים”
שהפיקו את התחזית הזאת, לא יהיה כאן בעוד 80 שנה על מנת לחזות בהתגשמות התחזית. הטענה
ליכולת לצפות את העתיד הרחוק מתבססת על השימוש במודלים. על כך נרחיב את הדיבור
בפרק הבא.

הציבור מוצף בעשרות, אולי מאות, מאמרים
וידיעות כאלה מדי יום. המשותף לכולם – ההתחזות שמדובר בדברים שיש להם בסיס מדעי
אמין. עד לפני כשנה שטף הידיעות הזה נהנה מגיבוי נשיאותי, וידה של מפלגת התומכים
היתה על העליונה בכל עימות בתקשורת ו/או בפוליטיקה. עם חילופי הדיירים בבית הלבן
מפלגת התומכים בשואה האקלימית איבדה הרבה מהתמיכה הציבורית שהיתה לה. הקונצנזוס של
“97% מהמדענים” עליו היא נשענה, התכווץ לכדי שליש מערכו בתקופת אובאמה. למעשה
לערך הזה – 97% – מעולם לא היה כל בסיס מדעי. מקורו של המספר הזה היה מניפולציה
רטורית של הנשיא אובאמה.

אחרי ה-8 בנובמבר 2016 למפלגת התומכים
בשואה האקלימית יש דחליל חדש להילחם בו – דונאלד טראמפ, אויב האנושות (Enemy
of the people).

חיזוי מזג האוויר וחקר האקלים בכלל הוא
מדע מורכב ומסובך ומחייב ידע והבנה יסודיים ביותר מתחום מדעי אחד. אלה אינם הצד
החזק של עיתונאי צמרת ו/או פוליטיקאים, לא כל שכן ידועני הוליווד.

הדיון הציבורי מתמקד בשאלה “כן
מתחמם” מול “לא מתחמם”. זאת שטות, כי אין מחלוקת על השאלה הזאת. זאת
צורת הדיון בעולם הפוליטי. דיון רציני בנושא האקלים צריך לעסוק בשלושה נושאים: 1.
“האם ועד כמה שינויי האקלים הם מעשה ידי אדם (אנטרופוגניים)”; 2.
“האם ניתן למנוע אותם, ואם כן איך”; 3. “הכצעקתה – האם השינויים הם
איום של ממש על עתיד האנושות”. התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית בחלקה. היא
חלק מהשפעת האדם על הסביבה — תהליך שהחל ביום בו האדם החל לעסוק בחקלאות בערך
לפני 12,000 שנים. על שתי השאלות האחרות לא ניתן באווירה של היום לקיים דיון רציני
כי המתדיינים הם פוליטיקאים ו/או מדענים עם אג’נדה. הטקטיקות של מפלגת
התומכים דומות מאוד למה שהיה מקובל בימי הביניים כשהכנסייה הייתה הפוסק האחרון בשאלות
מדעיות. בזירה הפוליטית, השימוש בסופרלטיבים וההגזמה הם תופעה יום יומית.

מוטיב החוזר דרך קבע בפרסומים על
“השואה האקלימית” הוא הכינוי “מכחישים” (deniers) לאנשים המעיזים להטיל ספק בממשות ה”איום האקלימי”, או
המבקשים לבדוק את הממצאים מהם נובעת המסקנה שנשקפת לאנושות.

“מכחיש” או “מתנגד”
הם כינויים מקובלים בדיון פוליטי, בשיח מדעי אין להם מקום. דוגמא מתחום אחר של
המדע, המוכר יותר לציבור, ממחישה עד כמה ביטויים כאלה הם מופרכים. כבר בבי”ס
תיכון לומדים שמהירות האור בווקואום היא קבועה ולא ניתן לעבור אותה. זו אחת
התגליות הבסיסיות של תורת היחסות של איינשטיין. למרות זאת כמעט בכל שנה שומעים על
פיסיקאים שמשקיעים מאמץ לפתח שיטות חדשות למדידת מהירות האור. האם זה אומר שהם
“מתכחשים” או “מתנגדים” לתורת היחסות? ספקנות, העלאת סימני
שאלה ובדיקה חוזרת של ממצאים הן מהותו של המדע. קונצנזוס ותמימות דעים הם מושגים
מהפוליטיקה שאין להם מקום במדע. לאור מה שקרה ביום כיפור לפני 44 שנים, גם
בפוליטיקה קונצנזוס איננו דבר בריא.

ג. משק
כנפי הפרפר

ניתן היה לצפות שכאשר הגורם האנושי איננו
במרכז התחזית, היא תהיה יותר מציאותית. אבל מסתבר שהטבע איננו מזדרז לגלות את
סודותיו לכל דיכפין, ומעדיף לשמור אצלו את אבן החכמים המאפשרת לראות את הנולד. גם
בתחזיות מדעיות, שהן לכאורה מבוססות יותר, לא חסרים פספוסים.

אדוארד לורנץ (Edward
Norton Lorenz) היה מתמטיקאי וחוקר מטאורולוגיה במכון
הטכנולוגי של מסצ’וסטס (MIT). עם
תחילת השימוש במחשבים בראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת, הוא החליט לבנות מודל
לחיזוי מזג האוויר ע”י שילוב של מתמטיקה עם מטאורולוגיה. הוא בנה מודל שהיה
מורכב ממערכת של משוואות דיפרנציאליות באמצעותה הוא הפיק תחזיות מזג אוויר. טכנולוגית
המחשבים של התקופה היתה פרימיטיבית והיכולות היו רחוקות מאוד ממה שאנחנו מכירים
היום. לורנץ חתר למודל שיאפשר להפיק תחזיות מזג האוויר לטווח ארוך – לא להסתפק
בתחזיות של יום יומיים, אלא שבועות ואולי אפילו חודשים. יום אחד הוא החליט לבדוק
מחדש סדרה של תוצאות שהוא קבל באחד מחישוביו. על מנת לחסוך זמן הוא החליט לא לחזור
על החישוב מההתחלה, אלא להתחיל אותו מאיזו נקודת ביניים. כנקודת התחלה הוא בחר
תוצאה שהתקבלה בערך באמצע החישוב הקודם, אותה הוא העתיק מתדפיס התוצאות של הריצה
הקודמת. התוצאות החדשות היו צריכות להיות זהות לתוצאות של החישוב הקודם. אבל
להפתעתו זה לא מה שקרה. תוצאות החישובים החדשים סטו באופן דרמטי מהתוצאות הקודמות.
אחרי סדרת ממושכת של בדיקות בהן הוא בחן את כל המרכיבים של המערכת שלו – בעיקר
המחשב, הוא גלה את הסיבה.

באותה תקופה היה נהוג להדפיס את תוצאות
החישובים על ניר. כדי לחסוך מקום, היו מדפיסים את התוצאות בדיוק של שלוש ספרות
(במאמר מוסגר, גם היום נדיר למדוד טמפרטורות בדיוק של אלפית). הערך המספרי בתדפיס
היה 0.506. הערך המדויק במחשב היה 0.506127 – הקורא יכול לחשב לבד את
גודל ההבדל ביו שני הערכים באחוזים. כאשר לורנץ הכניס לחישובים החדשים את הערך
המדויק, הכל הסתדר והתוצאות חזרו על עצמן כצפוי. לורנץ גילה את התופעה המכונה רגישות
התלות בתנאי ההתחלה (sensitive dependence on
initial conditions).

התגלית הזאת זכתה לכינוי אפקט משק כנפי
הפרפר כי להרצאה בה לורנץ הציג את ממצאיו הוא נתן את הכותרת ההומוריסטית האם
פרפר המשיק את כנפיו בדרום אמריקה יכול להשפיע על מזג האוויר בסנטרל פרק בניו
יורק (can a butterfly flapping its wings in South
America affect the weather in Central Park). לעתים
יש למדענים חוש הומור וזה תפס.

המסקנה מהסיפור הזה היא שאפקט מזערי,
לכאורה זניח לחלוטין, יכול לגרום לשינויים דרמטיים בתוצאות. המודלים בהם מדענים
נעזרים מורכבים ממערכות של משוואות מתמטיות מוגדרות היטב, ולכן יש מקום לשאלה למה
זה קורה. הסיבה היא שבמודלים של מערכות מורכבות כמו חיזוי מזג האוויר ואקלים בכלל,
המשוואות הן לא לינאריות. משוואות כאלו הן קשות ביותר לפתרון, והתנהגותן, במיוחד
התגובה לשינויים בנתונים, היא בלתי צפויה. לפיכך ניסיונות להשתמש במודלים על מנת
להפיק תחזיות לטווח ארוך של מזג האוויר נידונים לכישלון.

בהשוואה לימינו, המודל של לורנץ היה פשוט
יחסית (12 משוואות דיפרנציאליות בלבד), אבל העיקרון נותר בעינו. המדידות ואיסוף
הנתונים המשמשים לחיזוי מזג האוויר וחקר האקלים לא נעשים במעבדה. קשה מאוד, למעשה
בלתי אפשרי, לדייק במדידות ותצפיות שאינן נעשות בתנאי מעבדה. יתרה מזאת, אין
אפשרות לחזור על הניסויים כי התנאים משתנים ואת השפעת השינויים לא ניתן להעריך.

הכותבים על נושא האקלים בתקשורת
ובפוליטיקה מתייחסים ל”מימצאים” השונים עליהם הם שומעים כאל כזה ראה
וקדש, אבל תחזיות המתבססות על מודלים הן בערבון מוגבל [מאוד].

יש מה שהוא בטבע האנושי המביא אנשים
להאמין לתחזיות “יום הדין” המשמש ובא. בהיסטוריה האנושית היו הרבה מקרים
של תחזיות כאלו שבבוא העת התברר שהשד איננו כל כך נורא.

דוגמא ידועה היא זו של מלתוס (Thomas
Robert Malthus), חוקר בריטי שלקראת סוף המאה ה-18 פרסם
תחזית שהאנושות צפויה לכליה, ושזה יקרה ברבע הראשון של המאה ה-20. העובדה ששורות
אלו נכתבות היום – כמאה שנה אחרי המועד בו נקב מלתוס, היא ראיה לכך שהתחזית של
מלתוס לא התממשה. היום אנחנו צוחקים, אבל בהתחשב עם מה שהיה ידוע בתקופתו של
מלתוס, המסקנה שלו היתה בהחלט במקומה.

מלתוס לא היה מחרחר בלהות מהסוג הנפוץ
בימינו. הוא היה מדען שעסק בכלכלה ובדמוגרפיה. למסקנה שלו הוא הגיע על סמך מחקרים
שהראו שאוכלוסיית כדור הארץ מתרבה בקצב הרבה יותר מהיר מקצב גידול ייצור המזון. הפער
ילך ויגדל ויגיע הרגע בו לא יהיה מספיק מזון להאכיל את כל אוכלוסיית כדור הארץ,
ואז יגיע הקץ.

צחוק הגורל הוא שהסיכוי שהתחזית של מלתוס
תתממש בימינו עולה בהרבה על הסיכוי של שואה אקלימית שממשמשת ובאה, אבל אף פעם
לא מגיעה. קצב גידול האוכלוסייה על פני כדור הארץ בימינו הגיע לממדים כאלה
שהסכנה של “התפוצצות” האוכלוסין היא כמעט וודאות. ייתכן שמלתוס טעה רק
בתאריך.

דוקטרינת אובאמה גרסה שסכנת השואה
האקלימית היא האיום מס’ אחד על עתיד האנושות ושהיא צריכה לעמוד בראש סולם
העדיפויות של הבעיות בהן יש לטפל. מזכיר המדינה בממשל אובאמה, ג’והן קרי, היה נדרש
לנושא כמעט בכל אחת מהופעותיו בציבור. הטרור האסלאמי, הגרעין האיראני, הגרעין
הצפון קוריאני, מאות אלפי הקורבנות ומיליוני הפליטים שנמלטו מהתוהו ובוהו של המזרח
התיכון, כל אלה בטלים בששים לעומת בעיית האקלים, והם יכולים לחכות. בעידן
התקינות הפוליטית אם אובאמה אמר, כולם אומרים אמן. אובאמה לא הסתפק בדיבורים. הוא
חתם על הסכם פריס והתחייב בשם ארה”ב לתרום חצי מיליארד דולר מכספי משלם המסים
האמריקאי. ההסכם הזה הוגדר כהונאה ע”י מי שהיה מראשוני המתריעים על
הסכנה האקלימית, ג’יימס האנסן, מדען בכיר ב-NASA, שנחשב ל”כוהן הגדול” של נושא האקלים. כפי שצוין לעיל,
אחד הדברים הראשונים שטראמפ עשה אחרי צאתו של אובאמה מהבית הלבן, היה ביטול התרומה
של ארה”ב להסכם.

מנקודת מבט של סדרי עדיפויות, התפוצצות
האוכלוסין היא סכנה הרבה יותר מוחשית מאשר הסכנה של שואה אקלימית שאולי תקרה ואולי
לא, ואף אחד לא יודע מתי. מציאת פתרון להתפוצצות האוכלוסין היא צורך יותר דחוף
מאשר תרופות האליל המוצעות בהסכם פריס.

מעל לכל קיימת האפשרות שחילופי המהלומות
המילוליים בין טראמפ ונשיא צפון קוריאה ייגלשו למלחמה אמיתית מה שיהפוך את כל
הדיון הנוכחי למיותר.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר
גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- כאן אמריקה / בעריכת ליאורה כהן, תold post

על תחזיות ועל חזיונות (שווא)

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל