מר מרדכי גילת, צמא-הדם, בקש סליחה מפואד!

מר מרדכי גילת, צמא-הדם, בקש סליחה מפואד!

שמחה ניר, עו”ד
30.08.2016 21:51
שלום ליטל

שלום ליטל


פחות מחדשיים לפני מותו של בנימין בן-אליעזר השתלח בו עיתונאי ישראל היום על כך שהוא “מנצל את המחלות שלו לרעה”, ועושה “תרגילים מכוערים” כדי לחמוק מנתינת הדין



מר מרדכי גילת, צמא-הדם,
בקש סליחה מפואד!

פחות מחדשיים לפני מותו
של בנימין בן-אליעזר השתלח בו עיתונאי ישראל היום על כך שהוא “מנצל את המחלות
שלו לרעה”, ועושה “תרגילים מכוערים” כדי לחמוק מנתינת הדין

שמחה ניר, עו”ד

בנימין (פואד) בן-אליעזר, איש עתיר זכויות, נפטר ביום א’, כ”ד באב
התשע”ו, 28.8.2016, כשמעל לראשו מרחפת עננה גדולה של חשד – הוא נאשם בעבירה
פלילית חמורה, קבלת שוחד, אשר הוגדר ע”י ביהמ”ש העליון כ”אבי אבות
הטומאה”.

כמובן שבהעדר הרשעה הוא הלך לעולמו בחזקת זכאי, וכל אדם יעשה את
חשבונו-הוא, מה גובר על מה – חזקת הזכאות, או עננת החשד.

כיוון שלא הכרתי אותו אישית, והפעילות הציבורית שלו לא הייתה בגדר תחומי
העניין שלי, אין לי שום כוונה, זכות ויכולת, להביע דיעה עליו, מטוב ועד רע – גם לא
במישור הציבורי. באותה מידה גם אין לי כל כוונה לבקר את כל המרעיפים עליו את שלל
הסופרלטיבים – המתחרים בכבוד באלה שהרעיפו את השלל הזה על חשין מישאל,
עו”ד בטרם
ירד חום גופתו אל “טמפרטורת החדר”, ואולי גם אל “טמפרמנט החצר”

– בלי להזכיר את עננת החשד, אשר אולי תלווה אותו גם בעתיד (צריך לזכור שיחד איתו
הואשמו באותו התיק גם מי שנתנו לו את השוחד, לפי הטענה).

לזכותו של אדם אחד יאמר כי הוא לא הצטרף לחגיגת ה”אחרי מות, קדושים
אמור”: חה”כ ושר לשעבר, יוסי ביילין. הוא הוזמן לשידור מבט
כדי להספיד את פואד, אבל “הכניס” לו ללא רחמים: “בעיני הוא היה הפוליטיקאי
הכוחני, הדורסני, הוא היה הפוליטיקאי שלא היה צריך להיות מועמד של מפלגה כמו מפלגת
העבודה לנשיאות… אני מקווה שהשנים האחרות, השנים של העלייה שלו, השנים של הצבא היו
שנים ראויות הרבה יותר מהשנים שלו בפוליטיקה הישראלית”.

ביילין, אגב, לא התייחס להליכים הפליליים נגד פואד, אלא רק להתנהגותו
בחיים הפוליטיים.

בראיון בגלי צה”ל אמר ביילין: “אנשים שאמרו על בן אליעזר דברים
קשים עומדים ומתחרים מי ישבח אותו יותר, יש גבול לצביעות”.

אני, כאמור, לא מהלל ולא מבקר, אני רק מנהל חשבונות, והחשבון שלי אינו עם
המנוח, אלא עם מרדכי גילת, “עורך מדור הביקורת” בישראל היום, אותו
כבר הספקנו להכיר כצמא-לדם
.

תחת הכותרת התרגילים
של פואד
וכותרת-המשנה ביקור בקרקס ששמו משפט השוחד של בן־אליעזר • התרגילים,
הבקשות ושיאי החוצפה …
אומר לנו מר גילת (ישראל היום, 01.07.2016, 03:46, עודכן
ב: 06.07.2016 10:11), בין השאר, את הדברים האלה:

טוב, מה חדש בקרקס הנושא את השם: משפט השוחד של השר
לשעבר בנימין (פואד) בן־אליעזר? הופסקו ההצגות בו? השופט בני שגיא, שבידיו הדבר, עשה
סוף לחרפה? הסחבת היזומה של הכמעט נשיא המדינה, הגיעה לקיצה?

צר לי, אבל אינני איש בשורה. הקרקס הזה נמשך עד אתמול
כאילו לא היה בסביבה שופט שידפוק על השולחן. כאילו לא היה מי שיאמר לנאשם המיוחס: די,
נמאסת, אל תנצל את המחלות שלך לרעה. אתה יודע כמוני: לבתי הכלא נשלחו גם עברייני צווארון
לבן, שמצבם הבריאותי היה חמור משלך, בהם שופט מחוזי לשעבר.

כך ד”ר מרדכי גילת, M.D., מומחה לרפואה כללית, כללית מאוד, פחות מחודשיים לפני מותו של
פואד.

הכלל לפיו סופרלטיבים לא עולים כסף חל, ללא ספק גם על הגדרתם של
בני אדם כ”יחידים בדורם”, כ”מושחתים בדורם” או כאלה שמצבם הבריאותי
“חמור משלך”. אז הוא אמר, וחופש
הביטוי חל גם על שטויות
.

השופט המחוזי לשעבר עליו אתה מדבר, דן כהן, הוסגר לישראל, נעצר עד
תום ההליכים, הודה במסגרת עיסקת טיעון ונידון על פיה ל-6 שנות מאסר, כשהוא בן
71, וככל הידוע הוא לא העלה נימוקי בריאות להקלה בעונש.
לאחרונה הוא קיבל
חופשה מהכלא לצורך ניתוח, וחזר לכלא בתום החופשה.

לעומתו בנימין בן-אליעזר: בן 80, שמן במיוחד, דחה ניתוח השתלת כליה
בגלל המירוץ שלו לנשיאות המדינה,
וכאשר הוא פרש מהמירוץ, מבחינה רפואית כבר
לא ניתן היה לבצע את הניתוח.

גם ההשוואה בין מי שנשלח לכלא למי שעומד לדין פלילי – במיוחד על עבירה
כל-כך חמורה – אינה אלא  דמגוגיה זולה:
אכן, להיות במאסר זה לא התענוג הגדול בעולם, אבל להיות נאשם במשפט פלילי, זו חרדה
גדולה ומתמדת, שגם אנשים בריאים לא תמיד מצליחים לעמוד בה, בעוד שמי שמשפטו כבר
הסתיים, והוא בכלא – החרדות, מבחינתו, הן נחלת-העבר (ואני לא מדבר על אלה שנאבקים
על חפותם גם לאחר שהורשעו – אופרה אחרת לגמרי).

דמיון בין המצב שלפני גזר הדין למצב שאחריו אפשר בהחלט למצוא בסיפור
המקראי על דוד המלך והילד המת:

טז וַיְבַקֵּשׁ
דָּוִד אֶת-הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר; וַיָּצָם דָּוִד צוֹם, וּבָא וְלָן
וְשָׁכַב אָרְצָה.
 יז וַיָּקֻמוּ
זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן-הָאָרֶץ; וְלֹא אָבָה, וְלֹא-בָרָא אִתָּם
לָחֶם.
 יח וַיְהִי בַּיּוֹם
הַשְּׁבִיעִי, וַיָּמָת הַיָּלֶד; וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ
כִּי-מֵת הַיֶּלֶד, כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו
וְלֹא-שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ, וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד, וְעָשָׂה רָעָה.
 יט וַיַּרְא דָּוִד
כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים, וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד; וַיֹּאמֶר
דָּוִד אֶל-עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד, וַיֹּאמְרוּ מֵת.
 כ וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו,
וַיָּבֹא בֵית-יְהוָה, וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיָּבֹא, אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁאַל,
וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל.
 כא וַיֹּאמְרוּ
עֲבָדָיו אֵלָיו, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה; בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי,
צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ, וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד, קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם. כב וַיֹּאמֶר–בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי, צַמְתִּי
וָאֶבְכֶּה: כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ, יחנני (וְחַנַּנִי) יְהוָה וְחַי
הַיָּלֶד. כג וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם–הַאוּכַל
לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד
(שמואל ב’
י”ב).

כעת, מר גילת, פואד מת, מת סופית ומוחלטת. לא מתאונת דרכים, לא
מהתנקשות בחייו, לא מהתאבדות. הוא מת בגלל בריאותו הלקוייה, בגלל  קריסת-מערכות בגופו, בגלל מה שאתה לגלגת עליו,
וקוננת על כך שמתחשבים במצב בריאותו, שאינה רופפת כלל וכלל.

האם אתה מאושר, מר גילת? האם תראה בזה “סגירת מעגל” בכך שהוא “בא
על עונשו”?, או שתמצא לנכון להתנצל בפני המת, ובפני בני משפחתו, על מה
שבשפלותך כי רבה אמרת שהוא עושה “תרגילים מכוערים, כאחרון העבריינים, זה היה
שר הביטחון של מדינת ישראל”.

הכה על חטא, מר גילת, זו לא בושה, גם
אני עשיתי זאת, לא פעם
.

הכה על חטא, הגד טעיתי.

אבל אתה לא תגיד טעיתי, כי לא טעית. כל הארץ ידעה מה מצבו של פואד, ורק
אתה לא ידעת?

מעניין מה היית אומר אם היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, היה מורה על עיכוב ההליכים נגד פואד, בגלל מצב
בריאותו.

מעניין מה היית אומר
אם היה מתברר לך כי בעודך משתלח ביועץ המשפטי, פואד כבר לא היה בין החיים.

פואד דפק אותך

נניח, מר גילת, שקריאתך, זעקתך, שוועתך, הייתה נופלת על אזניים קשובות, והיו
כופין על פואד להמשיך במשפט (פיזית באולם, או מביתו, בשיחת-ועידה);

ונניח שהדבר לא היה מקצר את ימיו, והוא לא היה הולך לעולמו לפני יום א’,
כ”ד באב התשע”ו, 28.8.2016, אלא רק באותו היום … נניח.

ומה היה אז? הרשעה לא היית מקבל, כי – יש לי חידוש בשבילך – “נפטר אדם
ייפסק כל הליך פלילי נגדו” (חסד”פ, סע’ 236), וההנאה היחידה שלך הייתה
לראות אדם הנוטה למות מתייסר על ספסל הנאשמים, ובסוף גם מת.

אתה היית נהנה מזה, כי
אתה צמא-לדם
, אבל פואד, במותו, דפק אותך ואת שאר הצמאים לדמו.

יהי זכרו לנגד עינינו.

_________

למאמר באתר משוב העםאתר חופש-הביטוי לזכרו של אשר יגורתי-גרוניס,
טרוריסט פסיקת-ההוצאות

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר
גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר