הבחירות לנשיאות ארה”ב
– סקירת מצב, אפריל 2016 (חלק ראשון)

התמונה מתחילה להתבהר. בניגוד
לתחזיות, עדיין לא הושגה הכרעה סופית לגבי המועמדים, לפחות לא בצד הרפובליקני. על
הצד הדמוקרטי – בפעם הבאה

ד”ר ישראל בר-ניר

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת
ה”הוצאות”

זה
יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב
תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן
75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ
8743/14, שמחה ניר, עו”ד,
נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

המערכה לקביעת
המועמדים לנשיאות ארה”ב נכנסה להילוך גבוה, והתמונה
מתחילה להתבהר. בניגוד לתחזיות, עדיין לא הושגה הכרעה סופית לגבי המועמדים, לפחות
לא בצד הרפובליקני. המאמר הנוכחי יעסוק בעיקר בצד הדמוקרטי וכן בכמה היבטים כלליים
של הבחירות המקדימות. מאמר המשך יתאר את הצד הרפובליקני, וכן ידון בהשפעתה של “מורשת
אובאמה” על הבחירות.

א.   מבוא – בחירות וכסף

במערכת הבחירות הנוכחית נשברו כמה מוסכמות שייתכן שיביאו לשינוי מהותי
בהליך הדמוקרטי בארה”ב. ניהול מערכת בחירות הוא עסק יקר. מי שאין לו אמצעים
מספיקים לא יגיע רחוק – בהשאלה מהמחזמר “כנר על הגג”: זאת לא בושה להיות
עני, אבל זה גם לא כבוד גדול. עם זאת, בניגוד לנאמר במקרא (קוהלת י’, י”ט), הכסף
לא יענה את הכל. ג’ב בוש, “מועמד הבית” של המפלגה הרפובליקנית בתחילת
המערכה, הוציא בתקופה שבין ה 1 בפברואר וה 22 בפברואר 2016 (היום בו הוא הודיע על פרישתו
מהמרוץ) 155,600,000$ (!) על תעמולת בחירות. רק הילארי קלינטון עברה אותו (היא
הוציאה באותה תקופה 163,500,000$). אלה סכומי עתק, מעבר לכל דמיון. בודדים בלבד מסוגלים
לעמוד בהוצאות כאלו בכוחות עצמם.

כישלונו של בוש מפריך את ההנחה המקובלת, שכסף זה כל מה שצריך כדי לנצח בבחירות.

בוש הצליח לזכות בתמיכתם של ארבעה נציגים לוועידת המפלגה, כלומר כל נציג
“עלה” לו כ 38 מיליון דולר. בוש ייכנס להיסטוריה כמועמד הכי כושל שהיה אי
פעם במערכות הבחירות של ארה”ב.

לעומת הסכום הזה (וכן הסכומים שהוציאו הדמוקרטים כפי שנראה להלן),
הוצאותיו של טראמפ היו הרבה יותר צנועות – כ 50 מיליון דולר מיום שהחל המרוץ בשנה
שעברה ועד היום. מאחר והוא כל הזמן בכותרות בגלל התנהגותו השערורייתית והצהרותיו הבוטות
הוא לא זקוק לפרסומת. השווי הכספי של הכיסוי התקשורתי שטראמפ זוכה לו, אם הוא היה
צריך להשיג אותו באמצעות מודעות ושידורי פרסומת, מוערך בקרוב לשני מיליארד דולר
(!) – זה בסדר גודל יותר ממה שהוצא אי פעם במערכת בחירות. טראמפ מאמין בכלל
“לא חשוב מה כותבים עליך, כל עוד מאייתים את שמך נכון”.

שני המתחרים הדמוקרטים הוציאו במהלך פברואר 2016, קצת יותר מרבע מיליארד
דולר, סכום מכובד לכל הדעות. מקור הכספים של הילארי הן תרומות של עתירי ממון מוולסטריט
ואילי הון אחרים פחות ידועים. סונדרס נעזר בפאטנט של אובאמה ממערכת הבחירות של
2008. הוא גייס כספים באמצעות האינטרנט ממספר גדול של תורמים “קטנים”.

המועמדים הדמוקרטיים תוקפים באופן עקבי את “השפעת ההון על
הפוליטיקה”, ונשבעים ל”שים קץ לתופעה” (“קשרי הון שילטון”).
הם לא מפרטים איך בדיוק הם מתכוונים לבצע את זה. מעניין לדעת אם הנושא הזה עלה
במהלכן של ההרצאות שהילארי נתנה לתורמים בוול סטריט תמורת תשלום של חצי מיליון דולר לשעה. מיותר לציין ש”הביקורת”
של הדמוקרטים בנושא השפעת ההון מכוונת כל כולה אל תורמי המפלגה הרפובליקנית.                                                 

ב.    המפלגה הדמוקרטית – האם אפשר כבר להכתיר את
הילארי?

הילארי קלינטון ביססה את מעמדה כמובילה במרוץ למועמדות. הפער בינה לבין
המתחרה היחיד שלה הוא גדול ואינו מותיר סיכוי משמעותי לסגירתו ע”י סנדרס. למעט
אירוע בלתי צפוי, זכייתה במועמדות המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות היא בחזקת
וודאות.

בדרך כלל זה טרוף להתנבא על תוצאות של בחירות שעומדות להתקיים בעוד שמונה
חודשים. הפעם זה קצת שונה. נכון לעכשיו, זכייתה של הילארי בבחירות הכלליות מובטחת.
ניצחונה מובטח לא מפני שהיא מוצלחת, או מפני שיש בפיה בשורה מיוחדת לציבור, או
מפני שהיא יודעת לנהל מערכת בחירות. בכל אחד מהנושאים האלה הילארי זכאית במקרה
הטוב לציון E for
Effort. ניצחונה יבוא מפני שהרפובליקנים יגישו לה את הנשיאות על מגש של
כסף.

למרות כישלונותיו ב-2008 וב-2012, המימסד הרפובליקני המסורתי עדיין לא
הפנים שסדר הפעולות הנכון הוא קודם לנצח בבחירות ואח”כ ליישם את העקרונות. בבחירות
לא מנצחים עם עקרונות. על מנת לנצח בבחירות דרושים קולות. על מנת להשיג את הקולות,
יותר מתמיד צריך להתגמש ולהתפשר על העקרונות. על המפסיד בבחירות חל הכלל שהיה
מקובל ברומא בעת העתיקה אבוי למנוצחים. הפסד בבחירות, גם אם הוא נובע מהעקרונות
הנעלים ביותר, הוא עדיין הפסד.

ללא שינוי מהותי בגישתם של הרפובליקנים יחזור המצב שהיה בשנות השלושים
והארבעים של המאה הקודמת – רצף של חמש תקופות כהונה של המפלגה הדמוקרטית בבית
הלבן. בהתחשב בשינויים הדמוגרפיים שחלו מאז, הפעם הרצף יהיה קרוב לוודאי יותר
ארוך.

במאה הקודמת הרצף הדמוקרטי בבית הלבן נקטע בזכותו של אייזנהאואר שנישא אל
הנשיאות ב-1952 על גלי התהילה של הניצחון במלחמת העולם השניה.

אייזנהאואר חדש לא מחכה מעבר לפינה.

ג.     הבחירות המקדימות, האם זה רציני?

לכאורה הבחירות המקדימות נועדו לאפשר לכל חברי המפלגה לקחת חלק בקביעת
המועמדים שייצגו אותה במוסדות השילטון. זה נשמע הגיוני ועונה על ההגדרה שבדמוקרטיה
השילטון הוא בידי “העם” (by the people). המציאות היא קצת שונה. המימסד הפוליטי רואה במסירת ההכרעה
לציבור הבוחרים (זה יכול להיות כלל האוכלוסיה, כלל חברי המפלגה, כלל התושבים
במדינה מסויימת או במחוז בחירה כל שהוא וכו’) סיכון. הציבור הרחב לא יודע מה טוב
לו, ואין כל ביטחון שהוא יבחר את המועמד “הנכון”.

השקפת העולם הזאת היא נחלתן של האליטות האינטלקטואליות בכל המשטרים
הדמוקרטיים בימינו (על משטרים טוטליטאריים אין צורך להרחיב את הדיבור, שם זה נובע
מעצם ההגדרה). סימוכין לכך שאלה הם פני הדברים אפשר למצוא דווקא במדינת ישראל. הגאון
המשפטי (יש המעדיפים לכנותו אותו מגלומן משפטי), נשיא בית המשפט העליון לשעבר,
אהרון ברק, טען ש”רק אנשים שבאו ממדינות שאינן בעלות מסורת דמוקרטית, כמו
יוצאי עדות המזרח או העולים מרוסיה, מאמינים שדמוקרטיה פרושה ‘שילטון הרוב’, אבל
הם טועים.” מומחה אחר לדמוקרטיה, יוסי ביילין, בתקופה שכיהן כשר המשפטים
בממשלתו הכושלת של אהוד ברק, טען ש”בחירה ישירה של ראש הממשלה על ידי הציבור זה
מעשה אנטי דמוקרטי.” כל כך למה? כי “לציבור הרחב אין שיקול דעת.” בישראל
הדברים נאמרו במפורש, אבל דפוסי החשיבה האלה מאפיינים את מערכות השילטון בכל
מדינות העולם החופשי.

ובחזרה לארה”ב. הדבר האחרון שהמימסד הפוליטי כאן מוכן לבלוע זה
שציבור הבוחרים יכתיב לו את מי לבחור. זה נכון בשתי המפלגות. בבחירות הכלליות הכללים
נקבעו בחוקה וכן בחוקים ברמה הפדרלית וברמה של המדינות השונות. שם קצת קשה לעוות
את רצון הבוחר אם כי לא חסרים נסיונות לעשות זאת. הבחירות המקדימות, לעומת זאת, הן
שטח הפקר. אין שום חוק, לא ברמה הפדרלית, ולא ברמה של המדינות, שקובע את
“כללי המשחק.” מבחינה משפטית מפלגה היא אירגון פרטי, והיא קובעת את
הכללים שאותם היא יכולה לשנות בכל עת בהתאם לנסיבות. מי שזה לא מוצא חן בעיניו,
יכול לצעוק חי וקיים מכאן ועד להודעה חדשה. זה יעזור לו כמו כוסות רוח למת.

הבחירות המקדימות משופעות בטריקים ושטיקים שנועדו להבטיח שהמועמד
“הנכון” יבחר. לכל אחת מהמפלגות יש שיטות משלה להבטיח את נצחונו של
“מועמד הבית”, אם כי לא תמיד זה מצליח – ראה מקרה ג’ב בוש שהוזכר למעלה.

הבחירות המקדימות מותירות אחריהן תחושת תיסכול אצל אלה שנכשלו. משקעים
שנותרו מהתעמולה השלילית באמצעותה המתחרים ניסו לשפר את סיכוייהם לא נשכחים. בתחום
הזה יש לדמוקרטים יתרון משמעותי. המפלגה הדמוקרטית היא מפלגה עם ייצר שילטוני בריא
ולכן אחרי וועידת המפלגה, סונדרס ותומכיו, למעט מיעוט קטן של עקשנים להכעיס,
ייבלעו את האגו שלהם ויתלכדו מאחורי הילארי בבחירות הכלליות. ספק רב אם התופעה הזאת
תהיה גם אצל הרפובליקנים, מי שלא יזכה במועמדות.

המשך יבוא.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס