כיוון שההמלצה אכן משכנעת, כאמור, מקבלים הממונים את ההמלצה, והיא מאושרת ע”י כל הדרגים, הן דרגי החקירות והן דרגי התביעה, ובסופו של דבר החוקר ההגון והחרוץ עבד שנה שלמה, ולא “הפיק” אפילו תיק אחד המאפשר להגיש על פיו כתב אישום לבית המשפט.

כעת תארו לעצמכם חוקר משטרתי מזן אחר: עצלן, לא ישר, שטחי, חפיפניק, פארטאצ’ניק, ומה לא.

החוקר הזה “סוגר” כל יום ויום תיק חקירה שלם, עם המלצה להעמיד לדין את החשוד, ואכן כך נעשה, והחוקר הזה “מפיק” במשך שנה חומר ל-220 כתבי אישום, לפחות.

מאתיים כתבי האישום מסתיימים, כרגיל, ב-99.9% הרשעות, ו-0.1% זיכויים. 219 הרשעות, זיכוי אחד.

כיוון שהחוקר אינו אחראי לתוצאה המשפטית (בשביל זה ישנם התביעה הכללית ובתי המשפט), לזכותו נזקפים 220 כתבי אישום בשנה, והוא מקודם בסולם הדרגות, וכמו שאומר “פתגם סיני עתיק” – גם מסע אל המפכ”לות מתחיל בצעד קטן אחד.

בואו נניח שמשטרת ישראל מונה 5,000 חוקרים פליליים.

בואו נחזור במכונת-הזמן אחורנית, אל שני החוקרים הראשונים של המשטרה: אחד מהזן הראשון, החרוץ וההגון, ואחד מהזן השני – זה אשר רואה עצמו כ”קבלן” לסגירת תיקים עם המלצות לכתבי אישום.

לא קשה להניח שהחוקר השני מקבל צל”ש בכמויות מסחריות, ואילו הראשון נמצא כל הזמן בסכנת פיטורין.

הלאה: כיוון ששני חוקרי משטרה אינם מספיקים כדי להתמודד עם הפשיעה הגוברת וגואה, מגייסת המשטרה חוקרים נוספים, ואלה תופסים מהר מאוד על איזה צד מרוחה הפרוסה שלהם.

התוצאה: משטרת ישראל “סוגרת” מדי שנה 1,100,000 תיקים המניבים 1,100,000 כתבי אישום, המביאים על כפיהם 1,098,900 הרשעות, ו-1,100 זיכויים.

אפשר לחיות עם זה: רשויות החוק לוחמות בפשיעה הגוברת וגואה, והעבריינים באים על עונשם. מחיאות-כפיים, בבקשה!!!

ומה קורה אם, מדי פעם, חוקרי המשטרה עושים מלאכתם נאמנה, וסוגרים תיק מ”חוסר ראיות”, מ”חוסר אשמה” או “מחמת הספק הסביר”?

אם זה תיק מצוי – הדבר לא מגיע לתקשורת, ואף אחד לא שם לב לכך.

אבל אם זה תיק “מתוקשר”, מיד קמה הזעקה כלפי המשטרה והפרקליטות: אתם לא בית משפט, אתם לא תקבעו לנו מי אשם ומי זכאי. תגישו את התיק לבית המשפט, והוא יהיה זה אשר יקבע!

ומה קורה אם מדובר, למשל, בתיק רצח, שאותו אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח, המשטרה לא מצליחה לאתר את הרוצח?

במדינת ישראל מתרחשים כ-120 מקרי רצח בשנה, ואם המשטרה לא מצליחה לפענח 10 מהם, נניח, גם עם זה אפשר לחיות, כי העבריינים מתוחכמים, המשטרה ענייה במשאבים, ונערי האוצר לא נותנים יותר. טוב שיש את מי להאשים, אבל, כאמור, אפשר לחיות עם זה.

אבל מה יקרה אם בעיירה פלונית מתרחש “רק” רצח אחד ביובל, והמשטרה לא מצליחה לפענח אותו? מהבחינה הכלל-ארצית זה חלק מהסטטיסטיקה אשר, כאמור, אפשר לחיות איתה, אבל מהבחינה ה”מקומית” זה 100% כישלון, כישלון שהציבור המקומי לא יהיה מוכן לחיות עימו.

כך נולד האינטרס המשטרתי להפיק הודאות בכל מחיר.

על הכרוניקה של ה”הודאות”?

הכרוניקה של משטרת ישראל, השב”כ ושאר ה”זרועות” מלאה בפרשות של גביית הודאות בעינויים או בדרכים מפוקפקות אחרות: פרשות רומן זדורוב, עיזאת נאפסו, כנופיית מע”צ, עמוס ברנס, סלימאן אל-עביד, רצח דני כץ ואחרות הן מעט-קט מהפרשות אשר הגיעו לידיעת הציבור, וברור שזהו רק קצה-הקרחון.

קצה הקרחון, משום שאדם אשר נשפט לתקופת מאסר קצרה, לא ינהל מלחמת-עולם כנגד המשטרה, ולרוב הוא ירצה רק “לשכוח את זה”, או שילקק את פצעיו בשקט. הרי ממילא “השופטים לא האמינו לו, ודחו את טענותיו”, ומי יאמין לו עכשיו.

קצה הקרחון, משום שלא תמיד קמים אנשים טובים לחקור את העוול, ובוודאי שלא בכל תיק “קטן” מתיק רצח, ולא תמיד קם אחד החוקרים ומודה כי הוציא מהנאשם בעינויים את הודאתו.

זו תרומתה של “מלכת הראיות” להשחתתה של מערכת אכיפת החוק.

על תרומתה של מערכת המשפט להשחתת המידות

כשם שלשוטרים יש אינטרס “לסגור תיקים” – כך גם לשופטים.

הרבה יותר קל להרשיע נאשם על סמך הודאתו, מאשר להתמודד עם הר של ראיות, וראיות סותרות.

ויש גם האגו של השופט: אם הוא ירשיע חפים-מפשע, יבואו הבריות ויגידו שהוא “לוחם ללא חת בפשע הגובר וגואה”, ולכל היותר יגידו עליו שהוא “שופט רע”, “רשע”, “מנוול” וכו’, ותוך זמן קצר איש לא יזכור את עיוות-הדין שלו בתיק זה או אחר, ותישאר תדמיתו כ”לוחם ללא חת …”, וגו’.

אבל אם השופט ירבה בזיכויים, “מחמת הספק”, או בכלל, יגידו עליו שהוא “לא שופט”, ואת זה האגו של השופט לעולם לא יסבול.

על כך אמר השופט בדימוס שלי טימן, לפנים סגן נשיא ביהמ”ש המחוזי, תל-אביב, כי ישנם שופטים אשר לא מכירים את המילה “זיכוי”.

הפרופ’ בועז סנג’רו מהמרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, מחבר הספר “הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם: גורמים ופתרונות”, מעריך כי בין 5 ל-10 אחוז מההרשעות בישראל הן הרשעות שווא: “זה שיעור גבוה מאוד. הוא נובע בין היתר מכך שבישראל ניתן להרשיע אדם על סמך הודאה. חייבים לשנות את החוק, כך שבנוסף להודאה תידרש ראיה נוספת, עצמאית ואובייקטיבית”.

שאלה: מה חלקם של השופטים בהרשעות-השווא האלה?

סנג’רו: “אני חושב שהשופטים שלנו ראויים לאמון שלנו. הם באמת משתדלים להגיע לתוצאה נכונה. הם בני אדם ואין ספק שהם טועים, אבל מושחתים הם לא. אם יש בעיה, הבעיה היא בשיטה עצמה. אותה צריך לשנות”.

שאלה: אז מה אתה אומר על הרשעתו של זדורוב?

סנג’רו: “אני חולק על בית המשפט וחושב שצריך לזכות אותו. השופטים נוטים להרשיע גם אם בטוחים רק ב-70 אחוז באשמתו של הנאשם, כי הם חוששים לשחרר אשם ושאחר כך יבואו אליהם בטענות. אבל הרשעת חף מפשע היא גרועה בהרבה משחרור של אשם, ואת זה אנחנו לא מיישמים באמת בבתי המשפט”.

אוקיי, השופטים, לשיטתו, אינם מושחתים, אבל הם רק “נוטים להרשיע גם אם בטוחים רק ב-70 אחוז באשמתו של הנאשם, כי הם חוששים לשחרר אשם ושאחר כך יבואו אליהם בטענות”. הם אומרים שהם לא מושפעים מהרחוב, אבל הם “חוששים לשחרר אשם ושאחר כך יבואו אליהם בטענות”…

יחי הספק הסביר, ז”ל.

קחו, למשל, את המשפט החוזר בפרשת רצח דני כץ, שם קבעו שופטי ביהמ”ש המחוזי, ת”א, כי אפשר שהחוקרים חילק לנאשם אי אלה “כאפות”, ולא מן הנמנע גם ששברו לו כמה שיניים, אבל לא מצאנו כי הדבר השפיע על רצונו הטוב והחופשי למסור את ההודאה.

כאשר נאשם באונס יטען להגנתו שהיחסים עם המתלוננת היו בהסכמה, אף שופט לא יעז לומר כי “אפשר שהנאשם חילק למתלוננת אי אלה ‘כאפות’, ולא מן הנמנע גם ששבר לה את שיניה, אבל לא מצאנו כי הדבר השפיע על רצונה הטוב והחופשי של המתלוננת, לקיים עם הנאשם את יחסי המין”.

אבל כאשר חוקרי המשטרה “מחלקים לחשוד אי אלה ‘כאפות’, ואפילו שוברים לו כמה שיניים” – זה בסדר גמור.

קראו את המאמר שכתבתי בקשר לכך: מדוע השופטים אוהבים כל כך את המלכה.

לא להאמין.

ועל תרומתה של מערכת המשפט לתרבות השקר

במקרים שציינו לעיל, פרשות עיזאת נאפסו, כנופיית מע”צ, עמוס ברנס ואחרות, שהן, כאמור, רק מעט-קט מהפרשות אשר הגיעו לידיעת הציבור, היו לא רק חקירות בעינויים, אלא גם שקרים של החוקרים, אבל השופטים תמיד “האמינו” לחוקרים.

נו בטח, הם הרי “שופטים מקצועיים”, אשר אינם פוזלים אל משאלי דעת-הקהל, ואין להם אלא החוק, ואין להם אלא מה שעיניהם רואות … ראו: שפיטה “מקצועית”, או שפיטה על פי תחושות-בטן?.

לא להאמין.

תרומתו של לנדוי משה להכשרת השרצים

לנדוי משה היה נשיא ביהמ”ש העליון בדימוס, ובזכות מעמדו זה הוא מונה כיו”ר ועדת לנדוי לעניין השב”כ, כך שכל הנאמר עליה יכול בהחלט להיות מיוחס למערכת המשפט, אשר לנדוי היה בשר-מבשרה, והיא – בשר מבשרו.

ועדת לנדוי זו אישרה לחוקרי השב”כ להפעיל על נחקרים “לחץ פיזי מתון”.

כמה מקורי, כמה יצירתי.

מעניין מה היינו אומרים אם, למשל, איזו ועדת חקירה סורית, בראשות גנראל בשם מוסה אל-לנדאווי הייתה מכשירה לחץ פיזי “מתון” כזה.

משטרה ישראל והשב”כ הינה גופי-חקירה אשר מטרתם, בין השאר, לאסוף ראיות המאפשרות להעמיד לדין חשודים בעבירות פליליות, אבל ישנן גם חקירות שמטרתן היא לאתר “פצצות מתקתקות”.

סביר להניח שהכשרת הלחץ הפיזי ה”מתון” הייתה רק לעניין הפצצות ה”מתקתקות”, אבל תמיד אפשר לומר שעינוי הנחקרים בא לאתר פצצות כאלה, אבל בסוף להשתמש בהן להכשרת ראיות מפלילות.

וכאשר הלחצים הפיזיים מכשירים חקירות פליליות “רגילות” במרתפי השב”כ, אין שום סיבה שהם לא יחלחלו באופן דומה גם לחקירות ה”רגילות”.

זה מה שנקרא חוק הכלים השלובים.

ואחרון-אחרון: איך מפיקים “שחזורים”?

השחזור שמבצעים חוקרי המשטרה – שתי מטרות עיקריות לו.

המטרה האחת – להשתיק טענות של הוצאת הודאות באמצעים לא כשרים: אם השחזור (מוקלט ומצולם) נעשה מרצונו הטוב והחופשי של החשוד, הרי זה אומר שאפילו אם ההודעה המקורית לא הייתה מרצונו הטוב והחופשי, הרי שבזמן השחזור, משחלפו האיומים והלחצים, ההודעה החדשה “מכשירה” את ההודעה הקודמת.

והמטרה השנייה – ליצור את ה”סיוע” הדרוש להודעה המקורית. כך, למשל, אם החשוד מביא את החוקרים למקום הפשע, הידוע רק לו ולא לכל אדם שלא היה מעורב בפשע – הרי זה סיוע להודעתו בחקירה.

זה מה שקרוי, כידוע, “פרטים מוכמנים”.

הבעייה היא שכשם שאפשר להוציא מחשוד הודעה במעשים שלא היו ולא נבראו, כך גם אפשר להפיק שחזורים הזויים לא פחות.

כאשר החוקרים להוטים “לסגור תיק”, והחשוד רוצה לרצות אותם (אולי כדי שיניחו לו לנפשו), קל מאוד להשתיל לתת תודעתו של החשוד כל פרט “מוכמן”, וקל מאוד להנחות אותו בעת השחזור לעשות את כל מה שהחוקרים רוצים שהוא יעשה. ראינו את זה גם בשחזור של זדורוב, כאשר הוא מוליך את החוקרים למקום אחר, והם “מדריכים” אותו לאן שהם רוצים שהוא יילך.

כשם שההיסטוריה של המשפטים הפליליים, בישראל ובעמים מלאה מקרים של “הודאות” בדברים שלא היו ולא נבראו, כך היא מלאה גם “שחזורים” שבינם לבין האמת אין – ולא כלום.

על משקלו של הסיוע הדרוש להודאת הנאשם בחקירה

בימים עברו נדרש סיוע ממשי להודאת הנאשם במשטרה, וזאת מתוך הנחה שעל ההודאות שגובה המשטרה אי אפשר לסמוך לחלוטין. במהלך השנים ירד משקלו של הסיוע הנדרש לגדר “דבר מה” שמשקלו “קל כנוצה”.

נו, ואם אנחנו מצהירים מהמקפצה שדי לנו במשהו “קל כנוצה”, קל מאוד להידרדר לסיוע אשר משקלו הוא לכל היותר אפס. ראינו גם ראינו את זה בתיק זדורוב.

גם את הנושא הזה יש הסדיר בחקיקה.

הלהיטות לסגור תיקים, מול חקר-האמת

קחו, למשל, תיק תעבורה מצוי, בו התביעה מגישה את ראיותיה, ומכריזה “אלה עדי”. תמה פרשת התביעה, הסניגור מודיע שאין לו פרשת הגנה (דהיינו שלא יעיד את הנאשם, ולא יביא עדים וראיות נוספים), וההליך עובר לשלב הסיכומים.

התובע: אבקש להרשיע את הנאשם, הראיות התביעה מוצקות, אמינות, בלה-בלה-בלה.

הסניגור: אבקש לזכות את מרשי. חברי המלומד לא הביא כל ראייה ל… (מציין פרט כלשהו החסר בראיות התביעה).

בשלב הזה התובע מבין שהוא כשל, והוא מבקש מיקצה-שיפורים. כך זה מתנהל:

התובע: אני מבקש לחזור מהכרזת “אלה עדי”, ולדחות את המשך המשפט למועד אחר, כדי שנוכל להיערך בהתאם. פרשת התביעה מתחילה שוב.

הסניגור: אני מתנגד, בית המשפט אינו תחנת ניסיונות.

אבל זה לא עוזר, השופט מקשקש משהו על “חקר האמת”, ונותן לתובע את מבוקשו.

בישיבה הבאה מביא התובע את הראיות שליקט בינתיים, ומכריז שוב “אלה עדי”, אבל הריטואל חוזר על עצמו: הסניגור שוב מבקש לזכות את מרשו, והתובע מבין ששוב הוא פישל, ואומר רגע-רגע, חקר האמת … אני מבקש לחזור בי מהכרזת “אלה עדי”.

הסניגור: אני מתנגד. אם כבר מדברים על “חקר האמת”, אני מבקש לחקור את האמת – מדוע התביעה, באופן שיטתי, מתנהלת כך.

ושוב זה לא עוזר, ובישיבה הבאה פרשת התביעה מתחילה פעם שלישית.

ומכאן לפרשת זדורוב: האם חקר-האמת באמת “מזיז” לכם, חוקרים ופרקליטים? לא מיניה ולא מקצתיה.

אם חקר האמת היה חשוב לכם, הייתם הופכים כל אבן, ממצים עד-תום את כל כיווני ותת-כיווני החקירה האפשריים.

הייתם צריכים לתשאל את כל התלמידים שהיו באותו היום בבית הספר.

הייתם צריכים לתת את הדעת לכל השאלות שכיום מועלות בקבוצות האינטרנט, ואתם הייתם צריכים לחשוב עליהן בזמן אמת.

ובמקום לעשות את כל הדברים האלה, רצתם לתקשורת, על סמך ה”הודאה” של זדורוב, ובכך כבלתם את עצמכם אל זדורוב באזיקים שכל שוטר מחזיק בחגורתו.

ועכשיו, במקום לאכול את עצמכם על שפספסתם את החקירה, אולי לעולמים, ועל כך שנתתם לרוצח להלך חופשי – ולהמשיך לרצוח – ותחת זאת הכנסתם לכלא, לשנים רבות, אדם חף מפשע (אתם תגידו “אולי” … טוב, ניחא) – במקום לאכול את עצמכם ולבקש סליחה, כל יום כיפור, מהאיש שהושבתם בכלא, ממשפחת ראדה, אשר לעולם לא תדע מנוח, ומכל העם בציון אשר ממשיך להיות נתון בסיכון בגלל שהרוצח ממשיך להלך חופשי, אתם מתחפרים באגו שלכם – זה מה שחשוב לכם.

והאמינו לי, אני מבין דבר או שניים בענייני אגו – גם לי יש אחד כזה בפאוצ’ס, והוא נפוח בהרבה מזה שלכם – אבל האגו שלי הוא לטובת הכלל, והאגו שלכם הוא לטובת התחת שלכם.

כשר המשפטים וזכויות האזרח – מה אעשה כדי להדביר את הרעות-החולות האלה

תרופה ראשונה: החובה למצות את כל כיווני החקירה

כדבר ראשון אני אקבע בחקיקה כי הימנעותם של המשטרה וגופי החקירה האחרים מלמצות את כל כיווני החקירה האפשריים, תביא אוטומטית לזיכוי הנאשם. לעניין הזה לא תהייה לתביעה שום הנחה, ושום דחייה למיקצי שיפורים.

בקשר לכך, לשופטים לא יהיה שום שיקול-דעת. לא יהיה שום פתח ל”אמנם צודק הסניגור המלומד בטענה שלא מוצו כל כיווני החקירה, אולם, בנסיבות העניין, ובשים לב לחומרת העבירה, לא מצאנו שנגרם לנאשם עיוות-דין של ממש”… שיקול דעת כזה משאיר לשופטים פתח רחב ביותר, רחב מדי, לשרירות-הלב, וכו’, וכו’.

ואם עדיין לא ברורה כוונתי, ההוראה הזאת תחול רטרואקטיבית, “עד דור עשירי, עד עולם”, תשמש עילה למשפט חוזר, בנוסף לכל עילה אחרת, והמדינה תפצה את כל מי שישב במאסר, או נענש בכל דרך אחר.

לא, זה לא יביא לזיכוי המוני של פושעים, משום שביום שהחוק הזה ייכנס לתוקפו, המשטרה תתחיל לעבוד כמו שצריך – לתפארת מדינת ישראל.

תרופה שנייה: דוקטרינת “הפרי המורעל”

תונהג דוקטרינת “הפרי המורעל”, וכן תיקבענה נורמות מחמירות ביותר לגבי המותר והאסור בחקירת חשודים ובשחזורים.

חריגה כאמור תביא גם היא לזיכוי אוטומטי של הנאשם, והחוקרים שחרגו מהמותר יילכו לכלא, לחודשים ושנים – הכל בהתאם לחומרת העבירה בה מדובר.

כך, למשל, אם החוקרים בתיק רצח חרגו מהמותר – הנאשם יזוכה, והחוקרים יילכו למאסר עולם.

שהמשטרה תלמד לעבוד, ואם ארה”ב יכולה לחיות עם תורת “הפרי המורעל” – גם אנחנו יכולים.

תרופה שלישית: סיוע ממשי ובלתי תלוי בהודאת הנאשם

חסל סדר סיוע להודאת הנאשם, שמשקלו “קל כנוצה”, והתביעה תידרש להביא סיוע ממשי, שאינו תלוי בהודאה עצמה.

תרופה רביעית: שיטת המושבעים

על שיטת המושבעים כבר דיברתי בעבר. כפי שהסברתי, למושבעים אין אגו, אין להם אינטרס להגן, לא על עצמם ולא על “מערכת” כלשהי.

בנוסף לכך, בשיטת המושבעים המימשק בין הקביעות המשפטיות לבין הקביעות העובדתיות הוא גלוי ושקוף, ואי אפשר להחביאו במרחב התוך-גולגולתי של השופט, בין שתי אזניו.

תרופה חמישית: הפוליגרף המושמץ

אני מכיר את כל התיאוריות בדבר מגבלותיו של הפוליגרף, ואני לא בא להתווכח איתן, או לחלוק עליהן, אלא רק להצביע על יתרונותיו ביחס לאלטרנטיבה הקיימת כיום: התרשמותם של השופטים מהתנהגותם של העדים העומדים על הדוכן.

האחד – לפוליגרף אין אינטרס ואין אגו.

השני – הפוליגרף בוחן פרמטרים פיסיולוגיים “מדידים” מדעית בהתנהגותו של העד, ואילו ה”התרשמות” של השופט היא התרשמות בלבד.

והשלישי – את ממצאיו של הפוליגרף אפשר לבקר, ואילו את ה”אני מאמין” אי אפשר לבקר, משום שהעדים לא חוזרים ומעידים בפני ערכאות הערעור, וממילא לשופטי הערעור אין ממה “להתרשם”.

ובמלים אחרות: כמה שהפוליגרף “לא אמין”, השופטים אמינים עוד פחת – הרבה הרבה פחות.

מעבר לכך, בדיקת הפוליגרף תיעשה רק על פי בקשתו של הנאשם, וממצאיה יפעלו רק לטובת הנאשם – לא לרעתו, כך שלעולם לא יהיה חשש להרשעות-חינם בגלל הפוליגרף.

תרופה שישית: הרשעה פה אחד בלבד

בעניין הזה אני לא מקורי, ולא מחדש דבר, ואני מקווה שכאשר אגיע ללשכת שר המשפטים (וזכויות האזרח, לא לשכוח!), הנושא הזה כבר יוגשם.

כמובן שאם תונהג שיטת המושבעים, התרופה הזאת תתייתר (אבל גם אז יישאר הצורך להחליט אם, ומתי, יהיה צורך בהרשעה פה-אחד, או ברוב כזה או אחר).

עכשיו תגידו “פופוליזם” … כמה מקורי!

קל מאוד לתקוף רפורמות כאלה בטענה שהן “פופוליזם” ואפילו “פופוליזם זול”, למרות ובגלל שזה בהחלט לא זול.

בוודאי שרפורמות כאלה עולות כסף, וטענות ה”פופוליזם” מושתתות לרוב (פעמים רבות הן דמגוגיה-בעלמא, אשר לא מושתתת על שום דבר) על כך שההצעות האלה פוזלות אל ה-populi, ולא עונות לשאלה מאיכן יבוא התקציב עבור ה”לחם להמונים”.

אז אני “יגיד” לכם מאיפה יבוא הכסף, אבל לפני כן – הקדמה קטנה.

משפט וצדק הם צורך חיוני לכל אדם, ובמיוחד ליהודים, אשר, לפי מה שמחדירים לנו לראש, הם אחוזי “יצר ההתדיינות”. בוודאי שאנחנו צורכים הליכים יותר מאשר היפנים, אבל זה מה שאנחנו, ואין לנו כל כוונה להשתנות – לא בשבועות הקרובים ולא בכלל.

על כך הלא נאמר צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה.

ואם המשפט והצדק הם צורך חיוני לכל אדם, הם צורך חיוני גם לציבור בכללותו – כמו הביטחון, החינוך, הבריאות, וכמו משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל.

השאלה היא מאיפה ניקח את הכסף, והתשובה, כרגיל, נחלקת לשניים: קיצוץ בתקציבים אחרים, או העלאת מיסים. כיוון שלהעלאת-מסים ישנן השלכות-רוחב מעבר לצד הכנסות המדינה, וכיוון שלי, בתור שר המשפטים וזכויות האזרח, אין כל יתרון על פני אחרים, אשאיר זאת למערכת הפוליטית, שם אביע את דעתי, והרוב יכריע.

באשר לקיצוצים:

אין לי שום בעייה עם גריעה של מטוס קרב אחד מהסד”כ של חיל האוויר, או עשרה טנקים מהסד”כ של השריון, ועם קיצוץ 5% משעות הטיסה ושעות המנוע של הטנקים, וכן אין לי שום בעייה עם קיצוץ “רוחבי” ב תקציביהם של כל משרדי הממשלה.

לא, אני לא מציע “פגיעה בקיים” אלא מעין “חישוב רטרואקטיבי” לטובת דברים שהיו צריכים להיות מלכתחילה ממוסדים ומתוקצבים – ואיש לא חשב עליהם, עד שקמתי, אני הקטן והעני-ממעש.

ואם אנו על מגרש “החטא ועונשו”, הרי כמה רעיונות לחסכון בתחום הזה:

· המרה אוטומטית לעבודות-שירות של כל מאסר (או יתרת-מאסר) של שנה או פחות;

· קיצוץ רוחבי של כל המאסרים נניח ב-5%. אם, למשל, נאשם ברצח שעונשו נקצב ל-30 שנה, ולאחר ניכוי השליש יישארו לו 20 שנה – שום אסון לא יקרה אם יקצצו לו שנה אחת מהמאסר הנותר. להגיד שזה “יעודד את הפשיעה” – שטויות רבות כבר שמעתי, וזו תתווסף עליהן.

· ייאסר על השופטים לנפח את פסקי הדין שלהם באמירות-אגב, אשר לפעמים תופסות כמעט 100% ממשאבי הזמן שהציבור מעמיד לשופטים, ומשלם להם משכורות מהגבוהות במשק הציבורי (שיטת המושבעים בכלל תחסוך את הצורך בכתיבת פסקי-דין).

ואלה רק דוגמאות.

תשובה לטענות בדבר “פגיעה באמון הציבור בשופטים”

אני כבר מכיר בעל-פה את הטענות על ה”פגיעה באמון הציבור בשופטים”, הנזרקות לחלל ללא אבחנה. לאחרונה שמענו אותה בקשר לדרישה להרשעה פה-אחד.

ראשית, אומר כי אמון הציבור בשופטיו אינו מטרה בפני עצמה, ואם השופטים איבדו (וממשיכים לאבד) את אמון הציבור – הם הרוויחו את זה ביושר, ו”אין להם להלין אלא על עצמם” (ביטוי שהם אוהבים לומר על אחרים בלבד).

ושנית, לשופטים שלנו כבר אין מה לאבד.

אבל גם לגופו של עניין לא נראה לי שהרפורמות שאני מציע עשויות לפגוע באמון הציבור בשופטיו – לדעתי ההיפך הוא הנכון.

ראשית – ההצעות והרעיונות שאני מעלה כאן מבוססים על ההנחה שגם השופטים הישרים וההגונים ביותר עלולים לטעות. האם ישנו שופט אחד אשר יחלוק על כך?

שנית – אימוץ ההצעות שלי יחסוך מהשופטים בושות וביזיונות כמו שהם חוטפים עכשיו בפרשת רומן זדורוב, ובעבר גם פרשות עיזאת נאפסו, כנופיית מע”צ, עמוס ברנס, סלימאן אל-עביד, רצח דני כץ ואחרות: בעוד שהציבור מייחס לשופטים לא רק סתם “טעויות”, אלא עיוותי-דין שלא בתום-לב, עוולות הנובעות ממניעים פסולים, וכו’, אם הפסיקה השגוייה תינתן ע”י חבר-מושבעים, הציבור יראה אותה כטעות-אנוש בתום לב, טעות של אנשים שאין להם כל אינטרס, אנשים אשר באו מאחרי הצאן והמחרשה, ושמה ישובון עם רדת יום.

מאבקם של השופטים לשמור על חלקת-אלוהים הקטנה שלהם אינו אלא מאבק-אגו אשר לא תורם כהוא-זה לאמון הציבור בהם, והרגוני הרוג, אבל נפלא מבינתי לשם מה השופטים להוטים לשמש שק-החבטות של הציבור, כאשר הם יכולים להעביר למושבעים את האחריות לעיוותי הדין, ולרחוץ בניקיון-כפיהם.

ותרשו לי הפעם להיות בוטה: לדעתי הענייה הם זקוקים לאחריות הזאת כמו קוץ בתחת.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, תold post

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל