על הצורך בביקורת על הפרקליטות, בעקבות דוח גולדברג (2): על שי ניצן השקרן כמנהל כושל


על הצורך בביקורת על הפרקליטות, בעקבות דוח גולדברג (2): על שי ניצן השקרן כמנהל כושל



שמחה ניר, עו”ד
15.10.2015 21:09


כשלים אצלי? רק דברים חריגים, נדירים!

כשלים אצלי? רק דברים חריגים, נדירים!


פרקליט המדינה לא מכיר באפשרות שיקרו בממלכתו אלא רק “דברים חריגים, נדירים” *** במקום להודות לבורא עולם על שנתן לו, בחינם, מנגנון-ביקורת שהוא “עדיף על לא-כלום” – הוא רב עם הילה גרסטל, כמו ילד קטן *** שי ניצן, הכישלון כבר כאן!





על הצורך בביקורת על הפרקליטות,
בעקבות דוח גולדברג (2): על שי ניצן השקרן כמנהל כושל


פרקליט המדינה לא מכיר
באפשרות שיקרו בממלכתו אלא רק “דברים חריגים, נדירים” *** במקום להודות
לבורא עולם על שנתן לו, בחינם, מנגנון-ביקורת שהוא “עדיף על לא-כלום” –
הוא רב עם הילה גרסטל, כמו ילד קטן *** שי ניצן, הכישלון כבר כאן!


שמחה ניר, עו”ד


הצטרפו לקבוצת הפייסבוק


“נציב
תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”


בן 75
שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!


“לייק”
לדף הפייסבוק עו”ד
שמחה ניר – שר המשפטים הבא


המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים


ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים


מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת
“שק בתחת”?


בג”ץ
8743/14, שמחה ניר,
עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן


הקדמה: עצמאות
השופטים, למשל (ולשנינה)


הפרקליטים בשרות המדינה לא רוצים שתהייה עליהם ביקורת אישית, פרסונלית,
“פרטנית” – יו ניים איט. הם טועמים שזה יפגע בעצמאותם ובשיקול דעתם
המקצועי, וככל שהם ייטיבו לעשות במילוי תפקידם (“אנחנו לא מחלקים פרחים,
אנחנו מחלקים כתבי אישום”), כן תרבינה התלונות עליהם, והם ייאלצו להקדיש את
כל זמנם להתגוננות מפני התלונות, במקום לייחדו למלאכת הקודש.


גם השופטים מתנגדים לביקורת אישית עליהם. הם התנגדו למוסד נציב תלונות
הציבור על שופטים (נתל”ש) והקימו קול זעקה עד שמי מרום כאשר עלתה על הפרק
הרחבת סמכויותיו של הנתל”ש.


הם גם מתנגדים למשוב השופטים של לשכת עורכי הדין, באותו
התירוץ (חסר השחר): הם טוענים שהמשוב יכניס אותם ל”תחרות יופי”, ושכל מי
שיפסיד במשפט ייתן להם ניקוד נמוך.


ובמלים אחרות: היותם נתונים לביקורת של אחרים פוגעת ב”עצמאותם
המקצועית”…


מדוע אני מעלה את הנושא הזה? משום שנושאי-הדגל של “עצמאות הרשות
השופטת” (נשיאי ביהמ”ש העליון ומנהלי בתיהמ”ש לדורותיהם) בועטים
ברגל גסה בעצמאותה של הרשות השופטת, ונושאים את שמה לשווא!


מדוע הם מנהלים רישום על ה”הספק” של כל שופט ושופט, מדוע הם –
כחלק מהרשות המבצעת – לוחצים על השופטים להציג הספק כמותי, מדוע הם מביישים שופטים
העושים מלאכתם נאמנה, בגלל שהם לא רצים אחרי הכמות, ומדוע הם הביאו שופט כזה
לידי התאבדות, במקום לתת לו פחות תיקים?!


אכן, ישנן בציבור טענות על סחבת, אבל במקום שהם יוסיפו שופטים, הם
מתבכיינים על האוצר, ונוגשים בשופטים שיעשו מלאכתם רמייה.


לשר המשפטים, כידוע, ישנה הסמכות הבלעדית לקבוע את מספר השופטים
בבתיהמ”ש המחוזיים ובבתימ”ש השלום, והוא לא צריך לשם כך את הסכמת
האוצר – כך קבעה הכנסת, בחוק בתי המשפט.


מדוע הכנסת קבעה ששר המשפטים אינו זקוק להסכמת האוצר להוספת שופטים? משום
שהתלות באוצר פוגעת בעצמאותה של מערכת המשפט, ושר המשפטים הוא האחראי לכך שהמערכת
תקבל את כל הדרוש לה על מנת שתוכל “לשפוט את העם משפט-צדק” – בלי תלות
ברשות המבצעת.


על שולחנה של מנהלת-העל של מערכת המשפט, מרים-כלענה נאור מונחות עדיין
פניותי אל קודמיה-בתפקיד, דורית
W ביניש ואשר-יגורתי גרוניס, בהן הזמנתי אותם
לפנות אל שרי המשפטים, יעקב נאמן-לעצמו וציפי לבני, להפוך להם את כל
השולחנות ולדרוש מהם שיפעילו את סמכותם לפי החוק, אבל כולם מעדיפים להתבכיין על
נערי האוצר, ולכרוע ברך לרגליהם על מנת שיעשו עמם חסד, ויוסיפו להם כמה עצמות
יבשות.


ומה עושה מנהל בתי המשפט, מיכאל (“הקושי הוא היעדר תקנים ולא
היעדר מועמדים
“) שפיצר?


כאשר שרת המשפטים ציפי לבני העבירה אליו את פנייתי לקבוע את מספר
השופטים, כדי שהוא יגיד לה כמה תקנים נחוצים למערכת, השמוק הזה החזיר לה
הצעת-חוק שתבטל את סמכותו הבלעדית של שר המשפטים לקבוע את מספר השופטים!


ושרת המשפטים – לא להאמין! – אימצה את ההצעה להצר את צעדיה-היא
ולהעביר את סמכותה זו לנערי האוצר, ובכך נתנה אור ירוק לחקיקה שתהייה
בכייה-לדורות.


וכל אלה – ברוב חוצפה וללא שמץ של בושה – תוקעים יתדות מנהליות בגלגלי
השופטים, לוחצים עליהם ל”הספק” כמותי, מביאים אותם לכדי התאבדות – ועוד
מעזים לקשקש על “עצמאות מערכת המשפט”!


וכפי שנראה בהמשך, את ה”ערכים” האלה – פטור מביקורת אישית תוך
נשיאה-לשווא של שם ה”עצמאות” המקצועית – מאמצים גם הפרקליטים בשרות
המדינה.


ביקורת-פנים,
ביקורת חוץ, “יציר כלאיים” – הכל קשקוש!


במאמר
הקודם בסדרה הזאת
התייחסתי לכך שאליעזר גולדברג, בדוח שלו, מותח ביקורת על
הקמת הנבת”ם, שהוקם שלא בהליכי חקיקה, ומגדיר אותו “יצור כלאיים בלתי
מוכר בעולם הביקורת”,
ואמרתי שלא לגמרי אני מסכים איתו, וזה מחזיר אותי
למה שאמרתי עם מינויו
לבחון את הנושא הזה
. אחת מהצעותי העיקריות אמרה כי הפרקליטות זקוקה למנגנון
חזק של ביקורת-פנים, שיהיה כפוף לפרקליט המדינה, למנכ”ל או לשר.


ובהמשך גם פירטתי:


לצורך ביקורת-האיכות של עבודת הפרקליטות יש צורך
במנגנון של ביקורת-פנים שיפעיל פרקליט אחד על כל עשרה או עשרים פרקליטים
ומייצגי המדינה. “ביקורת פנים” היא, מעצם הגדרתה, כלי ניהול מקצועי
בידיהם של מנהלי הארגון עצמו, ולעניין זה לא חל העיקרון שהארגון לא יכול
“לשפוט את עצמו”, משום שהוא משרת את האינטרס של הארגון עצמו, ולמנהלי
הארגון אין שום אינטרס להעלים מעיני עצמם את כשלי הארגון שלהם – אלא בדיוק להיפך.


וגם הקשתי:


האם הגב’ הילה גרסטל אכן רואה את עצמה
כ”מבקרת-איכות” של הפרקליטות? לא ולא. בדוח הפעילות הראשון שלה היא עצמה
אומרת כי הנבת”ם אינו גוף ביקורת פנים.


האם הגב’ גרסטל והנציבות מסוגלים לקיים
ביקורת-פנים ראוייה, לו היא רצתה בכך?


ובהמשך, לאחר פירוט כוח-האדם העומד לרשות הנבת”ם מול מספר המבוקרים
על ידה, עניתי בשאלה רטורית:


והשאלה היא איך יכולים 5 מבקרים לבקר 3417 תובעים
ומייצגים, כאשר הביקורת כוללת לא רק “
טיפול בתלונות פרטניות, תוך ביצוע בירור מעמיק של התלונות ניתוחן
והמלצה על הטיפול בהן”, אלא גם “קיום בדיקה מערכתית יזומה ושיטתית של התנהלות
המערך הכולל של התביעה במדינה
” – אפילו אם “מסמך העקרונות”
היה כולל ביקורת-פנים כהלכתה, ואפילו אם הגב’ גרסטל הייתה רואה את עצמה גם
כמבקרת-הפנים של הפרקליטות.


והוספתי משלי גם תשובה לגמרי לא ריטורית:


אומר רק זאת, כי הביקורת ה”מערכתית” על
125 תובעי התעבורה לבדם צריכה למנות לפחות 5 עד 10 מבקרים, ועליהם יש להוסיף את
כל התשתית הניהולית, לרבות אנשי המינהל.


מה אומר גולדברג על
כך?


בסע’ 55 לדוח אומר גולדברג (ההדגשות במקור):


הדרך הסלולה, לדעתי, היא להקים יחידה נפרדת
ועצמאית
לביקורת הפרקליטות, בראשות מבקר פנים נפרד, שעליה יחולו הוראות חוק
הביקורת הפנימית. יחידה זו תהא בנוסף למערך הביקורת הפנימית הכללית במשרד


ובסע’ 56 הוא מוסיף:


יישום הצעה זו יהיה כרוך בתיקונים המתחייבים בחוק
הביקורת הפנימית … (ראו להלן –ש’ נ’) אשר יקבעו, בין היתר, כי היוהמ”ש הוא
שיהיה “הממונה על המבקר” הפנימי על הפרקליטות, וככזה תכלול סמכותו על פי
חוק הביקורת הפנימית אישור תכנית העבודה השנתית של המבקר.


לו רציתי להתרברב, הייתי אומר שגולדברג אימץ את הצעתי בעניין זה, אבל לא
צריך להיסחף, משום שהעיקרון לפיו הביקורת הפנימית היא כלי ניהולי בידיהם של
מנהלי הארגון
אינו המצאה שלי או של גולדברג, אלא עיקרון בסיסי, עליו אין
עוררין.


חוק הביקורת
הפנימית – עו”ד חזון למועד!


כאמור לעיל, גולדברג מציע להכיל על הפרקליטות את חוק הביקורת הפנימית,
וזאת “בנוסף למערך הביקורת הפנימית הכללית במשרד”.


חוק הביקורת הפנימית בא להבטיח שבגופים ציבוריים (משרדי הממשלה וגופים
רבים אחרים שהוגדרו כך) תתקיים ביקורת-פנים עצמאית, שלא תהייה כפופה למנהלי הגופים
האלה, ועצמאותה תהייה ערובה לקיום האינטרס הציבורי – כאשר מעל הביקורת הזאת נמצאת
ביקורת המדינה, שהיא “חיצונית” למהדרין.


אבל הביקורת ה”פנימית” הזאת – שעל חיונית אין החולק – היא לא
ממש “פנימית” במובן ה”קלאסי”, דהיינו כלי-עזר ניהולי בידי
המנהל,
ואכן, גם גולדברג עצמו מציין במפורש כי הביקורת ה”פנימית”
הזאת תהייה “בנוסף למערך הביקורת הפנימית הכללית במשרד” (ההדגשה
במקור).


מנהל טוב, הרוצה להצליח, לא צריך לחכות עד שיכפו עליו בחוק את הביקורת
שנועדה להבטיח את האינטרס הציבורי.


מנהל טוב, הרוצה להצליח, צריך לכונן ביקורת פנימית, שנועדה להבטיח את
האינטרס של הגוף אותו הוא מנהל, ואת האינטרס שלו להצליח.


מנהל כזה מבין בעצמו שהוא צריך ביקורת עצמאית, אובייקטיבית ואמיצה, שלא
תכוון לדעתו של ה”בוס”, ולא תנסה לשאת חן מלפניו.


מה יש לנו במשרד
המשפטים, ומה אין לנו?


במשרד המשפטים ישנו מבקר-פנים, אשר, בדומה למבקר המדינה, הוא חובש שני
כובעים: כובע המבקר את פעילות המשרד, וכובע מברר תלונות מהציבור. זהו
“מערך הביקורת הפנימית הכללית במשרד”, אליו התייחס גולדברג בסע’ 55 לדוח
שלו (ראו לעיל).


מה שעושה המבקר הזה כובעו כמברר התלונות אנחנו יודעים, כי הוא מפרסם
דוחות שנתיים על כך, באתר משרד המשפטים.


מה הוא עושה בכובעו כמבקר – אנחנו לא יודעים כי אין על כך שום דיווח –
לא באתר המשרד, ולא בכלל.


מטרתה של ביקורת-הפנים ה”קלאסית”, המשמשת את המנהל ככלי-עזר
ניהולי, היא – בין השאר – להביא לכך שהביקורת החיצונית, המוסדרת על פי חוק
ביקורת הפנים, תחטט ותחטט, ולא תמצא דבר, זולת מערכת המנוהלת לתפארה, לתפארת מדינת
ישראל.


והנה, לפי המצב היום אין במשרד המשפטים לא ביקורת-פנים וולונטארית, לא
ביקורת-פנים ע”י הנבת”ם (היא עצמה אומרת שהיא לא עוסקת בביקורת-פנים),
לא ביקורת-פנים ע”י מבקר המשרד, ולא ביקורת “פנימית חיצונית”
המוסדרת על פי החוק.


ואם במשרד המשפטים אין אף אחת מהביקורות מאלה, פשיטא שגם על הפרקליטות
אין כל ביקורת.


שי ניצן השקרן מוצא
שלל רב


על ההמלצה הזאת של גולדברג קפץ פרקליט המדינה כמוצא שלל רב: גולדברג
מאשר כי הנבת”ם פועלת ללא בסיס חוקי!


אכן, זה נכון (וגם לא ממש רלוואנטי, כי כדי להקים מנגנון ביקורת בתוך
הארגון אין צורך בשום “בסיס חוקי”), אבל לפני שניגע בעניין הביקורת
ה”פרטנית” (זה במאמר הבא), ניגע בעניין ביקורת הפנים.


כפי
שכבר הראיתי, וגם הסברתי
(ותימצתתי לעיל), הנבת”ם הילה גרסטל עצמה
אינה מתיימרת להיות מבקרת-הפנים של הפרקליטות, ואף מודה כי הנבת”ם אינו
גוף ביקורת פנים,
וגם אילו רצתה, המנגנון העומד לרשותה רחוק שנות-אור מלאפשר
ביקורת-פנים ראוייה.


במאמר
הקודם בסדרה הזאת
התייחסתי לכך שאליעזר גולדברג, בדוח שלו, מותח ביקורת על
הקמת הנבת”ם, שהוקם שלא בהליכי חקיקה, ומגדיר אותו “יצור כלאיים בלתי
מוכר בעולם הביקורת”,
וגם ממליץ להקים יחידה נפרדת ועצמאית (הדגשה
במקור) לביקורת הפרקליטות, בראשות מבקר פנים נפרד, שעליה יחולו הוראות חוק הביקורת
הפנימית, ומחווה דעתו כי יישום הצעה זו יהיה כרוך בתיקונים המתחייבים בחוק הביקורת
הפנימית, אשר יקבעו, בין היתר, כי היוהמ”ש הוא שיהיה “הממונה על
המבקר” הפנימי על הפרקליטות, וככזה תכלול סמכותו על פי חוק הביקורת הפנימית
אישור תכנית העבודה השנתית של המבקר.


השאלה היא מה לעשות עד שיתוקן החוק, עד שתקום “ועדת יישום”, עד
שתקום “ועדת איתור”, עד שוועדת טירקל תאשר את הבחירה ועד
שמבקר-הפנים ייכנס לתפקידו וילמד את העבודה (שנתיים לפחות – תזכרו שאמרתי לכם!): האם
יכול ארגון ממשלתי המונה 3417 “עובדי-קו”, ועוד מאות או אלפי אנשי מנהלה
להתנהל שנתיים נוספות בלי ביקורת-פנים?


אז ניצחת בקרב, אדון ניצן, והבסת את הילה גרסטל, אהובת-נפשך, והיא עכשיו
על הקרשים, מתבוססת בדמה, וניצחת בכך שגולדברג אמר שאתם (הוא אמר היועץ
המשפטי לממשלה, אבל פרקליט המדינה הוא יד-ימינו) תהיו הממונים על הביקורת
הפנימית, ואתם תקבעו לה את תכנית העבודה.


יופי, אדון ניצן!


שי ניצן, מה עשיתם –
מה עשית אתה – להדברת הכשלים?


כמקובל על הכל – וגם עליך ניצן השקרן, גם על אליעזר גולדברג, וגם עלי,
העני-ממעש – הביקורת הפנימית היא כלי ניהול בידי מנהלי הארגון, וממילא ארגון
ללא ביקורת-פנים הוא רכב עם מנוע, עם הגה (אולי), אבל בלי לוח המחוונים: בלי מד
מהירות, בלי מד טמפרטורת המים והשמן, בלי מד לחץ השמן, בלי מדי לחץ האוויר בצמיגים
ובמיכלי האוויר המשרתים את הבלמים, וכו’, וכו’.


ובלי נורות אזהרה וזמזמי אזהרה אשר תפקידם להפנות את תשומת ליבו של הנהג
לכך שישנם פרמטרים מדידים המצריכים תשומת-לב.


ואני, הקטן, אשאל שאלת-תם: אדון ניצן, הפרקליטות קיימת כבר למעלה מ-67
שנים – איפה הייתם עד עכשיו? מה מנע מכם, כל השנים, להקצות, נניח, חמישה אחוז מכוח-האדם
שלכם לצורך ביקורת-פנים?!


“הקימונו ועדה”


באפריל 2012, המליץ “צוות השמונה” – צוות עליו הוטל לבחון את
“אפשרות היישום של הקמת נציבות תלונות על הפרקליטות”, והוא מנה ארבעה
משנים ליועץ המשפטי וארבעה משנים לפרקליט המדינה (ראו דוח גולדברג, סע’ 5 ו-7 עד
9).


כיוון שבאותה העת שי ניצן היה אחד מארבעת המשנים לפרקליט המדינה, הסבירות
שהוא היה חבר בצוות הזה היא 100%, ומיד אתייחס לכך.


בחודש אפריל 2012 הגיש הצוות הזה את המלצותיו, אשר כללו המלצה “לעצב
מנגנון ייעודי שיעסוק בבקרה מערכתית יזומה וסדירה על מערך הפרקליטות והתביעה, מבלי
לגרוע מהמנגנונים הקיימים”.


מן הראוי לציין כי צוות השמונה נחלק באשר ל”אופן היישום” של
ההמלצה, והוצעו על ידו שני “מודלים” לכך, אולם הצוות מאוחר בדיעה כי: “יישומם
של שני המודלים אינו מחייב תיקוני חקיקה”.


יופי, צוות השמונה! יופי, כי אני מסכים למסקנה הזאת בלב-ונפש, ואת זה אני
אומר כל הזמן: כדי להקים מנגנון כזה אין צורך בחקיקה, ואין צורך בתקציבים – יש
צורך במינימום-שבמינימום של תבונת מנהל מתחיל.


וזה מחזיר אותי אל השאלה שהשגתי לעיל: איפה הייתה הפרקליטות במשך 63
השנים מאז היווסדה ועד להקמתו של צוות השמונה, ובמשך 64 השנים עד שהצוות הזה הגיש
את המלצותיו?


אז אני “תיקף יגיד לכם”: כעולה מסע’ 6 לדוח גולדברג, “קדמו
למינוי צוות השמונה שתי הצעות חוק פרטיות” (יש שם בעייה, כי לפי התאריכים
שהוא נותן, הצעות החוק היו מאוחרות יותר, אבל מי שם לב לקטנות), וכאשר הממשלה רוצה
להדוף הצעות חוק פרטיות, מה פשוט מלומר רגע-רגע, הקימונו ועדה שתבחן את הנושא?


אז היוהמ”ש הקים ועדה, סליחה “צוות”, שהגיש המלצות,
והח”כים שהציעו את הצעותיהם כבר גרפו את הכותרות שלהם, ובאו בחירות,
וציפי  ויהודה הקימו את הנבת”ם, ושוב
בחירות, והפרקליטים עושים מהומות, ואיילת מקימה ועדת-יחיד-גולדברג, אשר מגישה את
המלצותיה, והפרקליטים המטומטמים חוגגים, ואיילת ויהודה גם הם חוגגים, והפרקליטים
“שוקלים” הליכה לבג”ץ, כי הרי גולדברג קבע שהנבת”ם פועלת ללא
בסיס חוקי …


ההמשך ברור: הפרקליטות תבוא לבג”ץ ותגיד רגע-רגע, אנחנו מכינים
הצעת חוק בנושא …


כך חלפו-עברו להן ארבע-חמש שנים, וזה עדיין לא הכל, משום שבעקבות דוח
גולדברג בא כעת תור “בחינת הדרכים ליישומו“:


לדברי שקד ווינשטיין, “עיקרי ההמלצות העוסקים
באופן ומבנה הביקורת” מקובלים עליהם, “ובכוונתם להנחות את הגורמים המקצועיים
במשרד המשפטים להגיש להם המלצות יישומיות בנדון בהקדם האפשרי”. …


לדברי משרד המשפטים, בכוונת שקד ווינשטיין “להיפגש
כבר השבוע עם פרקליט המדינה ונציגי ארגון פרקליטי המדינה, על-מנת לשמוע את עמדותיהם
בנוגע לאופן הפעולה בו תפעל נציבות הביקורת עד לקבלת החלטות סופיות באשר להמלצות השופט
גולדברג ועד להשלמת הפעולות שיינקטו בעקבות מתן ההמלצות”.


אני מבטיחכם נאמנה: הילה גרסטל לא תפוטר, וגם לא תתפטר, כי זה נוגע לאגו
של איילת שקד, לאגו של יהודה ויינשטיין וגם שלה. היא תנמיך פרופיל, תעסוק בקטנות,
תוריד לאפס את שיעור התלונות המוצדקות, ושקט ישרור בארצנו הקטנטונת, עד שבשנת
2017, אולי 2108 או 2020, מישהו יעורר שוב את הנושא – וחוזר חלילה, ושוב בלי הרף.


תזכרו שאמרתי לכם.


הבה נמשיכה


שאלת-התם באה שלי: אדון ניצן, מה מנע מכם, באפריל 2012, לממש את
המלצות “צוות השמונה” – שמונה על ידכם, לא על ידי! – ולהקים את אותו
“מנגנון ייעודי”, כפי שהוא המליץ?


ואמשיך בשאלת-התם: מה מנע ממך, אדון ניצן, כאשר, בחודש דצמבר 2013, נכנסת
לתפקידך כפרקליט המדינה, לממש את ההמלצות האלה, ששאתה היית שותף להן, זמן קצר קודם
לכן? מה מנע ממך לעשות זאת כאשר הצעתי זאת במכתבי
מיום 15.6.2015
– שגם אתה היית בין נמעניו – ומה מונע לעשות זאת היום, אחרי שגולדברג
עצמו המליץ בדיוק את הדבר הזה – ואתה, כאמור, נאחז בהמלצותיו כמוצא שלל רב?


לא, אדון ניצן, שום דבר לא מנע מכם אי-פעם – לא בימים ההם ולא
בזמן הזה – להקים מנגנון של ביקורת-פנים, מתוך המשאבים שלכם, בלי צורך לא
בחקיקה ולא בהסכמתם של האוצר, האשמים-תמיד
(במקרים רבים גם בצדק) בכל כשלי
האומה, לדורותיהם ולדורותיה.


המסקנה הלא-נעימה: אתם לא רוצים שום ביקורת, גם לא כזאת המנוהלת על
ידכם באופן עצמאי.


התביעה לא מפיקה
לקחים!


לתביעה המשטרתית ולשופטי התעבורה יש מנהג מגונה: מגישים כתבי אישום
בוסריים, מזמינים את הנאשם ל”הקראה” – בה עושים את כל הדברים שבעולם,
פרט ל”הקראת כתב האישום באזני הנאשם” – עושים לו חקירת שתי-וערב (האסורה
על פי החוק), ואחרי שמצליחים להוציא ממנו מה שמצליחים אומרים לו “נדחה
להוכחות” ויוצאים לנהל את החקירה המשטרתית שחובה הייתה להשלימה לפני החתימה
על כתב האישום.


בראשית שנת 1977 יצא לקוח שלי זכאי בתיק תעבורה, אבל לא שופט התעבורה ולא
ביהמ”ש המחוזי, בערעור, מצאו לנכון לזכות אותו בהוצאות. משביקשתי רשות לערער
על כך לביהמ”ש העליון, קבע נשיאו דאז, יואל זוסמן, כי התובע שניהל את
תיק התעבורה נגד הלקוח שלי אמנם נהג ב“רשלנות יוצאת דופן” (כך!),
אבל זו לא סיבה לפסוק הוצאות לטובת הנאשם.


זכרו היטב, כי עוד נחזור לכך: רשלנות יוצאת דופן.


כמעט 18 שנה ניהלתי את המאבק הזה, מתיק לתיק, משופט לשופט, מערכאה
לערכאה, הרשלנות שהייתה “יוצאת דופן” הפכה לדבר-שבשיגרה, לקוחותי
זוכו בזה אחר זה, ופסיקת-הוצאות אין – לתפארת מדינת ישראל, שהפכה רשלנות
יוצאת-דופן לדבר-שבשיגרה.


והנה, בסוף שנת 1994 התהפך הגלגל: לקוח שלי זוכה לאחר חמש ישיבות (!)
בהן ביקשה התביעה דחיות על גבי דחיות כדי להשלים את ראיותיה, שהיו צריכות להיות
מוכנות בידה עוד לפני החתימה על כתב האישום.
שופט התעבורה אשר זיכה את הנאשם
דחה את בקשתי, וביהמ”ש המחוזי (כב’ השופט מ’ לינדנשטראוס) דחה את
ערעורי על הסירוב לפסוק למרשי הוצאות.


שוב ביקשתי רשות ערעור לביהמ”ש העליון, הפעם קיבלתי, ערערתי,
וערעורי נתקבל, ולזכות מרשי נפסקו הוצאות בסך 7,500 ש”ח.


כך ביהמ”ש העליון (השופט גבריאל בך, ההדגשות כולן שלי):


הפרקליטה המלומדת הבהירה, כי הפרוצדורה הנוהגת בתביעות
מסוג זה הינה, שעל סמך התצלום של הרכב במכשירים שבידי משטרת התנועה, אם מצביע הוא לכאורה
על נהיגה במהירות מופרזת, מוגש כתב האישום. אם מודה הנאשם באשמה, הרי מורשע הוא מיד,
ונגזר דינו. רק אם הנאשם אינו מודה באשמה, אזי דואגת התביעה להשגת הוכחות בדבר
כשירות מנגנוני המכשירים שבאמצעותם נקבעה מהירות נסיעתו של הנאשם, וראיות אלה מצורפות
לתיק החקירה ומוגשות לאחר מכן לבית המשפט.


 


בית משפט זה כבר נדרש לבעיתיות שמעוררת פרוצדורה זו.
ברע”פ 111/94 זיוה אורין נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם) אומר הנשיא שמגר:


 


“למען הדרכה עתידית אני מבהיר כי הגשת אישום המסתמך
על תצלום חייבת להתלוות לעולם בהכנת תעודת עובד הציבור (כאמור בסעיף 27א’ לפקודת
התעבורה (נוסח חדש) ותקנה 7 לתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט), התכש”ז-1967)”.



אכן נראה לי, שהפרוצדורה הנוהגת, כפי שתוארה על ידי
התובעת, מעוררת בעיה עקרונית, וכי יש צורך בתיקון המצב. אין זה נוהג תקין, שמוגש
כתב אישום, ומוזמן נאשם לבית משפט על פי אותו כתב אישום, מבלי שקיים בתיק התביעה חומר
ראיות לכאורה, החיוני להשגת הרשעה. הדבר כרוך אולי בפתרון בעיות מעשיות וטכניות, אך
אלה הם קשיים שניתן להתגבר עליהם, ורצוי שהתביעה תיתן דעתה על כך.


האם התביעה למדה את הלקחים? האם הספיקו לה ה”לעולם” של
שמגר, ה
יש צורך בתיקון המצב”
וה”אין זה נוהג תקין” של בך, יחד עם פסיקת-ההוצאות בסך 7,500 ש”ח (חריג
לאותה התקופה) כדי שהיא תיטיב את אורחותיה?


לא רק שהיא לא למדה שום דבר, אלא שברוב חוצפתה באה המדינה לבתיהמ”ש נאחזת
ב”רצוי” שבפסק הדין, וטוענת שאם ביהמ”ש העליון אמר שזה
“רצוי”, סימן שזה לא מחוייב.


בטח שזה לא מחוייב, כי הרי ביהמ”ש נותן לנו אין-ספור דחיות למקצי
שיפורים, ופעם ביובל מחוייב אותנו בהוצאות, גם אז, מבחינת העלות-תועלת לכל תיק,
“בממוצע”, זה עדיין יותר זול לנו.


ישנה רק בעייה אחת עם זה: גם השופט וגם התובע באים יום-יום לעבודה,
ולהם הדחיות לא עולות דבר, ואילו לנאשמים הן עולות בהפסד ימי עבודה, ואם הם
מיוצגים ע”י עו”ד – הרבה יותר.


האם התביעה שיפרה את דרכיה, האם זה בכלל הזיז לה? ראו מיד.


דגימת-אקראי לכשלים
שאינם מזיזים להם את קצה ה…


קחו-למשל, את סיפור ספינת
הדגל הטובעת
:
נהג הואשם בנסיעה במהירות של כ-180 קמ”ש, לא
באוטוסטרדה בה מותרת מהירות 110 קמ”ש, ולא בדרך לא-עירונית בה מותרת מהירות
80 קמ”ש אלא בדרך עירונית בה מותרת מהירות 50 קמ”ש בלבד.


ראש לשכת התביעות עשה בתיק “תרשומת”: לא לעשות שום
עיסקת-טיעון,
אבל התביעה עשתה את כל השגיאות האפשריות והבלתי-אפשריות
(אפילו דבר טריוויאלי כמו הבעלות ברכב היא כשלה ולא הוכיחה), השופט נתן לה
דחיות בשפע לצורך מיקצי השיפורים, אבל זה לא עזר, ובסוף זה נמאס לתביעה, והיא חזרה
בה מהאישום – ספינת-הדגל שאסור לה לטבוע, בוודאי שלא לטבוע בבושת-פנים.


אדון ניצן, האם למדתם את הלקח? לא אתם לא למדתם שום דבר, וגם כיום, כמעט 40 שנה
אחרי שזוסמן ייחס לכם “רשלנות יוצאת דופן”, ואחרי כל האירועים שמניתי
לעיל – שהיו רק “דגימות אקראי” 
למה שמתרחש אצלכם – אתם עדיין ממשיכים בדרככם הרעה, ואני מהמר על כך שאיש
ב”מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות” לא שמע על הסיפור הזה.


שי ניצן, אתה מנהל
כושל!


שי ניצן, זה שאתה שקרן – הכל כבר יודעים, אבל זה לא הכל.


בקריירה שלך במשרד המשפטים מילאת תפקידים ניהוליים גם לפני שנעשית פרקליט
המדינה, אבל אלה היו “קטנים”, ועכשיו, זה שנתיים ימים, אתה מנהל של כל
פרקליטי המדינה – 950 במספר, ועוד כמה מאות מתמחים ואנשי מנהלה.


מה עשית בתפקידי הניהול הקודמים שלך, ומה עשית בשנתיים בהן אתה מכהן
כפרקליט המדינה, כדי למנוע כשלים? לא עשית ולא כלום! נתנו לך בחינם את
הנבת”ם, מנגנון-ביקורת שאמנם אינו לא ביקורת-פנים ולא ביקורת-חוץ, אבל בכל
מקרה הוא עדיף על לא-כלום.


ומה עשית עם המנגנון הזה? במקום להגיד לו שמור על העולם, ילד, כי
אנחנו כבר לא מצליחים,
אתה רב כמו ילד עם הילה גרסטל, בגלל שהיא מוצאת
כמוצדקת תלונה “פרטנית” אחת מתוך מאה, או מאה וחמישים תלונות. ברוב
טמטומך אתה אפילו לא מסוגל להבין כי ה”מחיר” הזה תמורת הביקורת המערכתית
שגרסטל נותנת לך הוא אפס-קצהו של מה שתשלם אם תפיל אותה, ותקבל מבקר
“פרטני” עם שיניים, מתוצרת המחוקק הראשי.


האם אין כשלים בממלכתך? אתה בעצמך מודה שיש (אבל …). כך אמרת בישיבתה
של ועדת החוקה, חוק ומשפט, ביום 10.6.2015:


… אבל יחד עם
זאת צריך לומר שיש גם כשלים. מי שלא עושה לא טועה,
לכן אני בטוח שאפשר ויקרו דברים חריגים, נדירים.
… מה, אני יכול לשים ערבות שכל אחד ואחת מ-950 הפרקליטים
לעולם לא טועה? ברור שלא.


נימת-ההתחסדות הזאת מוכרת לעייפה: להגיד שאני לא טועה? בטח שאני טועה,
אבל …


וה”אבל” שלך הוא “שאפשר ויקרו דברים חריגים, נדירים”,
וזה אומר כי – לשיטתך – כשלים יומיומיים, לא חריגים, אינם אפילו בגדר
ה”אפשר”, וממילא אין צורך בשום ביקורת, כי, כידוע, “מי שלא עושה לא
טועה”, וכיוון שבגדר האפשר ישנם רק דברים “חריגים, נדירים”, הרי
אנחנו כמעט בימות המשיח, ואם תגיע אלינו ביקורת המדינה, אנחנו נצא צדיקים
בדורותינו גם בלי שום מנגנון ביקורת “פנימית”.


שי ניצן, עם קונצפציית-ניהול כזאת, במגזר הפרטי היית עף הבייתה אחרי
חמש דקות – אם בכלל היו נותנים לך לנהל משהו גדול יותר מאשר דרגש לצחצוח נעליים,
בפינת רחוב נידח.


שי ניצן, אתה מנהל כושל, אתה לא מסוגל להכיר באפשרות של כשלים משמעותיים
יומיומיים בממלכתך, אתה לא יודע לנצל את הכלים שעומדים לרשותך, ואתה רב עם מי שבא
לעזור לך, במקום לברך תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת.


שי ניצן, משהו טוב כבר לא ייצא ממך.


שי ניצן, לך הבייתה!


תחזית שמחה ניר


אני יודע שאני מדבר אל כל הקירות שבעולם.


אני יודע שבנושא הביקורת המערכתית על הפרקליטות ושאר מייצגי המדינה
בערכאות לא ישתנה דבר בעשרות השנים הבאות, כשם שלא השתנה דבר בעשרות השנים שחלפו,
והוויכוח יהיה, איך לא, על המנגנון, ולא על אופייה של הביקורת – זו התחזית שלי
לטווח הרחוק.


ובאשר לתחזית לטווח הקרוב יותר: בעוד כארבע שנים, כאשר שי ניצן יסיים
את הקדנציה שלו כפרקליט המדינה, הוא לא יוכל להצביע על שום הישג במניעת הכשלים
בפקליטות המדינה ובשאר הגופים המייצגים את המדינה בערכאות.


אני יודע מה הוא יגיד עם פרישתו:


אנחנו לוחמים בשחיתות בלא-ליאות, אבל יחד עם זאת
צריך להודות שיש גם כשלים. מי שלא עושה לא טועה, לכן אני בטוח שאפשר שקרו בתקופתי,
ואפשר שיקרו גם בעתיד, דברים חריגים, נדירים. … מה, אני יכול לשים ערבות שכל אחד
ואחת מ-950 הפרקליטים לעולם לא טועה? ברור שלא.


תזכרו שאמרתי לכם.


_______


במאמר הבא: טמטום ושמו “לא לביקורת אישית על הפרקליטים”.


______________


למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!


נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)


אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא


דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס







כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר