סנסציה!!! הקלטת-וידיאו – בלתי חוקית! – של דיון בבית המשפט (והשמיים לא נופלים!)
דבר כזה עו”ד לא ראיתם – כנסו-כנסו!!!
שמחה ניר, עו”ד
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
ועיקרן תחילה
הכותרת למאמר הזה אינה מדוייקת. ההקלטה הזאת הייתה בלתי-חוקית אם היא הייתה מתבצעת בישראל, אולם באמריקה – שאני.
לפני שאתם מתחילים לקרוא את המאמר הזה, ראו את סרטון הוידיאו הזה, אשר נעשה ע”י ביהמ”ש עצמו, כדבר שבשיגרה, ובניגוד לכל האימים שמהלכים עלינו המתנגדים להקלטות בישראל, הדבר לא פגע בהתנהלות ההליך, ובוודאי שלא בכבודו של בית המשפט.
האם ההקלטה הזאת (אודיו+וידיאו) פוגעת בכבוד בית המשפט?
ועדת ביניש
ביום 10.12.2000 הקים שר המשפטים דאז, יוסי ביילין, ועדה לבחינת “פתיחת בתי המשפט לתקשורת אלקטרונית”. הוועדה מנתה 12 חברים ויו”רתה הייתה שופטת ביהמ”ש העליון דאז, דורית ביניש.
בכתב המינוי אומר ביילין, בין השאר:
ההחלטה על הקמת הוועדה התקבלה על רקע מחשבות שעלו בנושא והצעת חוק שיזמו חברת הכנסת גלאון ואח’. בעקבות הצעה זו החליטה ועדת השרים לענייני חקיקה לתמוך בהצעה ובלבד שהמציעים ימתינו למסקנותיה של ועדה מטעם משרד המשפטים שתבחן את הנושא.
… הוועדה מתבקשת להגיש את המלצותיה בתוך ששה חודשים.
הוועדה הגישה את המלצותיה בשנת 2004, דהיינו אחרי כ-4 שנים, במקום ששת החודשים, כפי שהתבקשה.
כאחד הנספחים לדוח הוועדה מצורפת אליו הצעת חוק של “חברי הכנסת מטעם ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת”. בראש המציעים עומדת חה”כ זהבה גלאון, אולם היא הוגשה בשנת 2002, דהיינו לאחר מינוייה של הוועדה, וכנראה שזו הצעה חדשה, בעקבות ההצעה שביילין דיבר בה.
מטעמים שאפרט בהמשך, דוח הוועדה והמלצותיה כמעט שאינו רלוואנטי כיום, ובמיוחד אינו רלוואנטי לצורך המאמר הזה. בהקשר זה לא למותר לציין כי אותו דוח נעשה לפני 11 שנים – המון זמן בקצב בו מתפתחת הטכנולוגיה, ובו נפתחת דעתו של הציבור לחידושים – מהסוג הזה, ומכל סוג שהוא (גם הדוח עצמו נזקק לדיעות ונהלים שכבר היו מיושנים בעת דיוני הוועדה).
האם ההקלטה הזאת (אודיו+וידיאו) פוגעת בכבוד בית המשפט?
התמיהה
כתב המינוי מדבר על פתיחת הדיונים “לתקשורת אלקטרונית”, ואני תוהה איך אפשר לרתום את הביצה לפני התרנגולת, ואיך אפשר לדבר על “פתיחה לתקשורת האלקטרונית” לפני שהוסדר עניין הצילום וההקלטה הקולית.
ובמלים אחרות: איך אפשר לפתוח את הדיונים לתקשורת האלקטרונית, אם אי אפשר להקליט אותם.
במאמר הזה אדבר בעיקר על השלב הראשון – הצילום וההקלטה, ועל הפתיחה לתקשורת אדבר גם כן, אבל בקצרה ככל האפשר.
האם ההקלטה הזאת (אודיו+וידיאו) פוגעת בכבוד בית המשפט?
הרקע האקטואלי
בזמן האחרון אנחנו נתקלים יותר ויותר בתופעות של סילוף פרוטוקולי הדיון על ידי השופטים עצמם. חלק מהתלונות על אלה נמצא מוצדק, וחלקם נמצא בלתי מוצדק.
התלונה המוצדקת המפורסמת ביותר הייתה נגד השופטת ורדה אלשיך, והבלתי-מוצדקת הייתה נגד שלושת שופטי ההרכב בביהמ”ש המחוזי, י-ם, שדנו בתיק האונס בו נטען כי הם השפילו את המתלוננת. בדיעבד, מקריאת הפרוטוקול, ואחרי שבע שנים, גם משהותר שידור ההקלטה, התברר שהתלונה הייתה תלונת-אמת, ואילו החיפוי לו זכו השופטים (“עלילה: אין זכר בהקלטה לבקשת השופטים מהנאנסת להדגים תנוחות מביכות“) מאת הנתל”ש, אליעזר גולדברג, ובהמשך גם מאת נשיא ביהמ”ש העליון, אשר יגורתי לבית גרוניס, היה חיפוי שקרי (“עלילה שהכפישה שופטים“), המצדיק הוצאת הפיקוח על השופטים אל מחוץ למערכת עצמה.
צא ולמד איך יכול היה הציבור לדעת את האמת, איך ניתן לפברק פרוטוקולים אם אין הקלטה, ומי יאמין לתצהירים המעידים על אי התאמות של הפרוטוקול עם מה שבפועל התרחש בדין, כאשר השופט, בהבל-מקלדתו, אומר “להד”ם”, והמערכת “מאמינה” לו.
כאמור לעיל, אני אתרכז כאן בעיקר בעניין אמינות הפרוטוקולים, והשפעת עצם הצילום וההקלטה על איכות הדיונים.
האם ההקלטה הזאת (אודיו+וידיאו) משבשת את ההליך המשפטי?
הנימוקים בעד הצילום וההקלטה
גם החוק וגם ההיגיון והיושר מחייבים שהדיון המשפטי יתועד, והתיעוד ישקף את כל הנאמר והמתרחש במשפט.
שופט תעבורה מנסה לשכנע את הנאשם – הלא מיוצג – שאין לו הגנה, ושמן הראוי שיודה באשמתו. השופט משקיע/מבזבז/מקדיש (תלוי בהשקפה) רבי שעה, אולי יותר, למאמצי השכנוע, וכאשר הוא משיג את מטרתו, השופט מכתיב לקלדנית: הנאשם: מודה.
לאחר המשפט הנאשם בא אלי בצהלה: יצאתי זכאי!
מדוע הוא מאמין שהוא יצא “זכאי”? משום שהוא לא קיבל פסילה-בפועל, ולא נדרש להפקיד את רישיונו. זה שהוא קיבל פסילה על-תנאי, קנס ועוד שורה שתשחיר את גיליון ההרשעות שלו – את זה הוא ירגיש בפעם הבאה.
אני מבקש ממנו לצלם את התיק, ולחזור אלי, וכשהוא חוזר חושכות עיני: מדוע, בשם כל הקדושים שבעולם, הודית, כאשר בתיק שלהם איך ולא כלום?
הוא: השופט הסביר לי שאין לי הגנה.
עכשיו יש לנו בעייה – איך לשחזר את זה, כאשר הנאשם לא היה מסוגל לקלוט, אפילו במהלך הדיון, מה השופט “מסביר” לו, וברור שאם הוא יבקש לתקן את הפרוטוקול לא השופט ולא התובע יוכלו לסייע לו בשחזור הדברים, אפילו אם ירצו – והם לא ירצו.
באופן פרדוקסאלי השחזור הוא קשה עוד יותר אם השופט לא איים, לא לחץ, ואולי אפילו האמין בתום-לב במה שהוא אומר.
הקלטת הדיון תשיג אחת משתי מטרות – אם לא את שתיהן גם יחד:
האחת – הדברים יהיו ניתנים לשחזור מלא ומדוייק;
והשנייה – השופט ייזהר שלא לעשות דברים שהוא עשוי להתחרט עליהם.
מה פסול בהקלטה הזאת (אודיו+וידיאו)?
מקרים המוכרים לי, במידה זו או אחרת של ידיעה אישית
מקרה ראשון
שופטת התעבורה סוזי וונדרמן איימה על נאשמת במידה בלתי נסבלת, וכאשר הנאשמת ביקשה לתקן את הפרוטוקול, השופטת החליטה “לתגובת התובעת” (זה עדיין בסדר). התובעת הגיבה להד”ם, והשופטת החליטה להד”ם.
בשלב הזה בקשה הנאשמת מהשופטת כי תפסול את עצמה, ומשנדחתה בקשתה היא ערערה לנשיא ביהמ”ש העליון, ושם חשפה את ההקלטה שביצעה – הקלטה המוכיחה את אמיתות טענתה, ואת שקריהן של השופטת והתובעת.
התוצאה: השופטת עפה הבייתה, ונשאלת השאלה איך הייתה הנאשמת מוכיחה את צדקתה, אלמלא ההקלטה.
מקרה שני
נאשם לא-מיוצג בבית משפט לתעבורה, והדיון (שהוקלט), בחלקו הרלוואנטי, התנהל כך:
00:00 השופט לנאשם: ראיתי את הצילומים שהוגשו ע”י התובע, האם יש לך משהו אחר לספר לי? (השאלה נגמרת 00:05).
00:06 הנאשם (ממלמל משהו לא ברור)
00:07 השופט: על סמך הראיות אני מרשיע את הנאשם.
מה יש בפרוטוקול המצוי?
לפעמים נרשם “הנאשם: מודה”. לפעמים מסומן “איקס” במשבצת ליד המקום בו מודפס “הוסברו לנאשם זכויותיו”, וכו’.
האם הנאשם באמת אמר “מודה”? לך תתווכח, לך תגיש תצהיר, שיידחה בקש. אני, במשך כ-30 שנים של הופעת בבתיהמ”ש, זכיתי פעם אחת ויחידה שערכאת הערעור תקבל את טענתי, ותתקן את הפרוטוקול שהשופט המלומד דלמטה סירב לתקנו.
האם באמת הוסברו לנאשם זכויותיו? לך תתווכח …
מכל מקום, אמינות ברזולוציה של שניות (כמו בדוגמה הזאת) לעולם לא נשיג שלא באמצעות הקלטה, אפילו אם גם השופט ירצה להיות נאמן לאמת המדוייקת.
מקרה שלישי
כל מי שמרבה להופיע בבתי המשפט מכיר את התופעה הזאת: כאשר אתה מנסה לומר משהו שהשופט לא רוצה לשמוע, הוא קופץ לך שוב ושוב לתוך דבריך, ולא נותן לך להשלים אפילו משפט אחד. הוא רוצה “להסביר” לך שאתה טועה, למרות שהוא אפילו לא יודע מה אתה רוצה לומר לו. למעשה הוא גם לא רוצה להסביר לך שום דבר, הוא רק רוצה שתשפיל מבטך, שתצא משווי משקלך לכמה שניות והוא יפרש זאת כהסכמתך לדבריו, ויעבור לנקודה הבאה – וגם שם הוא יעשה לך את אותו הדבר.
דוגמה לכך נתתי במחזה ויקטוריה קרוס.
ב”כ הנאשמת:
חברי טוען כי הנאשמת לא העידה ולא הביאה ראיות כלשהן כדי להוכיח את גרסתה, ואני תוהה מה עשינו כאן כל הלילה. הנאשמת העידה גם העידה, ואף נחקרה על ידי חברי, וכן העידו נשיא בית המשפט העליון, שופטת-בדימוס ושר המשפטים. כולם העידו על גילה, על השכלתה, על תפקידיה הקודמים ועל כל מה שצריך. אחד מיסודות העבירה בה הואשמה הנ…
אב”ד:
אני מציג לאדוני שאלה: העידו כאן שלושה עדים אשר לא נחקרו על ידי אדוני, וזה אומר דרשני. העדים אינם מכירים את הנאשמת, ואין להם כל עניין בהפללתה. העדים מסרו עדויות כנות, מדוייקות, אמינות, מהימנות, מפורטות, רציניות, עכשוויות, מוצקות, בלתי ניתנות לקעקוע ומשוללות כל שלילה, המבוססות על הכרות קרובה ומתמשכת, ורבת-שנים, עם הנאשמת. הנאשמת לא העידה ולא הביאה ראיות כלשהן כדי להוכיח את גרסתה, ואדוני מבקש לזכותה. מה יש לאדוני לומר בעניין זה?
ב”כ הנאשמת:
אני מודה לכבודו על השאלה. בדיוק על זה התכוננתי לדבר כעת.
אב”ד:
אני רוצה להבין את אדוני. העידו כאן שלושה עדים …
ב”כ הנאשמת:
כבודו, אני אתייחס לכל. באתי עם שיעורי-בית מוכנים …
אב”ד:
העידו כאן שלושה עדים אשר לא נחקרו על ידי אדוני, וזה אומר דרשני. העדים אינם מכירים את הנאשמת, ואין להם כל עניין בהפללתה. העדים מסרו עדויות כנות, מדוייקות, אמינות, מהימנות, מפורטות, רציניות, עכשוויות, מוצקות, בלתי ניתנות לקעקוע ומשוללות כל שלילה, המבוססות על הכרות קרובה ומתמשכת, ורבת-שנים, עם הנאשמת. הנאשמת לא העידה ולא הביאה ראיות כלשהן כדי להוכיח את גירסתה, ואדוני מבקש לזכותה. מה יש לאדוני לומר בעניין זה?
ב”כ הנאשמת:
כבודו, אני הבינותי היטב את השאלה, עוד בפעם הראשונה שכבודו שאל אותי, ובמקום להקשיב לתשובתי, כבודו חזר שוב על אותה השאלה. כפי שכבר אמרתי, אני אתייחס לכל. באתי עם שיעורי-בית מוכנים, אם בסוף דברי …
אב”ד:
אני רוצה להבין את אדוני. העידו כאן שלושה עדים אשר לא נחקרו על ידי אדוני, וזה אומר דרשני. העדים אינם מכירים את הנאשמת …
ב”כ הנאשמת:
כבודו, אני הבינותי היטב את השאלה, עוד בפעם הראשונה שכבודו שאל אותי, ובמקום להקשיב לתשובתי, כבודו חזר שוב על אותה השאלה, וכעת כבודו חוזר על השאלה פעם שלישית, במקום להקשיב לתשובה …
אב”ד:
אדוני לא יתחצף. העידו כאן שלושה עדים אשר לא נחקרו על ידי אדוני, וזה אומר דרשני. העדים אינם מכירים את הנאשמת, ואין להם כל עניין בהפללתה. העדים מסרו עדויות כנות, מדוייקות, אמינות, מהימנות, מפורטות, רציניות, עכשוויות, מוצקות, בלתי ניתנות לקעקוע ומשוללות כל שלילה, המבוססות על הכרות קרובה ומתמשכת, ורבת-שנים, עם הנאשמת. הנאשמת לא העידה ולא הביאה ראיות כלשהן כדי להוכיח את גירסתה, ואדוני מבקש לזכותה. מה יש לאדוני לומר בעניין זה?
ב”כ הנאשמת:
כבודו, אנחנו כבר כמעט עשרים וארבע שעות על הרגלים, וגם על הגרון, ואני מבקש התחשבות. אני אתייחס לכל. באתי עם שיעורי-בית מוכנים, אם בסוף דברי תישארנה שאלות …
אב”ד:
אדוני לא ייכנס לדברי. אני רוצה להבין את אדוני. העידו כאן שלושה עדים אשר לא נחקרו על ידי אדוני, וזה אומר דרשני. העדים אינם מכירים את הנאשמת, ואין להם כל עניין בהפללתה. העדים מסרו עדויות כנות, מדוייקות, אמינות, מהימנות, מפורטות, רציניות, עכשוויות, מוצקות, בלתי ניתנות לקעקוע ומשוללות כל שלילה, המבוססות על הכרות קרובה ומתמשכת, ורבת-שנים, עם הנאשמת. הנאשמת לא העידה ולא הביאה ראיות כלשהן כדי להוכיח את גירסתה, ואדוני מבקש לזכותה. מה יש לאדוני לומר בעניין זה?
ב”כ הנאשמת:
זהו בדיוק העניין, כבודו. אם הם לא מכ…
אב”ד:
אדוני לא יפסיק אותי. אני רוצה להבין את אדוני. העידו כאן שלושה עדים אשר לא נחקרו על ידי אדוני, וזה אומר דרשני. העדים אינם מכירים את הנאשמת, ואין להם כל עניין בהפללתה. העדים מסרו עדויות כנות, מדוייקות, אמינות, מהימנות, מפורטות, רציניות, עכשוויות, מוצקות, בלתי ניתנות לקעקוע ומשוללות כל שלילה, המבוססות על הכרות קרובה ומתמשכת, ורבת-שנים, עם הנאשמת. הנאשמת לא העידה ולא הביאה ראיות כלשהן כדי להוכיח את גירסתה, ואדוני מבקש לזכותה. מה יש לאדוני לומר בעניין זה?
ב”כ הנאשמת:
כבודו, אם הם לא מכירים את הנאש…
אב”ד:
אם אדוני יפסיק אותי, אני אחייב אותו בהוצאות אישיות, וגם את הנאשמת. אני רוצה לשאול את אדוני. העידו כאן שלושה עדים אשר לא נחקרו על ידי אדוני, וזה אומר דרשני. העדים אינם מכירים את הנאשמת, ואין להם כל עניין בהפללתה. העדים מסרו עדויות כנות, מדו…
ב”כ הנאשמת:
כבודו חזר על השאלה, מילה במילה, חמש פעמים. אני הבנתי היטב-היטב את השאלה, אני גם יודע לאן מכוונים דבריו, ואני אמרתי שאתייחס לכל. אמרתי לכבודו שאני באתי עם שיעורי-בית מוכנים ושיש לי תשובות לכל השאלות אשר יכולות להתעורר כאן. אני לא יכול להתרכז במלאכתי, כאשר כבודו קוטע אותי כל חצי משפט. אם בסוף דברי תישארנה שאלות …
אב”ד:
אני רוצה להבין את אדוני…
ב”כ הנאשמת:
כבודו …
וכך זה חוזר, וחוזר, וחוזר, ונמרח, ונמרח, ונמרח, כאשר כל מה שהשופט רוצה הוא, כאמור, להוציא אותך משיווי משקלך, כדי שתרד מהטענה שהוא לא יכול להתמודד איתה.
שאלה: מהתרחיש הזה, האם אתה, הקורא, אכן יודע מה רצה הסניגור לטעון? לא, אתה לא יודע, וכך גם השופט לא יודע, כי הוא לא רצה לשמוע.
ועכשיו אולי גם תבינו מה פשר אמירתו של הסניגור, “כבודו, אנחנו כבר כמעט עשרים וארבע שעות על הרגלים, וגם על הגרון …“: כאשר אתה צריך להתמודד עם ההפרעות של השופט, אתה נאלץ גם להרים את הטון בהדרגה, ובסוף היום אתה יוצא מבית המשפט בגרון ניחר.
דבר כזה קרה לי לא פעם, וכך קרה לי גם אצל השופטת מיכל רובינשטיין. בסופו של דיון ארוך ממנו יצאתי בגרון ניחר בגלל הכניסות שלה לדברי, ולכן ביקשתי ממנה להרשות לי להקליט את הישיבה הבאה. היא עשתה זאת ללא רצון, וגם הציבה לי תנאי בלתי אפשרי, אבל הרשתה.
בישיבה הבאה הנחתי את מכשיר ההקלטה על השולחן, והיא לא נכנסה לדברי אפילו פעם אחת לאורך כל הישיבה.
מקרה רביעי
ת’ (תובעת) תבעה את נ’ (נתבע) לתשלום מזונות לבנה, אשר, לטענתה, נ’ הוא אביו של הילדה. בטופס המצורף לכתב התביעה היא ציינה כי “למיטב ידיעתה ואמונתה” הילד הוא בנו של נ’, ואת זה היא אימתה בתצהירה.
במקרה כזה צריך תובע להיות מטומטם לחלוטין כדי לחקור את המצהירה בנקודה הזאת, ואכן נ’ נזהר, ולא חקר את ת’ אלא בעניינים אחרים הנוגעים לילד (כדי למזער את נזקיו במקרה שאבהותו תוכח בדרך כלשהי).
בנקודה מסויימת נ’ שאל את ת’ משהו על “הילד”, והשופט גלעד גלעדי הכתיב לפרוטוקול את המילה “בני” במקום “הילד”.
מה יעשה נ’? אם יעמוד על כך שהוא לא אמר “בני” – מיד השופט ייתן לת’ ולפרקליטה רעיונות לשופר העדות, כגון בהצגת שאלה מנחה לת’ (העומדת על דוכן העדים): “של מי הילד”, כאשר ברור שהיא תענה “של נ’, כמובן”, ואם הוא ישתוק ומאוחר יותר יגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול – תעלה השאלה “מדוע לא אמרת זאת בו-במקום”?
מקרה חמישי
מקרה שהיה לי עם השופט ג’ורג’ אזולאי (תעבורה, נצרת): אני משיב לאשמה, בשם הנאשם, מודה בכל העובדות שבכתב האישום, ומבקש לעבור לשלב הסיכומים.
אבל השופט הזה לא מכיר בכך שיש לנאשם זכויות דיוניות לאחר שלב ההוכחות, או לאחר שהעובדות נחשבות כמוכחות, משום שהנאשם הודה בהן. למשל: שהעובדות אינן מגלות עבירה, למשל: שהחתום על כתב-האישום אינו תובע מוסמך, וכו’, וכו’, וכו’.
הוא גם לא מכיר בכך שלנאשם יש זכות דיונית לטעון לזכויות דיוניות. מבחינתו הודאה בעובדות פירושה היחיד הוא הרשעה. כך בערך זה התרחש:
אני: כבודו, הנאשם מודה בעובדות המפורטות בכתב האישום, ומבקש לעבור לסיכומים.
אזולאי: אבל הודיתם, מה יש כאן לסכם?
אני: כבודו ייתן לי לטעון.
אזולאי: אבל הודיתם …
אני: כבודו ישמע, ויחליט.
אזולאי: אבל הודיתם …
וכן הלאה, וכן הלאה.
ואוי לנו שכך הוא, שהשופט הזה בינתיים קודם מבית המשפט לתעבורה לבימ”ש השלום, לאחר מכן לכהונת נשיא בימ”ש השלום, ולאחרונה הוא קודם לביהמ”ש המחוזי: אוי לנו שאלה שופטיך, מדינת ישראל: לא הבנה משפטית בסיסית, לא נכונות להקשיב, לא מזג שיפוטי.
מקרה שישי
בדיון בפני השופט יהושע א’ פלפל הוא הכתיב לפרוטוקול דבר מסולף, ואני קפצתי מיד: אני מבקש לדייק, נאמר כך-וכך, ולא כפי שכבודו הכתיב.
פלפל: תגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול, ותתמוך אותה בתצהיר.
מהתנהגותו זו של השופט ברור שהוא לא התכוון להיעתר לבקשה, כאשר תוגש.
האם ההקלטה הזאת (אודיו+וידיאו) פוגעת באמון הציבור בשופטים?
נימוקי-הנגד
כיוון שוועדת ביניש לא דנה אלא בפתיחת הדיונים לתקשורת האלקטרונית, ולא בעניין הצילום וההקלטה שאינם פתוחים לשידור, פטור אני לדון במסקנות הוועדה והמלצותיה, אבל בכל זאת אגע בקצה המזלג בכמה נימוקי-נגד אשר מועלים מפעם לפעם (והועלו גם בפני הוועדה), ומי שרוצה להציג עמדה שונה – מוזמן להביע את דעתו – בין בתגובה, כאן למטה, בין במאמר מסודר שישלח לי, ואני אפרסמו.
נימוק אחד הוא שההקלטה (ועוד יותר: הצילום) יפגעו באמון הציבור בשופטים.
זו, כמובן, היא הבעייה שלהם, וכמו שלנו מותר לפגוע באמון הציבור ברמטכ”ל, במפכ”ל, בראש הממשלה, בשגריר ישראל בסנגל ובמנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל, כך מותר לנו לפגוע באמון הציבור בשופטים – אם לדעתנו הם לא ראויים לאמון.
אמון הציבור הוא “הנכס היחיד שלהם”? שישמרו עליו בשבע עיניים. שלא יכופפו ידיים, שלא יאיימו בהוצאות, שלא ימכרו לנאשמים הלא-מיוצגים הסברי-הבל לפיהם “עם הצילום אי אפשר להתווכח”. שיגלו אורך-רוח בהקשבה לטוענים בפניהם.
ראו שוב את סרטון הוידיאו הזה, ואמרו בעצמכם: האם יש כאן משהו “לא מכובד”?
לא רק שאין כאן משהו לא מכובד, אלא שבעשרות השנים בהן הייתי עורך-דין פעיל, לא ראיתי דיון מכובד עד כדי כך!
והמסקנה: הידיעה שהדיון מצולם ומוקלט מביאה את הנפשות הפועלות להתנהג באופן הכי מכובד שאפשר.
הטענה הבאה היא שעורכי-הדין המופעים “יעשו הצגות”: מצידי שיעשו כמה הצגות שהם רוצים, אבל אחרי שתיים-שלוש “הופעות” כאלה גם השחקנים הגדולים ביותר יירגעו, ויחזרו לשגרת הופעותיהם (ראו להלן את עמדתו של השופט מורי ריכטל).
אגב, כל הישראלים אשר הופיעו בפני הוועדה התנגדו לפתיחה כללית של הדיונים לתקשורת. חלקם הסכים לפתיחה מצומצמת, אבל רובם התנגדו אפילו לניסוי.
ממה הם פוחדים? שהניסוי יצליח, והחולה יבריא?!
היחידים שתמכו בפתיחה לתקשורת היו שני שופטים אמריקאים שביקרו בארץ באותה העת, והופיעו בפני הוועדה. הם, היחידים שהתנסו, משבחים את הפתיחות הזאת לאורך כל הדרך ולרוחב כל החזית, עונים בדיוק לנימוקי-הנגד (ומאשרים את מה שאני טענתי לפני כ-15 שנים, על פי הלוגיקה של האדם מהיישוב), ודווקא דעתם לא התקבלה.
כך נאמר בדוח (ההדגשות שלי – שימו לב היטב):
הדוברים היחידים שצידדו בפתיחה רחבה של בתי–המשפט לתקשורת אלקטרונית, לרבות בערכאות דיוניות בהן מופיעים עדים, היו שני שופטים אמריקאים שהופיעו בפני הוועדה: האחד, השופט בדימוס מורי ריכטל (Murray Richtal) ממדינת קולורדו, שהופיע בפני הוועדה בעת ביקורו בארץ; והשנייה, שופטת בית–המשפט הפדרלי במדינת מסצ’וסטס ננסי גרטנר (Nancy Gertner), שהציגה את עמדתה בסוגייה במהלך פגישה שקיימה עם שני חברי ועדה – השופטת דורית ביניש ומנכ”ל משרד המשפטים לשעבר שלמה גור – בעת שהותה בישראל).
השופט ריכטל ציין בפני הוועדה כי נטל חלק בניסוי לבחינת הפתיחה של בתי–המשפט במדינת קולורדו בפני תקשורת אלקטרונית. במסגרת הניסוי האמור ניהל השופט ריכטל שלושה משפטי–רצח פליליים אל מול מצלמות הטלוויזיה.
לטענתו, לאחר מספר דקות שכחו הנוכחים באולם בית–המשפט את נוכחותן של המצלמות. על–פי התרשמותו, למצלמות הטלוויזיה לא היתה השפעה שלילית על אופן התנהלות הדיונים או על התנהגותם של הנאשמים, עורכי–הדין, העדים והמושבעים. לדבריו, טרם השתתפותו בניסוי, הוא נטה להתנגד לסיקור אלקטרוני של הליכי–משפט מחשש לפגיעה בזכות להליך הוגן. עם זאת, לאחר שחווה ניהול של הליכי–משפט אל מול מצלמות–טלוויזיה הוא שינה מעמדתו, וכיום הוא סבור כי היתרונות הטמונים בסיקור האלקטרוני עולים על החסרונות הכרוכים בכך.
לדעתו, ראוי לקבוע חזקה לטובת סיקור אלקטרוני של הליכי–משפט המתנהלים בדלתיים פתוחות, תוך מתן שיקול–דעת לשופט לאסור על צילום והקלטה של ההליך השיפוטי במקרים בהם יש חשש לפגיעה בזכות להליך הוגן, בכבודו של בית–המשפט או בפרטיותם ובביטחונם של בעלי–דין, עדים או מושבעים.
השופטת גרטנר הביעה עמדה דומה לזו של השופט ריכטל. בתקופה בה שימשה כסנגורית השתתפה גרטנר בניסוי שנועד לבחון את פתיחת בתי–המשפט של מדינת מסצ’וסטס למצלמות הטלוויזיה. על רקע זה הוזמנה השופטת גרטנר בשנת 2000 להופיע בפני ועדת הסנאט, על–מנת להביע עמדתה בנוגע להצעת–חוק שנועדה לאפשר סיקור אלקטרוני של הליכי–משפט בערכאות פדרליות דיוניות. עמדתה של השופטת גרטנר בפני הסנאט היתה כי ראוי להרחיב את האפשרות לסיקור אלקטרוני של הליכי–משפט, לרבות בהליכים בהם מופיעים עדים (המלצה שטרם התקבלה).
התרשמותה של גרטנר מהניסוי בו נטלה חלק כסנגורית היתה, כי נוכחותן של מצלמות הטלוויזיה באולם בית–המשפט לא השפיעה לרעה על אופן התנהלות ההליכים או על המשתתפים בהם. לפיכך סבורה היא כי היתרונות שבסיקור אלקטרוני של הליכי–משפט עולים על החסרונות הכרוכים בכך.
סיכום: הישראלים שלא התנסו – מתנגדים בהתלהבות אפילו לניסוי מוגבל; האמריקאים שהתנסו – תומכים בהתלהבות בפתיחה כללית לתקשורת (בכפוף למקרים ספציפיים חריגים, על פי שיקול דעת ביהמ”ש).
יש לציין לטובה את דעת-המיעוט של הד”ר פרץ סגל ממשרד המשפטים, שתמך בגישה של השופטים האמריקאים.
האם ההקלטה הזאת (אודיו+וידיאו) פוגעת בכבוד בית המשפט?
זה לא חד-חד-ערכי!
לכאורה – דעת הרוב בוועדה ובציבור הם נגד התיעוד האלקטרוני, ואם אחר הרבים להטות – לא שאני מת על העיקרון הזה, אבל ניחא – הרי שיש לשלול את התיעוד האלקטרוני.
אבל לא היא: מי שמתנגד לפתיחת הדיונים לתקשורת האלקטרונית, אין פרוש הדבר שהוא מתנגד לתיעוד האלקטרוני (צילום וידיאו, הקלטת אודיו).
אבל, מאידך, מי שתומך בפתיחת הדיונים לתקשורת האלקטרונית, בהכרח הוא תומך גם בתיעוד האלקטרוני (צילום וידיאו, הקלטת אודיו), שהרי איך אפשר לשדר דבר בלי לצלמו ולהקליטו?
אכן, יכולה להיות מחלוקת בשאלה אם דין צילום וידיאו כדין הקלטת אודיו, אבל כאשר נגיע לגשר הזה, נעבור גם אותו, ועד אז – עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
האם ההקלטה הזאת (אודיו+וידיאו) חושפת דבר שיש לשופטים להסתיר?
מדוע השופטים מתנגדים?
שופטי ישראל יודעים שהם מתנהגים לא יפה.
הם מכופפים ידיים, הם מאיימים, הם מגלים קוצר-רוח וחוסר מזג שיפוטי (אפילו חשין מישאל המיתולוגי לא תמיד גילה מזג שיפוטי ואורך-רוח), הם מוכרים הסברי-הבל מדוע כדאי לך לחזור מכפירתך, למשוך את תביעתך/ערעורך/עתירתך – וכן הלאה, וכן הלאה.
בקיצור: יש להם מה להסתיר, ולתיעוד האלקטרוני יש מה לחשוף ולגלות.
ביום 27.5.2008, בדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת על הצעת החוק (שהפכה לתיקון מס’ 51 בו נדבר בהמשך), אמר מנהל בתי המשפט דאז, השופט משה גל:
אני עוד מעט אגיע להערות בית המשפט שצריכות להירשם כשצד מבקש. אבל כל מה שאומר השופט שירשם גם, זה הופך את הדיון לטרחני.
בוודאי: לרשום את כל האיומים וכיפופי-הידיים זה באמת “טרחני”, אבל, מה לעשות, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים למנוע, ואם לא למנוע – לפחות לשמור את ההוכחות המדוייקות.
בהמשך, ביום 2.7.2008, הוא אומר, בקשר להקלטה ה”פרטית”:
לא, לוידיאו בוודאי לא נסכים, אנחנו מדברים על הקלטת אודיו. אגב, זה צריך להיות כתוב, שלא יתחילו להסריט לנו.
עכשיו, אחרי מה שהם עצמם אומרים (“לא, לוידיאו בוודאי לא נסכים”), ברור מדוע השופטים מתנגדים אפילו לניסוי, משום שכל ניסוי יכול להפריך את כל נימוקי-הנגד שלכם, ולאשש את כל נימוקי-הבעד התומכים בתיעוד האלקטרוני, כפי שיוכיח הסיפור הבא.
יום אחד ביקשתי משופטת התעבורה אטליא וישקין-פלורנטל, אשר לא מכבר מונתה לכהונתה, רשות להקליט את הדיון, והיא דחתה את הבקשה בנימוק שההקלטה תפריע למהלכו התקין של המשפט.
לנוכח ההחלטה הזאת הגשתי בקשה חדשה למתן רשות להקלטה “סמוייה”, כך שנוכחות מכשיר ההקלטה לא תהיה גלוייה, וממילא היא לא תשבש שום דבר.
ושוב: הבקשה נדחית (אני כבר לא זוכר את הנימוק).
הבקשה הבאה: בקשת רשות להפעיל את המכשיר “על ריק”, דהיינו בלי סרט הקלטה, כך שהגלגלים יסתובבו “על ריק” … כמובן שלא הייתי צריך לבקש רשות, כי “הקלטה” כזאת אינה הקלטה כלל ועיקר, אבל רציתי לדחוק את השופטת לפינה: אם תתיר ויתברר (כצפוי) שהקלטת-דמה סמוייה לא משבשת את ההליך, אפשר לעבור להקלטת-אמת סמוייה, ואם היא לא תתיר גם את הקלטת-הדמה – פשיטא שנימוק ה”שיבוש” הוא נימוק סרק-סרק.
האם ההקלטה הזאת (אודיו+וידיאו) פוגעת בכבוד בית המשפט?
הדין הקיים
סעיפים 68א’ ו-68ב’ לחוק בתי המשפט, כפי שהוספו בתיקון מס’ 51, התשס”ח-2008, זה לשונם (ההדגשות לא במקור):
ניהול פרוטוקול
68א. (א) בדיון בבית משפט ינוהל פרוטוקול שישקף את כל הנאמר והמתרחב בדיון והנוגע למשפט, לרבות שאלות והערות בית המשפט, ואולם בקדם משפט, בישיבה מקדמית או בדיון מקדמי אחר רשאי בית המשפט, בהסכמת בעלי הדין, לכלול בפרוטוקול את עיקרי הדברים שבדיון; בית המשפט יקבע את דרך רישום הפרוטוקול; בסעיף זה, “דיון מקדמי” – לרבות דיון שאין בו שמיעת ראיות בעל פה או שמיעת טענות בעלי הדין ושנועד לבחון את האפשרות לסיים את ההליך בהסדר מוסכם בין בעלי הדין.
(ב) …
(ג) בעל דין זכאי לקבל, בתום הדיון או בסמוך לאחר מכן, עותק של הפרוטוקול.
(ד) …
הקלטת דיון
68ב. (א) ביקש בעל דין שדיון יוקלט על חשבונו, יאפשר זאת בית המשפט, אלא אם כן מצא שאין לעשות כן מטעמים מיוחדים, ובלבד שהדיון מתועד בדרך אמינה ומדויקת אחרת; החלטה שלא להיענות לבקשת בעל דין כאמור תהיה מנומקת בכתב.
(ב) הורה בית המשפט על הקלטת הדיון לבקשת בעל דין, תישמר ההקלטה בידי בית המשפט, וכל בעל דין יהיה רשאי להאזין לה.
(ג) הקלטה של הדיון לפי סעיף זה לא תיחשב פרוטוקול הדיון.
סע’ 68א(א) מעניק לבית המשפט את הסמכות לקבוע את דרך רישום הפרוטוקול, וברור שזה כולל גם את האפשרות לרישום אלקטרוני (צילום וידיאו או הקלטת אודיו).
מה שעוד חשוב הוא שזכותו של בעל דין לקבל עותק של הפרוטוקול קיימת גם במקרה של רישום אלקטרוני. האם בפועל זה מקויים? אני לא יודע.
סע’ 68ב(א) הוא בעייתי: אם בעל דין מבקש שהדיון יוקלט (על חשבונו, או שלא על חשבונו) מבחינה לשונית זה לא אומר בקשת רשות להקליט (ע”י בעל הדין המבקש זאת, או ע”י מי מטעמו), אלא בקשה שהדיון יוקלט ע”י מישהו אחר – באופן טבעי זה בית המשפט, אפילו אם הוא עושה זאת באמצעות קבלן עצמאי.
הלאה: אם בהמשך נאמר שבית המשפט “יאפשר”, זאת, זה מתיר, במקצת, את הספק, משום שזה נשמע כמו מתן רשות: אני “מאפשר”, דהיינו אני נותן לך את ה”אפשרות”: תרצה תקליט, לא תרצה – לא תקליט.
סע’ 68ב(ב) הוא בעייתי לא פחות, אם נפרש את מתן ה”אפשרות” כמתן “רשות”, מה פשר “הורה בית המשפט …” (על הקלטת הדיון לבקשת בעל דין)? אם זו הייתה רק “בקשת רשות” – איך הוא יכול “להורות”, אם המבקש החליט שהוא מוותר על הרשות, ולא נזקק לה?
כאשר אנחנו שואלים למה לו לבעל-דין לבקש מבית המשפט להקליט את הדיון, כאשר אין שום דין האוסר לו להקליט בעצמו את הדיון (בסתר, כמובן)?
להקלטה פרטית נסתרת יש חסרון: את השימוש בפירותיה אתה יכול לעשות רק פעם אחת, ובפעם הבאה בית המשפט כבר לא ייתן לך לעשות זאת.
להקלטה על פי בקשת בעל-הדין יש לפחות שני חסרונות: האחד – היא עולה כסף, והשני – לפי סע’ 68ב(ב) היא תישמר בידי בית המשפט, ובעל הדין יהיה רשאי רק להאזין לה, אבל לא להעתיק אותה.
ומהו הדין אם מדובר בתיק המתנהל ימים רבים, נשמעים בו עדים רבים, ונטענות בו טענות רבות, וישנם בו כמה בעלי דין? הזמן הדרוש להאזין להקלטה הוא לפחות כזמן ההקלטה עצמה, והכל מוכפל במספר בעלי הדין, אבל זה רק בתיאוריה, כי כדי לעמוד על כל הדקויות, ישנם קטעים המצריכים האזנה שוב-ושוב.
ומה אם בעל הדין רוצה גם לתמלל לעצמו את ההקלטה (מתוך הנחה שאת זה המחוקק לא התכוון לאסור)? על סמך ניסיוני האישי, זה מצריך זמן לפחות חמש פעמים מהזמן המקורי.
עכשיו נעשה את החשבון הפשוט: בתיק פלילי או אזרחי בו ישנם 10 בעלי דין, כל שעת דיון תצריך חמישים שעות ישיבה במזכירות ביהמ”ש. תיק המתנהל 100 ימים, נניח 8 שעות ביום, יצריך 4,000 שעות-אדם של ישיבה במזכירות – דבר שהוא, למעשה, בלתי-אפשרי.
וזה בדיוק מה שהם רוצים: שהרשות להקליט תהייה כמו נרות של חנוכה, שאין לנו להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד.
וגם נרות חנוכה, לא לשכוח, עולים כסף.
האם ההקלטה הזאת (אודיו+וידיאו) פוגעת בכבוד בית המשפט?
מה הפתרון המוצע?
הפתרון הטוב ביותר הוא גם-וגם: לבקש מבית המשפט להקליט, אבל במקביל להחזיק בכליך גם מכשיר הקלטה משלך.
במצב הזה אתה יכול להאזין להקלטה אצלך בבית, או במשרד, לרשום את הדרוש לך, ואם אתה רוצה להסתמך על ההקלטה (למשל: לצורך בקשה לתיקון הפרוטוקול) אתה תסתמך על ההקלטה שנמצאת במזכירות, ואף אחד לא יידע שיש לך גם הקלטה משלך.
החיסרון היחיד של הגם-וגם הזה הוא שזה עולה כסף, ואת חשבון-הכדאיות הזה איש לא יכול לעשות עבורך.
אין לי שום בעייה עם סע’ 68ב(ג), אשר לפיו “הקלטה של הדיון לפי סעיף זה לא תיחשב פרוטוקול הדיון”, משום שאם רוצים להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול, למשל, אף אחד לא יכול למנוע את השימוש בהקלטה הזאת.
האם יש צורך בוועדות כדי להנהיג הקלטות כאלה (אודיו+וידיאו)?
סיכום-ביניים
כפי שאנחנו רואים בסרטון הזה, הצילום נעשה במצלמה סטאטית המותקנת מאחורי הקהל באולם, והקלטת הקול נעשית במיקרופון המוצב לפני הדוברים (השופט גם מיידע את הדוברים ואומר להם לדבר אל המיקרופון), ובניגוד לכל התיאוריות הדיון דווקא מתנהל על מי מנוחות.
אבל מה לא יעשו שופטי ישראל כדי שהציבור לא יראה אותם במערומיהם?
ראינו כאן מדוע יש לא רק להתיר צילום והקלטה, אלא גם שמן הראוי שזה יתקיים כדבר שבשיגרה, ע”י בית המשפט עצמו, בלי צורך בכל בקשה של בעלי הדין.
מה שעוד נותר לדון בו הוא עניין הפתיחה לתקשורת האלקטרונית, אבל קודם שנתגבר על התנגדות השופטים לעצם הצילום וההקלטה.
האם ההקלטה הזאת (אודיו+וידיאו) פוגעת בכבוד בית המשפט?
הערות אישיות
א. בעניין ההוכחה של עבירות מצולמות, האמריקאים מפגרים אחרי ישראל ב-30 – 40 שנה, לפחות (אבל זה מצריך דיון נפרד).
ב. מאידך, אצל האמריקאים אין ישיבת “הקראה” + “נדחה להוכחות”: מי שמבקש להישפט מגיע למשפט, ואפילו לו נשאל אם הוא מודה או כופר, כי הנחת-העבודה היא שאם הוא ביקש להישפט, פשיטא שהוא כופר באשמה (מה שאתם רואים בסרטון הוא הישיבה הראשונה של המשפט).
ג. אני מקווה שאיזכור שמותיהם של כמה שופטים ילמד את שופטים ישראל שהציבור בישראל לא שוכח להם את מעלליהם, גם אחרי עשרות בשנים (וכפי שהראיתי לא פעם – ולאחרונה בעניין חשין מישאל – הציבור יזכיר להם את חטאיהם אפילו אחרי מותם.
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס