בית המשפט העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשכים, שקרנות ושחיתות (י”א): השופטים הנכבדים יורם דנציגר, ניל הנדל, אורי שהם, שקו לי בתחת!

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36179
 
שמחה ניר, עו”ד 07.04.2015 22:41

בית המשפט העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשכים, שקרנות ושחיתות (י"א): השופטים הנכבדים יורם דנציגר, ניל הנדל, אורי שהם, שקו לי בתחת! - שק בתחת - עלבון לאינטליגנציה - יורם דנציגר - ניל הנדל - אורי שוהם - חלאות-אדם - אוטיזם - אידיוט - בג"ץ 8743/14 - בג"ץ - היועץ המשפטי לממשלה - פרקליטות המדינה - משטרה - שחיתות - שחיתות שיפוטית - שמחה ניר

בית המשפט העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשכים, שקרנות ושחיתות (י”א): השופטים הנכבדים יורם דנציגר, ניל הנדל, אורי שהם, שקו לי בתחת!

מה אומרים לחלאות-אדם ששפה אחרת הם לא מבינים? כאשר האדונים בגלימות, נבלים, אוטיסטים, אידיוטים, אמרו כי “טוב אעשה” אם אתלונן במשטרה על שחיתות ה”סולמית” – האם הם התכוונו ברצינות למה שהם אמרו, או שרק “בצחוק” הם הציעו לי זאת?

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!

(לתת לייקים זה חשוב, אבל צריך גם להצטרף!)

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

 

הגיע הזמן שאפרע את התחייבותי ה”מרומזת”, אותה פרסמתי במאמר מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

תמצית הנושא, הפעם: תלונתי ליועץ המשפטי לממשלה על שחיתות המיליארדים בהוצל”פ, בשיטת ה”סולמית”, הועברה על ידו לפרקליטות המדינה. הפקידים בפרקליטות התנערו מהמשיכה שהוטלה עליהם ע”י היוהמ”ש, והפנו אותי לתחנת המשטרה הסמוכה.

לי היו סיבות משלי שלא לפנות לתחנת המשטרה הסמוכה, בין השאר משום שתחנת המשטרה הסמוכה אלי נמצאת בארה”ב, אין לה סמכות וחשק לחקור עבירות אשר התבצעו בישראל, ללא כל זיקה לארה”ב, ואם הכוונה היא לתחנת המשטרה הישראלית הקרובה ביותר למקום המצאי בארה”ב, אני לא אממן מכיסי את הטיסה לארץ וחזרה, כדי להתלונן על השחיתות הזאת, שאני לא נפגעתי ממנה אישית, וכל מעייני הם באינטרס הציבורי בלבד. אם אתם רוצים שאבוא ארצה להתלונן על דברים הנוגעים לציבור כולו, כך אמרתי לאדונים בפרקליטות, תשלחו לי כרטיסי טיסה ארצה וחזרה, ואבוא ברצון.

כמובן שהיו לי נימוקים נוספים שלא לפנות למשטרה, אותם פירטתי בעתירה שהגשתי לבג”ץ, בעניין הזה, ובעניינים קשורים אליו – בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים.

כיוון שאני מכיר את השופטים האלה “עוד מקפריסין”, ואני יודע שהם דוחים עתירות מכל הסיבות שבעולם, כולל מהטעם שיש לעותר “סעד חלופי”, הבהרתי לשופטים שאני בשום אופן לא אפנה לשום סעד חלופי, מכל הנימוקים אשר שטחתי לפניהם.

 

כפי שניתן היה לצפות, הם דחו את עתירתי כגנבים-בלילה, בלי דיון פומבי, בעל-פה, ועל כך הרחבתי את הדיבור בסדרת המאמרים הזאת (אשר טרם אמרתי בה את המילה האחרונה), ובפסק-הדין הם הוסיפו הערת-אגב:

“באשר לפתיחת חקירה בנושאים שציין העותר – טוב יעשה אם ימצה תחילה את ההליכים מול גופי החקירה והבדיקה הרלבנטיים, על פי הדין והנוהל”.

הערת-אגב זו, אליה התייחסתי בפרק ט’ לסדרה, לא הייתה נחוצה להם, ולנוכח הצהרותי בעתירה, האידיוטים האלה אמורים היו לדעת שאני אדחה בבוז ובשאט-נפש כל “הפנייה” כזאת – אבל הם בכל זאת הציעו כי “טוב אעשה” אם אממן מכיסי את הטיסה ארה”ב-ישראל-ארה”ב.

בפרק הקודם בסדרה הזאת הצגתי לשופטי הבג”ץ (יורם דנציגר, ניל הנדל, אורי שהם) שאלת-תם: אם אתם “מציעים” לי לפנות למשטרה עם תלונתי כנגד שחיתות ההוצל”פ – אתם, המוחזקים כחרדים לא פחות ממני לשלטון החוק ולטוהר-המידות (בשירות הציבורי, ובכלל) – מדוע שלא תעשו זאת בעצמכם?

 

לשאלתי זו הוספתי גם נימוקים מדוע עדיף, מהבחינה הציבורית, שהם יעשו זאת, ולא אני, ונתתי להם שבוע ימים לענות לי. לאחר תום השבוע, כך אמרתי להם, אם הן יגיבו – ואני לא מעז להמר על האפשרות הזאת – אפרסם את תגובתם, ואעיר את מה שאמצא לנכון להעיר, ואם הם לא יגיבו – אעמוד בדיבורי, ואשיב להם “לאחר תום השבוע” שקצבתי להם.

הם – כמה מפתיע – לא הגיבו, והגיע הזמן לקיים את ההבטחה.

זו תגובתי להם:

שמחה ניר, עו”ד

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

31.3.2015

השופט יורם דנציגר

השופט ניל הנדל

השופט אורי שהם

בית המשפט העליון

ירושלים

נכבדי,

הנדון: עצת “טוב יעשה” שנתתם לי בבג”ץ 8743/14, וסירובכם להרים את הכפפה בעצמכם

במכתבי אליכם מיום 16.2.2015 הגבתי על “הצעתכם” לי, לטוס ארצה על חשבוני, ולפנות אל תחנת המשטרה כדי להתלונן שם על שחיתות ה”סולמית”.

גם אחרי שחזרתי והפניתי אתכם, אוטיסטים שכמותכם, להבהרתי החד-משמעית (בסע’ 129 – 133 לעתירה) לפיה אם אתם “תציעו” לי לפנות ל”סעד חלופי”, אני לא אהיה מוכן “לחזר על פתחיו של הציבור על מנת להתחנן לפניו ולהסביר לו שרק בטובתו הוא חפץ – ועוד לשלם לו אגרה, וכו'”, ו”על כן, והיה אם כב’ ביהמ”ש יציע (לי) לפנות לתחנת המשטרה עם תלונת(י) – (אני) לא (א)עשה כן, ו(א)תקשה להשתחרר מהמסקנה שבמדינת ישראל ‘אין עם מי לדבר’, ושהמדינה הזאת מושחתת מכף-רגל ועד ראש”.

במכתבי הנ”ל הוספתי ואמרתי:

אבל נניח – רק נניח – שאני מוכן, למען טובת הכלל, למחול על כבודי ולהבליג על הפגיעה באגו הנפוח שלי (הרבה יותר נפוח משלכם), ולטוס ארצה על חשבוני, על מנת לפעול על פי עצת ה”טוב יעשה” שנתתם לי, כמי שחרד לטובת-הכלל, ורק טובת-הכלל היא לנגד עיניו. נניח.

השאלה היא מה יתרון לי על פניכם, שגם אתם מוחזקים כאזרחים טובים ונאמנים, אשר רק טובת-הכל היא גם לעיניהם.

וזה מביא אותי אל שאלת-התם שלי: מדוע שלא תעשו זאת אתם?

ובהמשך אף מניתי את היתרונות שלי לפנייתכם שלכם אל המשטרה על פני פנייתי שלי אליהם: לפנייתכם המשטרה תתייחס ברצינות רבה יותר, ואילו הזמן שינקוף עד שאצליח לחסוך מקצבת-הזקנה שלי את דמי הטיסה ארצה-וחזרה רק יזיק לחקירה.

במכתבי הנ”ל ביקשתי מכם תשובה לכתובת המייל שלי תוך שבוע ימים, וגם הוספתי:

אם לא תענו לי, יהיה לי קשה להשתחרר מהתחושה שאתם צבועים, שלא טובת-הכלל אלא טובתכם האישית לנגד עיניכם, ושאתם, בנוכלותכם, ניסיתם לגרור אותי למלכודת: אני אשלם מכיסי בעד הטיסה מארה”ב ארצה וחזרה, אתלונן במשטרה, המשטרה תסרב לחקור ותמציא נימוקים מפוקפקים לכך, הערר על החלטתה יידחה בקש, אני אעתור שוב לבג”ץ, אשלם שוב את האגרה, וגם העתירה הזאת תידחה, ושוב – בלי התייחסות ראוייה לטענותי.

אז לא: האגו שלי, כאמור, הרבה יותר נפוח מזה שלכם, וחוץ מזה אני גם לא פראייר שנמשך למלכודות-פתאים.

אתם קיבלתם את מכתבי, שנשלח אליכם בדואר רשום, ביום 3.3.2015, ומאז חלפו הרבה יותר משבעת הימים, והגיע הזמן שאקיים את הבטחתי לכם, כי את תשובתי לתגובתכם, לחיוב או לשלילה (תלוי מה תענו לי, אם בכלל) תוכלו לקרוא לאחר תום השבוע שקצבתי לכם.

תשובתי זאת יוצאת מתוך שתי הנחות חלופיות:

האחת – שהתכוונתם ברצינות לכך שלנוכח המלצת ה”טוב יעשה” שלכם אני אשנה את עמדתי, אבליג על הפגיעה שלכם באגו הנפוח שלי (אשר, כפי שציינתי) הוא נפוח בהרבה מזה שלכם) ואטוס ארצה וחזרה על חשבוני (קיצבת הזיקנה שלי לשלושה-ארבעה חודשים) – על מנת לעבור שוב את אותה דרך-חתחתים אשר בסופה אחזור אליכם ואשלם שוב את אגרת הבג”ץ (עוד חודש של קיצבת הזיקנה שלי), ואתם תזרקו אותי שוב מכל המדרגות, עם עצת “טוב יעשה” חדשה, וחוזר חלילה.

והשנייה – שבכלל לא התכוונתם ברצינות, ועצת ה”טוב יעשה” שלכם לא הופנתה אלי, אלא אל קוראי פסק-הדין, אשר אינם מכירים את ההסבר שלי מדוע אין כל טעם שאפנה למשטרה.

כיוון ששופטים בישראל – ולא כל שכן שופטים “עליונים” כמוכם – חזקה עליהם (“לכאורה”, כמובן…) שהם מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים בפסקי הדין שלהם, אצא קודם מההנחה שאתם התכוונתם ברצינות בהצעתכם כי “טוב אעשה” אם אטוס ארצה על חשבוני, כדי להתלונן במשטרה על שחיתות-המיליארדים בהוצל”פ אשר לא פגעה בי אישית – שחיתות-רבתי אשר דבקה עכשיו במערכת המשפט עצמה, ואתם גיליתם שלכם זה ממש לא אכפת.

ואם אכן התכוונתם לכך ברצינות – אז שקו לי בתחת!

שקו לי בתחת, כי אתם לא קראתם – כמה מפתיע – את מה שכתבתי במפורש, כמה וכמה פעמים בעתירה, ואם אכן קראתם – השתנתם על הכתוב בקשת הכי גבוהה שאפשר.

שקו לי בתחת, כי אתם צריכים להיות מודאגים יותר ממני מהשחיתות הזאת, אשר פוגעת בציבור כולו, ובעיקר באמון הציבור בשופטיו, שאתם מקשקשים עליו השכם והערב.

שקו לי בתחת, כי אתם מושחתים מכף-רגל ועד ראש, ולא אכפת לכם שסרטן השחיתות הציבורית שולח את גרורותיו לתוך מערכת המשפט עצמה.

שקו לי בתחת, כי אתם אידיוטים, אשר מאמינים שאני אכן אטוס על חשבוני לארץ, להתלונן במשטרה על עניין ציבורי שאינו נוגע לי אישית, אחרי שהסברתי לכם “בכפית” שהדבר הזה כבר נעשה, גם על ידי וגם על ידי אחרים – ולא נשא פירות, ואחרי שהבהרתי לכם כי אני אדחה בבוז ובשאט-נפש כל הפנייה שלכם לסעד חלופי, כולל הצעה להתלונן במשטרה.

שקו לי בתחת, כי אתם, בבורותכם, לא יודעים שתלונה ליועץ המשפטי לממשלה הינה הרבה יותר מאשר תלונה ליומנאי בתחנת המשטרה בזרנוגה גימ”ל.

שקו לי בתחת, כי האגו שלי נפוח לא פחות משלכם.

שקו לי בתחת! שקו לי בתחת! שקו לי בתחת! שקו לי בתחת! שקו לי בתחת! שקו לי בתחת!!! – כי שפה אחרת אתם לא מבינים!

כעת אצא גם מההנחה החלופית, לפיה אתם לא ממש התכוונתם ברצינות לכך ש”טוב אעשה” אם אטוס ארצה להתלונן במשטרה: אם כך הוא, לכו הבייתה – לא מחר, לא היום, אלא כבר אתמול – כי שופטים אשר לא מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים, אין מקומם בשירות הציבורי, לא כל שכן מאחורי דוכן השופטים, ומקל-וחומר אין מקומם כשופטים בבית המשפט העליון.

לכו הבייתה, אבל גם זה לא יפטור אתכם מלנשק לי בתחת, כי, כאמור, שפה אחרת אתם לא מבינים.

באותו הכבוד שאתם רוחשים לי,

שמחה ניר, עו”ד

 

 

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר