על הרעיון להעלות את אחוז החסימה: לא רק מרושע, אלא גם מטומטם

על הרעיון להעלות את אחוז החסימה: לא רק מרושע, אלא גם מטומטם

שמחה ניר, עו”ד
26.04.2013 18:11
על הרעיון להעלות את אחוז החסימה: לא רק מרושע, אלא גם מטומטם - שינוי שיטת המימשל - ביבי נתניהו - בנימין נתניהו - אחוז החסימה - שיטת הבחירות - חוק באדר-עופר - טפשות - סחטנות פוליטית - בחירות לכנסת - משה פייגלין - רפורמה - משילות - כיסאולוגיה - אמרתי לכם - זהבה גלאון - שמחה ניר


כל הסיסמאות המצדיקות את העלאתו של אחוז החסימה אינן מכסות את האמת העירומה: ניצול-לרעה של כוחם של החזקים על מנת להתחזק עוד יותר, תוך רמיסתם של החלשים *** הבעייה היא שזה לא ישרת את המטרה המוצהרת – ואולי אף יפגע בה



המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים

איך נפטרנו מאשר גרוניס

כל מי שרוצה להיראות חכם בשיח הפוליטי בשנים האחרונות חזר השכם-והערב על המנטרה “שינוי שיטת המימשל”. גם ביבי שר את זה, ולא שכח את הפזמון גם כאשר הוא בא אל הנשיא שמעון פרס, על מנת לקבל את המינוי להרכיב את הממשלה.

מדוע “שינוי שיטת המימשל”, ולא, למשל, “הוספת מיטות בבתי החולים”, וכיוב’?

משום שה”שינוי” הזה הוא באופנה, משום שהוא לא מצריך מקורות תקציביים, ומשום שכל עוד לא מבקרים את תרבות השפיטה הקלוקלת, חופש-הביטוי בישראל מעוגן לא-רע.

אם היית שואל את המדקלמים האלה למה הם מתכונים ב”שינוי השיטה”, חלקם לבטח לא היו מציעים משהו ספציפי, אבל רובם, ככל הנראה, היו מציעים להעלות את אחוז החסימה. מדוע? כאן באה מנטרת-המשנה: למנוע פיצול בעם, למנוע סחטנות מרסיסי-המפלגות.

השאלה היא אם לא מן הראוי לבדוק מדי פעם את המנטרות שאנחנו מדקלמים נון-סטופ, שמא טעינו, וגם אם לא טעינו, אולי שינויים שהזמן גרמם מחייבים שינויים בתפיסות העולם.

ה”שינוי” אשר בשער, לעומת אפשרויות אחרות

כעת קמה לנו ממשלה אשר באג’נדה שלה עומדת, בין השאר, גם העלאת אחוז החסימה ל-4%.

הבה נבדוק כמה מנדטים היו מקבלות המפלגות שהתמודדו בבחירות האחרונות, וזאת מתוך ההנחה שהמפלגות חפצות-החיים היו מתאחדות כדי שלא להתאדות, ומתוך הנחה שכל הבוחרים היו מצביעים כפי שאכן הצביעו בפועל:

הליכוד-ביתנו                 31

העבודה + מרץ + ציפי   27

יש עתיד                        19

הבית היהודי                 12

ש”ס + יהדות               18

הרשימות הערביות       11

קדימה + עוצמה           0

________________________

סך-הכל                         118

מי היה מקבל את 2 המנדטים? על פי חוק באדר-עופר ייתכן מאוד שהליכוד-ביתנו היה מקבל עוד אחד, והעבודה ושות’ עוד אחד. החלוקה כעת:

הליכוד-ביתנו                 32

העבודה + מרץ + ציפי   28

יש עתיד                        19

הבית היהודי                 12

ש”ס + יהדות התורה     18

הרשימות הערביות       11

________________________

סך-הכל                         120

כעת בואו נראה איך מתנהל המו”ם הקואליציוני, כאשר אי אפשר לעשות הסכם עם ציפי לבדה.

הליכוד-ביתנו + יש עתיד + הבית היהודי – 63 מנדטים: ממש לא משאת-נפשו של ביבי, אבל זה עוד לא הכל. זה עוד לא הכל, משום שבקונסטלציה הזאת כוח ה”סחיטה” של יאיר בנט ונפתלי לפיד היה עולה שבעתיים – בעיקר זה של יאיר לפיד, אשר יכול לאיים על ביבי ובנט בחבירה אל העבודה ושות’, יחד עם תמיכה מבחוץ (לפחות) של המפלגות הערביות.

לא שהתמיכה הזאת מובטחת, ולא שגם אתה יש די מנדטים להרכיב ממשלת שמאל, אבל חיים קשים זה בטח יעשה לביבי.

בואו נעשה עוד צעד, והוא האפשרות (הסבירה מאוד) שהמפלגות המתאחדות תקבלנה יותר מנדטים, בזכות צירוף-עודפים. אפשרות סבירה אחת, מתבססת על כך שש”ס + יהדות התורה כבר ממילא נהנות מהעודף, לפי הסכם העודפים ביניהם, והוא הדין גם באשר למרץ + ציפי, אבל סך-כל העודפים של שלושתן יעביר אליהן מנדט-עודף על חשבון יש עתיד, לה היה הסכם-עודפים עם העבודה.

אחרי שנוריד לליכוד-ביתנו את המנדט שהענקנו לה בזכות באדר-עופר, נקבל את התוצאה הזאת:

הליכוד-ביתנו                 31

העבודה + מרץ + ציפי   29

יש עתיד                        18

הבית היהודי                 12

ש”ס + יהדות התורה     18

הרשימות הערביות       12

________________________

סך-הכל                         120

כעת להליכוד-ביתנו + יש עתיד + הבית היהודי יש רק 61 מנדטים, וביבי נתון עוד יותר לסחיטה.

אכן, כל התחשיבים האלה בנויים על השערות בלבד, וממילא אי אפשר לדעת “מה היה אילו”, אבל ב”איזון עדין” כזה המצב יכול היה להיות גרוע עוד יותר, מבחינתו של ביבי: מנדט אחד או שניים פחות לו, ואחד או שניים יותר לעבודה ושות’ – והגענו לשוויון בין שתי המפלגות הגדולות, כאשר לביבי+יאיר+בנט יש רק 60 מנדטים, או אפילו למצב גרוע יותר, מבחינתם, בו יש להם רק 59 מנדטים, ובשני המקרים הולכים שוב לבחירות, כי גם יאיר וגם נפתלי מתעבים את החרדים – כל אחד משיקוליו.

ובקיצור: העלאת אחוז החסימה ל-4 הייתה מקשה עוד יותר להרכיב את הקואליציה – הן בגלל חישובי המנדטים והן בגלל הגברת הסחטנות של המפלגות הבינוניות.

כעת הרשו לי להציג את חלוקת המנדטים לפי תוצאות הבחירות האחרונות, אם אחוז החסימה לא היה קיים, וגם שיטת באדר-עופר לא הייתה באה לעולם:

הליכוד-ביתנו                 28

העבודה                        14

מרץ                              5

ציפי                              6

יש עתיד                        17

הבית היהודי                 10

ש”ס                              11

יהדות התורה                6

הרשימות הערביות       5+4+3

קדימה                          3 *

עצמה לישראל              2

ץ                                  1

קנ                                2

פז                                1

ז                                   1

יק                                 1

______________________

סך-הכל                         120

_____

*      בזכות הסכם העודפים עם עצמה לישראל, משום שבשיטה הנוכחית עודפים של מפלגה שלא עברה את החסימה הולכים לאיבוד

כעת בואו נתחיל את המו”מ הקואליציוני, כאשר לביבי יש רק 28, אבל יחד עם ציפי (6) והמפלגות שנכנסו בזכות ביטול החסימה ושיטת באדר-עופר (8) יש לו כבר 42 מנדטים.

כעת, כדי להרכיב קואליציה של 61 נחוצים לו עוד 19 מנדטים, ואכן:

קדימה – 3

ש”ס – 11

יהדות – 6

נותנים לו 20 מנדטים נוספים, קרי: קואליציה של 62 מנדטים.

הבעייה היא ששאול מופז יעשה שרירים, וידרוש את אותם הדברים שבגללם פרש מממשלת נתניהו, ובכל מקרה ביבי נתון ל”סחיטה” מכל כיוון אפשרי, כאשר רסיסי המפלגות (אלה שנכנסו בזכות ביטול החסימה) הם ה”סחטנים” הקטנים והזולים יותר, ואם נוהגים בחכמה (כפי שעשה ביבי עם ציפי) מתחילים את המו”מ איתם, וסוגרים איתם הסכם קואליציוני לפני שיתברר שאפשר גם בלעדיהם (ומשתמשים בזה כאמצעי-לחץ על האחרים).

אחוז החסימה – לא צודק, וגם לא חכם

הפקעת המנדט ממפלגה שקיבלה חצי אחוז, שהוא גם העודף הגדול ביותר, ונתינתו למפלגה שקיבלה 20, 30 או 40 אחוז מהקולות גוזל מהראשונה 100% ממה שקיבלה, ומוסיף לשנייה רק 2 או 4 אחוזים – האם זה שיקוף של רצון העם?

ומה עם מפלגה שקיבלה 3.99% מהקולות – שהם חמישה מנדטים? לשלול ממנה את הייצוג בכנסת זה כבר מעשה-נבלה כנגד ציבור שלם.

כאשר אנחנו מעבירים את המנדטים של מפלגה שלא עברה את החסימה, אנחנו מעבירים אותם אל המועמדים ה”שוליים” של מפלגות שאנחנו לא יודעים מיהן.

כיוון שאנחנו לא יודעים מי יהיו המועמדים השוליים של כל מפלגה, הרי שיש לנו כאן “נעלמים בתוך נעלמים”, וזה אומר שלא רק מי שהצביעו עבור המפלגות שנחסמו לא יודעים לאן קולותיהם יגיעו, אלא שגם אלה אשר, בשם “שינוי שיטת המימשל”, רוצים להתחזק על חשבון החלשים – גם הם לא יודעים זאת, ובסופו של דבר השינוי הזה יכול לפעול דווקא נגדם.

סיכום

כפי שראינו, אין שום שיטת-בחירות המבטיחה חיים קלים למרכיבי הקואליציה בחברה בה שתי כפות המאזניים כמעט מאוזנות (ולדעתי הענייה – טוב שכך הוא), ולכן כל הדיבורים על מניעת ה”פיצול בעם” ו”סחטנות רסיסי-המפלגות” אינם אלא דחליל-סרק והשתלטות של החזקים בכנסת על כבשות-הרש. החזקים רוצים להיות חזקים עוד יותר, והחלשים נדפקים.

כנגד סחטנות-היתר ישנה רק תרופה אחת: לא רוצים? – נלך שוב לבחירות.

אכן, בבחירות החוזרות המצב יכול להיות גם “גרוע” יותר, מבחינתו של מי שלא הצליח להרכיב ממשלה – אבל זהו רצון העם, ואם ה”סחטנים” הקטנים יקבלו יותר קולות – או פחות קולות – זו תגובתו הלגיטימית ששל הבוחר על התנהלותם במו”ם הקואליציוני אשר כשל.

פתרון אפשרי

הרשו לי להיות לא-פופולרי, ולהציע להעלות את מספר חברי הכנסת ל-150.

בעשורים האחרונים תפחה ממשלת ישראל מקדנציה לקדנציה, וכמו שאנחנו יודעים – קל מאוד לעלות במשקל, אבל קשה יותר, קשה בהרבה, לרדת.

יאיר לפיד הבטיח לבוחרים לעשות לממשלה דיאטה רצינית, והוא אכן הצליח במידה רבה – אבל פחות מכפי שהיה רוצה. הפוליטיקה, כידוע, היא “אמנות האפשרי”, ויש יסוד להנחה שהמילה “פשרה” נגזרה מהמילה “אפשר”.

בריבוי השרים יש משהו צורם: עוד לשכה, עוד רכב-שרד ונהג, וכו’, וכו’, אבל בחישוב הכללי מדובר בעלות של מיליונים מול המיליארדים של התקציב הכללי.

לי, למשל, לא היה מפריע אם משרד המשפטים היה מפוצל לשני מיניסטריונים, האחד לטיפול בחקירה ואכיפה, והשני – לטיפול בשופטים. מצידי אפשר היה לפצל את המשרד הזה אפילו לשלושה מיניסטריונים: חקיקה, אכיפה, וטיפול בשופטים.

פיצול כזה היה מבטיח שכל שר היה צריך להצדיק את עצמו, ועוד יותר חשוב – הוא היה מבטיח שהדרג המדיני לא היה מפקיר את סמכויותיו בידי הדרג הפקידותי.

יצויין כי הפחתת מספר השרים לא הפחיתה את מספר המיניסטריונים, כך ששרים מסויימים מכהנים בשניים-שלושה תפקידי שר, החיסכון בתקציב הכללי הוא מאוד-מאוד שולי, והשאלה היא אם זה משפר את תיפקודו של הדרג המיניסטריאלי, או דווקא פוגע בו.

ריבוי השרים וסגני-השרים יצר מצב שלמפלגות מסויימות אין מספיק ח”כים לעבודה הפרלמנטארית. כך, למשל, חה”כ משה פייגלין נאלץ להיות חבר בלא פחות משבע(!) ועדות של הכנסת, כאשר לא אחת הן מנהלות את ישיבותיהן בעת ובעונה אחת. אם רוצים לחזק את הכנסת מול הממשלה אפשר לתת לסיעות האופוזיציה ייצוג רב יותר, יחסית לכוחן, וזה בהחלט יכול להיות מעניין – אבל זה לא יעבור, וחברי הכנסת מסיעות הקואליציה ימשיך לרוץ מוועדה לוועדה, גם לצורך הצבעות בלבד (במקרים גבוליים, בהם קולם יכול להטות את הכף).

בהצעת הרפורמה שלי בשיטת הבחירות העליתי הצעה להעלות ל-150 את מספר חברי הכנסת, על מנת לנטרל את התנגדותם של חברי-כנסת אשר עשויים למצוא את עצמם מחוץ למשכן, אם הם יצביעו בעד הצעתי, והיא אכן תתקבל.

יחד עם זאת הצעתי להחזיר, בהדרגה, את מספר הח”כים ל-120 ח”כים, ע”י הפחתה של 10 ח”כים בכל מערכת בחירות, אבל כעת, לאור האמור בשורות אלה, אין לי שום קושי להשאיר את מספר חברי הכנסת (150) כמניינה הקבוע של הכנסת.

הפחד שלי

כבר היינו בסרט הזה שלוש פעמים, ועכשיו תבוא הפעם הרביעית – העלאה ל-4%. ממוצע של פעם אחת לכל עשור וחצי. כל פעם חוזרים על אותו הפזמון כאשר כל העולם שוכח שכבר שמענו אותו שוב ושוב.

השאלה היא מתי תבוא הפעם הבאה, אילו תירוצים יהיו אז, ואיזה אחוז-חסימה יציעו אז כוהני ה”משילות”.

ותזכרו שאמרתי לכם!

כיוון שאינטרסים פוליטיים – כולל אינטרסים “כיסאולוגיים” – מאפילים על כל שיקול אחר, אני צופה שאחוז החסימה אכן יעלה לארבעה אחוזים.

האם יהיה בכך “שינוי שיטת המימשל” – לא, משום שעדיין יהיה צורך במו”מ קואליציוני – אולי קשה ומתיש עוד יותר, כפי שפירטתי לעיל.

ותזכרו שאמרתי לכם.

מילה לחה”כ זהבה גלאון

זהבה גלאון היא פרלמנטרית טובה, ואפילו טובה מאוד, ואת זאת יאשרו גם אלה שאינם תומכים בקו הפוליטי שלה.

כעת, משהחלו הדיבורים על חסימה של 4%, באה זהבה ואומרת כי “די ב-2.5%”. האחוז הזה מבטיח לה – כך היא סבורה – חיי-נצח במשכן הכנסת, וגם תוספת נאה ע”ח “רסיסי” מפלגות השמאל אשר יירתעו מלהתמודד בבחירות לכנסת.

זהבה, בתמיכתך ברעיון הזה, אפילו בגירסה “מינורית”, את חוזרת על השגיאה של גאולה כהן, אשר בגלל חמדנותה את כבשת-הרש איבדה את עולמה הפוליטי.

אם זה יקרה, זהבה – תזכרי שאמרתי לך.

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר