ה”ציונות” – התנועה להשמדת היהדות בכל האמצעים

ה”ציונות” – התנועה להשמדת היהדות בכל האמצעים

חנה אייזנמן
25.11.2012 02:58
ה"ציונות" - התנועה להשמדת היהדות בכל האמצעים


“היום יש בישראל רק קבוצה אחת המשקיעה בחשיבה לטווח רחוק – המפלגות החרדיות. הם סוחטים לא למען השנה הבאה, אלא, לעתיד הרחוק. הצבא, הגדל והולך, של לובשי השחורים, הלא-ציוניים, יאיים איום ממשי על אורח חיינו רק בעוד 10, 20, 30 שנה. היום החרדים הם מיעוט בירושלים, אבל, הם כבר רוב בין ילדי כתה א’. לא קשה להבין מה יקרה, אם תימשך הזרמת הכספים הלא-מוגבלת למערכות שלהם….”.




ב”ה      


ה”ציונות” – התנועה להשמדת היהדות בכל האמצעים

 

 

לתפארת בן-גוריון וחיים ויצמן, שר”י

 

 

במדור
דעות ב”מעריב”, י”ב בשבט, התשנ”ב (17.1.1992) מופיע מאמר, תחת
הכותרת “הרב שך בעקבות דוד בן-גוריון”, של אחד, חיים הררי.

הפיסקה
האחרונה קובעת: “כמה חבל שרק הרב מנחם שך ויאיר לוי הולכים היום בדרכיהם של
דוד בן-גוריון וחיים ויצמן....”.

 טוב,
זה לא מפתיע. הכותב אינו היחיד בתוך עם ישראל, שאינו יודע, ואולי, רק אז לא ידע
ובינתיים למד, שבן-גוריון וחיים ויצמן, ימח שמם, שיתפו פעולה עם הנאצים, ועוד לפני
כן, פעלו נגד היהדות ונגד העם היהודי. ואם הרב שך, באמת, הלך בעקבותיהם, אז, מסתבר,
שאפשר לשטוף גם את מוחם של מורי הדור בתעמולה מימסדית בולשביקית, ובקיצור – בשקרים
מתועבים וקטלניים ביותר.

הפיסקה,
לפני הסיפא, אומרת: “ואחרונים, אחרונים, לא כל כך חביבים – שלושה עשר חברי
כנסת חרדים, היום, לעומת חמישה-שישה לפני דור, גם הם תוצאת של השקעה ארוכת
טווח….”

מה
ה”השקעה ארוכת הטווח”? שמירת גחלת ישראל, שהשיבה אותנו לארצנו, לאחר
אלפיים? הצחקתם אותו. איך אני יודעת?

 כך:

“היום
יש בישראל רק קבוצה אחת המשקיעה בחשיבה לטווח רחוק – המפלגות החרדיות. הם סוחטים
לא למען השנה הבאה, אלא, לעתיד הרחוק. הצבא, הגדל והולך, של לובשי השחורים,
הלא-ציוניים, יאיים איום ממשי על אורח חיינו רק בעוד 10, 20, 30 שנה. היום החרדים
הם מיעוט בירושלים, אבל, הם כבר רוב בין ילדי כתה א’. לא קשה להבין מה יקרה, אם
תימשך הזרמת הכספים הלא-מוגבלת למערכות שלהם….”.

 הגדירו,
אתם, בליבכם, את הכותב, אסור בקול…. מסתבר, שבינתיים, היהודים אינם מאיימים איום
ממשי על אורח חייהם שלו ושל דומיו, בינתיים, הם מאיימים על עצם קיומנו!!! ועל כן,
אין להתפלא שהמדינה נמצאת במצבה הנוכחי, מצב סופני. את זה הביאו עלינו הפושעים,
שמרכזים את מלחמתם באויב האמיתי שלהם, היהודים, ונותנים את הרובים לרוצחי העם
היהודי!

 רק
להזכיר – במשך שנות אלפיים, לא “סחטו” היהודים אף לא פרוטה אחת מכל
הגויים, ועולם התורה פרח. כי לימוד התורה, היא ההשקעה לטווח ארוך, לא הכסף. תאוות
הכסף של היהודי, זו תעמולה אנטישמית, שמוצאת לה צידוק, רק אצל רודפי התורה,
הרודפים אחרי הכסף, בתירוץ של רדיפת שלום. התעמולה האנטישמית הזו היתה, תמיד,
תירוץ לרדיפת היהודים, היא גם תרמה רבות לקידום “השואה”, כמו ההסתה נגד
בוני הארץ, לטווח ארוך, בתירוץ, שבלי הכסף של האמריקנים לא נוכל להתקיים….עכשו.

 מאז ומתמיד, שולטים שונאי ישראל בקופה הציבורית, ואת הכספים שאנו, היהודים, מעבירים לה,
בתקווה שאלה ישמשו את העם היהודי לטווח רחוק, לקידום עולם התורה ולבנין הארץ,
היהודים נאלצים ל”סחוט” מן ה”עמלים” הפראזיטיים, המאמינים,
שהמונופל על הקופה הוא שלהם. כמו בשנות “השואה”, כאשר יהודים תרמו את כל
רכושם, עד הפרוטה האחרונה, להצלת יהודים, והפושעים מנעו את הצלתם, כי זהו
“כסף ציוני”, שנועד, רק, להצלת ה”ציונים”, בעיקר, פעיליהם.

 לא
הייתי נדרשת למאמר ישן, אילולא נמשכה אותה הסתה, ואף התעצמה, במשך השנים.

 

התחרות

 כבר
הבנתם, שלא מחמאה מעניק הכותב ל”סוחטים”, על השקעתם לטווח ארוך. את
המחמאה הוא מעניק לרודפי ישראל, בן-גוריון וחיים ויצמן, שר”י, כדלהלן:

“דוד
בן-גוריון וחיים ויצמן לא אהבו זה את זה, הם היו שונים זה מזה באופיים ובחינוכם,
באורח חייהם ובהשקפותיהם. בכל זאת היתה ביניהם תמימות דעים מפתיעה, בנושא אחד. שניהם
הקדישו תשומת לב רבה לנושאים ארוכי טווח….”

 האם
הכוונה היא לדברים שלהלן:

 “לאחר שקמה מדינת ישראל התפתחה כעין תחרות מי מהשנים ראה
ראשון בפתרון החלוקה פתח-הצלה לציונות המדינית וכביש מהיר למדינה, וייצמן או בן
גוריון…. עמל חייו של ויצמן עד כה לא היה כלל מוקדש לפתרון ממין החלוקה. אילוּ
יוחסו הדברים האלה לבן גוריון היה להם בסיס איתן יותר. שכן, רעיון החלוקה היה גלום
בתפיסתו הציונית מראשיתה וחזר והופיע בכל אחד ואחד מגלגוליה….” (שבתי טבת,
הדרך לאייר).

 

היו
מי שחשבו אחרת, שהיו, באמת, המתכננים לטווח ארוך, כי זהו מאפיין מרכזי במהותם,
השקעה בנצח ישראל
;

 

“.. במקום להמשיך
את המאבק ולהיות מוכנים לסבל ולמועקה עד אשר יחונן ה’ את עמו ואת נחלתו, כתבו
וחתמו שטר ויתור על החלק הגדול ביותר של ארץ ישראל, זה המקום היחידי שיש לנו תקווה
– מלבד כל הקדושה וכל הסגולה שבו – ובלבד כי בחלק קטן יינתן לנו שם של מדינה ודגל
של מלוכה…”
(הרב מ. ברלין, “הצופה” עריוהכ”פ תש”ז.
4.10.1946).

 כך חשב גם מי, שהגדיר את עצמו, בטעות,
כ”ציוני”, ממובילי המאבק נגד תכנית אוגנדה של הרצל, ועל כן, שנוא על
ה”ישוב”, שהאשים אותו במותו מעגמת נפש של הרצל, החולה במרעין בישין,
למיניהם, שהיה בן 44 במותו. וזה קטע מדבריו של אוסישקין:

 “….זה נתן לו כח לסבול במשך
אלפיים שנה. אני יודע שבמשך אלפי השנה לא השגנו כמעט כלום במובן המדיני, אבל האומה
הישראלית האמינה ולעולם לא תמצאו במשך אלפים השנה אף הכרזה אחת ואף דוקומנט אחד
באיזו צורה שהיא, שאנו מוותרים על חלק של הארץ, או על כל הארץ, על התקווה המלאה…

 

“….. אין זה אומר כלום. לא הרי
המצב אם עושים זאת בהסכמתנו, או אם עושים את זאת נגד הסכמתנו. זוהי השאלה העיקרית.
אם עושים זאת בהסכמתנו, אז אנחנו בוגדים בכל התקווה בשלימותה, תקוות הדורות. אם
עושים זאת בלי הסכמתנו, הרי דברים רבים נעשו בלי הסכמתנו – גם ה”אוטו
דה-פה”, גם הפוגרומים ברוסיה נעשו בלי הסכמתנו, וגם פוגרומים בארצות שונות
נעשים בלי הסכמתנו – אבל אז אין אנחנו בוגדים באומה.

 

אז, מהו הטווח הארוך אליבא הכותב…..
יתר על כן “האופק..” –

 

“לדוגמא, שניהם חשבו שגם בתקופות
מצוקה קשות יש להשקיע במדע וטכנולוגיה, שיש לחשוב על נושאים שהאופק שלהם הוא במרחק
עשר, עשרים, או, שלושים שנה, ולא רק על הבחירות הקרובות. וחשוב מכל – הם גם עשו
משהו בנדון. עשו הרבה מאד….”.

 

נראה לי, בתקופת מצוקה קשה זו, שהביאו
עלינו תלמידי בן-גוריון, אין מה להוסיף על המאניפסט רחב-האופקים של הכותב.

 

מה שבטוח, היהודים יתקיימו,
ה”ציונים” יאבדו. כי אחד מעיקרי תורת ה”ציונות”, גם אם לא
במודע, הוא – אכל ושתה, כי מחר נמות. שלום עכשו, אחרינו המבול. אכן, טווח ארוך
מאד.

 

ועל ה”סחיטה” עוד נדבר, גם אם
כבר דשנו בה רבות. כל עוד נמשכת פעילות הסיטרא אחרא, מובילינו לאבדון, עלינו
להילחם בהם.

 

 

 

 

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר