אם אתה רוצה שאובאמה יישאר במשרתו, תהיה מוכן לאבד את שלך אחרי נובמבר; אם אתה רוצה לשמור על משרתך, תדאג שאובאמה יאבד את שלו בנובמבר (If you want Obama to keep his job, you may lose yours after November; If you want to keep your job, make sure that Obama loses his in November).

את סקירת החודש הקודם סיימתי במשפט יהיה מעניין לראות באיזה תיכמונים אובאמה ועוזריו ינקטו על מנת לדחות את משלוח הודעות הפיטורים בכמה ימים. זה נאמר בקשר לגל הפיטורים הצפוי בעקבות קיצוצי התקציב המיועדים לראשית ינואר 2013. רצה הגורל והמשפט הזה הוא גם משפט הפתיחה של הסקירה הנוכחית.

מספר מלים על החוק עצמו. החוק המכונה התראה – WARN (ראשי תיבות של Worker Adjustment and Retraining Notification), התקבל בשנת 2007 על מנת למנוע מצבים בהם עובדים היו מפוטרים מהיום למחר ללא כל התראה. בדיון בסנאט על החוק נאמר המינימום שמעבידים יכולים לעשות כאשר הם מודעים לצורך בפיטורים זה להודיע על כך לעובדים בהקדם על מנת שהם יוכלו לתכנן את צעדיהם הבאים (The least employers can do when they’re anticipating layoffs is to let workers know they’re going to be out of a job and a paycheck with enough time to plan for their future). מי אמר את הדברים האלה? סנאטור צעיר בשם ברק אובאמה. יתרה מזאת, אחרי שהחוק התקבל ב 2007, אובאמה היה שותף ליוזמת חקיקה להגדלת תקופת המינימום ל 90 יום ולהחמרת הענישה על הפרת החוק (זה לא עבר). במהלך מסע הבחירות לנשיאות ב 2008, אובאמה נדרש שנית לנושא ואז הוא הצהיר עלינו לפעול במישור הפדרלי לסגירת הפרצות המאפשרות למעבידים להתעלם מחוק ההתראה (we must act at the federal level to close the loophole that allows employers to disregard the WARN Act without penalty).

בפרפראזה על דברים שנאמרו בהקשר אחר, אובאמה אומר עכשיו: את מה שאני רואה עכשיו, לא ראיתי אז. דבריו של אובאמה ממערכת הבחירות של 2008 עברו רה-ניסוח, ועכשיו זה נשמע קצת אחרת: נפעל במישור הפדרלי ליצירת פרצה שתאפשר למעבידים להתעלם מחוק ההתראה (we shall act at the federal level to create a loophole that will allow employers to disregard the WARN Act without penalty). אובאמה לא אמר את המילים האלו במפורש, אבל משרד העבודה, האחראי על אכיפת החוק, שלח לקראת סוף יולי “מכתב הבהרה” למעבידים שקבלו הודעות ממשרד ההגנה שהחוזים שלהם עומדים להסתיים ועליהם לשלוח הודעות לעובדים העומדים לאבד את מקום עבודתם. במכתב ההבהרה נאמר למעבידים שאין צורך להזדרז במשלוח הודעות הפיטורים כי עדיין לא ברור מה וכמה בדיוק יקוצץ ומי בדיוק יפוטר (any plant closings or layoffs due to such cutbacks are “speculative and unforeseeable”). במלים פשוטות, זה רמז לא כל כך דק למעבידים שלמשרד העבודה אין כל כוונה לאכוף את החוק – בדיוק הפרצה (loophole) עליה אובאמה דיבר. בארה”ב נהוג לומר שהשרים השונים (כאן הם לא “שרים” אלא “מזכירים”) Serve at the President’s pleasure. השר הממונה על משרד העבודה יודע בדיוק מה יגרום הנאה לנשיא. המעבידים יהיו עדיין חשופים לתביעות אזרחיות ע”י העובדים, וזו שאלה טובה כמה מהם יהיו מוכנים לקחת את הסיכון שעלול לעלות להם בסכומי פיצויים לא מבוטלים. ייתכן מאוד שהתרגיל יצליח והודעות הפיטורים הצפויות תשלחנה לעובדים רק אחרי ה-6 בנובמבר. עדיין לאובאמה אין סיבה לחגוג, כי מצב התעסוקה ממשיך להיות בכי רע ואין כל סימן שהוא עומד להשתפר בעתיד הנראה לעין

בזה נגמר סיפורו של חודש יולי, ואפשר לעבור להווה.

מוטיב מרכזי בתעמולת הבחירות של הרפובליקנים הוא שאל את עצמך האם מצבך היום יותר טוב ממה שהוא היה לפני ארבע שנים. השאלה הזאת עבדה מצויין במערכת הבחירות של רייגאן נגד הנשיא קארטר ב-1980. במערכת הבחירות הנוכחית הדמוקרטים נמצאים במצב דומה לזה של קארטר לפני 32 שנה. הם מתקשים למצוא תשובה הולמת לשאלה הזאת. כמעט כל אחד שנשאל נותן תשובה אחרת, והמבוכה רבה. התשובה שהכי מצאה חן בעיני הייתה של אחד מפעילי צוות אובאמה שענה במצח נחושה כן, מצבנו היום יותר טוב, כי אלמלא אובאמה המצב היה הרבה יותר גרוע. עקרונית התשובה הזאת יכולה להיות נכונה אם כי אין כל אפשרות להוכיח זאת (אי אפשר להוכיח נגטיב). אבל מאחר ולא רואים הרבה שלטי פרסומת עם הסיסמא היה יכול להיות יותר גרוע, כנראה שמי שקובע בצוות אובאמה הגיע למסקנה שלא תהיה תפארתם על הדרך הזאת.

שני האירועים המרכזיים של חודש אוגוסט היו ההכרזה על בחירתו של פול ריאן כמועמד לסגנות הנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית, וועידת המפלגה הרפובליקנית שהתקיימה בסוף החודש. למעשה מערכת הבחירות הרשמית מתחילה “על אמת” רק אחרי הוועידות בהן מוכרז באופן רשמי מי יהיו מועמדי המפלגות לנשיאות. הוועידה של הדמוקרטים מתקיימת בשבוע הראשון של ספטמבר.

בחירתו של פול ריאן הפיחה רוח חיים במערכת הבחירות של הרפובליקנים שלפני כן הייתה פושרת למדי (אני נוהג להשתמש במונח “צמחונית”), והתמצתה בתגובות על המתקפה הדמוקרטית. במערכת בחירות, כמו במלחמה, אי אפשר לנצח ע”י מגננה בלבד, וכשזורקים הרבה בוץ, חלק ממנו נדבק.

רומני נקט בצעד לא שגרתי בבחירתו של פול ריאן, צעד שכרוך במידה לא מעטה של סיכון עבורו. בעיקרון מועמד לסגנות הנשיא אמור ל”השלים” את המועמד – מי שהוא שהמעלות שלו מכסות את הנקודות החלשות של המועמד לנשיאות. כמו כל דבר בחיים, המציאות שונה במקצת (לא היו הרבה מועמדים לנשיאות שהכירו בכך שיש להם חולשות ו/או חסרונות). מועמדים לנשיאות נהגו לבחור כמועמדים לסגנות דמויות מ”ליגה ב’ ” או אפילו מ”ליגה ג’ ” של המערכת הפוליטית כשהרעיון הוא להימנע ממצב בו המועמד לסגנות יכול להאפיל עליהם ו”לגנוב” להם את ההצגה. התוצאה היא דמויות כמו ג’ו ביידן (ולחשוב שלתקשורת הייתה החוצפה לבוא בטענות על בחירתה של שרה פיילין). לא הרבה סגני נשיא זכו ששמם ייכנס להיסטוריה.

פול ריאן איננו מתאים לפרופיל הזה. הוא צעיר מבריק, פוליטיקאי שבהחלט קורץ מחומר נשיאותי. הוא מתמצא בכלכלה. הוא עומד מאחורי הצעות התקציב של הרפובליקנים. אפשר להתווכח אם הצעת התקציב שלו היא טובה או רעה, ואפשר להתווכח אם הצעת התקציב שלו באמת תפתור את כל בעיות הכלכלה של ארה”ב, אבל הוא הגיש תוכנית מפורטת לביצוע ולא אוסף של סיסמאות ריקות. כל עוד הצד השני לא מציע תקציב חילופי, הביקורת שלו היא לא יותר מאשר אוסף חסר משמעות של סיסמאות בחירות.

למינויו של ריאן היו שתי תוצאות מידיות. הוא השפיע באופן מאוד חיובי על הופעותיו של רומני עצמו. רומני מתנהג עכשיו כמו שמועמד שרוצה לנצח צריך להתנהג. כמו כן הוויכוח בין המועמדים עבר מהמישור של סיסמאות אידיאולוגיות למישור המעשי של הצעות קונקרטיות. במישור הזה, בעיקר בנושאי הכלכלה והאבטלה, אובאמה נתפס כשהוא בלתי מוכן. יתרה מזאת, אבאמה נאלץ לחשוף פרטים בתוכניותיו שעליהם הוא היה מעדיף לדבר רק אחרי ה-6 בנובמבר.

מצבו של אובאמה הוא בו זמנית טוב ורע. כנשיא מכהן הוא נהנה מכל היתרונות הנלווים לתפקיד, במיוחד בכל מה שקשור לכיסוי התקשורתי, וכן מהעובדה שהוא לא צריך לבזבז זמן ומאמץ על מערכת מתישה של בחירות מוקדמות. הוא מנצל במלואו את היתרון הזה. כנגד זה עומדת המציאות שבניגוד למועמד הקורא עליו תגר, נשיא מכהן איננו “מחוסר עבודה”. מוסד הנשיאות לא נסגר לצורך “פגרת בחירות”. הכלכלה, האבטלה, ובעיות אחרות של המדינה, שלא לדבר על בעיות במישור הבינלאומי אינן יושבות בחוסר מעש ומחכות לנשיא שיחזור מהחופש. ישנה שורה ארוכה של מטלות לביצוע והחלטות שעל הנשיא לקבל, אבל אובאמה מתנהג כאילו הוא בחופש. במהלך שלושת החודשים האחרונים אובאמה הגיח מהבית הלבן למעלה מ-200 פעם למסעות ברחבי ארה”ב לצורך אירועי גיוס כספים (fund raising events) ועוד היד נטויה. לעומת זאת מועצה שהוקמה ע”י אובאמה לחיפוש פתרונות לבעיות האבטלה לא קיימה אפילו ישיבה אחת במהלך שבעת החודשים האחרונים. אובאמה משקיע את כל זמנו במאמץ לשמירה על מקום עבודתו. ציבור המובטלים יכול לחכות לנובמבר. לשם השוואה, הנשיא בוש, בעת מערכת הבחירות שהוא ניהל ב-2004, קיים בקושי 80 אירועים כאלה בתקופה המקבילה.

בזבוז הכספים במערכת הבחירות הנוכחית עומד לשבור את כל שיאי העבר. בהערכה גסה, כל אחד מהמועמדים יוציא השנה יותר ממיליארד דולר לצורכי תעמולת בחירות. בבחירות של 2008 שני המועמדים ביחד הוציאו קצת יותר ממיליארד ורבע דולר, וב-2004 רק מחצית מהסכום הזה.

“צמיחת” החוב הלאומי נמשכת בקצב מסחרר, כמעט בו זמנית עם ההכרזה הרשמית על פתיחת וועידת המפלגה הדמוקרטית, החוב הלאומי עבר את נקודת ה-16 טריליון דולר. זה סכום שהדמיון האנושי מתקשה לעכל אותו. 6 מתוך 16 הטריליון הם “תרומתו” של אובאמה לחוב. הדמוקרטים טוענים בתגובה שבתקופת בוש החוב גדל בכמעט 5 טריליון דולר. זה נכון. לכאורה אין הבדל גדול בין שני הנשיאים. מה שהדמוקרטים לא אומרים זה שאצל בוש גידול החוב מתפרס על תקופה של שמונה שנים בעוד שאצל אובאמה מדובר בקצת יותר משלוש וחצי שנים. קצב הגידול של החוב הלאומי בתקופת בוש היה בערך 600 מיליארד דולר בשנה, לעומת כ-1,300 מיליארד בשנה בתקופת אובאמה – אובאמה “מוביל” לפיכך בפער של יותר מ-2:1. אפשר גם להציג את זה בצורה אחרת. תקופת שהייתו בבית הלבן של אובאמה היא קצת יותר מ-1.5% ממשך קיומה של ארה”ב. במשך התקופה הקצרה הזאת הוא תרם יותר משליש – כ-37%, לחוב הלאומי. זה “הישג” אמיתי, אבל זה לא הישג שאובאמה מעוניין להתפאר בו.

אובאמה אפילו לא מנסה להתמודד עם בעיית החוב. על קיצוץ בהוצאות הממשלה הוא לא מוכן לשמוע. הוא רואה בהטלת “מס על העשירים” את הפתרון לסגירת החוב. זו קלישאה ש”הולכת טוב” ברחוב. הבעיה היא שאין באמריקה כל כך הרבה עשירים. אובאמה חוזר כמו תקליט שחוק על כך שיש להגדיל את שיעורי המס המשולמים ע”י “מיליונרים וביליונרים”. זה מה שיביא את הישועה? בשנת המס 2011 מספר האנשים שהכנסתם השנתית עלתה על מיליון דולר היה פחות מחצי אחוז מאוכלוסיית ארה”ב. זה מסביר מדוע אובאמה כולל באוכלוסיית ה”מיליונרים וביליונרים” בעלי הכנסות של רבע מיליון דולר. ע”פ חישובים של משרד התקציבים של הקונגרס, העלאת המס על “המיליונרים והביליונרים” המוצעת ע”י אובאמה תיצור הכנסה נוספת של כ 85 מיליארד דולר. זה יספיק לכסות בקושי שלושה שבועות מההוצאות של אובאמה.

מערכת הבחירות של נשיא מכהן הרוצה להיבחר לתקופת כהונה שניה היא במהותה משאל על הרקורד שלו בקדנציה הראשונה. אובאמה, במהלך שכאילו נלקח מתוך הסרט בחזרה אל העתיד (Back to the Future), מעמיד למשאל את הרקורד של נשיא אחר, נשיא שכיהן לפני 20 שנה. התגובה ההולמת היחידה היא: That’s your record Mr. President, but you did not build it. Someone else made it happen.

הנשיא לשעבר, ביל קלינטון, היה כוכב הערב ביומה השני של הוועידה הדמוקרטית. אפשר לומר בוודאות שלו הוא היה עומד לבחירה, הוא היה מנצח עם יד אחת קשורה. המסר לציבור הבוחרים נשמע כמו We are the same, the only difference is the name. אבל למעט השיוך המפלגתי יש מעט מאוד משותף בין אובאמה וקלינטון. קלינטון ידע לעבוד עם הקונגרס והצליח למצוא שפה משותפת עם הרפובליקנים. אובאמה לא מצליח להסתדר אפילו עם חברי מפלגתו. מאמר שהתפרסם לאחרונה בניו יורקר (The New Yorker) מתאר בהרחבה את היחסים בין השניים, ובמיוחד את מה שקלינטון באמת חושב על אובאמה.

שיטת העבודה של אובאמה שזכתה לכינוי הנהגה מאחור (Leading from Behind), מיושמת במערכת הבחירות.

לרוע המזל של הדמוקרטים, מי שעומד לבחירה הוא אובאמה ולא קלינטון. השימוש בהישגיו של נשיא אחר כדי לחפות על העדר ההישגים של נשיא מכהן החותר לתקופת כהונה שניה הוא חידוש מעניין, אבל לבנות על זה מערכת בחירות? כל מה שנותר זה לחכות לנובמבר ולראות אם זה עובד.

מערכת ההשמצות והשקרים איננה יודעת גבולות. היא גם לא מבחינה בין המפלגות. לרפובליקנים ג”כ לא חסר, אבל הם נזקקים לזה פחות כי במערכת הבחירות הנוכחית רוב העובדות בצד שלהם. אצל הדמוקרטים זה מגיע לדרגה של אמנות. לצורך הדיון תספיק דוגמא אחת.

למרות קשיים אדירים שעמדו בפניו, ולמרות מכשולים שהרפובליקנים שמו בדרכו, הנשיא אובאמה פעל בנחישות והצליח ליצור ארבעה וחצי מיליון מקומות עבודה חדשים בתקופת כהונתו. אלה היו דבריו של הנואם המרכזי ביום הראשון לוועידת הדמוקרטים, ה”כוכב” העולה, ראש עיריית סן אנטוניו. המספר הזה, ארבעה וחצי מיליון, חזר לאורך כל היום הראשון כשכל אחד מהנואמים, כולל רעיית הנשיא, מצא לנכון להזכיר אותו לפחות פעם אחת בצורה כזאת או אחרת. ארבעה וחצי מיליון – ועדיין שיעור האבטלה הוא מעל 8%? זה נראה קצת מוזר. ברשת הטלוויזיה CNN, רשת הנמנית בדרך כלל על תומכיו הנלהבים של אובאמה, בדקו את הסטטיסטיקה הזאת ומצאו שהיא “לא משקפת את מלוא התמונה“. הבדיקה של CNN העלתה שמספר מקומות העבודה שנוספו מינואר 2009, מועד כניסתו של אובאמה לבית הלבן, ועד היום הוא 300,000 – זה לא בדיוק ארבעה וחצי מיליון . . . יתרה מזאת, אם כוללים בסטטיסטיקה גם את עובדי המדינה, מספר המועסקים היום קטן ב 400,000 ממה שהיה בינואר 2009. טכנית, מי שהכין את הסטטיסטיקה הזאת לא רימה, הוא רק לא דייק. הוא אומר “תקופת כהונתו של אובאמה”. הוא לא אמר “כל תקופת כהונתו של אובאמה” – נשמע לכם כמו הפלפולים בהגדה של פסח? זה בדיוק מה שקרה כאן.

מהסיפור הזה אפשר ללמוד על השוני בין כללי המשחק בחיים הפוליטיים לבין אלה של חיי היום יום. לאמרה המפורסמת של אברהם לינקולן אפשר לרמות את כל האנשים חלק מהזמן, אפשר לרמות חלק מהאנשים כל הזמן, אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן אין תוקף בפוליטיקה.

בפוליטיקה לא צריך לרמות את כל האנשים, ולא צריך לרמות אותם כל הזמן. בפוליטיקה צריך רק לרמות מספיק אנשים עד ליום הבחירות.

לסיום, מספר מלים על הצד הישראלי/יהודי במערכת הבחירות הנוכחית. אתחיל בהסתייגות – כל מי שמצביע עבור מועמד כזה או אחר בגלל שהוא “טוב” או “רע” לישראל, הוא מטומטם. נשיא אמריקאי נבחר כדי לנהל את ארה”ב, והשיקול צריך להיות אם הוא טוב או רע לארה”ב. נשיא אמריקאי יפעל ע”פ האינטרסים של ארה”ב כפי שהוא מבין אותם, וככה זה צריך להיות. בצורת המשטר השוררת בארה”ב הנשיא הוא הפוסק הבלבדי בכל מה שקשור למדיניות החוץ. הוא לא זקוק להסכמת הקונגרס – לקונגרס יש יכולת להשפיע אבל היא מוגבלת ביותר. החלטות בממשלה אינן מתקבלות בהצבעה – רוב נגד מיעוט. הנשיא הוא המחליט היחיד. הוא יכול להתחשב במה שהשרים אומרים אבל זה תלוי רק בו. שר שחולק על החלטות של הנשיא הולך הביתה. למרות גילויי האהדה של רומני לישראל, והעויינות של אובאמה, מי שמצפה לשינוי מהותי במדיניות ארה”ב כלפי ישראל במקרה שרומני ייבחר לא יודע איפה הוא חי. אם רומני כנשיא יהיה אולי שיפור משמעותי בסגנון, וקרוב לוודאי שתהיינה הרבה טפיחות על השכם, אבל הרבה יותר מזה לא יקרה.

לגופו של עניין, מה בדיוק קרה בנושא ירושלים? למצע המפלגה אין שום משמעות מעשית. עוד פחות מאשר בארץ. מס שפתיים ותו לא. למה שנאמר או לא נאמר במצע יש בעיקר משמעות סמלית. לא צריך לזלזל בסמלים, בעיקר כאשר נעשה שינוי בנושא מהותי. בוושינגטון אין פליטות פה, ושום דבר לא נאמר במקרה. כל מילה נשקלת בכובד ראש שבע פעמים לפני שהיא יוצאת החוצה. פליטות הפה הן בדרך כלל בלון נסיוני שנועד ל”בחון את השטח”. כשהתגובה חריפה מדי, באה ההכחשה. “הדברים הוצאו מהקשרם”, “הדברים אינם משקפים שינוי במדיניות”, “זו הייתה טעות”, וכו’, וכו’, וכו’. הבעיה היא שכמעט תמיד ההכחשה היא הרבה יותר חמורה מפליטת הפה המקורית. ההתייחסות לירושלים הייתה חלק אינטגרלי ממצע המפלגה הדמוקרטית, אבל לא הייתה לזה שום משמעות מעשית מבחינת ההכרה בירושלים כבירת ישראל או הכרה בריבונות ישראל על ירושלים. זה לא שונה אצל הרפובליקנים, ואין לי ספק שגם אם, בניגוד לתחזיות, רומני יזכה בבחירות הוא ימצא סיבות להמשיך את המצב הקיים. להחלטה להוציא את ההתייחסות לירושלים ממצע המפלגה הדמוקרטית, למרות שהיא סמלית בלבד, יש משמעות מעל ומעבר, והדבר יבוא לידי ביטוי אם אובאמה יזכה בבחירות. הסיפור שזה נעשה “ללא ידיעתו” של אובאמה ושכאשר זה נודע לו הוא הורה מיד לתקן את ה”טעות”, הוא קשקוש אחד גדול. במערכת הבחירות אין דבר כזה “אובאמה לא ידע”. כנ”ל הרטוריקה המתלהמת על ה”מחוייבות” לבטחון ישראל. לאובאמה יש מחוייבות אחת בלבד – להיבחר לקדנציה שניה.

כשהסיפור על ירושלים יצא החוצה, נציג של הבית הלבן הבהיר ש”השינוי בא להבטיח שהמצע ישקף את מדיניותו של הנשיא ושל נשיאים קודמים”. יו”ר המפלגה הדמוקרטית, חברת קונגרס יהודיה מפלורידה, הצהירה ש”השינוי נעשה בתאום עם איפאק” (דבר שלא היה ולא נברא). הסברים כאלה מראים בברור שזו לא הייתה טעות, ושהייתה מודעות מלאה לחומרת הדברים. כשהתברר לאובאמה שהוצאת ההתייחסות לירושלים מהמצע היא צפרדע שהרבה יהודים מבין תומכיו יתקשו לבלוע, הוא הורה להחזיר למצע את הנוסח המקורי – גם זה באופן חלקי בלבד. על הקרקס שהתרחש בוועידה בעת החזרת ההתייחסות לירושלים למצע אין צורך להרחיב את הדיבור.

על כל פנים, מצע שמצע, במחלקת המדינה עדיין לא יודעים איפה ירושלים נמצאת.