אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי
הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

הרקע

חנה ינון, שופטת
בכירה בבימ”ש השלום בתל-אביב, מהשופטים הגרועים ביותר במדינת ישראל בכל
הזמנים, נתנה פסק דין לא-מנומק, אשר לא דן בכל מה שצריך היה לדון.

ערכאת הערעור החזירה לשופטת הנ”ל את התיק, על מנת
שתדון בכל השאלות, תיתן הנמקה כדרוש, ותוציא פסק דין חדש.

השופטת אכן נתנה פסד דין חדש, עם אותה התוצאה, אבל גם זה
לקה באותם הפגמים, וערכאת הערעור שוב החזירה לשופטת את התיק, על מנת שתיתן פסק דין
שלישי, עשוי בהלכה.

ינון, כמה מפתיע, אמרה כי היא יכולה לנמק את פסק הדין פעם
נוספת, אבל “התוצאה תהיה אותה התוצאה”. על כך היא נדרשה לפסול את
עצמה, והנה, גם כאן למרבית ההפתעה, היא סירבה לפסול את עצמה: אין לה דיעה
קדומה, היא לא נעולה על שום דבר, והאמירה שהתוצאה תהיה אותה התוצאה אינה משקפת שום
דבר…

טוב, אז הערעור עליה (ע”א 3078/12) הגיע – איך לא – אל
אשר גרוניס, וגרוניס – איך לא – גם הוא לא מפתיע, בדחותו את הערעור.

הנימוק
הראשון לדחיית הערעור

אומר גרוניס:

דין הערעור
להידחות ולוּ בשל העובדה שצורף לו תצהיר שלא כדין. המערערת מבקשת לייחס לבית משפט קמא אמירות,
המצוטטות מפיו, שנאמרו במהלך ישיבת ההוכחות, ללא שנמצא להן ביסוס בפרוטוקול הדיון.
פרוטוקול הדיון הינו אבן בוחן למהימנות הטענות נגד בית
המשפט וקיים קושי רב לבחון אמירות אלו ללא עיגון בפרוטוקול.
יתרה מכך, האמירות המיוחסות לבית המשפט לא הובאו לעיונו במסגרת בקשת
הפסילה או בגדרה של בקשה לתיקון הפרוטוקול ולא נתקבלה עמדתו בעניין זה.
כלל ידוע הוא כי לא ניתן להוסיף לערעור נימוקים שלא הועלו
בבקשת הפסילה ולצרף ראיות חדשות בלא שניתן לכך היתר מבית המשפט של ערעור.
היתר כזה לא ניתן (יגאל דיני פסלות שופט 348
(2006)).

אז זה לא בדיוק כך. זה לא בדיוק כך, משום שערעור על סירובו של שופט לפסול את
עצמו (או על פסילתו את עצמו) אינו ערעור רגיל.

ומה נשתנה הערעור הזה מכל הערעורים?

שבכל הערעורים החזית היא בין הצדדים להליך, ולשופט אין
נגיעה אישית, הערעור הזה הוא בין המערער לשופט, אשר יש לו גם יש לו נגיעה אישית.

שבכל הערעורים השופט מכריע על פי הראיות שהצדדים הביאו
לפניו, הערעור הזה הוא על פי מה שהשופט אומר (או לא אומר) על עצמו.

שבכל הערעורים המשיב מייצג את האינטרס שלו, בערעור הזה
המשיב “מייצג” את האינטרס של השופט (ולו, למשיב, כמובן שאין שום אינטרס
…).

שבכל הערעורים הבסיס הוא החומר שבתיק, בערעור הזה הבסיס הוא
מה שיש לשופט בלב (אם יש לו לב).

שבכל הערעורים דנים פעם נוספת במה שכבר נדון, הערעור הזה הוא,
למעשה, ערכאה ראשונה.

ומה “מציע” גרוניס? שאם השופט יקשקש יותר מדי,
מי שנפגע יבקש תיקון הפרוטוקול, והשופט יגיד שזה היה “אוף ד’ה רקורד”,
ושהוא לא מושפע אפילו אם הצד שכנגד דחף לו מיליון שקל לכיס, ולכן הבקשה לתיקון
הפרוטוקול נדחית. ואם הצד הנפגע יערער, בנוסף לסירוב השופט לפסול את עצמו, גם על
סירובו לתקן את הפרוטוקול, גרוניס יגיד כי “ניהול הפרוטוקול הוא עניין הנתון
לערכאה השומעת את המשפט”, ומכל מקום “אין זה מדרכה של ערכאת הערעור
להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה קמא”…

ואפשר גם להעלות על הדעת קונסטרוקציה מזעזעת עוד יותר: כדי
להגיע אל גרוניס עם ערעור-הפסלות המבוסס על פרוטוקול המשקף את הנאמר והמתרחש
בדיון, כפי שצריך להיות, צריך קודם לבקש תיקון הפרוטוקול, ואם השופטת תמאן לתקן
יהיה צורך לערער על כך … אבל כיוון שהחלטה כזאת היא החלטה “אחרת”, יש
צורך לקבל רשות ערעור עליה, וערכאת הערעור תגיד אני לא נותנת רשות ערעור על כל
מחלוקת בעניין הפרוטוקול, ואם אדוני סבור שנגרם לו/למרשו עוול, יתכבד וימתין
לפסק-הדין, ובמסגרת הערעור הכללי יערער גם על ההחלטה הזאת, בזכות, וללא צורך בקבלת
רשות.

נו, אז גרוניס יחכה עם ערעור-הפסלות עד לפסק-הדין? ומה יעשה
הוא אם ערכאת הערעור תקבל את הערעור בנקודה הזאת, ותתקן את הפרוטוקול? ואם הוא
יגיע למסקנה שיש לקבל את ערעור-הפסלות, ולפסול את השופטת אחרי שהיא שמעה את כל
המשפט פעם, שלישית, רביעית, עשירית, וחזרה ופסקה את “אותה התוצאה” עשר
פעמים?

אני אגיד לכם מה הוא יעשה: בטקס השבעת השופטים הסמוך למקום
מגוריו הוא יקונן שוב על העומס המוטל על מערכת המשפט, וידרוש תוספת שופטים.

אז כיוון שכך מתנהלים הדברים, אין כל טעם לקיים את כל
“המשחקים המוקדמים” האלה, והדרך היעיל הוא אכן לנהל בפני ערכאת הערעור
את כל הדיון כולו, לרבות במחלוקת מה השופט אמר או לא אמר. ואם ממילא מלבישים את
הערעור במחלצות של יריבות בין הצדדים (למרות שהיא, כאמור, בין המערער לשופט), אזי אין
שום סיבה שהצדדים לא יגישו תצהירים, על מנת להוכיח או להפריך את מה שנטען כי השופט
אמר.

אבל לא … אם הצדדים מביאים בערעור את תצהיריהם, קיימות
שתי אפשרויות:

האחת – שהשופט הדן בערעור יאמין למערער, ויקבע דברים שלא
יחמיאו לשופט דלמטה ולמערכת כולה, והשנייה – שהוא יאמין למשיב, ואז יגידו שהוא
“נותן חיפוי אוטומטי” לשופט דלמטה.

אז הכי טוב הוא להשאיר לשופט דלמטה לשפוט את עצמו, ובא
לציון גועל.

אבל נניח שהמערער טעה בצרפו את התצהיר ללא נטילת רשות … שופטינו
המקצועיים הרי יודעים להתעלם מראיות אשר הוגשו שלא כדין, והשאלה היא אם מן הראוי
להעניש בעל-דין, ולכפות עליו שופט שדעתו כבר נעולה לבלי שוב, רק משום שהגיש ראייה
שבית המשפט ממילא אמור להתעלם ממנה.

הנימוק
השני לדחיית הערעור

גרוניס מבין שלא על הנימוק הצולע והעלוב הראשון תהייה
תפארתו, ולכן, בבחינת “גם בחגורה וגם בשלייקעס”, הוא מביא גם את הנימוק
השני:

המערערת
מוסיפה וטוענת, כי
החזרת התיק מערכאת הערעור לבית המשפט פעמיים לאחר מתן שני פסקי דין,
מצדיקה את פסילת המותב. טענה זו דינה להידחות. הלכה פסוקה היא כי אין בעצם הדיון המחודש בתיק כדי להביא
לפסילת השופט (יגאל
מרזל, דיני
פסלות שופט 272 (2006)). הדין אינו שונה גם כאשר מדובר בדיון מחודש בפעם השנייה.
המבחן היחיד הוא האם קיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה
שדעתו של היושב בדין “ננעלה” כך שניתן לראות בהליך כולו “משחק מכור“. אין זה מצב הדברים במקרה דנא. עוד אציין, כי נראה שמדובר בתחושה סובייקטיבית של המערערת ולא באמירות
שיש בהן להקים עילת פסלות.

ושוב שיטת המשפט הרב-מפרקי הידועה לשמצה.

מפרק ראשון:

המערערת
מוסיפה וטוענת, כי החזרת התיק מערכאת הערעור לבית המשפט פעמיים לאחר מתן שני פסקי דין,
מצדיקה את פסילת המותב. טענה זו דינה להידחות. הלכה פסוקה היא כי אין בעצם הדיון המחודש
בתיק כדי להביא לפסילת השופט (יגאל מרזל, דיני פסלות שופט 272 (2006)).

אכן, זו הלכה פסוקה, וזה מקובל ואולי אפילו מוצדק (תלוי
בהשקפה, ותלוי בעצמת ה”הינעלות”, אם בכלל אפשר לדבר על “הינעלות
קלה”), אבל כאן בא המפרק השני:

הדין אינו
שונה גם כאשר מדובר בדיון מחודש בפעם השנייה.

הנה, כמובן מאליו, ובלי “יגאל מרזל, דיני פסלות
שופט”, שולף גרוניס מן השרוול הלכה מסוכנת מאוד.

השאלה היא, כמובן, מה קורה כאשר מדובר בדיון מחודש בפעם
השלישית, הרביעית וכו’. אם בפעם השלישית הדין שונה, מדוע בפעם השנייה הדין אינו
שונה, ואם בפעם השלישית הדין אינו שונה, מדוע יהיה שונה בפעם הרביעית, החמישית וכו’
– עד אין-סוף? על כך אין לנו תשובה.

נו, ואחרי ה”ריכוך” הזה, בו גרוניס, המבליע בע”מ, תוקע לנו, בלי שנרגיש, בכייה-לדורות נוספת, בחזרו אל
המוכר-ולא-חביב עם המפרק הבא:

המבחן היחיד
הוא האם קיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין “ננעלה”
כך שניתן לראות בהליך כולו “משחק מכור”. אין זה מצב הדברים במקרה דנא.

כן, אנחנו מכירים את זה, אבל איך אנחנו יודעים ש”אין
זה מצב הדברים במקרה דנא”, אם גרוניס לא מנמק את עמדתו, ולא עונה על השאלות
המתבקשות? מאיכן אנחנו יודעים ש”אין חשש ממשי”? איכן כאן הנקודה
הארכימדית עליה ניתן לבחון את תחולתו של “המבחן היחיד” האמור במקרה
המסויים הזה?

והנה, כדי להוסיף “חיזוק”, גרוניס מוסיף, כמו
צ’יפס-עם-כל-דבר:

עוד אציין,
כי נראה שמדובר בתחושה סובייקטיבית של המערערת ולא באמירות שיש בהן להקים עילת פסלות.

שימו לב: “נראה ש…”: להגיד בחזקת עובדה
ש”מדובר בתחושה סוביקטיבית” – אין לכך שום ביסוס, שהרי כל מה שהיה לפני
גרוניס אלה רק עובדות (בין שמאומתות בתצהיר, בין שמסתמכות על ההתנהלות בתיק, או
שנטענות ללא תצהיר), אז הוא אומר נראה ש… וזה מוחדר לתת-התודעה של הקורא
כעובדה “עובדתית”.

חוץ מזה עולה השאלה אם ישנו ערעור-פסלות שאינו בנוי גם
על התחושה הסובייקטיבית?

ואולי מן הראוי, אחת-ולתמיד, לרדת מהעץ הזה, ולהבין – עד
כמה שהשחצנים האטומים האלה מסוגלים להבין – כי מראית-פני-הצדק נבחנת בעיני הרואים
אותה מבחוץ, ואם בליבו של בעל-הדין, או בליבו של הציבור הרחב, מקננת “תחושה
סובייקטיבית” לפיה השופט כבר “נעול” על התוצאה, והמשחק
“מכור”, סימן הוא שהצדק לא נראה, ולכן הוא גם לא נעשה.

אבל לדבר על “אמון הציבור” לא עולה כסף.

הכסף,
כן, הכסף!

מי שהדבר עולה להם כסף – הרבה כסף! – הם מי שלא מוכנים
להתכופף ולרקוד לצלילי חלילו של אשר יגורתי. שימו לב ל”פינאלה”:

5.  אשר על כן,
הערעור נדחה. המערערת תישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של 20,000
ש“ח.

ואני שואל אותך, גרוניס, על מה עשרים אלף שקל?
תגיד-תגיד, כמה “טרחה” השקיע ב“כ המשיב על הערעור הזה, כאשר המשחק בו היה מכור מראש?!

התשובה
האמיתית

כן, אני יודע את התשובה האמיתית, אותה אתה, גרוניס, לא חושף
בריש גלי: כדי שאם הגברת חנה ינון, שופטת בכירה בבימ”ש השלום
בתל-אביב, מהשופטים הגרועים ביותר במדינת ישראל בכל הזמנים, תקדיח את תבשילה פעם
נוספת, והתיק יחזור אליה בפעם השלישית לדיון מחודש (קרי: לדיון בפעם הרביעית) גרוניס
יוכל לעשות מהמערער הזה “מערער סדרתי”, ולהחטיף לו חמישים אלף ש”ח,
במקום להבין ששופט אשר ערכאת הערעור מחזירה, פעם-אחר-פעם, את התיק ל”מילואים
והשלמות” – הוא “מפשל סדרתי” שמשהו טוב כבר לא יצא ממנו, לא באותו
התיק, ולא בכלל.

ומערכת משפט אשר בראשה אשר גרוניס – גם ממנה משהו טוב כבר
לא יכול לצאת.

בואו
ונעשה קצת סדר בדברים

כאשר ערכאת הערעור מחזירה את התיק לשופט פעם שנייה, דהיינו
לדיון בפעם השלישית, והשופט אומר שהוא יכול לנמק את פסק הדין פעם נוספת, אבל
התוצאה תהיה אותה התוצאה – לפי גרוניס זה לא פוסל את השופט. לו יהי.

נניח כעת שערכאת הערעור מחזירה את התיק לשופט, לדיון בפעם
הרביעית, והוא, השופט, אומר שוב כי “התוצאה לא תהיה שונה” – תסכימו
אתי שהפעם מצבו של השופט חלש יותר, ולעילת הפסלות ישנו בסיס מוצק יותר – אפילו אם
בעיני גרוניס זה עדיין לא מספיק כדי לפסול את השופט.

ומה יקרה בפעם החמישית, הששית … האלף?

אין ספק: ככל שמספר הפעמים בהן הדבר הזה מתרחש, עילת
הפסלות חזקה יותר, אבל ככל שתחזור אל גרוניס יותר פעמים, הוא ידפוק אותך יותר
ויותר – כדי שתבין למה התכוון המשורר באמרו חֲרֹק שִׁנַּיִם וְהִמָּס! (חיים נחמן ביאליק, בעיר ההריגה).

ובמלים פשוטות יותר: ככל שאתה צודק יותר – גרוניס ידפוק
אותך יותר, כדי שלא תחזור אליו יותר, עם טענותיך הצודקות יותר ויותר.

גרוניס
לא יכול לרדת מהעץ

בואו נחזור לפעם הבאה, ולפעמים הבאות שאחריה – הרביעית,
החמישית וכן הלאה.

שורת ההיגיון, כאמור, מראה כי ככל שעולה מספר הפעמים בהן
התרחיש הזה חוזר על עצמו, כך גוברת ההצדקה לפסילת השופט, אבל אם בסוף גרוניס יפסול
את השופט, תישאל השאלה מדוע הוא לא השכיל לראות את זה בפעם הקודמת, הקודמת-לקודמת,
או אפילו בפעם הראשונה, ומדוע הוא העניש את מי שראה את הדברים כהווייתם הרבה
לפניו.

מהעץ הזה גרוניס לא יכול לרדת, והוא יודע שהוא לא יוכל
לרדת, אז הוא מוריד אותך מהעץ הזה, במקום שיוריד את עצמו – והוא עושה זאת בכוח
ובאלימות. אלימות פסיקת ההוצאות.

סגיר

בשנת 2005 פרסמתי את המאמר אגרות, פסיקת-הוצאות וערבויות – סובסידיה לעשירים על חשבון
העניים, לחזקים על חשבון החלשים, תמריץ וזרז לשחיתות שיפוטית, שלטונית וכלכלית
וגורם משתק להתפתחות המשפט.

באותה השנה פרסמתי גם את המאמר מדוע באים עותרים לבג”ץ בחזה נפוח, ויוצאים משם
בזנב מקופל בין הרגליים? בו הראיתי כי כאשר השופטים אומרים “אולי
אדוני …”, הרי זה “רמז” שאם אדוני לא ימשוך את עתירתו, רעה
ומרה תהיה אחריתו, עם ההוצאות שנחטיף לו.

ביום 25.2.2012, ערב כניסתו של אשר יגורתי ללשכת הנשיא,
נתתי תזכורת למאמר
הראשון מהשניים הנ”ל, בו הראיתי, על סמך “דגימת אקראי” מהפסיקה
שלו, שלושה ימים קודם לכן, כיצד גרוניס מתכוון לפתור את בעיית העומס על בתי המשפט:
ע”י “החטפת” הוצאות.

ואכן, גרוניס לא מאכזב את התחזיות, והוא עוד לא אמר את
המילה האחרונה.

וגם אנחנו עוד לא אמרנו את המילה האחרונה.

______________

אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

(תנו “לייק” לעדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר
גרוניס

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי
הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)