זיי מיר געזונט אונד שטארק – היום שאחרי


זיי מיר געזונט אונד שטארק – היום שאחרי



ד”ר ישראל בר-ניר
08.07.2012 19:55


מקש ה-DELETE עובד שעות נוספות

מקש ה-DELETE עובד שעות נוספות


בסערת ההתרגשות סביב הפסיקה המפתיעה, הן בתוכן והן ב”מי” – מי מהשופטים הצביע בעד ומי נגד, שוכחים את העיקר – הדיון בבית המשפט וכן הפסיקה לא עסקו ברפורמה של מערכת הבריאות





לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר


לדף הפייסבוק של האתר של קימקא


(תנו “לייק” לעדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש)


לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי
הדין


(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)


 


בית המשפט העליון של ארה”ב אמר את דברו בנושא ObamaCare והרפורמה
במערכת הבריאות היא מעכשיו חוק המדינה –
Law of the Land.  כל ההשגות, הטענות והערעורים החולקים על
הפסיקה, גם אם נימוקי השופטים נראים מופרכים, הם בבחינת טחינת מים.  השאלה המרכזית עכשיו היא מה הלאה?  מעל לכל מרחפת השאלה איך ההחלטה הזאת תשפיע על
מערכת הבחירות המתנהלת במלוא המרץ ועל תוצאותיה.


תוצאה מידית של החלטת בית המשפט הייתה שמקש ה-Delete במקלדות של
מאות (אולי אפילו אלפי) מחשבים של חכמי האינטלקטואליה הליבראלית עבד שעות
נוספות.  מאות מאמרי מערכת וניתוחים משפטיים
– כולל עשרות מאמרים שכבר התפרסמו – מצאו את דרכם לפח האשפה.  אלפי שעות מאמץ אינטלקטואלי שהושקעו בכתיבת
מאמרים התוקפים את פסילת החוק ירדו לטמיון. 
החבר’ה האלה, כולל אובאמה והנהגת המפלגה הדמוקרטית טענו כל הזמן שהחוק
לצדם.  עמוק בלב הם לא חשבו כך. אם לשפוט
על פי כמות החומר שהוכנה כתגובה לפסילה אפשרית של
ObamaCare ע”י בית
המשפט, הם הכינו את עצמם להפסד במשפט. 
הפסיקה הפתיעה אותם לא פחות מאשר את מתנגדי הרפורמה.  נשיא בית המשפט העליון, ג’והן רוברטס, שהיה
בחזקת מצורע בעיני האינטלקטואליה הליבראלית מיום שהנשיא בוש מינה אותו, הפך בן
לילה לאליל – ממש כוכב נולד.


תוצאה מידית שניה של הפסיקה הבלתי צפויה הייתה עליה דרמטית
בהיקף התרומות למערכת הבחירות של רומני.  ב
24 השעות הראשונות שאחרי פרסום הפסיקה, מערכת הבחירות של רומני  גייסה למעלה מ 4 מיליון דולר (!) – כולם
מתורמים קטנים (תרומות בסדר גודל 100$ לתורם) באמצעות האינטרנט.  זה הישג חסר תקדים.  אובאמה, שלמעשה המציא את הפטנט של גיוס המוני
של תרומות מתורמים קטנים באמצעות האינטרנט, לא יכול להצביע על הישג מקביל.  במערכת הבחירות של 2008, אובאמה הצליח לגייס
כמעט פי עשר יותר תרומות מאשר מקקיין. 
איסוף התרומות באמצעות האינטרנט תרם באופן משמעותי  לפער הזה. 
במערכת הבחירות הנוכחית, עוד לפני פסיקת בית המשפט העליון, אובאמה התקשה
לחזור על ההישג ובין המועמדים מתנהל מאבק צמוד על היקף התרומות.


בסערת ההתרגשות סביב הפסיקה המפתיעה, הן בתוכן והן
ב”מי” – מי מהשופטים הצביע בעד ומי נגד, שוכחים את העיקר – הדיון בבית
המשפט וכן הפסיקה לא עסקו ברפורמה של מערכת הבריאות.  שאלות כגון האם הרפורמה נחוצה, האם היא טובה,
האם הצורה בה היא נעשית היא היעילה ביותר, האם דרך קבלת החוק בקונגרס הייתה נאותה
– וכן שאלות אחרות הנוגעות לתוכן ולמהות הרפורמה, בכלל לא עלו לדיון.  השאלה היחידה עליה בית המשפט התבקש להשיב הייתה
האם הקונגרס, באשרו את החוק, חרג מהסמכויות המוקנות לו ע”פ החוקה.  הפסיקה התייחסה אך ורק לשאלה הזאת.  בניגוד לרושם שאובאמה ועוזריו מנסים ליצור,
פסיקת בית המשפט העליון לא הייתה מתן הכשר (
vindication) ל-ObamaCare.  בית המשפט העליון דחה את טענות המתנגדים ופסק
שהקונגרס לא חרג מסמכויות החקיקה שיש לו בהיותו הרשות המחוקקת, אבל זה הכל.  זאת תהיה טעות להסיק מהפסיקה הזאת את מה שלא
נאמר בה.  תפקידו של הקונגרס, כפי שהוא
מוגדר בחוקה, הוא לחוקק חוקים, אבל בשום מקום לא נאמר שהוא רשאי לחוקק רק חוקים
“טובים” (מי קובע?).


אינני משפטן, ואת ניתוח ההשלכות המשפטיות של הפסיקה הזאת
אותיר למי שעיסוקם בכך. אסתפק כאן בהערה אחת. 
יש חוק שאותו לא לומדים בבתי ספר למשפטים, חוק שמשפטנים מעטים בלבד מודעים
לקיומו.  החוק הזה לא נחקק ע”י רשות
מחוקקת כל שהיא, והוא גם איננו נובע מפסיקה תקדימית של בית משפט עליון ככל
שיהיה.  החוק הזה הוא החוק של
התוצאות להן לא התכוונת
(
The Law
of Unintended Consequences
).  בסופו של יום, התוצאות המעשיות של פסיקתו
האחרונה של בית המשפט העליון תקבענה ע”י החוק הזה, הן תשפענה גם בתחומים שאין
להם כל קשר עם
ObamaCare ולאף אחד אין מושג היכן זה ייעצר.


פסיקת בית המשפט העליון היא הישג משמעותי לאובאמה ולמפלגה
הדמוקרטית.  הם יכולים לטעון עכשיו שתקופת
כהונתו הראשונה של אובאמה לא בוזבזה.  אבל
זה בכלל לא בטוח שיש להם סיבה למסיבה. 
ההישג מצטמצם למישור המשפטי בלבד, ואין כל וודאות שהוא יגלוש גם למישור
הפוליטי.  אדרבא, אם התגובה במישור התרומות
שהוזכרה למעלה היא אמת מידה, לדמוקרטים אין שום סיבה לשמוח.  העובדה שעדיין נותרו ארבעה חודשים עד לבחירות –
מספיק זמן כדי שהציבור ישכח – אינה צריכה לנחם את הדמוקרטים כי גם כאשר החוק התקבל
בקונגרס, במרץ 2010, יועצו הראשי של אובאמה, דוד אקסלרוד, אמר בעקבות התגובה
השלילית בציבור שעד ליום הבחירות “זה יעבור” והציבור
“יתרגל”.  הטעם המר שנותר
מהתבוסה האלקטורלית שהדמוקרטים ספגו בנובמבר 2010 עוד לא פג.  דרושה מידה רבה של ביטחון עצמי על מנת להאמין
שמה שלא קרה בשמונה חודשים ב-2010 יקרה עכשיו בארבעה חודשים.


לכאורה, רפורמת הבריאות צריכה לתפוס מעכשיו מקום מרכזי
בתעמולת הבחירות של הדמוקרטים – אחרי ככלות הכל זאת גולת הכותרת של תקופת כהונתו
הראשונה של אובאמה, וכעת, משנוספה לה הגושפנקא של העליון, מי יעז להטיל ספק
בגדולתו? מי יעז לפקפק בזכותו לתקופת כהונה שניה? 
אבל זה לא מה שקורה.  המשפט המרכזי
ב”הופעת הניצחון” של אובאמה אחרי שנודעו תוצאות הדיון המשפטי, היה קריאה
“להוריד את הנושא מסדר היום” ו”לפנות לעתיד”.  לדבריו “אין צורך לחזור ב-2012 על המאבקים
של 2010″.  גם ב-2010 אובאמה אמר
ש”הוא לא רוצה להילחם ב-2012 את המלחמה של 2010”.  אפשר להבין לרוחו – הוא זוכר איך זה נגמר ב
2010.  אין כל וודאות שמה שקרה ב-2010
יחזור על עצמו השנה, אבל למה להסתכן? 
אובאמה מודע היטב לעובדה שפסק הדין של העליון לא שינה כהוא זה את יחסו של
הציבור לרפורמה ושההתנגדות הרחבה לחוק נותרה בעינה.   הוא יעשה כל מה שהוא יכול על מנת שהנושא יוזכר
במידה מינימלית, אם בכלל, במערכת הבחירות. 
זאת בדיוק הטקטיקה בה הוא נוקט לגבי 
נושאי הכלכלה והאבטלה.    


בקרב ציבור הבוחרים אין הרבה הבנה לדקויות המשפטיות סביבן
התנהל הדיון בבית המשפט.   למעט שכבה דקה
של אינטלקטואלים, אנשי חוק ופוליטיקאים, אף אחד לא יודע במה מדובר.  ההתנגדות לרפורמה, כמו התמיכה בה, לא היו בשל
היותה “בלתי חוקתית” או “חוקתית”.  ההתנגדות הייתה של אנשים החושבים שהיא גרועה
והתמיכה הייתה של אלה החושבים שהיא טובה. 
בנקודה הזאת הבורות חוגגת, כי אלה גם אלה לא יודעים מה יש ומה אין
ברפורמה.  זה לא יכול להיות אחרת כאשר
מדובר במסמך המשתרע על כ 2,300 עמודים הכתובים בשפה משפטית שגם עורכי דין מתקשים
להבין אותה.  כל צד מבליט את מה שנוח לו
ומפחית מערכם, או מתעלם לחלוטין, מהצדדים שאינם נוחים לו.     


ההנמקה בה נשיא בית המשפט העליון הצדיק את הפסיקה שינתה
באופן מהותי את “זירת הקרב”. 
מנקודת מבטם של אובאמה והממסד הדמוקרטי, שינוי הצביון החוקתי של הרפורמה
והגדרתה כ”מס”, היא “מכה מתחת לחגורה”.  אומנם במהלך הדיונים בבית המשפט, עורך הדין
שייצג את הבית הלבן כלל בין טענותיו התייחסות לקנס הנכלל ברפורמה כאל
“מס”, אבל זה היה בטון מינורי ביותר. 
אם שליפת הארגומנט של המס ע”י נשיא בית המשפט נעשתה במכוון אז, כמו
בעת השימוע, רוברטס הוכיח שוב שהוא יותר חכם ממבקריו.  הליבראלים יגלו במקרה כזה שהחדשות אודות הגעת
“עידן רוברטס” לעליון היו מוגזמות. 
אם לעומת זאת, לא הייתה כאן כוונה נסתרת אז, יותר מוקדם ממה שתיארתי לי, החוק
של התוצאות להן לא התכוונת
כבר פועל.


המילה “מס” היא בבחינת דגל אדום בבית הלבן.  עם כל השמחה על הזכייה בבית המשפט, האסוסיאציה
של
ObamaCare  עם “מס” היא פגיעה
בציפור הנפש.  האקרובטיקה המילולית לה
נדרשים דוברי הבית הלבן בניסיונותיהם הנואלים למחוק עכשיו את המילה “מס”
מהדיונים על רפורמת הבריאות מזכירה דו שיח מסיפור הילדים של לואיס קרול (
Lewis
Carroll), מבעד למראה (Through
the Looking Glass
), המתנהל בין עליסה ודמות בשם המפטי דמפטי (Humpty Dumpty):


המפטי
דמפטי, בנימה של בוז
ניכר: ”כשאני משתמש במילה, מובנה הוא בדיוק המובן שאני
בוחר בשבילה – לא פחות ולא
יותר”.
עליסה: ”השאלה היא אם
אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים”.

המפטי דמפטי: ”השאלה היא
מי כאן האדון – זה הכול”.


When I use
a word”, Humpty Dumpty said, in a rather scornful tone, “it means just
what I choose it to mean, neither more nor less”.


“The
question is”, said Alice, “whether you can make words mean so many
different things”.


“The question
is”, said Humpty Dumpty, “which is to be master – that’s all”.


העלאת מסים היא הבטן הרכהשל אובאמה והדמוקרטים.  במהלך
מערכת הבחירות של 2008 אובאמה הבטיח פעם
אחר פעם שמסים יועלו רק על מיליונרים וביליונרים –  מי שהכנסתו השנתית מתחת ל 250,000$ לא ישלם אפילו סנט אחד של
מס נוסף
(250,000 זה רבע מיליון ולא מיליון, אבל אובאמה למד משפטים.  חשבון
זה לא הצד החזק שלו).
  את המעשייה הזאת אנחנו שומעים חדשות לבקרים גם
בימים אלה.  והנה בא
נשיא בית המשפט
העליון
ובהבל פה מקלקל לו את ההצגה.
  הבייבישלו הופך להיות העלאת מסים מאסיבית, ולא סתם העלאת
מסים, אלא העלאת מסים הפוגעת בעיקר בבעלי ההכנסות הבינוניות
והנמוכות.
  פה ושם על מסכי הטלוויזיה כבר מתחילים  להראות
תשדירי שרות של הרפובליקנים שמנגנים על
הנימה הזאת.  הבעיה
היא שלא כל הרפובליקנים
מתלהבים מהרעיון.  הצגת ObamaCare  כ”מס” יכולה להיות תמריץ אדיר
לתנועת מסיבת התה (Tea Party) לחדש את פעילותה.  המילה TEA היא ראשי תיבות של Taxed Enough
Already
(עול
המסים כבר מספיק גבוה).  תנועת מסיבת התה
הייתה המפתח להצלחה
האלקטורלית של הרפובליקנים ב 2010.  למרות
שפע ההשמצות והלכלוך שהוטח בה עי התקשורת הממוסדת, זו הייתה תנועת מחאה עממית
במלוא מובן המילה.  בניגוד
לחיקוי העלוב
שנוסה עי כובשי הוול סטריט, אנשי מסיבת התה לא נקטו באמצעי אלימות,
הייתה להם
אג’נדה
ברורה ומובנת ומה שהכי חשוב – הם הלכו בדרך הדמוקרטית של השגת מטרותיהם

באמצעות הקלפי (לאנשי מחאת המגיע לי בארץ יש הרבה מה
ללמוד מהם).
  הממסד הרפובליקני לא כל כך התלהב מהתנועה הזאת
כשהוא נוכח שאין לו שליטה עליה ולכן הם לא ממהרים לאמץ
אותה.
  הדמוקרטים רק ישמחו אם הרפובליקנים ימנעו
מלהפוך את זה לנושא מרכזי במערכת הבחירות.  להם
יותר נוח שהדיון במערכת הבחירות יעסוק בהפלות ו/או בנישואים חד

מיניים.   


אף פעם אי אפשר לדעת מה עובר במוחו של אדם כשהוא מקבל החלטה
כל שהיא.
  על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשופט.  אני לא
מתיימר להבין את כל הדקויות המשפטיות
של ההנמקה בעזרתה נשיא בית המשפט הגיע למסקנה אליה הוא
הגיע’ אבל מסתבר שגם
שופטים אחרים אינם מצליחים לרדת לסוף דעתו של השופט.  לדעתם
של ארבעה שופטים עליונים
לראות בחובה לרכוש כיסוי ביטוחי הטלת מס, איננה פרשנות של
החוק אלא כתיבתו
מחדש (To
say that the individual mandate merely imposes a tax is not to interpret the
statute but to rewrite it
), ובהמשך  הם אומרים אלה להטוטים מילוליים מוגזמים הגולשים עמוק לתוך התחום
האסור של התפלפלות
סופיסטית (That
carries verbal wizardry too far, deep into the forbidden land of
the sophists
).


מסופר על אברהם לינקולן שהוא הציג למי שהוא את השאלה
כמה רגליים יהיו לכלב אם יגדירו את
הזנב כרגל
? כשהנשאל היסס
בתשובתו, לינקולן השיב בעצמו
ארבע רגליים, כי הזנב, איך שלא תקרא לו, יישאר זנבמעניין
היה לדעת אם רוברטס מכיר את הסיפור
הזה.


אסיים במספר מלים על הרפורמה עצמה.  ביצוע
הרפורמה הוטל על רשות מס ההכנסה (
IRS).  יש בין אלפי העמודים של הטקסט יותר סעיפים העוסקים במס
הכנסה מאשר בנושאי
בריאות.  זה
דווקא מהווה סימוכין לגישתו של
רוברטס.  ביצוע
הרפורמה יחייב תוספת
משמעותית של כוח אדם ל-IRSלמרות שעדיין אין מספרים מדוייקים, ההערכות
נעות בין כמה אלפים (5,000 +) לבין כמה עשרות אלפים (בין
חמישים לששים אלף) עובדים
נוספים.  אלה לא
אנשים שיסכימו לעבוד תמורת
שכר מינימום.  גם אם
ניקח את המספר הנמוך,
ההוצאות שתידרשנה לכיסוי המשכורות וכל ההטבות מהם נהנים עובדי המדינה כאן
תהיינה
בין 250 ל-300
מיליון דולר בשנה.
  מאיפה זה יבוא?  גם אם
הקיצוץ המתוכנן בגובה חצי
מיליארד דולר בהוצאות של Medicare יתממש, זה
יספיק בקושי לכסות שנתיים.  מה יהיה אחר
כך?  הרפורמה אמורה להוסיף כ-50 מיליון
אמריקאים לאוכלוסיית המבוטחים.
  מי יטפל
בהם?  אין
אפילו רמז בחוק על הקצאת משאבים
להכשרת רופאים ואחיות – מקצועות בהם כבר היום קיים מחסור
חמור.
  תוספת כוח אדם למס הכנסה זה בסדר (לפחות זה יקל
קצת על מצוקת האבטלה ...), אבל רופאים ואחיות?  זה
כנראה מיותר.


בקיצור, אם פני הדברים לא ישתנו בנובמבר, עדיף להישאר בריא
וחזק – כמו שנאמר
בכותרת
המאמר.


______________


לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר


לדף הפייסבוק של האתר של קימקא


(תנו “לייק” לעדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש)


לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי
הדין


(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר