יוסף שפירא, מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור החדש – ברוך הבא!


יוסף שפירא, מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור החדש – ברוך הבא!



שמחה ניר, עו”ד
04.07.2012 12:55


אותי זה לא מצחיק, מר שפירא!

אותי זה לא מצחיק, מר שפירא!


כמו שעשינו לאשר יגורתי, עכשיו גם ליוסף שפירא: מבחן קבלה לעבודה





לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר


לדף הפייסבוק של האתר של קימקא


(תנו “לייק” לעדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש)


לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי
הדין


(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)


 


שמחה ניר, עו”ד


www.quimka.net


www.quimka.com


quimka@quimka.com


 


4.7.2012


 


לכבוד


מר יוסף
שפירא


מבקר המדינה
ונציב תלונות הציבור


ירושלים


נכבדי,


הנדון: ברכת
ברוך הבא, ומשאלות בצידה


אני מברך
אותך עם כניסתך לתפקיד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור.


אפתח
לעניין תלונות הציבור, שזה עיקר מעייני כאן, ובסוף אוסיף גם לעניין ביקורת המדינה.


א. מי אמור לחתום על החלטה בעניין תלונה לנציב תלונות הציבור?


התשובה לא
יכולה להיות שנוייה במחלוקת: הנציב עצמו, ככל בעל סמכות סטאטוטורית. הוא בלבד – לא
על ידי מלאך, לא על ידי שרף ולא על ידי שליח.


כאשר כיהנת
כשופט, האם עלה בדעתך אי-פעם לאפשר לעוזר משפטי, למתמחה או לפקיד אחר, לחתום על החלטות
שאתה, כשופט, אמור לחתום עליהן? אני בטוח שלא.


ונשאלת השאלה
מה ההבדל, לעניין זה, בין שופט לבין בעל סמכות סטאטוטורית אחר?


אכן, זה נוח
מאוד לפזר את התיקים, לתת הנחיות “כלליות” – אם בכלל – ולנוח.


זה נוח מאוד
כאשר “תזרים” התלונות עומד על ממוצע יומי של 50 תלונות.


זה נוח מאוד
כאשר טיפול כושל בתלונה ע”י “עוזר למנהל הנציבות” אמנם אינו משחרר אותך
מאחריות “מיניסטריאלית”, אבל בהחלט לא מטיל עליך את האחריות ה”פרסונאלית”
לכל דבר-איוולת, או משהו גרוע יותר, היוצא מהנציבות – אם יוצא.


לא, אני לא
טוען שהנציב צריך לטפל בעצמו בכל התיקים, מתחילתם ועד סופם, כי בשביל זה יש לו מנהל
נציבות, מנהלי אגפים, עוזרים ראשיים ועוזרים משניים, אבל כאשר התיק מוכן, יש להניח
אותו על שולחנו של בעל הסמכות – לחתימתו.


והחתימה, כידוע,
יש לה שני תפקידים – הפרובטיבי והקונסטיטוטיבי. פרובטיבי – להוכחתה של “גמירות
הדעת”; קונסטיטוטיבי – להפיכתה של “טיוטה” למסמך הרשמי המוגמר.


תאר לעצמך
שעובד הנציבות “מחליט” על קבלתה של תלונה כמוצדקת, וחותם על ה”החלטה”,
אבל הנילון מצפצף על ההחלטה, ולא ממלא את האמור בה, מהטעם שהיא לא תחומה ע”י הנציב
בכבודו ובעצמו. מה תגיד אז?


ואם הנציב
לא מסוגל לעמוד בעומס התלונות ובאחריות ה”פרסונלית” לכל החלטה – שיפנה אל
המחוקק, על מנת שזה יאפשר לו לאצול את סמכויותיו לכפיפים לו (או, אולי, שיפריד בין
הדבקים, קרי: מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור.


אצילת-סמכות
כאמור יכולה לפתור את הבעייה הפורמאלית, אבל לא תפתור את הנציב מהצורך לבדוק את התיק
כאשר המתלונן לא בא על סיפוקו – וזאת כממונה העליון על כל אלה אשר הסמכות הואצלה (ולא
הועברה – אין דבר כזה) להם.


כן, אני מכיר
את התשובה “ההחלטה/התשובה היא על דעת ה…”.


אני מכיר את
זה ממשרד המשפטים, שם כבר הודו בפני, אחרי לחץ ממש לא מתון, כי המונח “על דעת השר אינו מבטא אפשרות אחת מוגדרת“, ופקידה
העובדת במשרדו של פונקציונר סטאטוטורי אחר הודתה בפני, גם כן אחרי לחץ לא מתון, כי
אותו פונקציונר “הסמיך אותה בעל-פה” להחליט במקומו.


עם כל הכבוד,
מדינת חוק לא מנהלים ב”קריצות” וכו’.


או, למשל,
אמירתו של פקיד בכיר, אשר מגלגל אל פקיד זוטר עניין אשר אמור היה להיות מונח על שולחנו
של השר, ברוח “מכתבו של הפקיד הזוטר נכתב על פי הנחייתי ועל דעתו של השר”
ואני תוהה מדוע אי אפשר להכין את אותו המכתב לחתימתו של השר עצמו? האם
זו בריחה של השר מהאחריות ה”פרסונלית” (להבדיל מהאחריות ה”מיניסטריאלית”,
ממנה הוא לעולם לא יכול לברוח), או משחקי-האגו של הפקידים?!


ועם כל הכבוד,
אחרי תשובות כאלה, מי שאומר שהוא פועל “על דעת” השר, הנציב וכל מי שלא יהיה
– מוחזק בעיני כשקרן, כל עוד לא הוכח ההיפך.


ואני שואל:
מה מונע מאותו הפקיד להכין את אותו מסמך-התשובה לחתימתו של בעל-הסמכות? האגו שלו, או
איזו “קריצה” לא-מתועדת של הנת”ץ הראשון, יצחק ארנסט נבנצל ז”ל,
אשר עוברת בירושה מדור-דור?!


ואני מרחיק
לכת ושואל עוד, ברוח מה שכבר אמרתי, לעיל: נניח שעובד-הנציבות מוצא תלונה כמוצדקת,
ומוציא “החלטה” בחתימתו-הוא, אבל הנילון אומר עד שאני לא מקבל את זה בחתימתו
של הנציב עצמו, אני לא מכבד את ההחלטה … מה תעשו? תלכו לבג”ץ יחד עם המתלונן,
או ש”תתכופף” ותחתום על ההחלטה, במו-ידיך?!


אני לא יודע,
ואני מנחש שגם אתה לא יודע, מיהם אביו-מולידו ואימו-הורתו של הנוהג לפיו עובד הנציבות
חותם בעצמו על תשובה לתלונה לנת”ץ, אבל הגיע הזמן להפסיק את הנוהג הזה.


וברשותך עוד
שאלת-תם: נניח – רק נניח – שמהנציבות יוצאת החלטה חסרת-שחר עד כדי כך שאתה היית מתבייש
לחתום עליה … האם תהיה מוכן לקבל את האחריות עליה – לא רק ה”מיניסטריאלית”,
אלא גם ה”פרסונאלית” – כאילו אתה חתמת עליה, אישית?


אני מזמינך,
איפוא, להוציא הנחייה פנימית לפיה כל תשובה לגופה של תלונה תונח על שולחנך, לחתימתך
האישית.


כפשרה פראקטית
הייתי מסתפק במצב בו עובד הנציבות יוכל לחתום על התשובה למתלונן, אבל אם האזרח משיג
עליה, העניין יועבר אוטומטית לממונה עליו, וכן הלאה עד לנציב עצמו, ובכל מקרה – אם
המתלונן דורש את חתימתו האישית של הנציב – התיק יונח על שולחנו של הנציב – לחתימתו
האישית.


ואגב, אני
לא רואה שום בעייה בכך שהנציב יחתום אישית על כל החלטה בעניין תלונה: אם הוא סומך
על אנשיו ב”עיניים עצומות”, 50 חתימות ביום, כתזרים התלונות הממוצע, מצריכות
5 דקות, “גג”, מזמנו של הנציב, ואם הוא לא סומך על אנשיו – זאת בדיוק הנקודה:
המתלונן נדרש לסמוך בעיניים עצומות על תשובות היוצאות מהנציבות כאשר הנציב עצמו לא
סומך עליהן בעיניים עצומות.


ב. הנימוקים המתחלפים ותשובת “אין לנו מה להוסיף”,
או “ניתוק מגע”


התופעה הזאת
ידועה לכל מי שפונה אל גוף ציבורי, ואינו בא על סיפוקו.


עובד ציבור,
כידוע, אינו “בית משפט” אשר אינו מוסמך לשנות את החלטותיו, ואם הפונה אליו
לא בא על סיפוקו, מותר לו לחזור אל עובד-הציבור ולנסות לשכנעו כי טעה, אפילו אם יקראון
לכך “ויכוח”.


מה קורה אם
הפונה נותן לעובד הציבור נימוקים טובים לכך שהוא, עובד הציבור, אכן טעה, אבל זה האחרון
החליט מראש שהוא לא מוכן להשתכנע?


כאן באה לידי
ביטוי שיטת “הנימוקים המתחלפים”: אתה טוען בחטים, והפקיד עונה לך בשעורים,
וכאשר נגמרים לו הנימוקים המתחלפים, ה”שעורים”, הוא פוטר את אעצמו ב”אין
לנו מה להוסיף” – והטענה האחרונה של הפונה נשארת ללא מענה.


יש הקוראים
לתשובה הזאת “תשובה אוטיסטית”, וד”ל.


לפעמים הפקיד
אפילו לא טורח לתת את התשובה ה”אוטיסטית” הזאת, אלא סתם “מנתק מגע”,
ולא עונה בכלל. לפעמים הוא עוד מרהיב עוז ועונה כי “כל פנייה נוספת בנושא לא
תיענה” – כאילו שהוא יודע מה ייאמר בכל פנייה נוספת.


צר לי מאוד,
אבל זו חוצפה ישראלית מהסוג הגרוע ביותר.


וצר לי
עוד יותר, אבל גם עובדי הנציבות נוהגים באותו הדרך.


אני מזמינך
להוציא הנחייה מתאימה לעובדי הנציבות לחדול מכך, ואם לעונה “אין מה להוסיף”
שיעביר את הטיפול למי שיש לו מה להוסיף.


ג. התעלמות מטענות של המתלונן, או שימה בפיו של טענות שהוא לא
טען


כאשר אתה פונה
אל עובד-הציבור, מטבע הדברים אתה תעלה בפניו את כל הטענות שאתה יכול – חלקן חזקות יותר,
וחלקן חזקות פחות, והנה, כאשר אתה מקבל את התשובה, הוא משיב לך בשלילה, תוך שהוא דוחה
את הטענות החלשות שלך, ומתעלם דווקא מטענותיך החזקות ביותר.


לפעמים, כאשר
אין לו במה לדחות את טענותיך, הוא שם בפיך טענות מטופשות, אותן אתה כלל לא העלית, כדי
שיהיה לו מה “לדחות”.


הצרה היא שגם
בנציבות תלונות הציבור אתה נתקל בתופעה הזאת, כאשר הגורם המטפל החליט מראש לדחות את
תלונתך, וגם כאן השאלה היא איך הם יכולים לבקר אחרים, כאשר הם מתנהגים ממש כמותם.


אני מזמין
אותך להוציא הנחייה מתאימה לכל עובדי הנציבות, שלא להתעלם מטענות של המתלוננים.


ד. בורות בנושא התקיפה העקיפה


כל סטודנט
למשפטים לומד את הנושא הזה כבר בשנת לימודיו הראשונה – את ההבדל בין תקיפה ישירה,
“ערעורית” לבין תקיפה עקיפה, בעילת הבטלות-מעיקרא.


למרות שלך,
כשופט, הדבר ברור, אתן בכל זאת דוגמה קטנה:


בית הדין הרבני
בזרנוגה גימ”ל שופט אותך, בהיעדרך ובלי שהוזמנת לדין, על עבירת תעבורה,
ודן אותך לתשלום קנס.


המרכז לגביית
קנסות
דורש ממך
לשלם את הקנס, ואתה טוען את כל הידוע לך על בטלותו של הקנס, אבל המרכז עונה לך
“אנחנו לא ערכאת ערעור על בית הדין הרבני”. אפשר “להסביר” את התשובה
הזאת – מטופשת ככל שתהיה – בכך שהמרכז הנ”ל הוא “בעל עניין”, ושהמחלקה
המשפטית שלו רואה את עצמה כ”שכירת חרב” שלו, ואותך כ”צד שכנגד”.
זה לא בסדר, ולא מוצדק, אבל ניתן להבנה.


אבל כאשר אתה
פונה אל נציב תלונות הציבור, אשר בעברו הקרוב הוא גם שופט מהשורה הראשונה, והוא אמור
להיות “נייטראלי”, ואתה מקבל מאחד מעוזריו הזוטרים את אותה התשובה, נשאלת
השאלה איפה נשאר תלמודו מהפקולטה למשפטים.


ודוק: לא נעלמה
ממני סוגיית הבטלות ה”יחסית”, אשר נגסה משהו מעקרון התקיפה העקיפה, אבל
מי שחושב, למשל, שפסק-דין של ביה”ד הרבני אשר דן אדם בעבירת-תעבורה בלי שזה האחרון
הוזמן לדין לוקה רק בבטלות “יחסית” – שיגיד זאת במפורש, וונתווכח על כך,
ושלא ייתן נימוקים שלא היה עולה על דעתו לתיתם בבחינות הטרימסטר הראשון בשנה הראשונה
ללימודי המשפטים שלו.


ה. זכויות האזרח וחוק חופש המידע


חוק חופש המידע
יצר מציאות חדשה בארצנו: העמדת מידע כללי לרשות כל המעוניין, גם אם אין לו נגיעה אישית
למידע המעניין אותו. פתיחת כל מעיינות המידע לכל דורש יש בה כדי להעמיס עבודה על המערכת
בעלת המידע, וכדי למנוע “הצפה” של המערכות בבקשות למידע נקבע כי הבקשות האלה
כרוכות בתשלום אגרות.


ומהו הדין
אם מבקש המידע נתקל בסירוב? עליו לשכור עורך-דין שיפנה בשמו לבית המשפט, לשלם אגרה
ארבע-ספרתית, ולעלות על המסלול המשפטי בו אתה לעולם לא יודע לכמה ערכאות תיזקק, כמה
זה יעלה לך, ומה תשיג בסופו של דבר.


הבעייה מתחילה
כאשר האזרח דורש מידע שאותו הוא היה זכאי לקבל גם אלמלא חוק חופש המידע.


תאר לעצמך, מר שפירא,
שמגישים נגדך תביעה אזרחית, או אישום פלילי,
והצד-שכנגד
“מזרים” לתיק מסמכים ממסמכים שונים, כאשר התיק על כל אשר בו גלוי רק
לשופט ולצד-שכנגד (אשר ממילא יודע מה הוא הגיש), וכאשר אתה פונה למזכירות ומבקש
לראות מה הזרים הצד שכנגד אומרים לך לפנות על פי חוק חופש המידע.


תאר לעצמך שאתה
מבקש לראות את כתב התביעה או את כתב האישום שהוגשו נגדך, והמזכירות מפנה אותך לחוק
חופש המידע. צעד נוסף, באותו הכיוון.


תאר לעצמך שאתה,
כנאשם במשפט פלילי, פונה אל התביעה, לצורך “עיון בראיות התביעה”,
ומשיבים לך לפנות בבקשה לפי חוק חופש המידע …


ועם כל הכבוד, חוק
חופש המידע בא להוסיף זכויות שלא היו קיימות לפני חקיקתו, ולא להכביד ולהערים
קשיים על מי שזכאי למידע גם בלי החוק הזה.


הבעייה הזאת
מתעוררת כאשר אתה פונה לרשות כלשהי כדי לקבל מידע שאתה זכאי לו גם בלי קשר לחוק
הזה,
ומפנים אותך להליכי חופש-המידע (או שמסרבים מכל סיבה שהיא, או שפשוט לא
עונים לך, וכשאתה מתלונן בפני נציב תלונות הציבור, הפקיד המטפל בתיק שואל אותך
מדוע אתה לא פונה לפי חוק חופש המידע …


האם אותו פקיד
באמת לא יודע שהליכים לפי החוק הזה הם יקרים ומסורבלים?


האם הוא באמת לא
יודע שגם אם פתוחה לפני האזרח האפשרות לפעול לפי חוק חופש המידע, עדיין קיים
העיקרון לפיו כאשר עומדות לו לאזרח דרכים מקבילות – הברירה היא בידיו?


האם באמת נעלמה
מעיניו כוונתו של המחוקק, להעמיד לרשות האזרח מכשיר יעיל, מהיר – וזול מההליכים
המשפטיים המצויים?


והאם החובה שלא
לפעול ב“נוקשות יתירה” לא חלה גם על הנציבות, שגם היא “גוף
מבוקר”?


ולעניין היותה
של הנציבות בגדר “גוף מבוקר” אתייחס גם בהמשך.


ו. מועד ההתיישנות כאשר מדובר במחדל


לפי סע’ 39(2) לחוק
המבקר, תלונה מתיישנת אחרי חלוף שנה ממועד המעשה, ולפי סע’ 37 לחוק, הגדרת
“מעשה” היא “לרבות מחדל ופיגור בעשייה”.


ומה קורה אם המחדל
מתמשך, והנילון לא עונה יותר משנה? עונים לי מהנציבות שהמחדל “נגמר”
אחרי 45 יום מהפנייה, ובאותו היום מתחיל מירוץ ההתיישנות, ואם אני רוצה
להתלונן, עלי לפנות מחדש אל הנילון.


ובמלים אחרות: מירוץ
ההתיישנות מתחיל עם הפנייה האחרונה.


עם כל הכבוד, זה
לא נראה לי הגיוני.


זה לא הגיוני,
משום שאם הנילון לא עונה, המחדל שלו לא נגמר לעולם;


זה לא הגיוני,
משום שזה מעניש את מי שגילה אורך-רוח, לפני שהוא רץ לנציבות;


זה לא הגיוני,
משום שזה מעניק פרס ונותן חינוך רע למי שמזלזל בזכותו של האזרח לקבל תשובה
לפניותיו;


זה לא הגיוני,
משום שזה טירטור מיותר, משום שהסיכוי שהנילון יענה הוא אפסי;


זה לא הגיוני,
משום שזה “נוקשות יתירה”;


וזה לא הגיוני,
משום שבאותם המשאבים (מעטפה, בול וכו’) הדרושים כדי להודיע למתלונן שתלונתו לא
תטופל, אפשר לדרוש תשובה מהנילון.


אני מזמינך
לקבוע מדיניות לפיה כאשר מתלוננים על מחדל המתמשך גם בעת הגשת התלונה לנת”ץ, מירוץ
ההתיישנות עדיין לא החל.


אציין, אגב
אורחא, כי כבר ראיתי תשובות של הנציבות בעניין הזה שאומרות בדיוק את ההיפך:
שמירוץ ההתיישנות מתחיל עם הפנייה הראשונה, ולא האחרונה.


ז. התייחסות לתשובת הנילון בטרם החלטה


בחלק מהמקרים
הנציבות חוזרת אל המתלונן עם תשובתו של הנילון, כדי לשמוע את תגובתו. הדבר הזה חיוני,
משום שבמקרים רבים הנילונים מחזיקים, “סמוך לחזה” כל מיני הפתעות, אותן הם
שולפים רק כאשר הם צריכים להגן על פעולותיהם – בין בבג”ץ, בין בפני הנת”ץ,
בין בכל מקום אחר.


מאידך, במקרים
אחרים המתלונן מגלה את “הקלף האחרון” רק עם התשובה הדוחה את תלונתו. נכון
שהנציבות אינה כפופה לעקרון “סופיות הדיון”, אבל כאשר מחבר ההחלטה כבר
“מחופר” בעמדתו, לך ותוציא אותו משם.


כאשר המחלוקת
בין האזרח לרשות מתעוררת בבית המשפט – כל ה”הפתעות” מונחות על השולחן לפני
פסק-הדין ולאזרח המתדיין מול הרשות ישנה האפשרות להתייחס אליהן, וגם להזים אותן, ואילו
בנציבות זה לא תמיד קיים.


וכידוע,
תקנות סדר הדין בבג”ץ מעניקות לעותר את זכות המילה האחרונה, נוהג אותו יש
לאמץ גם לגבי תלונות בפני הנת”ץ.


אני מזמין
אותך להוציא הנחייה לפיה יש לבקש את תגובת המתלונן בכל מקרה בו עומדת להינתן החלטה
המוצאת את התלונה כבלתי-מוצדקת.


ח. בנציבות “מדקלמים” את תשובת הנילון, במקום להתייחס
אליה


תופעה נוספת
היא שהתשובה השלילית לתלונה היא “דקלום” של טענות הנילון, ללא התייחסות לתלונה.
הדבר חמור במיוחד כאשר המתלונן כבר מביא את תשובתו הצפוייה של הנילון, ומפריך אותה
– דבר אשר מחייב את הנילון להתייחס להפרכה, אבל הוא נותן את התשובה שהמתלונן כבר
“חזה מראש”, הנציבות לא דורשת ממנו יותר מזה – וטענות-הנגד של הנילון
נותרות ללא מענה.


אני מזמין
אותך להוציא הנחייה מתאימה גם לגבי הנושא הזה.


ט. הנציבות עצמה, כ”גוף מבוקר” הנתון לביקורתו של
הנציב


אין, ולא יכול
להיות, ספק כי נציבות תלונות הציבור ומנהלה, מר הלל שמגר, הם “גופים מבוקרים”
כמשמעות המונח הזה בחוק מבקר המדינה, וממילא ניתן להתלונן נגדם בפני הנציב עצמו.


זה לא אומר
שהנציב חייב לעשות את המלאכה במו ידיו, ולא יכול להיעזר באחרים (כמו בכל מקרה אחר),
אבל הדעת מחייבת שבמקרה כזה הנציב – שהוא גם מבקר המדינה – ייעזר בעובדי משרד המבקר,
ולא בעובדי הנציבות, שהם חלק מהנציבות, וכפופים לה, ולמנהלה.


והנה, בנציבות
לא רק שלא פותחים תיק תלונה, אלא שאני מקבל תשובה מאחד מכפיפיו של המנהל, מר שמגר,
אשר מתייחס אליה כאל “השגה” רגילה על החלטתם של הבכירים ממנו …


ומה אומר אותו
הכפיף, בפתח תשובתו? הנציב הסמיכני …


ואני תוהה:
האם באמת מר לינדנשטראוס, קודמך בתפקיד, הסמיך אחד מכפיפיו של מר שמגר לברר תלונה
נגדו, או שאותו הכפיף משקר במצח נחושה?


להערכתי, התשובה
השנייה היא הנכונה. אני מכיר את מר לינדנשטראוס – מכיר ומוקיר – וזה ממש לא מתאים
לו!


אני מזמינך,
איפוא, להוציא הוראה לפיה תלונה נגד הנציבות, או מנהלה, תחייב פתיחה של תיק נפרד,
עם מספר תיק נפרד, ותונח לאלתר על שולחנך, להחלטתך האישית כיצד היא תטופל – ועל ידי
מי, אשר בכל מקרה לא יהיה מעובדי הנציבות עצמה.


י. השתלחות ב”סגנון” של הפונה לרשות


לפני שאתה
ממשיך, אני מזמינך לקרוא את מאמרי, המראה כיצד משתיקים במוסדות האו”מ את קולה הצודק של מדינת ישראל,
את דברה הדבור על אפניו, ורהוט להפליא, בטענות מצוצות-מהאצבע וחסרות-שחר על “סגנון”
.


וכעת, אחרי
ש”תפסת את הפרינציפ”, אומר בצורה הכי ברורה ונוקבת: נמאס לי, נמאס לי,
נמאס לי, מההשתלחויות הסתמיות והכוללניות ב”סגנון” שלי, כאשר אני אומר דברים
קשים, אשר אינם ערבים לאזנו של השומע.


וזה לא שאני
מבקש חסינות מביקורת.


וזה לא שאני
לא עשוי לטעות.


אבל מי שטוען
כנגד ה”סגנון” שלי, שייתכבד ויצביע נקודתית על הביטויים אשר נראים לו
כלוקים בסגנונם, או, לפחות, על החמורים יותר, בעיניו – ולא יפריח באוויר אמירות סתמיות.

זו נקודה אחת.


הנקודה השנייה
היא הרלוואנטיות של הטענות כנגד הסגנון של הפונה: אם זה רלוואנטי, שיתכבד עובד-הציבור
ויאמר לפונה: הייתי נותן לך את מבוקשך, אבל בגלל הסגנון – ורק בגלל הסגנון – אני דוחה
את בקשתך.


שיהיה לו האומץ
להגיד כך, ושלא ישתמש בטענות מעורפלות, כוללניות וסתמיות, בתור שחקני-חיזוק ללא-כלום.


שיהיה לו האומץ
לומר את זאת במפורש – ונתווכח גם על כך.


ומה אם הטענות
בדבר הסגנון אינן רלוואנטיות לתשובת העונה? שיתכבד הוא ויעלה אותן במכתב נפרד, אפילו
“על חשבון העבודה” – אם הדבר מותר לו – או שישלח לי מכתב פרטי, מהבית, על
חשבונו ועל חשבון זמנו הפרטי.


וכמו שאמרתי
לעיל – אני מוכן לקבל כל ביקורת, ואני מוכן אף להתנצל – ובלבד שהביקורת תהייה ממוקדת
וברורה, ולא מעורפלת, כוללנית וסתמית.


ולא אסיים
את הדיון בנקודה הזאת בלי להתייחס למקרה קונקרטי.


ביום 4.3.2012
עניתי לגב’ רחל אבני, מנהלת אגף בכירה בנציבות, על הערותיה לעניין ה”סגנון”
שלי, בתיק הנציבות מס’ 611984, וכך אמרתי לה, ככל הנוגע לעניין ה”סגנון”
(ההדגשות – במקור):


אם יש לך טענות נגד ה”סגנון” שלי – פרטי אותן
אחת-לאחת, ואם זה קשה לך – צייני לפחות את המובהקות שבהן.


אין לי שום בעייה להתנצל, אפילו בפומבי, על פגיעה בזולת או
על דברים לא-ראויים אשר עשיתי. האתר שלי מלא בדברים כאלה, וגם באתרים אחרים אין לי
בעייה להכות על חטא.


אז בבקשה, בואי תראי לי איכן שגיתי, איכה כשלתי ברך, במי
פגעתי, ובמה.


בפיסקה האחרונה למכתבך את אומרת לי: “פניותיך ליחידה
ולגורמים שונים במשרד המשפטים שזורות הערות פוגעניות וביטויים וכינויים מעליבים
כלפי עובדי המשרד (הערות וביטויים שלא נחסכו אף מעובדי משרדנו). נדמה כי על מי
שמבקש מגוף ציבורי שיעשה עבורו שירות שהוא אינו מחויב בו, ראוי לנהוג למצער
באדיבות ובנימוס כלפי אותו הגוף ולא לדרוש, במפגיע, מעובדי הגוף למלא אחר בקשתו
ועוד לקצוב להם זמן לעשות כן.


הנך נדרשת, במפגיע (כן, במפגיע!) לחזור בך מההאשמות האלה,
או, לחלופין, להראות לי:


א.    איכן מצאת בפניותי “הערות פוגעניות
וביטויים וכינויים מעליבים” כלפי מאן דהוא;


ב.    איכן מצאת בפניותי בקשה מגוף ציבורי שיעשה
עבורי “שירות שהוא אינו מחויב בו”;


ג.     איכן מצאת אצלי חוסר “אדיבות
ונימוס”, ואיך היית את פונה לאותם הגופים, באותן הנסיבות;


ד.    איכן, וממי, דרשתי “במפגיע” למלא
אחר בקשתי, ומה הפסול בדרישה “במפגיע” בין בנסיבות הספציפיות, בין בכלל;


ה.    איכן, וממי, קצבתי למאן דהוא “זמן לעשות
כן”, ומה הפסול בדרישה כאמור, בין בנסיבות הספציפיות, בין בכלל.


ברור שאחד משנינו חייב כאן התנצלות, והשאלה היא רק מי, אבל
כיוון שאת היא המאשימה – נטל ההוכחה (הראשוני, לפחות) הוא עלייך.


יתר על כן, אם אני אצטרך להתנצל ולהכות על חטא, אני
מתחייב, חד-צדדית, לעשות זאת גם באופן אישי כלפי כל נפגע, וגם בפומבי.


כיוון שחזקה עליך שאת יודעת למה התכוונת בהאשמות האמורות,
וכיוון שהחומר הזה מונח לפנייך, אני קוצב לך 24 שעות לענות לי, זולת אם תבקשי, תוך
אותו המועד, להאריך לך את הזמן לתשובתך.


עד כאן
דברי לגב’ אבני, אשר לא ענתה לי – לא תוך 24 שעות, לא תוך המועד הקבוע בחוק – ולא בכלל.


ואני
שואל: האם זה יחס ראוי למי שמוכן להכות על חטא, ולהודות בטעויותיו, גם בפומבי –
ובלבד שלא יצטרך לעמוד מול האשמות סתמיות וכוללניות?


אני
מתלונן באופן רשמי כנגד הגב’ אבני על כך שלא ענתה לי על מכתבי זה.


אני
מתלונן עליה הן כ”גוף מבוקר” הכפוף לנציב תלונות הציבור, והן כמי שכפופה
לך מנהלית.


אני מבקש
לפתוח תיק תלונה כנגד הגב’ אבני, תיק עם מספר סידורי – ככל תלונה אחרת המופנית
לנציב תלונות הציבור, ולטפל בה כאמור בפרק ט’, לעיל.


יא. ביקורת המדינה באגף המינהלי של ההוצאה לפועל – הצעת-עזרה
שאין לסרב לה


עד כאן פניתי אליך בתור נציב
תלונות הציבור, ובנקודה הבאה אני פונה אליך בתור מבקר המדינה.


מעיון בדוחות מבקר המדינה עולה
כי כבר שנים רבות לא נתבצעה במערכת ההוצאה לפועל ביקורת של ממש, אם בכלל, ואם כבר נערכה
ביקורת כזאת, הרי זו הייתה בעניינים טכניים, כגון עמידה בחובה לפי דיני המכרזים וכו’,
כיבוי האורות בתום יום העבודה, או דברים דומים (שאני לא מטיל ספק בחשיבותם).


איני מזלזל באותם העניינים ה”טכניים”,
אבל לא בהם טמון “הכסף הגדול”, אלא במקום אחר: במימשק שבין באי כוח הזוכים
– בעיקר הגדולים שבהם, כגון הבנקים – לבין הפקידים באגף המינהלי של ההוצאה לפועל.


מערכת ההוצאה לפועל מחולקת לאגף
המינהלי, ולאגף השיפוטי.


האגף המינהלי מצהיר בריש גלי
שאין לו שום שיקול-דעת, אלא להזין למערכת – ללא בדיקה, ערעור והרהור – את כל מה שב”כ
הזוכים מגישים להם, ואלה האחרונים מנצלים את המצב לרעה, ומזרימים כל מיני מספרים של
“טבלאות ריבית”, אשר לא מוכרים בשום חיקוק. טבלאות “מההפטרה”,
כמו שאומרים.


כך, למשל, יכול ב”כ הזוכה
להגיש לביצוע פסק-דין אשר הריבית עליו היא לפי חוק פסיקת ריבית, אבל להצהיר
שהריבית עליה היא לפי טבלה
XXX של בנק XXX – ריבית אשר עשוייה לעבור בקלות את רף ה-40% לשנה, ואולי אפילו את
רף ה-50% לשנה.


החייב המצוי, “האזרח הקטן”,
כמו שאומרים, לעולם לא יוכל להתמודד עם התופעות האלה. במקרים רבים הוא יוצא מתוך
הנחה ש”המחשב של הממשלה” לא טועה, ובוודאי שהוא לא גונב,
וגם אם הוא
לא שטוף אמונה עיוורת במה שנעשה בהוצל”פ, לרוב אין לו כוח להתמודד עם מה שעושים
לו, ואיש לא יודע כמה אנשים התאבדו וכמה משפחות נזרקו מבתיהן על חובות מפוברקים.


גם רשמי ההוצל”פ לא יכולים
לעזור במקרים האלה, כי אין להם הכלים והזמן השיפוטי לבדוק את דפי החשבון שהמערכת
הממוכנת מניחה לפניהם.
למרות שלרשמי ההוצל”פ יש סמכות – ואף חובה עליהם –
לבקר את דפי החשבון לפני שהם מחליטים על סמכם, המציאות היא שהם מסרבים לעשות
כן. אני לא מצדיק את הסירוב הזה, אבל אני מודע לכך שאם יצטרכו רשמי ההוצל”פ לבדוק
כל שורת חיוב, והבדיקות האלה תהיינה כפופות לערעור בפני ערכאות הערעור – המערכת תקרוס
תוך שבוע.


ומה עושים כדי שהמערכת לא תקרוס
תוך שבוע? “מנפנפים” את החייבים בהחלטות בנות שתי מלים, כגון “נחה
דעתי”, או “אין ממש”,
ואני, בעוונותי, כבר ראיתי החלטה בת מילה
אחת (“והודע”) – כאשר לא ברור מה הודע, ולמי הודע.


זה לא תקין שמזרימים לאגף
השיפוטי נתונים אשר לא נבדקו באגף המנהלי – דבר אשר צריך להיעשות דווקא משום
שהאגף השיפוטי לא יכול לעמוד בנטל הנובע מכך.


רק לאחרונה נתנה כב’ השופטת יהודית
שטופמן,
מביהמ”ש המחוזי ת”א, פסק-דין בו היא מחזירה לרשם ההוצל”פ
את התיק, כדי שידון בבקשות המערער ובטענותיו, אחרי שהוא נופנף שוב ושוב, וכ-30
(שלושים!) בקשות שלו נדחו בקש – רק משום שלרשם לא התחשק לדון בהם כראוי.
יש לציין
כי גם הצדק הזה בא אחרי עינוי-דין של שנתיים עד שהערעור נדון והתקבל.


במקרים כאלה קורה לא אחת שחייבים
העומדים על כך שטענותיהם תתבררנה לגופן מוגדרים כמטרידים “סדרתיים”, וכדי
להשתיק את טענותיהם הצודקות פוסקים נגדם הוצאות “עונשיות” בסכומים המגיעים
עמוק לתוך התחום הארבע-ספרתי.


לא, אני לא מציע להכפיף את החלטות
הרשמים לביקורתו של מבקר המדינה. אני רק אומר כי שורש-הרע הוא הנגעים ה”מערכתיים”
באגף המינהלי של רשות האכיפה והגבייה, וכאשר הנגעים האלה יודברו, רשמי ההוצל”פ
יוכלו, בניחותא, לטפל במקרים ה”נקודתיים”.


היום, בגלל עומס הנגעים המערכתיים
– ואני נתתי כאן רק “דגימת אקראי” מהם – רשמי ההוצל”פ לא יכולים
לטפל לא בנגעים המערכתיים ולא בנגעים הנקודתיים.


וכאשר “תעשיית” ההוצל”פ
מגלגלת מיליארדי שקלים מדי שנה, בלי שום פיקוח וביקורת, הרי זה כר נרחב לשחיתות
שגם היא בקנה מידה “תעשייתי”.


מה אני מציע בעניין הזה?


כל אדם סבור שדווקא העניין הקרוב
ליבו הוא העניין החשוב ביותר בעולם, אבל, מה לעשות, גם מבקר המדינה מוגבל במשאבים,
ואין הוא יכול לקיים בו-זמנית ביקורת שוטפת בכל הגופים המבוקרים.


אני לא יכול לומר למבקר המדינה
מהם סדרי הקדימות לביקורת ברשויות המדינה השונות, כי בשביל זה הוא מבקר המדינה,
ולא אני, ולכן הוא הקובע – ולא אני.


יחד עם זאת, אני יכול – ורשאי
– להציע עזרה, בתנאי שהיא תנוצל בתחום הקרוב ללבי, והוא, כאמור, המימשק שבין באי
כוח הזוכים – בעיקר הגדולים שבהם, כגון הבנקים – לבין הפקידים באגף המינהלי של ההוצאה
לפועל.


ומהי העזרה שאני מציע?


אני יכול לגייס לעזרתך מתנדבים המכירים היטב את רזי ההוצאה
לפועל, ואת נקודות-התורפה אשר מי שלא היה “בסרט הזה” לעולם לא יגיע אליהן.
המתנדבים יהיו כפופים, כמובן, ל”מנגנון הקבע” של ביקורת המדינה, אבל יהיה
להם הרבה מה להציע, ובמה להאיר עיניהם של עיוורים.


מר שפירא, הצעה כזאת איש עוד
לא הציע לך, ואיש גם לא יציע לך – קח אותה בשתי ידיים!


בכבוד רב,


 


שמחה ניר, עו”ד


______________


חוק לינדנשטראוס – טוב או
רע ליהודים?


לנשיא ביהמ”ש העליון החדש, אשר גרוניס: מבחן קבלה
לעבודה


______________


לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר


לדף הפייסבוק של האתר של קימקא


(תנו “לייק” לעדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש)


לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי
הדין


(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר