לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק“
(“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש

עוד סיפור מהחיים, על הורים וילדים.

מהרגע הראשון נוצרה כימיה בין הוריו של בן-זוגי לביני. בפעם
הראשונה שהוא הביא אותי אליהם – זה היה לפני הרבה שנים – והציג אותי בפניהם זו הייתה
הפתעה גדולה. שניהם, גם האם וגם האב, הרשימו אותי. אז הם היו באמצע החיים. שניהם
עבדו וניהלו את חייהם בצניעות רבה. הדירה שלהם שבה גידלו את בנם ובתם הכילה מאות
ספרים, תקליטים, מזכרות מכל ארץ שבה שהו, פסלים וציורים, עבודותיה של האם. דירה לא
גדולה, מסודרת, ואיך אומר את זה? דירה שהתרבות שורה בה. זוג שאוהבים לארח ושיודעים
לארח. מעט מאוד פעמים ראיתי אותם כועסים באמת אחד על השני, ואם זה קרה, הפיוס היה
מידי. הבן והבת ספגו מהם מה שהם העבירו להם.

הם אוהבים אותי ואני מאוד אוהבת אותם והקשרים איתם הם
עמוקים. הרבה חוויות צברנו יחד. הם היו שותפים בגידול שלושת ילדינו. יצאנו יחד
לחופשות, למסעדות, לטיולים ברגל ומה לא. הכל בלי לחץ, הם נתנו לנו אוויר, לא נכנסו
לתוך חיינו, כל מה שקרה וקורה נעשה בכיף. עם אמו אני יוצאת לפעמים לבד. לקניות,
לשתות קפה או לקולנוע.

בן-זוגי הוא מנהל חשבונות, הקים משרד משלו ועם השנים המשרד
גדל והתרחב והוא מעסיק די הרבה עובדים. לזכותו יאמר שהוא מבחין בין עבודתו לחייו
הפרטיים, דבר הבא לידי ביטוי בכך שיש לו גבולות. בסביבות חמש בערב הוא חוזר הביתה
ויש לנו ערב שלם עם הילדים ולבד. אם אני בתוקף תפקידי כמעצבת פנים לא יכולה לקבל
את הילדים בצהריים, הוא מקבל אותם וכשאני חוזרת, הוא שב לעיסוקיו. כל ערב אנחנו
יודעים מהי התכנית למחרת ומצטלבים. נשמע טוב מדי? כן, זכיתי.

כל בוקר אני קמה ומבקשת שרק כך ימשיך.

בוקר אחד, אמו טילפנה וביקשה שאתלווה אליה לחנות מסוימת
בקניון כי היא צריכה לקנות מתנה, ולא בא לה ללכת לבד וגם עצתי תהייה במקום, ואם
כבר אנחנו יחד, אז נאכל צהריים במסעדה שאנחנו מכירים ליד הקניון. קבענו שאאסוף
אותה ב-12 בצהריים. הגענו לקניון, לחנות, הסתובבנו, הסתכלנו, נגענו, הערנו הערות
כמו: ‘זה לא רע, זה נורא, זה בסדר אבל…’, עד שמצאנו מה שהיא רוצה. יצאנו לכיוון
למסעדה שממוקמת באותו רחוב. הגענו, ומרחוק ראינו את בן-זוגי יושב מול אישה צעירה,
מחזיק בידה, מלטף את לחייה. שתינו קפאנו. אמו הביטה בי, אני הרגשתי שאני מתעלפת,
והמחשבות רצו במוחי מצד לצד כמו בסרט. אמו התאוששה לפניי, אחזה בידי ואמרה:”בואי
איתי.”

בן-זוגי לא שם לב מי נכנס למסעדה, הוא היה מרוכז באשה
הצעירה. הגענו לשולחנו, אמו הניחה יד על כתפו, הוא סובב את ראשו וראה את שתינו.
הוא לא התבלבל, ולא נבהל. הביט בנו ואמר בשקט: “הצטרפו”.

המעבר היה חד ביותר בין רגע קודם, כשחשבתי שבן זוגי מתעסק
עם אחרת למה שקרה.

התיישבנו והוא פנה לאשה הצעירה כך: “תכירי את אמי
ואשתי. את יכולה לסמוך עליהן. ספרי למה אנחנו כאן”. הוא עדיין אחז בידה. היא
הביטה בנו במבט מאוד עצוב ולקח לה זמן עד שהיא פתחה את פיה.

“אני ערביה. מועסקת על ידי מר א’ במשרדו כרואת חשבון
מוסמכת. אבי עורך דין, ואמי מנהלת בית-ספר. משפחה ידועה ומכובדת בירושלים. יש לי
עוד שני אחים ושלוש אחיות, אני הקטנה. אחותי הגדולה נישאה לבחור ערבי עשיר והם
היגרו לאמריקה. הם גרים בפילדלפיה. יום אחד הכרתי בחור ערבי, נהג מונית, שגר באחד
הכפרים מסביב לעיר. הוא עשה עלי רושם גדול, התאהבתי והריתי. כאשר גיליתי שאני
בהריון כמובן ששיתפתי אותו, והתגובה שלו המיתה אותי. הוא אמר שהוא נשוי, הציע
שנתחתן כי אצלם בכפרים אין בעיה לשאת שתי נשים ויותר. הוא הוסיף שאם לא אסכים הוא
יגלה למשפחתי על הריוני וזה סופי. אני לא רוצה להינשא לו, וגם לא ללדת את ילדו.
הוא שיקר לי, ניצל את אהבתי ותמימותי ועכשיו הוא רוצה לכלוא אותי בכפר שלו. מצב
ללא מוצא”.

ישבנו במסעדה עוד שעה ארוכה. חמותי אמרה: “הבעיה
המרכזית היא הבחור. איתמר, אני מציעה שתבקש סיוע מעורך הדין שלך. לדעתי, זה הדבר
הכי דחוף”. ואז היא פנתה לנ’: “את מוכנה לעשות הפלה?” היא השיבה
בחיוב. “בסדר”, אמרה חמותי, בעלי רופא ויכול למצוא בין חבריו גניקולוג
טוב. נודיע לך בימים הקרובים”.

גם אני התערבתי ושאלתי: “נ’, יש מישהו במשפחה שלך שאת
יכולה לשתף אותו או אותה במה שאת עוברת?” נ’ עטפה את פניה בשתי ידיה, הסירה
אותן ואמרה: “שיתפתי אתכם, ואין לי מילים להודות לכם. במשפחה שלי אין אף אחד
שיתמוך בי. אתם צריכים להבין שמה שהבאתי על עצמי אין לו כפרה וסליחה. אני אשמה”.

בן-זוגי סיכם: “אמא שלי צודקת. הבחור הוא המפתח, ויוני
כמו שאני מכיר אותו יפעיל את הראש שלו. הדבר השני שהוא דחוף לעשות הפלה”. הוא
ליטף את ידה וסיים: “נ’ ביחד ננצח.” בפעם הראשונה היא חייכה.

בן-זוגי נפגש עם יוני, עורך-דין.

“אתה במקרה מכיר עורך דין ר”ס?”.

“בודאי שאני מכיר, עורך דין ערבי- ירושלמי נחשב. מדוע
אתה שואל?”.

“מפני ש…” הוא סיפר לעורך דין כל מה שידוע לו
ולבסוף שאל: מה עושים?”.

“מה שמו של הבן-זונה?”.

“קוראים לו ג”ע, והוא נהג מונית שחבר בתחנת
מוניות… שגר בכפר… יש לך שעה פנויה?”.

“מה יש לך בראש?”.

“בוא נמצא את הבחור המאיים”.

עורך הדין ובן-זוגי נסעו לתחנת המוניות ופגשו את בעל התחנה.

“שלום, אני מחפש נהג שעובד אצלך ושמו ג”ע. הוא
מתגורר בכפר…”.

“מה הבעיה איתו?”, שאל בעל התחנה ולא הסתיר את
התפעלותו משני הגברים שעמדו לפניו, לבושים בחליפות, מעונבים ונעליהם מצוחצחות,
מבריקות.

עורך הדין: “אומר לך מה הבעיה איתו, אחרי שנראה אותו,
ונשמח אם תהייה איתנו”.

מנהל התחנה: “רק רגע. חכו שנייה”.

הוא דיבר בקשר: “15-7, סיים את הנסיעה ובוא לתחנה”.

התשובה היתה: “עשר דקות ואני איתך”. הוא לא העלה
על דעתו מה מצפה לו.

בעשר הדקות שהמתינו, עורך הדין התעניין בבחור, ומנהל התחנה
נידב פרטים.

הוא הגיע.

עורך הדין הציג עצמו, הושיט לו כרטיס ביקור, הציג את
בן-זוגי וניגש ישר לעניין.

“אתה מכיר בחורה בשם נ”ס?”. הבחור היה המום.

“כן, אני מכיר”.

“ניהלת איתה רומן והכנסת אותה להריון?”. הבחור
כמעט התעלף. “תענה לי בבקשה. זה נכון?”

“כן”.

“ואיימת עליה שאם היא לא תתחתן איתך, תגלה למשפחתה,
וכמו שאתה יודע אם משפחתה תגלה שהיא בהריון אז זה רצח”.

מנהל התחנה ישב בפה פעור. הבחור שתק. עורך הדין המשיך:
“תשמע, בוא נקצר תהליכים. במקום להגיש תלונה במשטרה, ובמקום שאכתוב לך מכתב
רשמי ואתבע אותך, אני מציע שנפתור את הבעיה כך: “יש לך בדיוק שבוע מהיום, להביא
20.000 שקלים, פיצוי לנ'”.

הבחור אחז את ראשו בשתי ידיו וצעק: “מאיפה אביא לך
סכום כזה? בקושי אני מפרנס את משפחתי!”.

העורך דין השיב לו בשקט: “תמכור את הזהב של אשתך. לכל
דבר יש מחיר”. והוסיף בטון תקיף: “אנחנו חיים במדינת חוק ויש חוקים. יש
לך תעודת זהות כחולה מה שאומר שהחוק גם חל עליך. עד יום רביעי הבא תביא את הסכום
למשרדי. אם לא תקיים תנאי זה, מיד תוגש תלונה במשטרה, ואתבע אותך, ויש לי עוד חדשה
קטנה בשבילך, אם תתעלם, אדאג שמוכתר הכפר שלך ידע שאתה לא בן-אדם נחמד במיוחד. אתה
מבין אותי?”.

יוני פתח את התיק שלו, הוציא דף נייר, הושיט לבחור עט ואמר
לו: “תכתוב”.

הבחור היה מבוהל, מבוהל מאוד, לקח את העט ושאל: “מה
לכתוב?”.

“אני, ג”ע, מתחייב בזאת להימנע מכל מגע עם נ”ס,
לא להטריד אותה מרגע זה ועד בכלל. ותחתום”.

הבחור כתב, חתם, ואז יוני פנה למנהל התחנה ושאל אותו:
“אתה מוכן לחתום שהיית עד להצהרה זו?”.

מנהל התחנה חתם, גם בן-זוגי.

עורך הדין פנה שוב לבחור: “את ההצהרה הזו אני מכניס
לכספת. רק ארבעתנו יודעים עליה. אבל אם לא תקיים את שני התנאים, לא להטריד אותה
יותר ולשלם פיצוי, אתה בבעייה אמיתית.”

הוא לא המתין לתשובה, פנה לבעל התחנה, הודה לו, אחז בזרועו
של בן-זוגי ומשך אותו למכונית.

בדרך חזרה למשרד בן-זוגי שאל את יוני: “מאיפה יש לך
כזה אומץ?” עורך הדין חייך והשיב:

“תשמע, מניסיוני אני יודע שכאשר יש לך עובדות מוצקות
אתה יכול לנצל אותן, וזה מה שעשיתי”.

“אתה מאמין שהוא יגייס את הסכום שביקשת?”.

“נחכה ונראה”.

שלושה שבועות חלפו מאותו יום שפגשנו במקרה את בן-זוגי ונ’.
במסעדה. בערב הטלפון צלצל ואני הרמתי את השפופרת ושמעתי:

“שלום, מדברת נ'”.

“שלום נ’, מה שלומך?”.

“בסדר. יש לי שאלה, האם אני יכולה לבוא אליכם עכשיו
לכמה דקות?”. אני מודה שזו הייתה הפתעה. הפתעה מוחלטת.

“בוודאי”, השבתי והיא אמרה: “תפתחי את הדלת,
אני בחוץ”.

נ’ נכנסה עם זר פרחים מפה עד… חייכה, והגישה לי אותו.
איתמר, בן-זוגי כבר היה לידי. הכל היה מהיר, מהיר מאוד. “אני רוצה להודות
לכם. לכולכם. מחר בבוקר אני טסה לפילדלפיה, לא יודעת לכמה זמן, אני מקווה שכשאחזור
אוכל לחזור למשרדך. אבל לפני שאני נפרדת מכם, יש לי פה מעטפה שמכילה 20.000 שקלים,
שקיבלתי בעזרתכם ועורך הדין שלכם, ואני מחזירה לכם. תעשו איתם מה שאתם רוצים”.

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק“
(“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש