חתימה בדואר האלקטרוני – אפשרית, או בלתי אפשרית?


חתימה בדואר האלקטרוני – אפשרית, או בלתי אפשרית?



שמחה ניר, עו”ד
21.03.2012 20:29


חתום, או לא חתום?

חתום, או לא חתום?


את הבעייה הזאת פתרנו כבר מזמן: ע”י הדבקת חתימה סרוקה, או ע”י סריקת המכתב החתום, ושליחתו כנספח *** מישהו בנתל”ש בעל אגו נפוח החליט שלא לקבל תלונות בדואר האלקטרוני, ומיודענו אלכס מישקיטבליט, במכתב חתום ששלח בדואר האלקטרוני, מסביר מדוע אי אפשר לחתום בדואר אלקטרוני … *** אני מסביר לו “בכפית” דברים שהילדים שלו כבר שכחו מזמן





לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

 

שמחה ניר, עו”ד

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

22.3.2012

לכבוד

מר אלכס מישקיטבליט

עוזר בכיר למנהל נציבות תלונות הציבור

נציבות תלונות הציבור

ירושלים

 

נכבדי,

הנדון: תיקכם 611983, מכתבך מיום 20.12.2011

כבר בפתיחה אומר לך כך: אם החלטת מראש שלא לקבל את ההסברים שלי כאן, וגם לא להעביר את דברי אל הנציב עצמו, מר לינדנשטראוס, אתה יכול להסתפק באמירה המרגיזה והמקוממת “אין לנו מה להוסיף”, אבל אם אתה פתוח לשכנוע, קרא את מכתבי זה, עד הסוף.

קרא את הדברים עד הסוף, כי השתדלתי להאיר את הנושא מכל זווית אפשרית, וזו הסיבה שאני מאריך היום לכתוב.

הפתעת אותי, חידשת לי דבר

הרשה נא לי לפתוח בפרט ביוגראפי פרטי משלי, ומיד תבין מדוע.

פרטי ביוגראפי פרטי אותו עוד לא חשפתי לציבור, ועכשיו הגיע תורו – לחשיפה בפניך ובפני הציבור כולו.

בהיותי בן עשר, או אחת-עשרה, תלמיד כיתה ה’ או ו’ של הבצפר העממי, החליטה ההנהלה הסוציאליסטית (זרם העובדים, היה פעם דבר כזה) כי כל תלמיד ישלם (קרי: הוריו) סכום חודשי קבוע תמורת המחברות, ויקבל מחברות לפי צרכיו.

יפה? בוודאי, במיוחד כאשר תצרוכת המחברות של ילד עשיר אינה שונה בהרבה מזו של ילד עני, כך שה”ניצול” (היום אומרים “ניצול ציני”…) אינו יכול להיות רב, וגם איננו יודעים לטובת מי הוא יכול היה לפעול. יכול להיות שילד עשיר וילד עני היו “מרוויחים” על חשבון ילד עשיר וילד עני אחרים, ובחכמה של כששים שנה לאחור (החכמתי מעט במשך השנים, אבל לא בטוח שהחכמתי די) מתגנב ללבי החשש שהנהלת הבצפר עשתה תחשיב כזה אשר ישאיר בידיה יתרה אשר תוכל לשמש למטרות חיוביות כלשהן, אבל זו בהחלט הערת-אגב.

פרט נוסף בסיפור הזה הוא שההסדר הסוציאליסטי הזה הונהג רטרואקטיבית לתחילת שנת הלימודים, ועד כאן  גם זה סביר – אפילו אם אני הייתי גורס אחרת – אבל כאן באה הפואנטה: כאשר נגמרה לי המחברת שהתחלתי למלא מתחילת השנה (כריכה כחולה, 72 דף), ביקשתי לקבל תחתיה מחברת חדשה. דרישה של ילד בן 10 או 11, אשר עדיין לא שמע את המילה “רטרואקטיבית”, אבל כבר מבין שאם התשלום מחושב אחורנית לתחילת השנה – גם התמורה עבורה האגרה היא אחורנית לתחילת השנה.

ומה אומרת הנהלת הבצפר? רגע-רגע, אמנם התשלום הוא רטרואקטיבי, אבל התמורה – רק מכאן ואילך…

מדוע אני מספר לך את הסיפור הזה? משום שאחרי למעלה מ-60 שנה של מאבקים בעובדי צבור שהאגו ויצר-השררה שלהם גוברים על הכל, חשבתי שכבר אי אפשר לחדש לי דבר, שכבר אי אפשר להפתיע אותי.

אבל אתה אכן הפתעת אותי, ולמדתי ממך משהו חדש. תודה.

ומה חידשת לי?

בתשובה לתלונתי על כך שנציב תלונות הציבור על שופטים (להלן: נתל”ש) לא מקבל תלונות בדואר האלקטרוני, אתה עונה: כי “לנוכח הוראות (החוק והתקנות) שלפיהן על המתלונן לחתום על תלונתו … החליט (הנתל”ש) לא לאפשר הגשת תלונות באמצעות הדוא”ל, שכן הן אינן חתומות … ולכן אינן כשרות לבירור”.

אבל ככל ההתכתבויות בינינו, גם תשובתך זו נשלחה אלי בדואר האלקטרוני, והנה, הפלא ופלא … היא חתומה גם חתומה!

ואני תוהה איך אתה מקבל את הסברי-הקש האלה, כאשר אתה עצמך יודע שמישהו במנגנון הנתל”ש “עובד” עליך.

אכן, חלק מהמכתבים שלך (לא זה בו עסקינן) אינו חתום במה שקרוי במקומותינו “חתימת קשקוש”, אבל ציון שמך ועוד כמה מאפיינים די בהם להניח את דעתי שאתה הוא הכותב לי, ולא מישהו אחר.

ואם אתה זוכר את הימים של לפני מעבדי התמלילים, כאשר היינו שולחים מכתבים בכתב ידנו – רישום השם בסופו היה בבחינת חתימה, גם אם הוא לא היה “חתימת קשקוש”.

והוא הדין גם במכתב מוקלד: הקלדת השם לאות זיהוי הכותב כמוה כחתימה, ואם יש טענה לזיוף, או להתחזות – טענה כזאת יכולה לבוא גם במקרה של חתימת קשקוש.

ומעניין הדבר: כאשר אני טוען, למשל, שכתב-האישום לא חתום, ועל כן הוא “אינו כשר לבירור”, מר גולדברג וחבריו עונים לי שהטענה הזאת היא “פורמליסטיקה גרידא”, וגם מוסיפים כל מיני הסברים על הבטלות ה”יחסית” … נוצר, איפוא, מצב בו כל העקרונות מופעלים רק כנגד האזרח ולטובת הרשות – ולא להיפך.

הפרשנות הנכונה, הפרשנות ה”תכליתית”, בהקשר דנן: תלונה חתומה = תלונה מזוהה

בשני האתרים שלי, האתר של קימקא החדש, והאתר של קימקא הישן, ישנם קרוב לחמשת אלפים (!) מאמרים, רובם שלי, וכולם מאמרים חתומים, למרות שאף אחד מהן לא נושא “חתימת קשקוש”.

כקורא עיתונים מנעוריך (הלשינו לי עליך) בוודאי ששמת לב לכך שישנם בעיתונות מאמרי-מערכת לא-חתומים, וישם מאמרים “חתומים”, אבל גם המאמרים החתומים לא נושאים חתימת קשקוש, אלא רק את שמות כותביהם.

מן הסתם גם ראית בימי חלדך בעיתונות מספר לא קטן של עצומות או “מודעות תמיכה” אשר “חתומות” ע”י עשרות, מאות ויותר “חותמים”, וגם הן בלי אף “חתימת קשקוש” לצד שמו של חותם כלשהו.

יכול להיות שמארגני העצומות/מודעות האלה מחתימים את התומכים על נייר כלשהו, אבל במקרים רבים ה”חתימה” מאורגנת בטלפון, כאשר ה”מחתים” וה”חותם” סומכים זה על זה, כך שאם שמחה ניר יסרב לתת את “חתימתו”, אלכס מישקיטבליט לא יוסיף את שמו לרשימת ה”חותמים”.

אכן, יכול להיות מצב בו פלוני יגיד “לא נתתי את שמי למודעה/עצומה הזאת”, אבל זה עניין “פרובטיבי”, לא “קונסטיטוטיבי”, ומכל מקום, מי שעל עצומה נגדו חתמו 1000 איש, אם הוא יגיד שהם “לא חתומים”, רק משום שהם אינם נושאים “חתימות קשקוש”, גם אתה וגם מר אליעזר גולדברג תצחקו לו בפנים.

וגם אני, איך לא.

חבל שלא הזכרת את תקנה 3(ג), לפיה הנציב לא יפתח בתלונה שהוגשה בעילום-שם, שהרי אם יש צורך ב”חתימת קשקוש” בנוסף ל”שמו ומענו” של המתלונן, ממילא אין אפשרות להגיש תלונה בעילום-שם, וחזקה היא על המחוקק, כידוע, שאין הוא משחית מילותיו לריק.

אמור מעתה: כל ציון המאפשר לזהות את המתלונן, כמוהו, לעניין החוק, כ”חתימה” לכל דבר ועניין.

אכן, יכול להיות מצב בו מישהו אחר יתחזה כשמחה ניר, אבל את זה אי אפשר לדעת – ולברר – אם מראש לא מקבלים את התלונה (וממילא גם לא יודעים אם היא חתומה, ואיך, או שהיא בכלל אנונימית).

ואף לעניין זה אין הדברים שונים, גם אם התלונה נשלחת בפקס, או בדואר-נייר.

איפה ההיגיון?

נניח שאתה שולח את המכתב בפקס, או במסמך-נייר אחר, ואתה רוצה לתת בו קישור, משהו כזה:

http://www.google.co.il/webhp?sourceid=toolbar-instant&hl=en&ion=1&qscrl=1&nord=1&rlz=1T4LENN_enUS474US474#hl=en&sugexp=cfis&gs_nf=1&cp=58&gs_id=1n&xhr=t&q=knesset.gov.il+%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8+%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%92+%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%91+%D7%AA%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA+%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8+%D7%A2%D7%9C+%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%9D&pf=p&qscrl=1&nord=1&rlz=1T4LENN_enUS474US474&sclient=psy-ab&oq=knesset.gov.il+%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8+%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%92+%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%91+%D7%AA%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA+%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8+%D7%A2%D7%9C+%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%9D&aq=f&aqi=&aql=&gs_sm=&gs_upl=&gs_l=&pbx=1&bav=on.2,or.r_gc.r_pw.r_cp.r_qf.,cf.osb&fp=683b91b83e42f67d&ion=1&biw=1089&bih=486

האם אתה מצפה שמקבל המכתב ישמח להקליד את הקישור הזה, במקום לקבל אותו בדואר האלקטרוני, ולהיכנס אליו בהקלקה אחת?

אם הוא אכן אומר את זה – הוא לא אומר את האמת, ואם הוא בעל-שררה – אות הוא שהאגו שלו גובר על ההיגיון, ו/או שבכל מקרה הוא לא מתכוון לקרוא את מה שאתה כותב לו.

ונציבות תלונות הציבור קיימת כדי להגן על הציבור מפני בעלי-שררה נפוחי-אגו. לשם כך קיימת בחוק ההוראה בדבר “נוקשות יתירה”.

והאמן לי – אני יודע דבר או שניים בענייני אגו – יש לי אחד כזה בפאוצ’ס.

האמנם לא “סדרי מנהל מובהקים”?

מתשובתך, בהמשך, אני מגיע למסקנה ברורה שאתה עצמך לא שלם עם ה”הסבר” הנ”ל, ולכן אתה מביא “שחקן חיזוק”: “נמצא אפוא כי אי-העמדת תיבת דוא”ל לצורך הגשת תלונות הינה פרי החלטה פרשנית-מקצועית של (הנתל”ש) … והיא אינה החלטה הנוגעת לסדרי מנהל מובהקים”.

סליחה? האם שמעתי נכונה?!

בו נעשה תרגיל קטן של איפכא-מסתברא: נניח שמישהו מעוזרי הנתל”ש מציע לו למנוע קבלת תלונות בדואר האלקטרוני, והוא אומר “זה לא ענייני, אני לא אמרכל הנציבות, ואפילו לא המנכ”ל … תעשו מה שאתם מבינים, תפנו אל מנכ”ל משרד המשפטים, שאנחנו, מבחינה ארגונית, חלק ממנו. תפנו אל מי שאתם רוצים. זה עניין שבסדרי מנהל מובהקים אשר לא נכנסים לגדרי סמכותו של הנתל”ש, ואין לי שום עניין להתעסק בזה”.

נניח שכעת מגיעה אליכם תלונה על הימנעותו של הנתל”ש מלהפעיל את סמכותו (ולצורך התרגיל נניח גם שאתם רואים עצמכם מוסמכים לברר תלונה כזאת), והשאלה היא מי צודק: נתל”ש א’, האומר זה לא עניין של סדרי מנהל, או נתל”ש ב’, האומר זה עניין של סדרי מנהל מובהקים?

ובכן, השאלה אם עניין מסויים הוא עניין של “סדרי מנהל”, או שאינו כזה, נבחנת לא לפי המחליט אלא אובייקטיבית לפי מהות הנושא, והעובדה שהנתל”ש עצמו מוכן להיכנס לנושא ולתת הוראות מנהליות אינה הופכת עניין מנהלי לעניין שאינו מנהלי.

ומה בדבר רוחב השוליים?

נניח שבנוסף להוראה שלא לקבל תלונות בדואר האלקטרוני, הנתל”ש מחליט שתלונות תודפסנה רק במכונת-כתיבה (כמו פעם), וברוחב-שוליים של שבעה ס”מ …

נשאלת השאלה מה ההבדל בין ההחלטות האלה, לעניין ה”מישבוץ” שלהן – בתחום “סדרי המינהל המובהקים”, או מחוצה לתחום הזה.

החשש שלכם שקוף, וניבט מכל שורה במכתבך

כן, אתם חוששים שבירור תלונות מנהליות נגד הנתל”ש יגרור אחריו תלונות “ערעוריות” נגדו, אבל יחד עם זאת אתה יותר מרומז שתלונות שאינן “מקצועיות משפטיות” ואינן “ערעוריות” אתם כן תבררו.

כאשר המחוקק נתן לנתל”ש – כשם שנתן גם לכם – חסינות מביקורת שיפוטית, הוא לא התכוון להעניק לכם פטור מעקרונות המשפט המנהלי, עד כדי הפקרות. הוא רק ביקש למנוע מצב בו בירור תלונה ע”י אחד מהנציבים יהיה פתוח לתקיפות ערעוריות או מעין-ערעוריות – במיוחד כאשר כל נציבי-התלונות אינם אלא גופים מייעצים, ובכל מקרה מקבלי העצות לא מאבדים את שיקול-הדעת העצמאי, הנתון להם מכוח החוק – עוד לפני שקם הנציב הרלוואנטי לתפקידם (ואם הוא מאמץ או לא מאמץ את המלצות הנציב – זה בוודאי נתון לביקורת שיפוטית!).

אני אפילו מרחיק לכת: אם אחד הנציבים יסרב לברר תלונה משום – למשל – שהיא מוגשת בכתב-יד, או משום שהמתלונן לא תרם לאגודה למלחמה בסרטן – שום סעיף של חסינות לא יעמוד לו, והבג”ץ יכפה עליו לברר את התלונה לגופה.

ועילות-ההתערבות של הנת”ץ, כידוע, רחבות מאלה של הבג”ץ.

כאשר הנתל”ש מברר תלונה ספציפית, לגופה, אפשר לומר שזו החלטה משפטית-מקצועית, אבל “החלטות” לגבי אופן הטיפול המשרדי אינן נוגעות לתלונה ספציפית, וממילא שאלת ה”ערעוריות” אינה מתעוררת.

אבל במקרה דנן אני לא מתלונן בפניכם על החלטת-נתל”ש בתלונה מסויימת לגופה, ולכן אני מציע להניח לנושא הזה, עד שיתעורר.

הנתל”ש לא עושה טובה לאיש!

בישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת, ביום 18.1.2012, אמר היו”ר, חה”כ דוד רותם: יכול להיות שצריך להוסיף פה סעיף נוסף שאם פורסמה בתקשורת שהוגשה תלונה לנציב אז הנציב לא יברר את התלונה.

על כך הגיב הנתל”ש, אליעזר גולדברג: “נמצא (כנראה נצא) מתוך הנחה שמדובר על מקרה חמור ביותר שאם אני מברר אותו, ההמשך הוא דיון משמעתי ואולי חשש גם להדחה. עכשיו מישהו פרסם את זה לפני שהוא הגיש תלונה. מי מרוויח מזה שאותו שופט שצריך לעוף נשאר? למה הוא נשאר? מפני שהתקשורת קודם פרסמה. השופט הזה לא ראוי להיות שופט”.

וזה רק מדגיש את הברור-מאליו, וידוע לכל: מוסד הנתל”ש לא נועד לתת סעד למי שנפגע מהתנהגותו של שופט, אלא לתקן את העולם, ומי שמתלונן ממלא תפקיד ציבורי – אפילו אם במדובר בעניין אישי שלו.

ונשאלת השאלה איך יכול הנתל”ש המסויים הזה לתת הוראה (או לדבוק בהוראה שקיבל בירושה מקודמתו) לפיה “שופט שצריך לעוף” (כלשונו) “”ירוויח מזה” שהתלונה נגדו נשלחה בדואר האלקטרוני?

וזה רק מחזק את ההנחה שלי, לפיה הוראת-נתל”ש כאמור כלל לא קיימת.

וממש ברגע האחרון: עם הגשת דוח הנת”ץ לשנת 2011 אמר המנהל שלך, עו”ד הלל שמגר, כי ממצאי הדו”ח מלמדים שעל הרשויות להפנים שהן משרתות הציבור ולא אדוניו, והשאלה היא מה יתרון לו לנתל”ש על פני רשויות אחרות, שהוא יתקשח עם האזרח-המתלונן, אשר החוק עושה אותו למעין “שליח הציבור”.

ואוסיף עוד דבר: היום, כאשר הנתל”ש מבקש לתקן את החוק כך שהוא יוסמך “לברר גם נושאים שלא על-פי תלונה שהוגשה” (ישיבת הועדה הנ”ל), ממש לא משכנעת ההיתפסות שלו לעניינים טריוויאליים כאלה. תאר לך שמחר, עם קבלת התיקון הזה, ירצה אדם “ליידע” את הנתל”ש על התנהגותו של שופט, כדי שהוא, הנתל”ש, יברר אם הנושא “גם שלא על-פי תלונה שהוגשה”: מה יעשה הנתל”ש אז, כאשר “יידוע” הנתל”ש אינו מחייב כל חתימה? יגיד לאזרח: אם אתה רוצה רק “ליידע” אותי – זה בסדר, שלח גם בדואר אלקטרוני, ואני אשקול, אבל אם אתה רוצה “להתלונן” – זה משהו אחר?!

ואיך אפשר יהיה לדעת אם הפנייה אל הנתל”ש תהיה בגדר “מידע” או בגדר “תלונה”, כאשר הדואר האלקטרוני חסום לשניהם?!

עוד על האגו של הנתל”ש

גופים ציבוריים המפרסמים באתרים שלהם טקסטים מטקסטים שונים לעיון הציבור, עושים זאת בפורמטים שונים: פורמט “טקסטואלי” (WORD או HTML), או PDF, כך שכל קורא יבחר את הנוח לו, בין השאר לפי התוכנה שברשותו: כך הכנסת, כך מערכת המשפט, כך אתם, נציבות תלונות הציבור.

ומי לא? הנתל”ש. זה מפרסם את החלטותיו ודוחותיו רק ב-PDF.

ומדוע לא? שאלתי פעם את עו”ד אילן רויטר מהנתל”ש, אבל לא הייתה לו שום תשובה.

אז אני אגיד לך: כדי שלא ליצור רושם של “מתמסרים בקלות”. אין, ולא יכולה להיות, שום סיבה  אחרת.

ועכשיו רק תגידו שזה לא משחק-באגו.

וישנה עוד נקודה

כפי שאמרתי בהתכתבות קודמת בעניין הזה, בפועל תלונתי התקבלה, הן בנציבות הנילונה, והן ביחידה לפניות הציבור שבמשרד המשפטים – ומשתיהן קיבלתי אישור שתלונתי נקראה.

תאר לעצמך שאתם פונים אל אותה הנציבות, לתגובתה על תלונה כלשהי, באחת משתי הדרכים האמורות, או בשתיהן, והיא לא הייתה מגיבה.

תאר לעצמך שלאחר בירור נוסף מצדכם הם היום אומרים מסירה זו לאו מסירה היא, ולכן התעלמנו ממנה …

האם הייתם עוברים על כך בשתיקה? אני בספק רב!

אמור מעתה: בפועל תלונתי הגיעה אל נציבות תלנות הציבור על שופטים, ולכן עליו לבררה.

האם באמת קיימת החלטת נציב, כמתואר על ידך?

הרשה לי לפקפק בכך.

להערכתי מישהו במנגנון המנהלי של הנתל”ש ענה לך שיש החלטת נציב, אבל לא הראה לך.

להערכתי, גם אם הראו לך החלטה כאמור – היא “נתפרה” לצורך תלונתי זו.

מדוע אני מפקפק בקיומה של החלטה כאמור?

משום שעם כל הביקורת על שני הנתל”שים שכיהנו עד כה, אידיוטים הם לא!

וכיוון שהם לא אידיוטים, זה לא מתאים להם להחליט באופן גורף שדואר אלקטרוני לעולם לא יכול להיות חתום, כאשר כל ילד יודע את מה שאתה יודע, ומה שאני יודע: שאפשר לחתום גם על דואר אלקטרוני.

ואם כבר שכחת את מה שאמרתי לך למעלה מכאן, גם מכתבך נשוא מכתבי זה נשלח אלי בדואר אלקטרוני, והוא חתום גם חתום.

ודוק: אם הנתל”ש היה מקבל תלונות בדואר האלקטרוני, ומחליט שלא לברר את אלה שאינן חתומות – ניחא, אפשר היה להתווכח על כך, אבל לא זה מה שהוא עשה.

אני מבקש להעביר את השגתי זו לנציב עצמו, מר לינדנשטראוס, אישית.

 

בכבוד רב,

 

שמחה ניר, עו”ד

נ”ב: אני עדיין מחכה לטיפולכם בתלונתי לשר המשפטים (תיקכם מס’ 1665).

אציין כי גם אם נתחיל את מניין 45 הימים מיום מכתבך (הלא תחום …) בנדון (‏30 בינואר 2012), שהוא המועד הנוח ביותר לנילון – גם אז כבר עבר המועד האמור.

הגיע הזמן להפסיק את גרירות-הרגליים של השר יעקב (“מה אתם רוצים ממני. תפנו להנהלת בתי המשפט”) נאמן – אלוף גרירות-הרגליים.

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר