פועלי כל העולם התאחדו להשמדת היהודים

פועלי כל העולם התאחדו להשמדת היהודים

דברי פריץ, הסוציאליסט היהודי-וינאי (יצחק בן עמי – “שנות ז
14.03.2012 12:00
פועלי כל העולם התאחדו להשמדת היהודים


“איך יכולים האנשים כאן לעשות לי זאת? לחמתי למענם, ביליתי יותר זמן בין הפועלים ב’וינר נוישטאדט’, מאשר בביתי שלי. השתדלתי לתת לילדיהם מזון וחינוך. נסיתי לעזור להם להתארגן, להגן על זכויותיהם ולפעול למען עתיד טוב יותר. מעולם לא רציתי לנסוע לארץ ישראל, אין לי שום רגש אליה. הייתי אוסטרי, ואלה היו בני עמי. אבל אני רואה עכשו, שמשהו היה תמיד לא בסדר….



ב”ה

פועלי כל העולם התאחדו להשמדת היהודים

דבריו המאלפים של פריץ, הי”ד, בוינה, לאחר ה”אנשלוס” (סיפוח אוסטריה לגרמניה) בערב לפני שבאו “לקחת” אותו (“שנות זעם…”, בן-עמי):

“…. אבל מזלי הטוב לא עזב אותי. כל מה שקרה לי היה, שבמשך שבע שעות הייתי צריך לרחוץ ולהבריק את המכוניות והמשאיות של הגדוד הגרמני, החונה על יד הגשר ‘ב’. אבל זה לא היה הדבר הגרוע ביותר. הם עצרו גם שני יהודים קשישים, מזוקנים, מרטו בלי הרף את זקניהם, דחפו אותם, שפכו עליהם מים והפילו אותם, בעוד חבריהם יושבים מסביב ונהנים מהצגת הקירקס. חמתי בערה בי, שלא יכולתי לעשות מאומה, כדי לעזור לשני הזקנים האלה.

אבל היית צריך לראות את שני הפטריארכים האלה! איני יודע האם היו רבנים או סתם יהודים דתיים. הכוח הפנימי שגילו עלה בהרבה על זה של רוב האנשים הצעירים. הם לא איבדו אף פעם את תחושת הכבוד שלהם, אפילו לרגע. בגדיהם היו רטובים, מעיליהם היו מלוכלכים, אבל הם חייכו בנחת, כאילו לא היה איכפת להם מאומה. הייתי נדהם ומרירותי כמעט הפכה לקנאה.

בשעת צהרים מאוחרת הבנתי שהם עושים מה שאני לא הייתי מסוגל לעשות מעולם, הם התפללו. במשך כל שעות אחר הצהרים התפללו בלחש, כששפתיהם נעות בקושי. הם הסיחו את דעתם כליל מהמקום שהם נמצאים בו. כאילו עזבו את העולם הגשמי”.

פריץ שתק רגע קט, אחר כך הפנה לאשתו חיוך קל ומוזר:

“יוהאנה את תניעי את ראשך באי אמון, כאשר אגיד לך זאת. הייתי בלתי מאמין כל ימי חיי. כל מה שהאמנתי בו אי פעם היה השכל הטהור, אבל בימים האחרונים, אני מוצא את עצמי מבטא את שם אלו’הים

איני יכל ללכת בחוץ מפחד שמא יעצרו אותי. איני יכל להישאר בבית משום שאני מרגיש כי אצא מדעתי. אני רועד כאשר מצלצל הפעמון, שמא הגסטאפו נמצאת ליד הדלת. אני מפחד להשתמש בטלפון, לפגוש ידיד, ללכת למשרדי, לעמוד, לשבת, לישון, להיות ער או להתאבד….

איך יכולים האנשים כאן לעשות לי זאת? לחמתי למענם, ביליתי יותר זמן בין הפועלים ב’וינר נוישטאדט’, מאשר בביתי שלי. השתדלתי לתת לילדיהם מזון וחינוך. נסיתי לעזור להם להתארגן, להגן על זכויותיהם ולפעול למען עתיד טוב יותר. מעולם לא רציתי לנסוע לארץ ישראל, אין לי שום רגש אליה. הייתי אוסטרי, ואלה היו בני עמי. אבל אני רואה עכשו, שמשהו היה תמיד לא בסדר….

“…. זאת היתה הדרך בה הגיבו ידידי על האנטישמיות של אויבינו… הדרך בה נמנעו משיגור נואמים או נציגים יהודיים לאסיפה בה עשוי הצד השני לעשות הון (פוליטי) מזה….. איך יכולתי להשלים בין זה לבין כל האידיאלים הסוציאליסטיים שלחמתי למענם?

“….איני יכל להאמין שזה קורה! ישנם רגעים בהם אני מתפלל שאתעורר ואיווכח לדעת שכל זה היה חלום בלהות. חשבונות הבנק והרכוש הוחרמו! ידידי וקרובי נלקחו! עמדתי שעתיים וחצי לפני הקונסוליות הבריטית, האמריקנית, הסינית והסיאמית, וכל אחד אמר שהכי מוקדם אוכל לקבל ויזה כעבור שנה, שנה וחצי. איש אינו יכל לעזור, עלולים לאסור או לרצוח אותי ואיני יכל לעשות מאומה“!

קשה להאמין שאי שם מנהלים אנשים חיים רגילים. נראה כבלתי אפשרי שאהיה מסוגל אי פעם ללכת ברחוב ולדבר לידידים“.

האם מבין מישהו בחוץ לארץ מה מתרחש כאן? ידידי באינטרנציונל הסוציאליסטי, האם הם מבינים את הסכנה?……. הצעירים האלה, הצועדים ברחובות ושרים ‘היום גרמניה שלנו, מחר העולם כולו’ הם אינם משמיעים סתם מלים“!

ומספר בן עמי: “למחרת בערב צלצל לפתע הטלפון בפרוזדור“זאת אני, יוהאנה. אנא בוא מיד. הם לקחו את פריץ לפני כמה רגעים”.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר