ב”ה

תרומתו הייחודית של הנרי קיסינגר, יש”ו, למדינה של פרס, כנ”ל

בראשו של הנרי קיסינגר דמם של אלפי יהודים. כנ”ל גם בראשו של הפושע מספר אחת בעולם, שמעון פרס, הכהן הגדול של תהליך קידום תכנית השלבים להשמדת הישוב היהודי בארץ ישראל. והוא, הפושע, שתמורת מפעל חייו הנפשע, הוענק לו “פרס נובל לשלום”, יחד עם הרוצח, יצחק רבין, ועם אחד מגדולי המרצחים בכל הזמנים, יאסר ערפאת, מאמין שעם הפְּרס, הואצלה עליו, כנראה, הסמכות לקבוע מי מפושעי כל העולם ראוי ל”עיטור-הנשיא” על פעילות למען “המדינה” של פרס, מחריבת העם והארץ.

קיסינגר, ימח שמו וזכרו, הוא, הנבל, שעיכב את רכבת הנשק האוירית מארה”ב ל”ישראל”, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, וגם העליל על אחרים, שהם אחראים לכך…. הוא המנוול ששחרר את הארמיה המצרית השלישית, בתום מלחמת יום הכיפורים, ולמעשה, הוא שהפך את הניצחון, בעור שינינו, לתבוסה מוחצת.

היום, הטפש ה”ממלכתי”, קובי פינקלר, ביומן הצהרים של רדיו קול-חי, הביא את ה”סקופ” הזה, את המפעל ה”מבורך” של שמעון פרס. הוא ראיין את הרב רצון ערוסי, חבר בוועדת העיטור…. מדהים, איך מקדישים את עצמם “רבני” ה”ציונות הדתית” לכל עשייה נתעבת, ובלבד שהיא “ממלכתית”.

קובי ראיין גם את חיים דרוקמן, ועליו, בכלל, חבל לבזבז מלים.

כן, האפס הזה, כצל’ה, יוצא יחד עם שונא ישראל, דב חנין, הדואג לזכויות הערבים, מרוב שנאתו ליהודים, בהצעת חוק, שתמציתה – מותר להחריב את ארץ ישראל, בתנאי שזה נעשה בבקר ולא באישון לילה. בסך הכל, שוויון זכויות בין יהודים לערבים…. כצל’ה, ששמע, כנראה, השגות על המשת”פיות הזו, משתפך בתהילות, תשבחות, תשואות ויציאה מן הכלים, באופן כללי, בזכות דב חנין.

בתחילה חשבתי להכתיר את הדברים, כאן, ב – הפודלים של השטן – אבל, אנו נתרכז ביהודון המתועב, הנרי קיסינגר;

להלן, קטעים מספרו המצויין של שמואל כץ, ז”ל – לא עוז ולא הדר –

“מחלוקת ציבורית רבתי התנהלה לגבי סיבות העיכוב ברכבת האויר האמריקנית. בשיחות מאחורי הקלעים טען הנרי קיסינג’ר, כאשר הוא עוטה את גלימתו המוכרת-היטב של ‘פקיד בכיר’, שהמאמץ שלו לחדש במהירות את האספקה לישראל סוכל בידי השר שלזינג’ר, שחשש, כביכול, להרגיז את מפיקי-הנפט הערביים. הסיפור אינו, אלא, סיפור, ומדהים בחוסר האמת שבו. הנרי עצמו הוא שעיכב את רכבת האויר. אינני מתכוון לרמוז, שהוא רצה שישראל תפסיד במלחמה. הוא פשוט לא רצה שישראל תנצח באורח מכריע, כפי שמודים גם סנגוריו – ובמיוחד האחים קאלב, בספר שכתבו עליו. הוא רצה כי דמה של ישראל יוקז די הצורך ל’רככה’, לקראת מסע-הדיפלומטיה שלו אחרי המלחמה, ומסתבר שהוא הרחיק-לכת יותר משהתכוון, מתוך שלא חזה באיזו יעילות יילחמו הערבים.

“ועוד זאת: הוא ניגש להשגת מטרה זאת, האוילית וחסרת-הכבוד, בדרך המבהירה בעליל – ללא קשר למעלות ולמגרעות של מדיניותו – מדוע כל כך לא נעים לעבוד במחיצתו. לדברי שלזינג’ר הורה לו קיסינג’ר בשם הנשיא לנהוג סחבת ביחס לבקשות ישראל לנשק. בעת ובעונה אחת סיפר לשגריר הישראלי, שהוא עושה את כל המאמצים להפעיל את שלזינג’ר, אלא, ששלזינג’ר, מתוך דאגתו לנפט הערבי, אינו רוצה לפעול. לשון אחר: קיסינג’ר לא בחל בהטעיית בעלי-בריתו ובהכתמת שמם של עמיתיו, למען מה שנחשב בעיניו, בוודאי, כ’אינטרס לאומי’…. במשך אותו שבוע לא השתתף ניכסון בשום ישיבה שבה נדונה המלחמה….”

“במאמציו למנוע נצחון מוחץ מישראל התמיד קיסינג’ר עד הסוף. לאחר שצבא ישראל התאושש ממכות הפתיחה, עלה בידיו לצלוח את תעלת סואץ ולהשתלט על שטח נכבד מאדמת מצרים בואכה קהיר. מיגור כוחות האויב היה, לכל הדעות, בהישג ידו (המבצע תואר בידי המומחים הצבאיים בעולם כאחד המבצעים הצבאיים המבריקים ביותר בזמננו). עקב ליקויי מודיעין ובטחון עצמי מופרז לא עמדו המצרים בתחילה על היקפה ועוצמתה של נוכחות צה”ל בארצם, ורק הודות לעירנות הסובייטים, שעקבו באמצעות לווין אחר מהלך הקרבות, נוכחו פתאם המצרים לדעת שהם עלולים לנחול תבוסה חסרת תקדים. קוסיגין, ראש ממשלת בריה”מ, בא בבהילות לקהיר וסיכם עם סאדאת כי מוסקבה תבוא לעזרתו. אחר זאת העבירו לקיסינג’ר שדר דחוף והזמינוהו לבוא מיד למוסקבה, כדי לעבד בצוותא הצעת החלטה להפסקת אש. הסובייטים פעלו בזריזות להצלת בעלת בריתם…”

איך הפכה ישראל ממנצחת לזקוקה להגנה –

“… עתה נגש קיסינג’ר להמשך מפעלו, בשיטתיות ובדבקות; ממניעת הנצחון הישראלי להפיכת מצרים למנצחת, מצד אחד, ונטיעת ההכרה כי ישראל מובסת, מצד שני. למעשה, לא הסתיר את כוונתו. ביום 30 באוקטובר, כבר חרץ משפט על ישראל. הוא הכריז שהמסיבות שהולידו את המלחמה היו בלתי נסבלות בשביל מדינות ערב, וישראל תצטרך לוותר ויתורים ממשיים. כעבור שנים-עשר יום התברר מהודעה שמסר בפקין, שהוא מתכוון לויתורים אשר ישאירו בידי ישראל שטח שממנו לא תוכל להגן על עצמה –

ממשל ניקסון מעיין באפשרות של מתן ערובות לבטחונה של ישראל בצורה של אמנה או בצורה אחרת, אם ישראל תיסוג מן השטחים הכבושים, כחלק מהסכם שלום עם הערבים. אין מקום לדון במסמך רשמי עד אשר תקיים ישראל את החלטת מועצת הבטחון 242, הדורשת החזרת שטחים כבושים. יש אפשרות שארצות אחרות, ואולי אף האו”ם, יספקו את הערבויות לבטחונה של המדינה היהודית. כל ממשל אמריקני תמך בקיומה של ישראל, בלי שהדבר בא לידי ביטוי במסמך רשמי. הצלחת המשא-ומתן לשלום, תלויה בנסיגתה של ישראל מן העמדות שכבשה במלחמת יום-הכיפורים ובמלחמת ששת-הימים.

“ישראל”, שניצלה בדמם של קרוב לשלושת אלפי יהודים יקרים, שהוקרבו לטבח על ידי המטבחון של גולדה מאיר, התפרקה מפירות נצחון הבנים, תמורת “ערבויות” אמריקניות, כך, נשמרה הסיסמא השיקרית – אנו קיימים בזכות ארצות הברית, ולכן עלינו להעמיק את התלות, כדי שתמיד יהיה התירוץ לפרס’ים, ימח שמם, לכפות עלינו נסיגות, כי כך דורשת ארה”ב… והאמת היא, שהכרעת היהודים עד עפר, זה חלום חייו של ממציא עיטור-הנשיא, עוד מפעל להנצחת עצמו, כי, המנוול הזה, כנראה, לא ימות לעולם, כי הוא השטן.