בין הפטיש לסדן

בין הפטיש לסדן

חנה אייזנמן
29.12.2011 07:37
בין הפטיש לסדן


השיטה היא – אני אכה בך, ואז נתפייס, ואתה תיפול על הגנתי, ואז, אני אשוב ואכה בך, ואז שוב נתפייס, ושוב תקריב את חייך למעני, ואז, אני שוב אכה בך, ואנחנו נתפייס… ואם תנסה להביע איזו מחאה, הסדן’ים יגנו אותך, וירוצו אלינו עם הזנב בין הרגלים, להתנצל, להתנער, ללקק את אחורינו ה”ממלכתיים” ה”קדושים”.



ב”ה

 

 

בין הפטיש לסדן

 

 

 

“ציוני” אמיתי, פאשיסט מן השורה הראשונה

 

 

אלי סדן הוא ה”ציוני” האמיתי! הפאשיזם נר לרגליו, את ההרצל התהלך אלי. אצל סדן, ה”ממלכתיות” מעל לכל. מעל המוסר, מעל הצדק, מעל ההגיון, מעל הרחמים, מעל התורה ומעל הארץ וגם מעל לקב”ה. עובדה – כה דבריו של אלי: צה”ל הוא בבת עינה של האומה, הוא שומר על קיומה …”; הפאשיזם מביא לכפירה בעיקר. סדן קורץ מאותו החומר ממנו קורצו כל הברגים הקטנים, שצייתו לפקודותיו של תואמו ותלמידו של הרצל.

 

אלי סדן הולך אצל יצור מפלצתי, שדמם של אלפי יהודים בראשו, ומחלה את פניו, להביא לפיוס הדדי…. אלי סדן נגד אלימות נגד כל גורם שהוא, איך זה מתיישב עם העובדה שהוא אסר בתכלית האיסור לסרב לפקודה שהיא כולה אלימות נאצית נגד העם היהודי? הרשעים האלה פסקו – יהודי לא ירים יד על יהודי – אבל, זה חל רק על היהודים, כמובן, לא על הערב רב המתחזה ליהודים. לאשפת האדם הזו, היה מותר להרים ידים ואלות על יהודים, על בתיהם, על ארצם ועל מפעל חייהם. הרסו משפחות ואנשים. אבל, זה בהתאם לתורת ה“כתף אל כתף”, שבה מאמין הסדן. איזו רישעות.

 

השיטה היא – אני אכה בך, ואז נתפייס, ואתה תיפול על הגנתי, ואז, אני אשוב ואכה בך, ואז שוב נתפייס, ושוב תקריב את חייך למעני, ואז, אני שוב אכה בכך, ואנחנו נתפייס… ואם תנסה להביע איזו מחאה, הסדן’ים יגנו אותך, וירוצו אלינו עם הזנב בין הרגלים, להתנצל, להתנער, ללקק את אחורינו ה”ממלכתיים” ה”קדושים”.

 

את השיטה היטיב לצייר פושע המלחמה, דן חלוץ:

 

“עלינו להבין את כאב המשפחות המפונות. מותר לכאוב איתן, אפשר להזיל דמעה, אפשר וצריך להתרגש מעוצמת האירוע, אך חובה לבצע המשימה בנחישות ומתוך רגישות. המפונים וילדיהם הם חלק מאיתנו. חלקם אחים לנשק בעבר או בהווה. בעת הזו, ורק בה, ניצבים אנו לרגע משני צידי המשימה, אך מיד עם השלמתה נתייצב שוב, כתף אל כתף אל מול האתגרים שעוד נכונו”.

 

ועוד, חלוץ ביקש להודות למשטרת ישראל, על החלק הגדול שלקחה במהלך:

 

”צעדנו כתף אל כתף במשימה הזו. נמשיך ונשתף פעולה במשימות ביטחון שונות. הוכחנו שאפשר להיות גם רגיש וגם נחוש ולבצע את המשימה”.  

 

אילו קם היום מתתיהו וקרא, מי לה’ אלי, היה מגיע אליו רק קומץ נערי גבעות, ואילו, הסדן’ים, למיניהם-ה”ציוניים-דתיים”, היו מגנים את מתתיהו ומתנערים ממנו כמעשב שוטה. כבר אמרתי, מי שהמציא את ה”ציונות הדתית” היא גאון שטני. ה”ציונים” לא יכלו למצוא להם “שותפה הסטורית” יעילה יותר לחורבן ישראל, ממשיחיות-השקר של ה”ציונות הדתית”. רשעים המחריבים את הארץ, בשם קדושת “כס אלוק’ ממעל”, ומגנים את מקדשי שם שמים ברבים. בשעתו פסק היהלום, שאול, את פסוקו על הנערים הצדיקים שקידשו שם שמים ברבים, על גג בית-הכנסת בכפר דרום: הם מביישים את הכיפה שלראשם… שהרי הם גילו התנגדות לצה”ל ה”קדוש”, לא חיבקו, לא נישקו וגם לא רקדו, כפויי הטובה, עם חיילי צה”ל ה”מגינים עלינו…”.

 

כבר התייחס לטירוף הזה פרופסור יוסף קלאוזנר, שהיה עד לעליית המשטרים הפאשיסטיים באירופה ובברית המועצות, וכך כתב:

 

עסקתי בימי נעורי בספרו המפורסם של תומאס הובס – ”לויתן”, וראיתי, שהמדינה היא ה”לויתן”, שבולע את חיי היחיד ואף את חיי האומה. ותמיד פחדתי ש”לויתן” זה יהפוך את החיים האנושיים והלאומיים לחיי קסרקיט, שבהם אין ליחיד שום ערך עצמי ויש לו רק תפקיד, שקבעה לו המדינה. המדינה בסוציאליסמוס, כמו בפאשיסמוס ונאציות, נעשית אליל בשביל כל יחיד. אין לו דעה משלו וחלילה לו להתנגד לאינטרסים שלה, אף במשהו. ואף העומד בראש המדינה נעשה אל ואליל. כאלו-הים בשמים, כן ה”ראש”, או ה”מנהיג”, או ה”דיקטאטור” בארץ, יותר נכון – במדינה, אחת היא, אם שמו ”לנין” או ”סטאלין”, או שמו ”מוסוליני” או ”היטלר”. ומזה פחדתי תמיד. וכשראיתי את ה”חירות” ואת ה”דימוקראטיה” שברוסיה הסובייטית, כמו שציירתיה בפרק שלפני הקודם, אין תימה, שנקעה נפשי מן הסוציאליסמוס. (פרופ’ יוסף קלוזנר, ”אבטוביוגרפיה”, תקופת 1919-1922 [תוך איזכור הלויתן” לתומס הובס]).

 

העובדה היא, שמבוצעים נגדנו פשעים נאציים, נגדנו – נגד העם היהודי. המנוולים נלחמים מלחמת חרמה בעם ישראל, בתורת ישראל ובארץ ישראל. הרוע ממלא את כל המרחב הציבורי, המרחב מצחין משנאת ישראל. ורבני ה”ציונות הדתית” יוצאים לחזק את הרודפים ולהצטרף לרדיפתם את החשמונאים. הצחנה מרקיעה שחקים. כולם התגייסו לגנות את ה”קיצוניות” של ה”חרדים”, במקום לגנות את ההתבהמות שכבשה את המרחב הציבורי, והופכת את השהיה במרחב הזה לסיוט! ועוכרי ישראל, המייצגים, כביכול, את מקיימי מצוות ישוב הארץ, מגנים את שבי ציון, בגין התייחסותם ברצינות למצוות ישוב הארץ, ובמעשה ולא בציטוטים ובדקלומים.

 

מחד, הפטיש ה”ציוני” בולשביקי, שאינו בוש בפשעיו, ואף גאה בהם, מאידך הסדן ה”ממלכתי”, נבלים ברשות איצטלה תורנית, המובילים את עם ישראל לאבדון, בקדשם את שיא התועבה והכפירה. ועם ישראל נמחץ בין הפטיש לסדן – זה נבלה וזה טריפה, שחברו יחדיו בערימת אשפת-אדם אחת – ה”ציונים”!

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר