כנשוך איילה (דוקודרמה)


כנשוך איילה (דוקודרמה)



שמחה ניר, עו”ד
20.07.2011 14:00


למצולמת אין קשר למחזה

למצולמת אין קשר למחזה


לכבוד צאתה לפנסיה – שלום ולא להתראות! – של איילה פרוקצ’יה, אנחנו מפרסמים מחדש את המחזה שפורסם לראשונה בהאתר הישן של קימקא




לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

לפרסום המקורי

שמחה ניר, עו”ד

כנשוך איילה

דוקודרמה

מחזה בשתי תמונות

Simha Nyr

Kinshoch Ayyala

Docudrama

©

כל הזכויות שמורות למחבר

 

על ה”דוקודראמה”:

“ז’אנר אמנותי המשתמש בדמויות ידועות מהחיים כבסיס ליצירה האמנותית. הוא מערב, מטבע הדברים, מציאות ודמיון”.

(נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק, בבג”ץ 6126+6143/94, גיורא סנש ואח’ נ’ רשות השידור ואח’, תקדין עליון 99(2), 806).

הדמויות במחזה הזה הינן דמיוניות לחלוטין, והשימוש בשמות אמיתיים, או באירועים אמיתיים, לרבות אירועים אמיתיים הקשורים לשמות אמיתיים, נועד רק לשם תחושת האותנטיות, ולא למטרות אינפורמטיביות.

כל דמיון בין דמות מן הדמויות במחזה לבין אדם כלשהו אינו אלא בדמיונו של הקורא, ו/או בהיכרותו האישית עם אדם זה או אחר.

אין לראות במחזה תיעוד של אירועים כלשהם, אלא רק דרמה בדיונית המחוייבת לערכים אמנותיים

 

כנשוך איילה

הנפשות הפועלות

(לפי סדר הכניסה לבמה, לראשונה):

יהושע רזניק, המשנה לפרקליט המדינה

עדנה ארבל, פרקליטת המדינה

דן אבי-יצחק, סניגור

אריה דרעי, המערער (והמשיב בערעור הנגדי של המדינה)

מזכירת ההרכב

מתמחה

עורכי דין

קהל

פקידת-עזר

מרים נאור, שופטת בית המשפט העליון

איילה פרוקצ’יה, שופטת בית המשפט העליון

מישאל חשין, שופט בית המשפט העליון

אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון

מזכירת ההרכב

מתמחה

שמחה ניר

 

תמונה ראשונה

בית המשפט העליון, אולם ג’

נוכחים:

פקידת-עזר

מזכירת ההרכב

מתמחה

עדנה ארבל, פרקליטת המדינה

יהושע רזניק, המשנה לפרקליט המדינה

דן אבי-יצחק, הסניגור

אריה דרעי, המערער (והמשיב בערעור הנגדי של המדינה)

עורכי דין

קהל

נכנסים: השופטת מרים נאור, השופטת איילה פרוקצ’יה, אם בית הדין, השופט מישאל חשין.

פרוקצ’יה (למזכירת ההרכב):

התיק של אריה דרעי, בבקשה

מזכירה (קמה):

ערעור פלילי מס’ 534/00, אריה דרעי נגד מדינת ישראל, וערעור נגדי, ערעור פלילי מס’ 453/00, מדינת ישראל נגד אריה דרעי.

פרוקצ’יה:

החלטתי להקצות לטיעוני המערער, אריה דרעי, 25 ימי דיונים, כל יום משעה 0800 עד השעה 2200, עם חצי שעה הפסקה ב-1130, וחצי שעה נוספת ב-1430.

בסוף היום ה-25 תינתן דקה אחת לבא כוח המדינה להשיב לטענות המערער ולטעון את הערעור הנגדי.

למחרת, ה-16 ליולי אנחנו יוצאים לפגרת הקיץ, ומייד לאחריה אנחנו חוזרים לעשרה ימי דיונים, כאמור, לצורך תשובת המערער לטיעוני המדינה.

רזניק:

גבירתי, אני מבקש להזכיר כי אנחנו הגשנו שבע בקשות מקדמיות, אשר מעצם טבען מצריכות דיון לפני הדיון גופו. כך, למשל, טענתנו שהודעת הערעור של מר דרעי הוגשה באיחור, והיא גם לא חתומה …

פרוקצ’יה:

אדוני יטען הכל יחד, בזמן שהוקצה לו.

רזניק:

גבירתי, אני תוהה לשם מה אנחנו צריכים לבזבז זמן שיפוטי יקר כל כך. נניח שאנחנו הולכים לשיטת גברתי, משקיעים 35 יום ועוד דקה, ובסוף בית משפט נכבד זה מגיע למסקנה שאכן ערעורו של מר דרעי בטל כלא-היה – מה טעם היה בבזבוז-הזמן האדיר הזה?

פרוקצ’יה:

זאת ההחלטה, אדון רזניק.

רזניק:

אני מבקש שגברתי תפסול את עצמה. סד-הזמנים שגבירתי הכניסה אותי מעיד כי המשחק מכור-מראש. אני מבקש להפנות את גברתי לפסיקה האומרת כי בית המשפט לא יכול להגביל-מראש את הטוענים. הוא יכול להגביל את הטוען אם הוא מדבר שלא-לעניין, או חוזר על עצמו, אבל לא ככה-סתם, מראש, לפני שהוא יודע מה בעל-הדין רוצה לטעון, ולכמה זמן הוא זקוק.

פרוקצ’יה:

החלטה: שקלתי היטב את פרטי בקשתו של עו”ד רזניק לפסילתי מראשות ההרכב. אינני מוצאת בטיעוניו כל עילה שהיא לפסילה המבוקשת. הבקשה נדחית.

רזניק:

גבירתי, אני מבקש להפסיק את הדיון, כיוון שאנחנו עומדים לערער על החלטתה, ולפי החוק יש לעכב, במקרים כאלה, את הדיון, אלא אם ישנם טעמים מיוחדים שלא לעשות כן, ובמקרה דנן אין כל טעמים כאלה.

חשין:

ואדוני חושב שיש סיכוי, ולו הקלוש ביותר, שכבוד הנשיא יקבל את הערעור הזה?

רזניק:

באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

פרוקצ’יה:

זו אינה שאלה של סגנון, אלא של סטטיסטיקה.

רזניק:

על האמירה הזאת בדיוק רובצת עלי עכשיו, באופן אישי, השעייה על-תנאי לשלושה חודשים. גם אני טענתי כי זו אינה שאלה של סגנון, אלא של סטטיסטיקה, וגם הבאתי את כל הסטטיסטיקה בעניין זה, מאז תחילת כהונתו של כבוד הנשיא הנוכחי, אבל ההרכב הזה ממש, וגבירתי כתבה את פסק-הדין המאשר את הרשעתי, אליו הצטרפו שני חבריה, ואמרה כי השאלה הזאת ממש אינה שאלה של סטטיסטיקה, אלא שאלה של סגנון, וכאשר מדובר בסגנון, העובדות אינן רלוואנטיות, וממילא גם הסטטיסטיקה אינה רלוואנטית.

חשין:

אדוני מדבר עכשיו בסגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן. לא היה כדבר הזה מעולם.

רזניק:

אני תוהה, כבודו. אם אני מדבר עכשיו בסגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן, ואם כבודכם אמר כי לעניין הסגנון העובדות לא רלוואנטיות, לשם מה אדוני מוסיף כי “לא היה כדבר הזה מעולם”?

חשין:

אני מבקש שאדוני יפסיק להתווכח עם כבוד בית המשפט. הויכוח הזה אינו סתם עבירה אתית, אלא עבירה אתית בזוייה.

רזניק:

אני לא מתווכח. אדוני הוא המתווכח עם החלטה קודמת, שהוא עצמו היה שותף לה.

חשין:

אני אמרתי לאדוני שלא היה כדבר הזה! לא היה ולא נברא!!!

רזניק:

כבודו, אמנם בגילי כבר מתחילות אצלי בעיות הזיכרון, אבל חצי שעה לאחור אני בדרך-כלל עדיין זוכר, ואם אני בכל זאת לא זוכר, אני פונה אל המקור.

אני מציג לכבודו את פסק הדין שאדוני אומר שהוא “לא היה ולא נברא!!!”, ואת פסק הדין הזה אתם נתתם באולם הזה ממש, לפני חצי שעה בלבד. הדיו עדיין לא יבש על חתימתו של אדוני, ואדוני אומר “לא היה ולא נברא!!!”. הנה, אני מעביר אצבע על חתימתו של אדוני, ויראה אדוני איך הדיו נמרח.

חשין:

אני מזהיר את אדוני. אנחנו נפעיל נגדו את סעיף 72 לחוק בתי המשפט, האומר כי “אדם שבעת דיוני בית משפט עושה באולם בית המשפט, בלשכתו של שופט או סמוך למקום הדיון, אחד המעשים שלהלן, רשאי בית המשפט לצוות על הרחקתו, ורשאי הוא, לאחר שהתרה באדם שיימנע מהפרעה והוא לא שעה להתראה, להענישו על אתר במאסר עד שלושה חדשים או בקנס”.

רזניק:

אני מבקש להפנות את תשומת ליבו של אדוני לכך שסעיף-קטן (ג) לסעיף 72 אומר כי “סעיף זה לא יחול על מי שנתון באותו עניין לשיפוט משמעתי על פי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א-1961, והוא נמצא באולם בית המשפט לרגל תפקידו”.

חשין:

נכריז על האולם כלשכת השופטים.

רזניק:

מישאל חשין, אולי פעם אחת תהייה רציני?

וחוץ מזה, זה יכול להיות מרתק מאוד אם תכניסו אותי לבית הסוהר לשלושה חודשים, כי אז אני משיג בדיוק את מה שביקשתי זה עתה, והתרשמתי שכבודכם לא ממש נוטה לקבל.

פרוקצ’יה:

ומה אדוני ביקש זה עתה?

רזניק:

ביקשתי להפסיק את הדיון, כיוון שאנחנו עומדים לערער על החלטתה. גבירתי תקרא בפרוטוקול.

נאור:

אני לא מבינה את ההיתממות הזאת. אדוני הרי יודע שבבית המשפט העליון לא מנהלים פרוטוקולים.

רזניק:

אני ממש המום מדברי גבירתי, כי אם אני הייתי אומר את זה, גבירתי הייתה מתריסה כנגדי את ההתרסה הידועה: “באיזה סגנון אדוני מדבר!”.

פרוקצ’יה:

אנחנו לא נדחה את הדיון. כמו שכבר קבעתי, יש לנו עכשיו עשרים וחמישה ימי דיונים נטו, שהם שלושים וחמישה ימים ברוטו משום שאנחנו עובדים רק חמישה ימים בשבוע, ועוד דקה שהוקצתה לאדוני, אחרי כן אנחנו יוצאים לחודש וחצי של פגרת הקיץ, ואחרי כן עוד עשרה ימי דיונים אשר יתפרסו על פני חודש ימים לפחות, בגלל החגים, כך שיש לנו ארבעה חודשים ודקה, ועוד חצי שעה לכתיבת פסק הדין.

בסך הכל יש לנו כאן ארבעה חודשים ודקה אחת, ואם אדוני יגיש את הערעור בתוך חמשת הימים שנקבעו בחוק, יישאר לנו עוד עודף.

רזניק:

אני מבקש שהדברים האלה יירשמו בפרוטוקול.

חשין:

באיזה סג…

פרוקצ’יה:

מישה, מספיק עם זה. אתה משחק לידיים של רזניק. אדון רזניק, הדברים נרשמו.

רזניק:

אני מודה לגבירתי.

פרוקצ’יה:

אדון אבי-יצחק, בבקשה לטעון לערעור.

 

תמונה שנייה

בית המשפט העליון, אולם ה’

נוכחים:

פקידת-עזר

מזכירת ההרכב

מתמחה

יהושע רזניק, המשנה לפרקליט המדינה

דן אבי-יצחק, הסניגור

אריה דרעי, המערער (והמשיב בערעור הנגדי של המדינה

שמחה ניר

עורכי דין

קהל

 

פקידת עזר:

בית משפאאאאאאאאאאט!!!

נכנס השופט אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון.

ברק:

בוקר טוב. שבו בבקשה.

מזכירת הרכב (קמה):

ערעור פלילי 1001/00 מדינת ישראל נגד אריה דרעי (מתיישבת).

ברק (לרזניק):

מדוע אדוני חושב שהשופטת צריכה לפסול את עצמה? הרי מדובר בהחלטה דיונית, והפסיקה הרי ברורה בעניין זה. החלטה דיונית שאינה מוצאת חן בעיני בעל דין אינה יוצרת עילת-פסלות.

טענתו של אדוני, בקליפת אגוז, נוגעת להחלטת ביניים בהליך פלילי. אין היא מהווה עילה לפסילת השופטת. מטעם זה דין הערעור להידחות.

רזניק:

כבודו מתפרץ לדלת פתוחה. אני מכיר את הפסיקה הזאת, ואני גם לא חולק עליה. להיפך. אנחנו, המדינה, הרי נהנים ממנה עשר פעמים ביום, כי לרוב הנאשמים הם אלה אשר מבקשים לפסול שופט בגלל החלטה דיונית זו או אחרת, אבל …

ברק (למזכירת ההרכב):

מה זה “האם יובל נאמן עם זריחה”?

מזכירת ההרכב:

כמה אותיות?

רזניק:

אולי כבודו ישמע את הטיעונים שלי, ויזמין את הגברת אחר-כך ללשכה?

אבי-יצחק:

נו, ומה יגידו אז כל הצהובונים?

רזניק:

באיזה סגנון אדוני מדבר!

ברק:

שלוש אותיות.

מזכירת ההרכב:

לא יודעת. אולי אדוני ישאל את הקלדנית?

אבי-יצחק:

מותר לי לרמוז?

ברק:

רצוי שלא, כי יגידו שאדוני משחד אותי.

אבי-יצחק:

אז אני אשיח לפי תומי.

מתמחה:

גם זה לא יעזור, כי יגידו שזה תרגיל. חוכמולוגיה. עיסקה בדויה או מלאכותית. יש לנו עכשיו תיק כזה בלשכה. עורך דין אחד שמע שופט אומר שהשאלה המתעורר לפניו היא שאלה קשה, אז תוך יומיים הוא פרסם באתר שלו מאמר מקיף באותה הסוגייה ממש, עם כל האסמכתאות וכל הבעדים והנגדים.

עכשיו המדינה טוענת שהוא עשה זאת בבחינת “שלח לחמך על פני המים”, ואילו הנאשם אומר שהוא כתב ופרסם את זה “לפי תומו”, שהנושא הזה עניין אותו תמיד, ושהמאמר הזה כבר היה מוכן אצלו במגירה זה חודשים ארוכים.

רזניק:

אני מציע שלא ניכנס לזה כאן, כי אני מייצג את המדינה באותו התיק.

ברק (לפקידת העזר):

אולי את יודעת מה זה “האם יובל נאמן עם זריחה”? שלוש אותיות.

רזניק:

אני מציע לכבודו לעבור לשאלה אחרת, כי זאת שאלה פוליטית, ואני מניח שכבודו לא רוצה לגרור את בית המשפט לתחום הזה.

אבי-יצחק:

אתה יודע את התשובה?

רזניק:

איך לא. בטח שאני יודע, ולכן אמרתי שזו פוליטיקה, ולא הייתי מציע להיכנס לזה כאן, בבית המשפט, אפילו למי שגורס כי “הכל שפיט”.

וחוץ מזה, נדמה לי שאנחנו דנים כעת בערעור פסלות על כבוד השופטת אל”ף פרוקצ’יה, ולא בהשקפותיו הפוליטיות של יובל נאמן.

ברק:

אבל אדוני מסכים שטענתו של המערער נוגעת להחלטת ביניים בהליך פלילי, והחלטה כזאת אינה מהווה עילה לפסילת שופט.

רזניק:

בטח שאני מסכים, עקרונית, אבל כאן השאלה היא אחרת. השאלה היא מהו הדין כאשר מהחלטה דיונית משתקפת דיעה קדומה. משחק מכור.

ברק:

היכן אדוני רואה כאן משחק מכור? זו בסך הכל החלטה הקוצבת לצדדים זמן לטיעון, והיא בשיקול-דעתו של אב-בית-הדין …

מתמחה:

אם בית הדין!

ברק:

אכן, אם בית הדין. והשאלה היא מדוע החלטה כזאת, שהיא דבר של יום-ביומו, ותמיד יהיו כאלה שיבואו בטענות. אם נקבל את זה, נצטרך לפסול את כל השופטים.

רזניק:

אני שמח שכבודו העלה את הנקודה הזאת, וכפי שכבר אמרתי קודם, אני לא חולק על העיקרון הזה, אבל …

ברק (למזכירת ההרכב):

מה זה “שופטת קלת רגליים”, אל”ף בהתחלה?

מזכירת ההרכב:

כמה אותיות?

ברק:

ארבע אותיות, כתיב חסר.

מזכירת ההרכב:

רוצה רמז?

ברק:

כן.

מזכירת ההרכב:

שם המשפחה שלה פרוקצ’יה.

ברק:

איך לא חשבתי על זה!

רזניק:

אולי, כבודו, ייתן לי להשיב על שאלתו.

ברק:

בוודאי, אדון רזניק. כולי אוזן.

רזניק:

אני שמח שכבודו העלה את הנקודה הזאת, וכפי שכבר אמרתי קודם, אני לא חולק על העיקרון הזה, אבל במקרה דנן הכמות עושה את האיכות. אני מקבל את סמכותו של בית המשפט להגביל את הטוענים בזמן, אבל זה רק כאשר בעל הדין לא טוען לעניין, או מתחיל לחזור על עצמו. כך פסקתם בפרשת זלמנוביץ’.

אבל כאשר בית המשפט מחליט מראש על הגבלת-זמן, ועוד כל כך שרירותית, זה מעיד על משהו. זה לא שאנחנו צריכים עשרה ימים, או עשר שעות, ונתנו לנו רק תשעה ימים, או תשע שעות. זאת טעות רגילה, שאפשר לערער עליה, או לא לערער עליה, והיא עדיין בגדר סתם טעות.

אבל במקרה דנן זו אינה סתם טעות. במקרה דנן חברי קיבל עשרים וחמישה ימים תמימים, והם בכלל לא תמימים, ולנו כבוד השופטת נתנה …

מתמחה:

כבוד השופטת נתן, כי כבוד זה זכר.

רזניק:

תודה. כבוד השופטת נתן לנו דקה אחת בלבד, אבל זה עוד לא הכל. אחרי הדקה הזאת חברי קיבל עוד עשרה ימים להשיב על טענותינו, עם אפשרות להתכונן כל הפגרה, חודש וחצי, וגם אחרי כן הימים האלה מפוזרים על פני חודש שלם, כאילו בגלל החגים, ואילו לנו לא ניתנה כל שהות אפילו כדי להכין את הדקה הזאת.

ברק (למזכירת ההרכב):

מה זה “אצלו כל החלטה הייתה יצירה”? שתי אותיות.

מזכירת ההרכב:

כתיב מלא, או חסר?

ברק:

לא כתוב כאן.

רזניק:

אני מבקש מכבודו. אני כאן הצד החלש, ומגיעה לי כל ההקשבה.

ברק:

אני מקשיב, כל הזמן.

רזניק:

ואני גם תוהה לשם מה הוקצו לחברי עשרת ימי התשובה האלה. האם כדי להשיב על דקה אחת של טיעון יש באמת צורך בעשרה ימים שלמים, מבוקר עד לילה?

ברק (למזכירת ההרכב):

נו…?

מזכירת ההרכב:

זה מה זה קל … קלי קלות.

ברק:

את מותחת אותי.

רזניק:

אני חוזר על הצעתי שכבודו ישמע את הטיעונים שלי, ויזמין את הגברת אחר-כך ללשכה.

ברק (לאבי-יצחק):

מה היה גזר הדין של מרשו?

רזניק:

כבודו יכול לשאול גם אותי, אם זה בכלל חשוב, כי אנחנו כרגע דנים בשאלה אם המשחק מכור, אם לאו, ולא בערעור על חומרת העונש, או קולתו.

ארבל (מתכופפת ולוחשת לרזניק):

אתה לא מבין את התרגיל?

ברק:

אני מבקש לא להתלחש. מר אבי-יצחק, מה היה גזר הדין?

ארבל (ממשיכה ללחוש):

הוא כאילללללו שואל לפי תומו, אבל למעשה הוא רוצה להפסיק אותך, בלי שתרגיש.

אבי-יצחק:

ארבע שנות מאסר.

ברק:

ועל מה אתם מערערים?

ארבל (ממשיכה):

אמרתי לך?

רזניק (לוחש לארבל):

מה אנחנו יכולים לעשות?

ארבל:

שום דבר. זה התרגיל החדש שלהם, אבל בדרך כלל אנחנו המרוויחים מזה, כי ברוב המקרים רק הנאשמים הם המערערים, וככה סותמים להם את הפה, אז כדאי לנו לשתוק. בין כך גם כאן המשחק מכור. אתה מאמין שהוא יפסול אותה?

אבי-יצחק:

אנחנו מערערים גם על ההרשעה, וגם על העונש.

ברק:

ומה עמדתכם לעניין הפסלות?

רזניק:

כבודו, אני עוד לא גמרתי לטעון.

ברק:

אני אאפשר לאדוני להשיב לחברו.

רזניק:

אבל עוד לא הגענו לתשובה. בינתיים אני עוד טוען לנימוקי הערעור עצמו.

ברק:

אני אתן לאדוני להשלים את טענותיו. בבקשה, מר אבי-יצחק.

אבי-יצחק:

טענתנו, בקליפת אגוז, היא שדין הערעור להידחות. טענתו של המערער נוגעת להחלטת ביניים בהליך פלילי. אין היא מהווה עילה לפסילת השופטת. מטעם זה דין הערעור להידחות.

ברק:

אדון רזניק, מה תגובתך לטענה הזאת?

רזניק:

כמו שכבר אמרתי, אני לא חולק על הטענה הזאת, אבל עוד לא הגענו לכך. הטענה שלי היא שאם החלטת-הביניים מגלה שהמשחק מכור, עילת הפסלות נובעת לא מההחלטה, אלא ממה שעולה ממנה, ועל כך אני רוצה להעמיד את כבודו.

אכן, לכאורה זו החלטת-ביניים הקוצבת לצדדים זמן לטיעון, ואני לא חולק על כך שזה בסמכותה של אם בית הדין, ונתון לשיקול דעתה, אבל כאשר חלוקת-הזמן היא בלתי סבירה באופן קיצוני, וחורגת באופן קיצוני מן המידתיות הראוייה, ואין לה שום הסבר סביר, זה אומר דרשני. ובמקרה הזה, לא רק שאין הסבר סביר, אלא שאין הסבר בכלל.

ברק (למזכירת ההרכב):

מה זה “חצי בית נבאללה נשפטו אצלו?”. שבע אותיות.

מזכירת ההרכב:

זה בטח משהו תעבורתי. תשאל את שמחה ניר.

ברק:

מה דעתך, שמחה?

ניר:

אני יודע את התשובה, אבל עד שתוציאו ממני רמזים, תצטרכו לעבוד קשה. אני גם לא מבין כיצד, לפני כמה דקות, אמרתם שאני מושעה, וסתמתם לי את הפה, אבל כשאתם צריכים אותי, אתם מורידים אותי מהחבל.

ברק (לרזניק):

נניח שההחלטה שגוייה, אבל איזה אינטרס אישי יש לשופטת, שמראה על החלטה-מראש לטובת הצד-שכנגד?

רזניק:

מאיפה אני יכול לדעת? אולי היא הייתה פעם חברה של אבי-יצחק.

אבי יצחק:

היינו חברים חצי שנה בכיתה יו”ד אל”ף, אבל מאז זרמו מים רבים בירדן.

רזניק:

הנה, כבודו, גם ירייה-באפילה לפעמים פוגעת.

ברק:

אבל שופט מקצועי חזקה עליו שיתעלם מדברים כאלה.

רזניק:

מי שמחלק כך את הזמן השיפוטי, ומפלה לטובה את אהבת נעוריו אינו שופט מקצועי.

אבי-יצחק:

באיזה סגנון אדוני מדבר!

רזניק:

וגם הסירוב שלה לדון קודם בבקשות שלנו, אשר גם שורת ההיגיון וגם שורת היעילות מחייבות לדון בהן קודם. איזה הגיון יש לשרוף 35 ימים דיונים, מבוקר עד לילה, ועוד דקה, כאשר תלוייה ועומדת בקשתנו למחוק את ערעורו של המשיב, משום שהוא לא הוגש בזמן, והוא גם לא חתום? איזה צורה תהיה לשופטת אם היא תקבל את הטענה הזאת אחרי כל כך הרבה ימי דיונים? לא, אין שום סיכוי שהיא תרצה להתבזות עד כדי כך.

נשאלת השאלה אם השופטת כל כך טפשה, וזה נראה לי מאוד לא-הגיוני. יותר הגיוני הוא שהמשחק הזה מכור.

ברק:

אבל טענתכם נוגעת להחלטת ביניים בהליך פלילי. אין היא מהווה עילה לפסילת השופטת. מטעם זה דין הערעור להידחות.

רזניק:

וזה עוד לא הכל. החלוקה הצועקת הזאת מרמזת על העדפה של הציבור החרדי-מזרחי, או, לפחות, מורא מפניהם.

אבי יצחק:

השופטת פרוקצ’יה והעדפה לחרדים? הרי כל העולם ראה את התמונה שלה ביום כיפור, בבגד-ים על שפת הים.

ברק:

מה הקשר?

רזניק:

זה בדיוק, כבודו. היה אז כזה סקנדל, קראו לחוקק חוק שיאפשר לפטר אותה, וכנראה שהיא נזהרת עכשיו בכבודם. וחוץ מזה, יש רגליים להנחה שהיא נמצאת עכשיו, עם או בלי קשר לפרשה, בתהליך עמוק של חזרה-בתשובה, אולי אפילו התחרדות, ולא מן הנמנע שזה בעקבות הטראומה ההיא.

ברק:

פרוקצ’יה? איילה? התחרדות?

רזניק:

כבודו לא שם לב איך שהיא מופיעה בזמן האחרון בבית המשפט ובציבור? גרביים שחורות, שמלה שחורה מלמעלה עד למטה, צווארון סגור-סגור, שרוולים הכי ארוכים שאפשר …

ברק:

אבל מה אדוני אומר על טענת חברו, בקליפת אגוז, שטענתו של המערער נוגעת להחלטת ביניים בהליך פלילי, אין היא מהווה עילה לפסילת השופטת, ומטעם זה דין הערעור להידחות?

רזניק:

אני אומר כי המנטרה “החלטת ביניים בהליך פלילי” אינה מילת-קסם המתירה לשופט לנהוג באופן שרירותי, להפלות-מראש את אהבות נעוריו, ליתן עדיפות לחוגים או למתדיינים שהוא חפץ ביקרם, וחוץ מזה, לא הייתה שום החלטה. כבודו יכול לראות בתיק. ההרכב נכנס, התיישב, והאב”ד פתחה ואמרה “החלטתי להקצות …”.

אבל מה ששופט מחזיק בבטן, או בין האזניים, או שאומר בעל-פה, אינו “החלטה” גם במקום שאפשר לערער על החלטות, ובמקרה הזה לא רק שאין החלטה, אלא גם אם הייתה החלטה, לא ניתן היה לערער עליה, כי זה בית המשפט העליון.

ברק (למזכירת ההרכב):

מה זה “החתול מבקש את נפשו למות”? שתי מלים. הראשונה שתי אותיות, השנייה חמש, עם בי”ת בהתחלה.

מזכירת ההרכב:

בי”ת בהתחלת המילה הראשונה, או השנייה?

ברק:

השנייה, כמובן, ואין צורך במתן פירוש מוסמך.

רזניק:

אני שואל את עצמי אולי אפשר היה לבקש על זה דיון נוסף, בהרכב חמישה שופטים או יותר, אבל עמדת כבודו ידועה: ראשית – זו אינה “החלטה”; שנית – גם אם זו הייתה החלטה, בהחלטות של שופט יחיד אי אפשר לקיים דיון נוסף; שלישית – עניינים הנתונים לשיקול-דעת, לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, אינם מעוררים שאלה משפטית עקרונית, ובוודאי שלא כזו המצדיקה דיון נוסף, בהרכב מורחב; ורביעית – שזו החלטה “מינהלית”.

ברק:

זו לא החלטה מינהלית, כך קבענו בבג”ץ הלפרין.

רזניק:

אני מכיר אלף ואחד עניינים בהם נקבע …

ברק (למזכירת ההרכב):

מה עם החתול?

מזכירת ההרכב:

לא יודעת.

רזניק:

אני מכיר אלף ואחד עניינים בהם נקבע דבר אחד במקרה כזה, והיפוכו במקרה אחר, בדיוק באותה השאלה ממש. בבג”ץ הלפרין קבעתם שזה שיפוטי, וגם שקביעת המועדים למשפט זו פעולה שיפוטית, אבל אם אני אפנה אל כבודו, או אעתור לבג”ץ נגד כבודו, על שהוא אוצל לפקידים את הסמכות השיפוטית הזאת, אתם תגידו בדיוק את ההיפך: שזו פעולה מינהלית. אני מכיר אתכם כבר עשרים וחמש שנים.

ואותו הדבר אם אני אעתור לבג”ץ נגד השופטת, על שהיא קצבה לי זמן באופן בלתי מידתי ובלתי סביר באופן קיצוני, גם אז תזרקו אותי מכל המדרגות.

ברק:

לא צריך להיסחף עם הביטויים האלה, אבל עקרונית זה נכון.

(למתמחה) אולי אתה יודע מה עם החתול? המילה השנייה מתחילה בבי”ת.

רזניק:

זה בדיוק. אנחנו טוענים שהיא מנצלת לרעה את העובדה שאי אפשר לתקוף את התנהלותה בשום ערכאה שהיא, ואם היא מנצלת לרעה את העדר אפשרויות הערעור, ועושה זאת לטובת אחד הצדדים, אזי המשחק מכור, והשופטת פסולה.

ואני רוצה להוסיף עוד נקודה, לסיום: נניח שכבודו, מחר, חוזר לשוק הפרטי, ואנחנו מבקשים מכבודו, תמורת שכר-טירחה ראוי, לייצג את המדינה בתיק כזה. האם אדוני היה מוכן לקבל על עצמו את התיק כאשר עומדת לרשותו דקה אחת בלבד, ולצד השני יש, למעשה, זמן בלתי מוגבל? האם כבודו היה מסוגל לנהל את התיק במגבלות כאלה? אני בטוח שלא, ואם כבודו לא מסוגל – אנחנו הקטנים בוודאי שלא.

ברק:

החלטה: המשיב הורשע בבית המשפט המחוזי. הוטלו עליו עונשים הקבועים בחוק. המערער הגיש ערעור על ההרשעה ועל העונש. המדינה ערערה על כך שהמשיבה זוכה מחלק מהאישומים, וכן על קלות העונש. עם פתיחת הדיון קבע ההרכב, מפי השופטת פרוקצ’יה, כי עומד לרשות הצדדים כך וכך זמן לטיעון. לדעת המערער זמן זה אינו מספיק להצגת עמדתו, ועל כן על יושב ראש ההרכב לפסול עצמו מלישב בדין. השופטת פרוקצ’יה דחתה הבקשה, ומכאן הערעור שלפני.

דין הערעור להידחות. טענתה של המערערת נוגעת להחלטת ביניים בהליך פלילי. אין היא מהווה עילה לפסילת השופטת. מטעם זה דין הערעור להידחות.

מזכירת ההרכב:

איזה תיק עכשיו?

ברק:

רגע-רגע. מי יודע מה זה “נשמע זוחל, אבל מגיע לפי הטקסט”. שתי אותיות במילה הראשונה, ושש בשנייה. יהושע, יודע? דן?

רזניק:

לא יודע. תשאל את שמחה ניר.

 

מ ס ך

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

 




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר