צ’וּפְּצִ’יק או פָּקְפָּק?
צ’וּפְּצִ’יק או פָּקְפָּק?
|
לקטר, תרתי משמע
השמחים והמתעלמים בכל אירוע כזה לא היו יכולים לשמוח או להתעלם, אילו הבינו שהם צופים בקדימון של אסונם האישי
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש
כל בר-דעת יודע שהחלק החשוב ביותר של סיר הלחץ הביתי הוא הצ’ופצ’יק שעל המכסה – אותו שסתום קטן המווסת את לחץ הקיטור בתוך הסיר. אלמלא אותו שמיצ’יק מופלא, היה הסיר כולו מתפוצץ ומרסס את תכולתו המבעבעת על קירות המטבח ופרצוף הטבח כאחד.
אז אני צ’ופצ’יק כזה.
אני לא יחיד ומיוחד במעמדי כשסתום לחץ. אמצעי התקשורת של העידן החדש זרועים צ’ופצ’יקים ושמיצ’יקים למכביר, מימין ומשמאל, מצפון ומדרום, ימה וקדמה, מלוא כל הרשת שסתומים מקטרים, רוטטים ושורקים בשצף קצף ובלהט נורא וקדוש.
אלא שרובם לא יודעים שהם צ’ופצ’יקים של סיר לחץ. הם מאמינים בלב שלם ששלל מאמריהם וטוקבקיהם חושפים את עוולות הממסד, מוקיעים את שחיתות השלטון, פוקחים את עיני הצבור לאור ערכים טהורים ונשגבים ובאופן כללי – מתקנים את העולם ומדריכים את האספסוף הנבער בדרכו לעבר עתיד מאושר של גאולה מסוג כזה או אחר. אילו רק היה המון העם מקשיב להם, כמובן.
האמת העגומה, יש להודות, היא שגדודי הכתבנים והטוקבקיסטים ממלאים תפקיד הפוך: הם מחפים על עוולות הממסד, מנציחים את שחיתות השלטון, מסמאים את עיני הצבור בפנטזיות תמימות ומעורפלות ובאופן כללי – פולטים כמויות אדירות של קיטור שהצטבר בזירה הצבורית וממרקים את נפשות ההמון בקתרזיס רגעי, המרגיע את מצוקת הנתינים ומניח להם לקבל את המציאות העכורה כמות שהיא. משטר חכם מטפח שסתומים כאלה. משטר גאון היה צריך אפילו לשלם לצ’ופצ’יקים על שירותי שחרור הלחץ היעילים שלהם. משטר אידיוט מנסה להשתיק אותם ומקבל במקומם ככר כמו טיאנאנמן או א-תחריר.
הרודנים בישראל, אולי בכל ארצות המערב, שייכים בדרך כלל לסוג החכם. הם מבינים שחופש הביטוי מהווה שסתום נפלא לשחרור לחצים עודפים בחברה. ככל שהצ’ופצ’יק התורן מתלהם ביתר חריפות וקיצוניות, כך הוא ממלא את תפקידו ביתר הצלחה. שליטי ‘החברה החופשית’ מבינים שעדיף לתת לכל אחד לדבר, כי בין כה וכה אף אחד לא מקשיב. כאשר טוקבקיסט מסתער בחמת זעם על השליטים הנבובים והרקובים, הוא מנציח למעשה את מעמדם במוקד תשומת הלב של קוראיו. המיעוט השליט בחברה הגלובלית יודע היטב שהסיכון המירבי הוא שבעלי זכות הבחירה יחליפו בובת פוליטיקאי אחד במריונטה צבורית אחרת. אך השיטה השלטת וחוג היחסנים המפעיל אותה – ימשיכו לשלוט לנצח.
כך הם מניחים למערכת השסתומים להסיט את תשומת לבנו לשולי הנושאים האמיתיים. מצבם אף משתפר כאשר הצ’ופצ’יקים מסתערים זה על זה, יורקים קיטור ורסיסי רוק באקסטזה מוטרפת ומשכנעים את עצמם ואת קוראיהם לשנוא ולתעב זה את זה. וכך מתרחב תפקיד השסתומים לדינמיקה מופרעת של צבור נתינים המחיל על עצמו את השיטה הרומאית העתיקה – “הפרד ומשול’ – אך בשרות עצמי. שיטה זו מוכיחה עצמה שוב ושוב, וכבר חזינו בשיאים עוצרי-נשימה, כאשר אזרחים עמדו והריעו לרודן שבעט בחבריהם והחריב את חייהם.
אז מה עושים – שואל את עצמו שסתום ממוצע שכמוני – יותר טוב לשתוק ולא למחות לפחות?
אז זהו שלא. יש דרך אחרת. צריך להחליף את הצ’ופצ’יק בפקפק.
אולי מיותר להסביר לקורא הישראלי שאין הכוונה לפקה-פקה של שסתומי הלחץ החברתי דלעיל. הפקפק אינו אלא גנרטור קטן, המייצר זרם חשמלי בתנאי שדה או במצבי חירום. לכל בית בישראל צריך שיהיה פקפק משלו. אפשר לאמץ גם פתרון אנרגטי אחר, כל עוד שהוא אינו תלוי ברשת הארצית. וזאת כמובן רק הכותרת. כל בית בישראל (וכנראה גם בארצות הים) צריך לארגן לו מחסן מצרכים ומאגר מים לשעת חירום, ואם אפשר – גם פתרון תקשורת עצמאי.
מה הקשר?
אוהו! יש קשר חזק מאד. שיטת הפקפק עשויה לבנות מציאות אחרת לגמרי בחברה הפוסט-מודרנית. האזרחים הנתונים כיום לחסדי החונטה של השלטון וההון, יכולים בהחלט לשחרר את עצמם מעול הממסד הארצי והגלובלי. דווקא בארצות ‘העולם החופשי’ ישנה אפשרות מעשית לשקם את החופש האמיתי.
ראינו בשנים האחרונות אלפי אזרחים מאבדים את בתיהם ומחייתם. מחד, ראינו ממשלה בישראל אשר עקרה במהלך קר ומחושב אלפי אזרחים ישרי דרך מבתיהם הפרטיים שנרכשו כדת וכדין. מאידך, אנו רואים עד היום רבבות אזרחים בארצות המערב, שבתיהם הפרטיים מעוקלים על ידי בנקאים שסרחו ומקומות עבודתם קורסים באשמת אילי הון שכשלו. אין אלו שתי תופעות שונות במהותן, כפי שרוצים שנאמין. שיטה שלטונית אחת הרומסת את חרותו וזכויותיו של הפרט יכולה להמציא תירוצים פוליטיים כביכול, בדיוק כפי שהיא יכולה לתמרן מערכות כלכליות בשיטות של הונאה וגזל מובהקות. היסוד המניע את הממסד הוא פשוט: תאוות בצע, שררה, עוצמה ועוד יצרים אפלים שלא נפרטם כאן.
בלי ‘הפרד ומשול’, אין שום אפשרות מעשית לבצע פשעים נכלוליים מן הסוג הזה, לא בישראל ולא באמריקה המעטירה. כאשר באים המעקלים לביתו של מסכן אחד, מציצים השכנים מחלונותיהם ומנידים ראש. לא מן הנמנע שישנן גם כמה נשמות טובות השמחות למראה השכנים העניים המסולקים מן הרחוב היוקרתי. וכך היה גם בתשס”ה בישראל. כאשר באו גדודים של לובשי שחורים לעקור אזרחים ולהרוס ישובים פורחים בחבל קטיף, היו בישראל כאלה שהנידו ראש בצער, היו אחרים שהתקשו להסתיר את עליצותם המגזרית והאידיאולוגית-כביכול, ורוב אחיהם של הפליטים החדשים הזמינו בטלפון פיצה וצפו בשקיקה בהפקות השעשועים המטומטמות של ערוצי האוליגרכיה.
השמחים והמתעלמים בכל אירוע כזה לא היו יכולים לשמוח או להתעלם, אילו הבינו שהם צופים בקדימון של אסונם האישי. משטר שיכול לגרש קבוצה אחת מהבית, יעשה זאת גם לכל אדם אחר, אם רק ישתכנע שזה האינטרס שלו. משום כך, צריך כל אדם שפוי בכל מקום בעולם להכין את עצמו ואת יקיריו ליום הדין שבוא יבוא.
ההכנה הראויה אינה בשום פנים ואופן קשורה למנטליות של קבוצות הזויות הצוברות נשק ומתבצרות בהרים נידחים. קבוצות כאלו רק מזמינות מתקפה של תותחים ומטוסים, וכבר ראינו את הסרט הזה כמה פעמים. התסריט המציאותי כולל סנקציות הרבה יותר פרוזאיות מצד השלטון. המלודרמה הדוחה שהפיק אריאל שרון בגוש קטיף נועדה ליצור טראומה מרתיעה בצבור הרחב. באופן מעשי, היה יכול שרון לתת פקודה לכוחות צה”ל פשוט להסתלק מן השטח, לנתק את זרם המים, אספקת החשמל, קוי התקשורת וכל צרכי הקיום של התושבים. הרי רובם היו מתקפלים בעצמם ומפנים את השטח בקול דממה דקה. אותו תסריט בדיוק יכול להתרחש בכל עיקול של בית בארה”ב או באירופה. לא צריך לפנות בכח, רק לנתק מעורקי החיים המודרניים.
והפקפק הוא הפתרון.
האזרח החופשי צריך ליצור מצב שבו יוכל להגיד לממסד: לכו לשלום, אני לא צריך טובות.
אם מהפכה תודעתית ופרקטית כזאת תתרחש בחדרי-החדרים של רבבות מעונות פרטיים בכל רחבי הארץ, יעמדו הרשויות בפני מצב מוזר: האזרחים עשויים לסרב לתכתיבים שרירותיים של הכת השלטת. לא רק פינוי מהבית יהפוך לקשה ומסובך, אלא גם החלטות קפריזיות על העלאות מחירים, קיצוצי שכר, תכתיבים במדיניות חינוכית ועוד. אם האזרח הקטן לא יהיה תלוי לחלוטין במערכות ריכוזיות, אלא רק בקבוצות מתנדבים וקהילות קטנות, יתכן שגם ילמד לתבוע את זכויותיו וחרותו ללא מורא.
יש כאן עוד סוד קטן, המוצנע היטב על ידי הגורמים בעלי העוצמה: פקפק זה חוקי וגם משתלם בכיס. אין שום איסור בחוק להכין בבית מחסן לשעת חירום, לאגור מים, להכין מערכות חיים עצמאיות וללמוד איך להשתמש במשאבים חסכוניים וידידותיים לסביבה. לא צריך מחאות בכייניות, פסול ומזיק לנקוט באלימות או לעבור על חוקי המדינה – עדיף פשוט להתבגר ולהיות עצמאי ואחראי.
לא רק שהדרך הזאת טובה לפרט, אלא שגם החברה והמדינה יכולים לצאת נשכרים מהחסכון והיעילות של הפרטים. אפילו מבחינה בטחונית יש כאן מעלה גדולה: בעידן שמערכות החיים ריכוזיות וממוחשבות, גובר הסיכון למתקפה על רשתות המיחשוב ושיתוק כולל של המדינה. מול סיכון זה, ביזור ועצמאות של מערכות קטנות ופרטיות עשוי להעניק הגנה ובטחון משופרים. יתרון זה עשוי לשפר גם את מוכנות החברה לקראת אסונות אחרים לא-עלינו, כי שום ממשל מרכזי לא יבוא לעזרת האזרח הקטן אם חלילה יזדקק לו באמת. בלי אחריות וחופש אישי, החברה שלנו אינה באמת חופשית.
ואז, מי שהפקפק לא יספיק לו – מוזמן להמשיך ולקטר כמו הצ’ופצ’יק של סיר הלחץ.
______________
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש