רצח ג’ו אלון: שלוש הערות על סרט אחד

רצח ג’ו אלון: שלוש הערות על סרט אחד

אביתר בן-צדף
22.04.2011 20:57
לא חלם

לא חלם


על הסרט, “מי רצח את אבא?”, שהוקרן ב”מבט שני” בערוץ הראשון * בימאית: ליאורה עמיר-ברמץ * עורכים: שושי שיפטר וארנסט ארונוב * צלם: דני גרשון *



 

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

א. “זו אינה הארץ, שג’ו [אלון] חלם עליה”

 

רק מעט סרטים – תעודה, או רגילים – מצליחים להוציאני משלוותי. “מי רצח את אבא?”, הסרט המצוין של הבימאית ליאורה עמיר-ברמץ, עשה זאת.

 

למרות שעבדתי הרבה שנים עם אלמנות צה”ל ועם יתומי צה”ל, לא נתקלתי כבר הרבה זמן בשלוש בנות עזות-ביטוי וכנות כמו בנותיו של אל”ם יוסף (ג’ו) אלון, שיודעות היטב את מצבן, אינן מרימות ידיים, ומנסות לממש את צוואת דבורה, אמן, ולגלות – במקום מדינת ישראל – את רוצחי אביהן.

 

באחד ביולי 1973 בליילה – שלושה ימים אחרי שישראל חיסלה ברובע הלטיני בפאריס את מוחמד בודיה, ראש המבצעים של
ספטמבר השחור” באירופה – התנקש מישהו במקצועיות מדהימה בג’ו אלון, הנספח האווירי הישראלי, בכניסה לביתו בשכונת צ’בי צ’ייס בוואשינגטון הבירה. ארונו הוטס ארצה, ובהלוויה הבטיח משה דיין, שר הביטחון לנקום ברוצחיו. כמה ימים אחר כך העריך אמ”ן, כי זה לא היה אירוע פח”ע; ושר הביטחון המשיך לטעון, שאלון נרצח על-ידי מחבלים.

 

כיום, טוען החוקר האמריקני פרד ברטון (שגר, כנער, בסמוך לבית אלון בצ’בי צ’ייס), כי הכיוון הפח”עי נשלל בפזיזות – בעיקר, כיוון שבמארס 1973 סוכלה פעילות חבלנית פלשתינאית בארצות-הברית; ולטענתו, היו ל”ספטמבר השחור” תאים רדומים בארצות-הברית.

 

תיק הרצח האמריקני נסגר כעבור כחצי שנה. שנים ספורות אחר כך הורה מישהו בסוכנות הפדרלית לבילוש (FBI) להשמיד את הראיות בתיק אלון – למרות שהסוכנות אינה משמידה ראיות בשום תיק חקירה, ובעיקר לא בתיקים פתוחים. כעבור כמה שנים הכריח בג”ץ את ממשלת ישראל להשיג מהאמריקנים את תיק החקירה, ולהעבירו לידיעת המשפחה. כצפוי, התיק הועבר ארצה עם מחיקות ענק, שעשו האמריקנים כדי לא להסגיר את הנמצא בו.

 

מעניינת ביותר התעלמות גורמים רשמיים בישראל מהפרשה. בראיונות לשידור עבור הסרט מתנערים אפרים הלוי (אז – נציג “המוסד” בוואשינגטון; לימים – ראש הארגון) ומנחם (נחיק) נבות (מחליפו בוואשינגטון; לימים – המשנה לראש הארגון) מהפרשה. “לא הייתה סיבה לטפל ב[פרשת] הרצח”, הפטיר נבות.

 

סטנלי אורנשטיין, איש צוות החקירה הראשון של FBI בתיק אלון, אומר, שישראל לא שיתפה פעולה עם צוותו. ואז, בביקור בוואשינגטון, התברר לתחקירנים ולבנותיו של אלון, כי צעד פשוט כמו לקיחת טביעות אצבעות מבנותיו של הנרצח, כדי לזהות את טביעות האצבעות בבית ובסביבתו (מתברר, שבית אלון היה תחת תצפית, לפחות, עד הרצח), נעשה רק אז ולא מיד עם הרצח.

 

תא”ל (מיל’) רן פקר ואל”ם (מיל’) יעקב אגסי – חבריו של אלון וכמותו, טייסים בכירים בחיל האוויר – אינם מבינים בסרט מדוע לא עשתה המדינה יותר לבדוק את הפרשה. לדברי אגסי, אמר לו עזר ויצמן, ערב מותו, כי אם יפתח את פיו בנושא, “העם יהיה בשוק”.

 

אדם גולדמן וראנדי הרשפט, עיתונאים חוקרים אמריקניים, שהתגייסו לעזרת המשפחה – כמו פרד ברטון, חוקר לשעבר במחלקה ללוחמה בטרור במחלקת המדינה האמריקנית, שכתב ספר (שתורגם לעברית) על הפרשה – מציינים, כי עד היום יש מגבלות אמריקניות של ביטחון לאומי על הפרשה, והרוצים לחושפה צריכים לפעול להסרת המגבלות הללו בארצות-הברית עצמה.

 

כואב במיוחד היחס המתנכר של ממשלת ישראל למשפחת אלון. מצד אחד הפיצו, שהיו לו רומנים עם נשים נשואות; מצד שני כולם מציינים את אהבתו לטיפה המרה; מצד שלישי נשללה האפשרות, שזה היה פיגוע טרור ערבי. כלומר, נותרת עננה כבדה, שמאחוריה מסך סודיות, שמבעדו מבצבצות הוראה אמריקנית לא לחקור את הרצח יותר מדי והסכמה ישראלית למחדל הזה. “בספרו מכנה פרד ברטון את הטיפול של ממשלת ישראל בדבורה [אלון] ובבנות ‘עלוב’. הוא מוסיף ואומר: ‘הממשלה של דבורה איימה עליה, רק בגלל שרצתה תשובות בנוגע לרצח בעלה'” – כותב אהרן לפידות בישראל היום. בראיון עם לפידות מגלה רן פקר דבר, שלא נאמר בסרט – תיק “המוסד” של רצח ג’ו אלון נחשף בפניו, כנציג המשפחה, ולדברי פקר, אין בו קצה חוט, שיוביל לפתרון התעלומה. “… נוכחתי שנעשה מאמץ אמיתי לגלות את הרוצחים. הועלו שם כמה אפשרויות, אבל לא היו מסקנות חד-משמעיות” – סיכם פקר, והוסיף, “המסקנה החשובה ביותר, לפי החומר שאני ראיתי, היא שהמוסד לא יודע מי רצח את ג’ו אלון, וכמו כן לא היה מעורב ברצח”.

 

פשוט בלתי נתפס – גם כעת כשאיבדנו כל אמון במוסדות המדינה – כולל צה”ל ומערכת הביטחון. אם ג’ו אלון נרצח משום שידע יותר – אחרי כארבעים שנה מגיע לבנותיו לדעת זאת (תוך התחייבות על שמירת סודיות המידע); ואם לא עתה – יפה בקשתה של אחת מבנותיו – ישאירו המעורבים בכספת מכתב הסבר.

 

אלון נולד כיוזף פלאצ’ק בארץ, וגדל מגיל שנתיים בפראג. במהלך מבריק ערב מלחמת העולם השנייה, נשלח לאנגליה, וניצל. לאחר המלחמה חזר לצ’כוסלובקיה, ומצא שלא נותר איש ממשפחתו. אחרי שעבר קורס טיס (עם ראשוני טייסי הקרב הישראליים) בחיל האוויר הצ’כי, עלה ג’ו ארצה, והתגייס לחיל האוויר. היה טייס מצטיין, מפקד טייסת מיראז’ים ובתחילת 1967 מונה למפקד הראשון של בסיס חצרים. מדכא לחשוב, שגם למי שתרם כל כך הרבה למדינה, היא מפנה כתף קרה בעת צרה.

 

“זו אינה הארץ, שג’ו [אלון] חלם עליה” – אומרת בסרט אחת מבנותיו.

 

לכן, חשוב שהסרט לא סתם את הגולל על הפרשה, אלא יניע את חקירתה – בארץ ובארצות-הברית.

 

וגילוי נאות: כמומחה לתולדות מלחמת יום הכיפורים, רואיינתי לסרט, והקטע לא שובץ בעריכה הסופית.

 

ב. עדיין טעונה בדיקה

 

כארבעים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים עדיין רוב סודותיה כמוסים, כיוון שלממסד הביטחוני – הישראלי, האמריקני ואפילו המצרי – יש אינטרס חיוני להסתירם. כשביקשתי, בשם חבריי, לחקור ב”מופלא”, נאלצתי לעתור לבג”ץ, כדי לראות בארכיון צה”ל מסמכים עבשים משנת 1974. תוך כך, הוסבר לי, שצוות בדיקה בארכיון צה”ל “מנקה” את המסמכים, המותרים לפרסום משיקולי ביטחון מידע, והוא בוחנם כדי שלא יזיקו ליחסי החוץ של המדינה, ולא יפגעו בפרטיות.

 

אותו הדבר קרה לשלוש בנותיו של ג’ו אלון. גם הן קיבלו, כמונו, תיקים, ש”נוקו” כדבעי, על רצח אביהן. מעניין ממה הם מפחדים?!

 

את התשובה קיבלתי בעקיפין כשפרופ’ אורי בר-יוסף השתלח בערוץ הראשון על שהקרין ב”מבט שני” את “מי רצח את אבא?” הממסד הביטחוני והממסד האקדמי חברו יחד, שוב, כדרכם, להסתיר, להעלים עובדות, ולמנוע בדיקה. ומעניין, שדווקא פרופסור באוניברסיטה, שלכאורה אמור לרצות להפוך כל אבן בחיפוש האמת, סבור במאמרו בהארץ, שאסור לדון בפרשה, אם ניגשים אליה מגישה שונה משלו. האם היותו בוגר מחלקת המחקר באמ”ן ופרופ’ באוניברסיטה, המשתפת פעולה הרבה שנים (בשכר מלא) עם המכללה לביטחון לאומי של צה”ל, גרמו לכך?!

 

כבר במהלך מלחמת יום הכיפורים הוקרבו שני שעירים-לעזאזל – אלוף שמואל גונן-גורודיש, שהיה אך כשלושה חודשים בתפקיד אלוף פיקוד הדרום, ואלוף אלי זעירא, ראש אמ”ן. שני השעירים לא סיפקו את המולך, והוא לקח עמם גם את רב-אלוף דוד אלעזר (דדו), הרמטכ”ל – מי שהקריבם, בשם החברות והרעות, כדי להציל את עורו.

 

כך, אפשר לקרוא – גם אצל בר-יוסף – כי הכל היה כשורה במערכת שקרסה באוקטובר 1973, ורק שני אנשים – גונן וזעירא – שיבשו הכל. אחרים מצרפים לשטנים הנוראיים הללו את משה דיין.

 

במלחמת יום הכיפורים קרסה – ולא בפעם הראשונה – מערכת הביטחון שלנו, והובסה כליל, למרות האגדות, שהישראלים נוטים לספר לעצמם. זה החל אי-שם בשלהי מלחמת סיני, כשהוחלט לא להפיק לקחים, והצבא המשיך לפתח תורת לחימה שגויה (ששרדה, פחות או יותר, עד היום), שהכתיבה בניין כוח לא-תקין ואמצעי לחימה לא-מתאימים (למשל, רובי-מיטען FN 7.62 מ”מ, שכלוחמים קראנו להם, “מכנ”כים” – מקלות כלום נגד כלום). כך, רק בזכות התכנית המבריקה “מוקד” של חיל האוויר, הוסתר קלונו של צבא היבשה שלנו במלחמת ששת הימים (עיינו בערכים קרב רפיח, הצנחנים בעזה, מילואי הצנחנים בירושלים, תל פחר ועוד). ומי שלא הבין זאת – הובס בצורה קשות בכל חזיתות מלחמת ההתשה.

 

התברר, שצבא היבשה הישראלי אינו מסוגל ללמוד לקחים – לא בזמן אמיתי ולא הרבה שנים אחר כך – וזה המקור לכישלונו הנורא במלחמת יום הכיפורים (וגם אחריה. עיינו בערך לבנון 2). סמלית, הסתיימה מלחמת יום הכיפורים בשתי מפלות קשות, שטואטאו מיד אל מתחת השטיחים: הקרב בעיר סואץ וקרב חטיבת “גולני” בחרמון. כלומר, גם אחרי כשבועיים וחצי של לחימה, צה”ל נותר צבא כושל, שמפקדים עליו חסרי-כישרון.

 

וזאת הייתה צריכה המערכת הביטחונית להסתיר – גם בעזרת האקדמיה המאוד-לא-סקרנית שלנו.

 

איני יודע מי רצח את ג’ו אלון. לכן, אני מוכן לשמוע כל דבר בנושא.

 

רבים וטובים הלכו שולל אחרי הטענה, שבעל מקורנן חיסל את אלון. טענה זו אין בה ממש, אלא אם היה המקורנן בכיר מאוד בקהילת המודיעין האמריקנית, שיכול היה לנקות את תיקי האירוע, שהוגשו לבסוף למשפחה.

 

מעניין מדוע הזדרז משה דיין, שר הביטחון, להטיל את האדם במעשה פח”ע? לו זה היה אירוע טרור, לא היו חסים על דבורה, אשתו, שיצאה לפניו מהרכב המשפחתי לאחר שחזרו ממסיבה. ומדוע הזדעזע אל”ם יעקב אגסי, חברו של ג’ו, מהבטחת דיין לנקום ברוצחים?!

 

לדעתי, יש עוד אפשרויות:

 

א.        גישת משפחת אלון וחבריה (למשל, רן פקר ויעקב אגסי) – ג’ו ידע יותר מדי על הקשר המשולש (אמריקני-מצרי-ישראלי) לקראת מלחמת יום הכיפורים, והושתק.

 

ב.        הקבלה לרצח לא-מפוענח אחר של ישראלי – עמירם ניר.

 

ג.          איתות רב-משמעות לישראל, שתחדל ממעשים מסוימים, שאלון היה מעורב בהם, כנציגה בוואשינגטון (בסרט נאמר, שעבד גם עבור “המוסד”, או היה סוכן כפול).

 

ד.         קבוצה מחתרתית בתוך ארגון ביון אמריקני דאגה לחסל את אלון משום שסיכן אינטרסים של אותה הקבוצה, או את המשך פעולתה.

 

ה.        אלון גילה שחיתות גדולה מאוד (בנוסח פרשת רמי דותן) במערכת הרכש הישראלית בארצות-הברית, וחוסל כדי שהעסק ימשיך לפעול, ולהעשיר את המעורבים בו.

 

הרשימה אינה סופית, והכל אפשרי בינתיים, כיוון שעדיין טורחים להעלים מפנינו את העובדות.

 

פרופ’ בר-יוסף – כמו יוסי מלמן, שמטיף לנו, שאין טעם לחפש בכיוון – סבורים, שעלינו לא לחקור, כיוון שנוח לממסד, שנסתפק בשעירים לעזאזל, שבחרו עבורנו. הממסד אינו רוצה שנפשפש בכישלונות האג”מיים, שהוליכו מאות ישראלים כצאן לטבח ולשבי ביום הכיפורים תשל”ד (עיינו בערך המעוזים המיותרים בקו בר-לב) והמיטו על המדינה תבוסה נוראה, שאת פירותיה הבאושים טרם סיימנו לאכול עד עצם היום.

 

ג. ובכל אופן – לבדוק גם את השערת הקונספירציה

 

הסופרת נעמי פרנקל המנוחה והפַלס (לוחם הנדסה) במיל’ צפוני יבל”א פתחו תיבת פנדורה, שהממסד הישראלי אינו מעוניין בפתיחתה – השערה, כי הייתה קנוניה משולשת (ישראלי-מצרית-אמריקנית) לביים מלחמה בין ישראל למצרים, כדי שמצרים תוכל לחתום חוזה שלום עם ישראל, ותעביר את נאמנותה לפטרון האמריקני. אלה רק שניים משלל סיפורים תמוהים ועובדות מוזרות על שהתרחש בקווים ובמפקדות בימים שהובילו לתבוסת יום הכיפורים.

 

בקוד הישראלי, זו “הקונספירציה” של מלחמת יום הכיפורים.

 

למרות שיחסים אישיים ויחסים בין-לאומיים סבוכים מאוד, ואינם מתובלים באמת, אנשים אינם רוצים להאמין, שמנהיגיהם “עבדו” עליהם, ומעטרים את קבלת ההחלטות ביחסים הבין-לאומיים בנופך מוסרי. ודווקא כיכב אז בממסד האמריקני ד”ר הנרי אלפרד קיסינג’ר, היסטוריון ידוע, שחקר לא מעט את ההיסטוריה של היחסים הבין-לאומיים, ורואה כמודל את הנסיך קלמנס ונצל פון מטרניך (von Metternich), הקנצלר האוסטרי בתחילת המאה התשע-עשרה, שעסק ללא-הרף בטפלולים (מניפולציות) ובנכלולים, שנועדו למנוע את קריסת האימפריה האוסטרית אל מול האיומים הלאומיים והליברליים עליה.

 

שחקן אחר בזירה, אם הייתה, הוא משה דיין, שהדבר האחרון, שניתן לומר עליו, שהיה ישר. דיין חתום, בין השאר, על הסכם (כמח”ט “עציוני” בתש”ח) עם קולונל עבדאללה אלתל (التل), מפקד חזית ירושלים בלגיון העבר-ירדני. ההסכם מנובמבר 1948 הפסיק את הקרבות בירושלים אחר סדרה ארוכה של כישלונות ישראליים בקווי העימות, וסלל את הדרך להסכם לשביתת-הנשק עם ירדן (שגם הוא סוכם ישירות עם המלך עבדאללה הראשון – כמו ההסכם, שנחתם בינו לבין נציגי הסוכנות היהודית בעיירה שוּנה במאי, ערב פלישת צבאות ערב לארץ-ישראל).

 

דרך אגב, דיין היה גם בין המשתתפים מטעם ישראל בדיונים על הסכמי סוור, שהכינו את מלחמת סיני – כלומר, הסכמה על “משחק” מלחמה, שבו ישראל תפלוש לחצי-האי סיני, כדי לאפשר לצבא בריטניה ולצבא צרפת להשתלט מחדש על אזור תעלת סואץ.

 

כמו טענות אלתל, שהקרבות בירושלים בתש”ח נועדו להיות משחק, שירמה את הקהל (“ישחקו נא הנערים לפנינו”) – גם למלחמת סיני לא הייתה שום תכלית מבצעית. שתי אוגדות ויותר של ישראל פלשו לסיני ולרצועת עזה, והשלימו את משימותיהן בקשיים ניכרים ובעשרות רבות של הרוגים ושל פצועים. האלופים (למשל, אסף שמוני, אלוף פיקוד הדרום) והמח”טים לא הוכנסו לסוד העניין, ולא הוסבר להם מדוע עליהם להימנע מפעולה. דיין קרא לזה בספרו, יומן מלחמת סיני – ריסון סוסים אבירים. כלומר, מניעת פעולתן של עוצבות ששות-אלי-קרב, שיכלו לשבש את תכניתו. הריסון לא הצליח, וחטיבת השריון 7 של אורי בן-ארי פרצה דרך מעבר דייקה, ועשתה היסטוריה – בניגוד לתורת הלחימה של צבאנו: הפעילה אגרוף שריון, ששינה לעשרות שנים את מעמד חיל השריון בצה”ל. אך זה היה בניגוד מוחלט לפקודות המבצע ולהוראות הרמטכ”ל. וכמותה – חטיבת הצנחנים 202 של אריאל שרון, שהתקדמה אל מעבר מיתלה.

 

זכות ראשונים

 

את הרעיון, שהייתה קונספירציה במלחמת יום הכיפורים, העלה כבר בסמוך להפסקת-האש ארנוֹ דה-בורגשרייב (Arnaud de Borchgrave), רוזן בלגי, שוויתר על תוארו, והיה ב-1973 ראש מערכת השבועון ניוזוויק בקאהיר. הרוזן הבלגי טוען, שתיווך בין אנוור סדאת לבין ד”ר קיסינג’ר, והביא להסכמת מצרים להחליף פטרונים.

 

אחריו כתב על כך ד”ר מיכאל הנדל (אז – מהמחלקה ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית; ולימים – פרופסור באקדמיה הצבאית האמריקנית בווסט פוינט) המנוח בכתב-העת מדינה וממשל.

 

במקביל, ניסח את ההשערה הוגה הדעות שבתאי בן-דב המנוח – על סמך השוואה בין מהלכיה המפתיעים והמוזרים בעיני רבים של המלחמה לבין ספריו של ד”ר קיסינג’ר לפני המלחמה.

 

מאז עולה וצפה מדי פעם השערה זו – קיסינג’ר הבטיח למצרים ניצחון קטן על ישראל, כדי שתוכל לגאול את כבודה, ולחתום על הסכם שלום עם ישראל. בתמורה, הבטיח לישראל ניצחון על המצרים, ובמהלכו צליחה ישראלית של תעלת סואץ. אז יתערבו האמריקנים להצלת מצרים; ובתמורה, תהפוך קאהיר לקליינט אמריקני במקום קליינט סובייטי.

 

בסרט של ליאורה עמיר-ברמץ רואיין ד”ר אורי מילשטיין, שטוען במרץ – כמוני – שיש לבדוק גם את השערת הקונספירציה במלחמת יום הכיפורים.

 

ואחרון, שהצטרף לעגלה, הוא אהרן רול, ידידי, שגם סיכם עבור קהל קוראיו את העובדות ואת ההשערות.

 

מבחינתי – לו נולדה מלחמת יום הכיפורים באותה הקונספירציה המשולשת – זה רעיון פורץ-דרך לשלום בר-קיימא עם מדינה ערבית גדולה ומשמעותית, שיש לה מנהיג רציני, שיודע להכריע. התמורה – קשה מאוד (אך נמוכה בהרבה ממה ששילמנו במלחמה עצמה, ולא קיבלנו שלום בר-קיימא – גם לא בהסכמי קמפ דיוויד).

 

למרות אי-הפופולריות שלה בציבור, בממסד ובאקדמיה, אסור להתעלם בפזיזות מאפשרות, שאכן הייתה קונספירציה במלחמת יום הכיפורים. בדיקה קפדנית של ההשערה אינה שוללת בדיקה במקביל של כיוונים אחרים. כבכל צעד מדיני, יש במלחמת יום הכיפורים יותר מדי צדדים נסתרים. כיוון שחדוות החשאיות של כל השחקנים (שרובם כבר אינם בין החיים) אדירה, וחלקם עסקו במקביל בדיסאינפורמציה, שנועדה להסתיר מבני-עמם ומאחרים את מעשיהם ואת כוונותיהם. זו שיטת הפעולה במערכת הישראלית, הידועה בשיבוש ראיות, כדי לבנות סיפורים שלא היו, שיגנו על כבודם של מנהיגים, של מפקדים ושל ארגונים; אך גם במערכות שלטון אחרות – כולל האמריקנית – אין האמת עיקרון מקודש. ותמיד ניתן לטעון, כי חשיפת מסמך כמוס תסכן את הביטחון הלאומי של המדינה (כמו בעניין רצח ג’ו אלון) – עד שמאן דהוא, שהיה פעם מראשי השלטון, ירצה לקשט את זיכרונותיו/הדלפותיו באותו המסמך.

 

במכתבה למערכת הארץ, בחמישה-עשר באפריל 2011, מספרת ד”ר ציפורה כוכבי-רייני, הביוגרפית של נעמי פרנקל, את מה ששמעתי ממי שהספיקו לשוחח עם הסופרת, שהייתה קצינת היסטוריה במפקדת חיל הים: היא שקלטה, בנוכחות אלוף ביני תלם המנוח (מפקד חיל הים דאז), הקלטות מדיוני קבוצת דיון מכין (קד”ם) במטכ”ל בבוקר המלחמה (שעה ארבע ורבע לערך), שבהם שוחחו הרמטכ”ל אלעזר ושר הביטחון דיין על האפשרות להפעיל מכת-מנע, ודיין שלל זאת מכל וכל.

 

למרות שאיני מאמין בהיתכנות של מתקפת-מנע כזו, אני מאמין בכנותם של פרנקל ושל תלם. מה עוד שד”ר כוכבי-רייני מציינת, כי פרנקל חששה פן ישונו הדברים, כדי “ליישרם”. כבר ראיתי – בארצנו המופלאה ועתירת הנסים – גרסאות שונות של מחקרים רשמיים, שטופלו על מנת להונות את קוראיהם, ולהציג מצגי-שווא.

 

ודרך אגב, לפני כשנה החליטה ממשלת ישראל להאריך את תקופת החשאיות, שחלה על מסמכיה, לשבעים שנה. כנראה, מפחדים שומרי החומות בישראל מאוד פן ייווכח הציבור עד כמה מנוהלת המדינה בזדון, ברשלנות ו/או בטיפשות.

 

המשימה: הסתרת האמת המרה

 

לפני כשנתיים הפנה פרופ’ רפי נגלר מהטכניון את תשומת-לבי לכך, שביום הראשון למלחמה עוד הודיעה ממשלת ישראל, שהכוונות המצריות לפתוח במלחמה היו ידועות, ונערכה להן. והדבר מתבטא בכותרות העיתונים ובמסיבות העיתונאים של ראשי המדינה ושל קברניטי הצבא בשבעה באוקטובר 1973. למחרת – לאחר המפלה האדירה במתקפת שמונה באוקטובר בדרום (שבמקביל לה כשלה חטיבת “גולני” בניסיונה לכבוש מחדש את החרמון) – השתנתה לחלוטין המנגינה, עד למסקנות ועדת אגרנט, שהסיחו את הדעת מהבעיה העיקרית, שנחשפה במלחמה: אי-יכולת הצבא ומפקדיו הבכירים להתמודד עם האתגרים, שמציב בפניהם ביטחון ישראל. וזה נתון קבע בביטחוננו הלאומי – כפי שהוכיחו ארבעת העשורים מאז.

 

וצודק אמנון לורד, שניתח במכתב מפורט את כשליה הנוכחיים של השערת הקונספירציה, אך רואה משום-מה בסוּגה (ז’אנר) זו משהו פגום ושלילי. “… תיאוריית הקונספירציה נועדה לעשות את החיים קלים. לא להתמודד עם מציאות מורכבת. זו תיאוריה שלא מלמדת אותנו שום דבר, לא מובילה לשום מקום, ובעצם מונעת את הדבר שאורי מילשטיין [כמוני – אב”ץ] מטיף לו כבר שנים: הפקת לקחים. כי אם הכל פרי קשר מזימתי, אז תמו כל ההסברים ואין צורך בהפקת לקחים” – מסכם לורד.

 

“הזכות לקבל מידע מלא בשעת סכנה גדולה”

 

ואכן, בהשערת הקונספירציה יש פגמים ניכרים וחמורים – כמו בגרסאות המקובלות, שהנפיק הממסד הישראלי משך ארבעה עשורים להסביר את הגדולה בתבוסות, שהנחילו לנו צה”ל ומפקדיו הכושלים, ולהופכה בהבל-פיו להצלחה אדירה. אלא שאיני חושב, שעלינו לצרוף את השערת הקונספירציה מסיגיה, אלא לנסות להפריך – כמצוות קארל פופר, הפילוסוף הדגול – את ההסברים הרשמיים, כולל הטענות המופרכות של ועדת אגרנט, שנועדה לחקור את ההכנות הכושלות למלחמה ואת ניהולה בשלושת ימיה הראשונים (עד שמונה באוקטובר) בלבד. מלכתחילה, לא נועדה ועדת אגרנט לחקור את הכישלון במלחמה, שהותירה מדינה מדממת, כואבת והלומה, אלא להגן על עכוזו של המשטר המסואב, שהקימה מפא”י, וקם עלינו לכלותנו.

 

בגלל פרכות במסקנותיה מסרב הממסד להתיר לעם לראות את דו”ח ועדת אגרנט, הנתפס בקהל כחקר מלחמת יום הכיפורים. הדו”ח הוועדה היה פעם נגיש רק למקורבים, ועתה מוצב לצפייה (חסר כמה עשרות עמודים, שצונזרו “מסיבות ביטחון”), אחרי תיאום, רק במתקן של ארכיון צה”ל – כלומר, ניסיון זול (ויעיל מאוד – למען האמת) להסתירו מהציבור, למרות שהוועדה פסקה, שהדו”ח יהיה חשוף לקהל במלאת שלושים שנה למלחמה. יתר על כן, וועדת אגרנט הנפיקה דו”חות-משנה, וצברה מאות עדויות, שאינן נגישות – למרות החלטת הכנסת – לציבור, כיוון שהממסד הביטחוני מתעקש למנוע ממי שנושאים בעול לדעת את האמת על הכושלת במערכותינו – מערכת הביטחון.

 

על כך כתב תומאס ג’פרסון (אז – סגן-נשיא ארצות-הברית), על סף פרוץ מלחמה בין ארצו לבין צרפת, לפני תום המאה השמונה-עשרה: “אחיך האזרחים חושבים, שיש להם הזכות לקבל מידע מלא בשעת סכנה גדולה להם. בזיעתם ישלמו על תלאות המלחמה, ודמם יזרום לכפר על תוצאותיה” (מכתב לאלברידג’ ג’רי, אחד מנציגי ארצות-הברית לשיחות בפאריס עם צרפת, 26 בינואר 1799).

______________

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר