על אליקים רובינשטיין ועל הקלות הבלתי-נסבלת של קבלת הודאות מנאשמים לא-מיוצגים

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36051
 
שמחה ניר, עו”ד 17.03.2011 09:33
תשובת הנאשם לאישום

תשובת הנאשם לאישום

נאשם מקשקש ומקשקש, ולא אומר כלום *** מה עושים? מסמנים “איקס” במשבצת המתאימה, ומדלגים קלילות אל גזר-הדין *** עכשיו תבינו מדוע הגענו לשיעור הרשעות של 99.9% *** עוד אנטומיה של יד קלה על הדק הרשעות-החינם


מבוא

 

מאז שנת תשכ”ה–1965, לפחות, נאשמים לא מודים “באשמה” אלא “בעובדות”.

 

הדבר בא לידי ביטוי בסעיף קטן (א) לסעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב (להלן: חסד”פ), אשר בא במקום סעיף 136 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ”ה–1965, וזה לשונו:

 

תשובת הנאשם לאישום

 

152. (א) לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו…

 

והדבר ברור: השאלה אם עובדות מסויימות מהוות “אשמה” היא שאלה משפטית ולא שאלה עובדתית, והנאשם המצוי לא אמור להבין במשפטים, ולדעת אם הוא אשם או זכאי, למרות שהוא מודה בעובדות.

 

מעבר לכך, גם כאשר הנאשם מודה בעובדות, לא תמיד אפשר לסמוך על ההודאה הזאת, לא רק כאשר קיים חשש להשפעה לא-כשרה אשר הביאה אותו לכלל הודאה, אלא גם כאשר לא ברור אם לנאשם יש הכלים לדעת את העובדות הנכונות והמדוייקות.

 

וישנה עוד סיבה: לפעמים הנאשם משקר, כשהוא מאמין שזה לטובתו: נאשם (מקרה אמיתי) מודה בנסיעה ללא אור אחורי, בשעת-לילה, מצטדק, בטיעון לעונש, ואומר: כבודו, נסעתי לאט … כמובן שה”הצטדקות” הזאת היא דווקא לרעתו, והמבין יבין, ואני, לו הייתי השופט, הייתי אומר: אם הייתי מאמין לנאשם, הייתי דווקא מחמיר בעונשו, אבל אני לא מאמין לתירוץ-הבדים הזה, ולכן לא אתחשב בו.

 

את האפשרות שלא לקבל את הודאת הנאשם בעובדות – כולן או מקצתן – מסדיר סעיף 154 לחסד”פ, אשר זה לשונו:

 

דין עובדה שהודו בה

 

154. עובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו זולת אם ראה בית המשפט שלא לקבל את ההודיה כראיה …

 

במאמר האם אין אצבעם של שופטי התעבורה קלה מדי על הדק השפיטה-בהעדר? עמדתי בתחילה על סוגיית קבלת ההודאות בקלות יתירה, וזאת כמבוא לדיון, שם, בקבלת הודאות פיקטיביות, מכוח הוראת-חוק (מפוקפקת ולא-חוקתית) אשר קובעת כי נאשם אשר לא התייצב למשפט “רואים אותו כאילללללו” התייצב למשפט והודה בפועל בכל העובדות המיוחסות לו, וגם עמדתי על האחריות המיוחדת המוטלת על כתפיו של השופט לפני שהוא אץ לקבל הודאות בכלל, והודאות פיקטיביות בפרט.

 

היום אני מבקש לחזור צעד אחד אחורנית, אל האחריות ה”בסיסית” של השופט שלא לקבל הודאות של נאשמים – אפילו אם הם מתייצבים בפועל לפניו, ואף מודים פוזיטיבית. את הדיון בתת-הנושא הזה פתחתי, באותו המאמר, כך (ההדגשות במקור):

 

על קבלת הודאות של נאשם לא-מיוצג, הנוכח בבית המשפט

 

קבלת הודאות של נאשמים היא אחד הדברים המסוכנים ביותר לעשיית-הצדק.

 

דוגמה מרתקת לכך ראינו ממש בימים אלה (הארץ, 7.1.2005): אדם הודה ברצח, הוגש נגדו כתב-אישום, ואחרי שבועיים התברר שה”נרצח” אכן חי ונושם!…).

 

אכן, במקרה הזה ההודאה הייתה במשטרה, ולא בבית המשפט, אבל הודאה היא הודאה, ואם למשטרה יש “אינטרס” מקצועי “לבנות תיק”, לבית המשפט אין אינטרס כזה, ויתירה מזאת: אם את הטעות של המשטרה אפשר לתקן בבית המשפט – את הטעות של בית המשפט כמעט שאי-אפשר לתקן.

 

ולא רק לחזור צעד אחד אחורנית, אלא אף להוסיף נקודת-חובה נוספת אשר מוטלת על השופט בטרם יקבל הודאות כאמור.

 

הפעם נראה דוגמה מוחשית, מן הפסיקה העכשווית, עד כמה הדבר אכן אינו ניתן לתיקון. הוא אמנם ניתן לתיקון, אם רוצים, אבל מערכת המשפט מדברת על “חקר האמת”, על “עשיית הצדק” ועל “מראית פני הצדק”, אבל בפועל מה שמטריד אותה הוא הכמות, והכמות בלבד. הכמות מטרידה את המערכת הזאת עד כדי כך שהיא מוכנה ששופטים אשר לא עומדים בעומס ייתאבדו, במקום שהיא, המערכת, תבדוק את עצמה, השכם והערב:

 

על-פי הדיווח בגלי צה”ל, הגורמים בהנהלת בתי המשפט ציינו כי לא ניתן לנהל מערכת על סמך מעשים קיצוניים ולא מידתיים.

 

כאמור בכותרת, אני מדבר כאן רק על קבלת הודאות של נאשמים אשר אינם מיוצגים ע”י עורך-דין, ומי שירצה להרחיב את הנושא גם למקרים בהם הנאשם מיוצג – אני אהיה הראשון להצטרף אליו.

 

על המקרה המסויים בו אנו עוסקים היום

 

במקרה עליו אני מדבר כאן הוגש נגד הנאשם כתב אישום בו נטען, כי היא “נמצא ביום 17.9.10 בשעה 0830 בבוקר נוהג כשהוא שיכור, ובדיקת ‘ינשוף’ שנערכה העלתה ערך של 510 מק”ג אלכוהול בליטר אויר נשוף”.

 

תשובת הנאשם (שלא היה מיוצג) לאישום הייתה:

 

“מודה ששתיתי שלוש בירות בשלוש בלילה, בשמונה בבוקר שתיתי, לא הרגשתי השוטר שהריח אותי אחרי שעתיים, אני לא רגיל לשתות”.

 

ועל סמך ההודאה הזאת הנאשם הורשע ע”י סגן הנשיא (ישראל ויטלסון), אשר גזר עליו קנס בסך (1,000) ש”ח, פסילה למשך 20 חודש וכן פסילה ומאסר מותנים. כעבור זמן, ומשהיה מיוצג, ביקש המערער לחזור בו מהודאתו, ואולם בקשתו נדחתה.

 

בהמשך נדחה ערעורו של הנאשם לבית המשפט המחוזי ע”י השופט רענן בן יוסף, והשופט אליקים רובינשטיין דחה את בקשת הרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

 

השאלה הראשונה, וכאן אני מתחיל עם “נקודת-החובה הנוספת”, עליה הבטחתי לדבר היום, היא האם באמת הודה הנאשם בעובדות, “כולן או מקצתן”?

 

הנאשם הודה ששתה “שלוש בירות”: האם אנחנו יודעים מה הייתה הכמות בכל אחת מאותן “שלוש בירות”?

 

לא, אנחנו לא יודעים, כי הוא לא אמר.

 

והאם אנחנו יודעים מה היה אחוז האלכוהול באותן “שלוש בירות”?

 

לא, אנחנו לא יודעים, כי הנאשם לא אמר, וספק אם הוא בכלל ידע (האם מישהו מאיתנו בודק את אחוז האלכוהול בבירה שהוא שותה?).

 

האם אנחנו יודעים אם אותן ה”בירות” היו “בירה לבנה” או “בירה שחורה” (כפי שהיא קרוייה בלשון העם, למרות שספק אם היא בכלל “בירה”)?

 

לא, אנחנו לא יודעים, כי גם זאת הוא לא אמר.

 

הנאשם הודה ששתה “שלוש בירות”, “בשלוש בליילה”: האם אנחנו יודעים מה הייתה השפעת אותן שלוש הבירות עליו בשעה 0830 בבוקר, דהיינו אחרי חמש וחצי שעות?

 

לא, אנחנו לא יודעים, כי הוא לא אמר.

 

הנאשם אמר “בשמונה בבוקר שתיתי”: האם אנחנו יודעים מה היא שתה? אולי הוא שתה קפה, ורצה לומר כי הקפה ביטל כל השפעה-לרעה של אותן “שלוש בירות”?

 

לא, אנחנו לא יודעים מה הנאשם שתה בשמונה בבוקר, כי גם את זה הוא לא אמר.

 

ועכשיו תגידו לי, שמחה, אתה נאיבי …

 

לא, אני לא נאיבי. אני מוכן להניח ברמה גבוהה של הסתברות כי הוא אכן שתה שלושה בקבוקים שלמים של בירה לבנה, בעלי אחוז האלכוהול הגבוהים ביותר בשוק, אבל את הבירור הזה יש לנהל במשטרה, ולא באולם בית המשפט – ובוודאי שלא על פי “הודאות” אשר אין אנו יודעים אם ערכן כקליפת השום, או אפילו פחות מכך.

 

האם הנאשם הודה בכך שהוא נהג כשהוא שיכור? האם הוא הודה בכך ש”בדיקת ‘ינשוף’ שנערכה העלתה ערך של 510 מק”ג אלכוהול בליטר אויר נשוף”?!

 

לא, הוא לא הודה בכך, והוא לא הודה בשום דבר – לא “בכל העובדות” ולא ב”מקצתן” – ומי שיש לו ספק בכך, הרי שוב הטקסט במלואו:

 

“מודה ששתיתי שלוש בירות בשלוש בלילה, בשמונה בבוקר שתיתי, לא הרגשתי השוטר שהריח אותי אחרי שעתיים, אני לא רגיל לשתות”.

 

אבל נניח שהוא הודה, ואמר “אני מודה בכל עובדות כתב-האישום”, או אפילו אמר “אני מודה שנמצאתי ביום 17.9.10 בשעה 0830 בבוקר נוהג כשאני שיכור, ובדיקת ‘ינשוף’ שנערכה העלתה ערך של 510 מק”ג אלכוהול בליטר אויר נשוף”.

 

האם זו אחריות לקבל את ההודאה הזאת, ולהסיק ממנה שאשמתו של הנאשם “יראוה כמוכחת”, “למעלה מכל ספק סביר”?

 

בהמשך מאמרי האם אין אצבעם של שופטי התעבורה קלה מדי על הדק השפיטה-בהעדר? עמדתי על הבעייתיות בקבלת הודאות במקרים בהם נאשמים מודים בדבר שאינו בידיעתם, ונתתי שלוש קבוצות של דוגמאות להודאות כאלה, אשר שתי הראשונות שבהן היו אלה:

 

א.עובדות המצריכות מדידה

 

ב.“עובדות” הכרוכות במסקנה משפטית

 

והנה, המקרה דנן ממחיש עד כמה צדקתי, משום שה”הודאה” של הנאשם – אפילו אם הייתה כזאת – לוקה בשתי המגרעות האלה, גם-יחד.

 

הבה נתחיל לסקור את העובדות בהן הנאשם הודה – מתוך ההנחה הטנטטיבית, לצורך המשך הדיון – שהוא אכן “הודה בכל העובדות”, ולמען הנוחיות נעשה זאת מהסוף להתחלה.

 

האם ידע הנאשם במה הוא “מודה”, והאם היו לו הכלים והמיומנות למדוד את הדרוש מדידה?

 

  • האם הנאשם המצוי יודע מה זה “מק”ג”? בטוח שלא, ובבחינת “את חטאי אני מזכיר היום” אודה ולא איבוש כי גם אני לא “נולדתי עם זה”, ואני לגמרי לא בטוח שכאשר קיבלתי את רשיון הנהיגה הראשון שלי אכן ידעתי מה זה “מק”ג”.

     

  • אבל נניח שהנאשם אכן ידע מה זה “מק”ג” – האם לנאשם המצוי ישנם כלים לדעת מהו שיעור האלכוהול באוויר שהם נושפים? לא. לאף נהג אין איתו מכשירים למדידת האלכוהול באוויר שהם נושפים.

     

  • אבל נניח שהיה בידי הנאשם מכשיר מתאים, והוא בדק את אחוז האלכוהול באוויר שהוא נשף. האם זה אמין?

     

הנה מה שאומרות על כך תקנות התעבורה, תשכ”א-1961, ככל הדרוש לענייננו:

 

תקנה 169, זה לשונה:

 

אופן הבדיקה במכשיר לבדיקת נשיפה

 

169ז.(א)הבדיקה במכשיר לבדיקת נשיפה … תיעשה לאחר ביצוע פעולות אלה:

 

(1)בדיקת אויר חפשי מאלכוהול (blank sample), ובלבד שתוצאות הבדיקה לא תעלינה על 50 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד אויר, או ריכוז שווה ערך שלא יעלה על 10 מיליגרם אלכוהול ב-100 מיליליטר של דם;

 

(2)בדיקה כפולה (duplicate) לפחות של ריכוז האלכוהול בדוגמת כיול (standard sample) בתחום של 240 עד 480 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף או בתחום שווה ערך ל-50 עד 100 מליגרם אלכוהול למאה מיליליטר של דם, ובלבד שמקדם השונות (coefficient of variation) של תוצאות בדיקה זו לא יעלה על 10 אחוזים למאה.

 

(ב)תבוצע בדיקה כפולה (duplicate) לפחות של ריכוז אלכוהול בדוגמת האויר הנשוף של נבדק, ובלבד שמקדם השונות (coefficient of variation) של תוצאות בדיקה זו לא יעלה על 10 אחוזים למאה.

 

ואני שואל:

 

  • האם בטוח בית המשפט שהנאשם, מתוך הנחה שאכן היה בידו הציוד, אכן בצע באוויר הנשוף מפיו את הבדיקות הדרושות?

     

  • האם בטוח כבוד בית המשפט שהנאשם ביצע “בדיקה כפולה (duplicate) לפחות של ריכוז האלכוהול בדוגמת כיול (standard sample) בתחום של 240 עד 480 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף או בתחום שווה ערך ל-50 עד 100 מליגרם אלכוהול למאה מיליליטר של דם, ובלבד שמקדם השונות (coefficient of variation) של תוצאות בדיקה זו לא יעלה על 10 אחוזים למאה”?

     

  • האם בטוח כבוד בית המשפט שהנאשם ביצע “בדיקה כפולה (duplicate) לפחות של ריכוז אלכוהול בדוגמת האויר הנשוף של נבדק, ובלבד שמקדם השונות (coefficient of variation) של תוצאות בדיקה זו לא יעלה על 10 אחוזים למאה”?

     

  • האם בטוח כבוד בית המשפט שהנאשם בכלל מכיר את התקנה הזאת, ושהוא יודע מה זה “duplicate“, מה זה “standard sample“, מה זה “מקדם השונות (coefficient of variation)”, ומה זה “10 אחוזים למאה”?

     

הנה כי כן, מתקין התקנות קבע שורה של הוראות אשר יש לקיימן, כדי להבטיח שהבדיקה תהיה אמינה, תקפה ומדוייקת, ואם לגבי בדיקה אשר נעשית ע”י שוטר, במסגרת מה שאמור להיות מומחיותו המקצועית, אנחנו חוקרים אותו שתי-וערב כדי לגלות ספקות במדידות שהוא ביצע, איך נדע אם לבוזגלו מן היישוב ישנה המומחיות הזאת?

 

והאם, לאור כל מה שאנחנו יודעים בדבר המחלוקות על אמינותם וכיולם של מכשירי המדידה המשטרתיים, האם כבוד בית המשפט יודע באיזה מכשיר השתמש הנאשם – אם אכן השתמש – כדי לבצע את הבדיקה של אווירו הנשוף, ומהם דיוקו ואמינותו של המכשיר הזה?

 

וליתר דיוק: האם, לאור המיכשור שאולי היה לנאשם – ואולי לא – ולאור המיומנות שאולי הייתה לנאשם – ואולי לא – ניתן לקבוע ברמת הוודאות הדרושה במשפט הפלילי שהנאשם נהג כאשר האוויר שהוא נושף אכן מכיל 510 מק”ג אלכוהול, ולא 509 בלבד?

 

ואם 510 זה לא בטוח, מי לידינו יתקע ש-509 אכן בטוח, ולא 508, 507 … וכו’?

 

ובמלים אחרות: כאשר מרשיעים אדם בעבירה, צריכים, כידוע, להיות בטוחים מעל לכל ספק סביר שהנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו, ואין שום הצדקה לראות את את הודאתו של הנאשם כ”אמינה” יותר מאשר עדותו של שוטר, אשר לא נחקר בחקירה הנגדית.

 

האם הנאשם יודע מה זה “שיכור”?

 

לא, “שיכור” כמשמעותו בתקנות התעבורה זה לא “שיכור” במשמעותו של המונח הזה בלשון בני אדם. “שיכור” זה מונח משפטי, וכדי להרשיע אדם בנהיגה בשיכרות צריך להוכיח שהתקיימו כל היסודות העובדתיים היוצרים את ה”שכרות”.

 

כדי להבין את הנושא, נחזור כ-35 שנים אל השאלה מה זה “מדרכה”.

 

נושא המסקנה המשפטית המתחפשת לעובדות מזכיר לי פסק-דין שניתן ע”י ביהמ”ש העליון בשנת 1975: אדם נאשם בכך שהחנה את רכבו על ה”מדרכה”, וכיוון שהמונח “מדרכה” לא הוגדר בחוק או בתקנות, בא האיש וטען כי דיברה תורה בלשון בני אדם, ומה שאתם מגדירים כ”מדרכה” אינו מה שהבריות רואים כ”מדרכה”.

 

אמר ביהמ”ש העליון: אמנם המחוקק לא הגדיר את המונה הזה, ואמנם, בהעדר הגדרה, חל העיקרון של דיברה תורה, וגו’, אבל הפירוש הפשטני מרוקן מתוכן את מטרתן של התקנות ועל כן נוציא מקרא מידי פשוטו, ונאמר כי “מדרכה” היא משהו אחר, יציר משפטי המתקיים בהתקיים עובדות אלה ואחרות.

 

העיקרון הזה, שהגיונו המשפטי בצידו, צריך לחול גם בכיוון ההפוך: כאשר השוטר מעיד שרכבו של הנאשם חנה על ה”מדרכה”, הוא צריך להעיד על העובדות אשר יוצרות, לדעתו, את ה”מדרכה”, ואם זו אכן “מדרכה” – את זה יקבע בית המשפט, ולא העד.

 

והוא הדין גם במונחים משפטיים אחרים, כגון “דרך עירונית” וכו’: האם אתה, הקורא, יודע מה זה, מבחינה משפטית, “דרך עירונית”, בלי לרוץ אל החוק והתקנות?

 

אני בטוח שלא, ולכן אני, כשופט, לא הייתי מקבל את הביטוי “דרך עירונית” כתיאור עובדתי – בין אם הוא בא מפיו של השוטר, על דוכן העדים, או מפיו של הנאשם (לרוב על אותו הדוכן).

 

ובכן, מה זה “שיכור”?

 

הנאשם במקרה דנן הואשם, כאמור, בכך שהוא “נמצא … נוהג כשהוא שיכור, ובדיקת ‘ינשוף’ שנערכה העלתה ערך של 510 מק”ג אלכוהול בליטר אויר נשוף”.

 

אבל לפני שמקבלים מפיו “הודאה” בכך שהוא היה “שיכור”, צריך להיות בטוחים שהוא אכן יודע מה זה “שיכור” – כמונח משפטי-טכני.

 

האם אתה, הקורא, יודע – בלי “להציץ” בתקנות – מה זה “שיכור”?

 

ואיך יודעים אם הנאשם, כאשר “הודה” בעובדות, ידע מה זה “שיכור”? פשוט מאוד: שואלים אותו האם אדוני יודע מה זה “שיכור”?

 

מתי חוקרים את הנאשם, ומתי לא?

 

במאמר על חקירת הנאשם על ידי בית המשפט, בשלב ה”הקראה” (א): “שאלות הבהרה” מהן? הראיתי כיצד התובע והשופט חוקרים שתי-וערב את הנאשם הכופר באשמה, ועוד לפני כן, תחת הכותרת על ה”הקראה” במשפטי התעבורה, הסברתי בדיוק מה בדיוק עושים שם, ואיך הופכים הליך שנועד ע”י המחוקק לטובתו של הנאשם לפח-יקוש עבורו.

 

לפני 15 שנים, תחת הכותרת כשל מערכתי, הבאתי דוגמאות חיות – ואמיתיות! – לאותם “תשאולים”, הכוללים גם את הסברי-ההבל השקריים בהם השופטים והתובעים מלעיטים את הנאשמים הלא-מיוצגים, הסברים שכל מטרתם היא לשכנע את הנאשם להאמין ש”אין לו הגנה”.

 

אבל כאשר הנאשם מודה באשמה, או בעובדות, או סתם “מודה” בלי תוספות, מיד רושמים את זה, ומרשיעים אותו, ולא שואלים לשום “הבהרות”, מחשש שהוא יימלך בדעתו, ויחזור בו מההודאה.

 

ומה עושים כאשר הנאשם מקשקש, ולא מספק שום הודאה ברורה ומפורשת? רושמים את הקשקשנות הזאת, ומרשיעים באותה הזריזות – לפני שהוא יבין מה עשו לו, ויגיד רגע-רגע, בכלל לא הודיתי.

 

וזה מה שעשו לגיבור סיפורנו כאן, שי שבתאי, המבקש בתיק רע”פ 1787 בבית המשפט העליון (ההחלטה למטה מכאן), אשר, ב”תשובת הנאשם לאישום” שלו אמר כהאי לישנא:

 

“מודה ששתיתי שלוש בירות בשלוש בלילה, בשמונה בבוקר שתיתי, לא הרגשתי השוטר שהריח אותי אחרי שעתיים, אני לא רגיל לשתות”.

 

וזה, כאמור, הספיק לסגן הנשיא, ישראל ויטלסון, להרשיע אותו ולגזור עליו קנס בסך 1,000 ש”ח, פסילה למשך 20 חודש וכן פסילה ומאסר מותנים.

 

גם בערעור לביהמ”ש המחוזי עתר הנאשם לחזור בו מהודאתו, בעיקר מן הטעם – כלשון בית המשפט המחוזי – “שלא הודה בפני בית המשפט קמא, שאין הוא ברמה מספקת כדי לפתח גמירות דעת להודות בעבירה כה חמורה וכי הופתע מגזר הדין”, אבל השופט רענן בן יוסף דחה את הערעור, בקבעו כי התרשמות ישירה מהמבקש מעלה “שאין מדובר חס וחלילה באדם עם רמה נמוכה של אינטליגנציה”, ולפיכך משהודה המבקש “באופן ברור במה שהואשם בו, אין לאפשר לו מקצה נוסף”, לאחר שהדין נגזר.

 

אני נוטה להסכים כי הטענה שהנאשם לא היה “ברמה מספקת כדי לפתח גמירות דעת להודות בעבירה כה חמורה” אינה רצינית במיוחד, אבל ההמשך, שהוא “הופתע מגזר הדין”, אכן מתאים לנעשה בבתי המשפט לתעבורה: השופט מסמן את ה”איקס” שלו ב”טופס ההקראה” (אותו טופס ממש, שרובינשטיין, בשולי החלטתו, חוזר, ולא פעם ראשונה, ומבקר אותו – ועל כך נעמוד בהמשך), אבל במקום לקרוא באזני הנאשם את נוסח ההרשעה, הוא ממשיך להאזין לנאשם ובסוף קורא בפניו רק את גזר-הדין (דהיינו העונש”).

 

במקרים האלה הנאשם לא רק מופתע, אלא שהוא לרוב גם לא מבין מה עשו לו במשפט.

 

הדבר בא לידי ביטוי במיוחד במקרים בהם הנאשם לא נידון לפסילה בפועל. הוא הולך למזכירות, מקבל את שובר התשלום של הקנס, וכשהוא מגיע למקום-יישוב הוא מבשר לכל העולם “יצאתי זכאי!”…

 

והמעניין שבדבר: הוא גם מאמין בכך שהוא “יצא זכאי”!

 

והוא הדין גם במקרים כגון המקרה הזה: אחרי שהנאשם “חוטף” עונש כזה חמור – במקרה הזה: 20 חודשי פסילה-בפועל – הוא לא רק “מופתע”, אלא גם המום, ורק כאשר, בצר לו, הוא יפנה לעורך-דין, רק אז הוא יבין בדיוק מה קרה במשפט, ואיך עשו לו את זה.

 

זאת המציאות המרה בבתיהמ”ש לתעבורה.

 

על החלטתו של רובינשטיין, בבית המשפט העליון

 

נקודת-המוצא של רובינשטיין היא החלטתו של ויטלסון לדחות את בקשתו של הנאשם לחזור בו מההודאה. זאת ההחלטה, כפי שצוטטה על ידי רובינשטיין:

 

“הנאשם, אשר מבין את השפה העברית היטב, הודה בבית המשפט לאחר ביצוע ההקראה כדין, בפה מלא, בעבירה המיוחסת לו. עוד הוא הוסיף והסביר כי ‘שתה שלוש בירות בלילה’, טרם נהיגתו ברכב, עוד הוא הוסיף כי הוא ”איננו מורגל לשתיה וזו התוצאה'” (החלטת סגן הנשיאה ויטלסון מיום 12.12.10; ההדגשה הוספה – א”ר).

 

ואני שואל, גם כן “בפה מלא”:

 

  • מאיכן שאב השופט את ההנחה שהנאשם “מבין היטב את השפה העברית”.

     

  • אין מפרשים את אמירתו של הנאשם כ”הודאה בפה מלא בעבירה המיוחסת לו”, כאשר בדבריו, כפי שנרשמו בפרוטוקול אין הודאה “בפה מלא”, אין הודאה “בחצי פה” ואפילו לא ברבע או בשמינית פה – ואין הודאה בכלל?

     

  • אם הנאשם אכן “מבין היטב את השפה העברית”, מדוע להתייחס אליו כאל אידיוט, ו”לשפץ” את דבריו כך שיהפכו מקשקוש-בעלמא ל”הודאה בפה מלא”?

     

  • ומה פשר ההדגשה (של רובינשטיין) את המילה “הוסיף”, כאשר ה”הוספה” המיוחסת לנאשם לא הייתה “הוספה”, אלא תחילת ה”הודאה”?

     

אומר רובינשטיין כהאי לישנא:

 

בהחלטת בית המשפט לתעבורה לדחות את הבקשה לחזרה מהודאה … נאמר כך:

 

“הנאשם, אשר מבין את השפה העברית היטב, הודה בבית המשפט לאחר ביצוע ההקראה כדין, בפה מלא, בעבירה המיוחסת לו. עוד הוא הוסיף והסביר כי ‘שתה שלוש בירות בלילה’, טרם נהיגתו ברכב, עוד הוא הוסיף כי הוא ”איננו מורגל לשתיה וזו התוצאה'” (החלטת סגן הנשיאה ויטלסון מיום 12.12.10; ההדגשה הוספה – א”ר).

 

דהיינו, הנאשם הודה בעבירה המיוחסת לו, ובנוסף “הוסיף והסביר” מתי וכמה שתה. מדברים אלה של סגן הנשיאה (שבפניו נערך – כאמור – הדיון המקורי ביום 31.10.10) עולה בפירוש, כי מדובר בהודאה ככל משפטה וחוקתה.

 

צר לי מאוד, אבל ה”דהיינו” הזה מקומו לא יכירנו, משום שהנאשם, כאמור, לא הודה, ובאותה המידה הוא גם לא “הוסיף והסביר”, כי אותם ה”הוספה והסבר” לא היו אלא ה”הודאה” עצמה, אשר, כאמור, לא הייתה הודאה, כלל ועיקר.

 

וממשיך רובינשטיין:

 

לא למותר לציין, כי עובדת “השכרות המשפטית” אינה מוטלת בספק נוכח תוצאותיה של בדיקת הינשוף.

 

מעניין מאוד מאיכן שאב הוא את “תוצאותיה של בדיקת הינשוף”, אם הנאשם הורשע על פי “הודאתו”, ובמקרים כאלה התביעה לא מגישה את ראיותיה?

 

התשובה: מכתב האישום, בו נאמר הדבר, אבל כתב האישום הוא רק “כתב טענות”, ולא הוכחה לאמור בו.

 

ולא זו בלבד, אלא שבהליך הזה לא עמדה לדיון השאלה אם “השכרות המשפטית” אכן הוכחה, אלא אם הנאשם אכן הודה באותה “שכרות משפטית”.

 

וכפי שראינו, הנאשם לא הודה בשום דבר, ו”תוצאות בדיקת הינשוף” לא הוכחו כלל ועיקר, ולמסקנה הנמהרת בדבר “השכרות המשפטית” אין שום “נקודה ארכימדית”.

 

ועכשיו תבינו מדוע במדינת ישראל שיעור ההרשעות עומד על 99.9% מכלל התיקים הפליליים.

 

על הערת-האגב של רובינשטיין:

 

בשולי החלטתו אומר רובינשטיין (ההדגשות הפעם – שלי):

 

ה.ואולם, אשוב ואדגיש עניין החוזר ונשנה בתיקים אלה. הטופס הבלתי נוח המשמש את בתי המשפט לתעבורה לצורך הדיון עלול להביא לעתים לתוצאות בעייתיות. הנה בענייננו, טענות הסניגור מתבססות על רישום בכתב ידו של סגן הנשיאה, אשר בו באה הודאת המבקש. החלטת סגן הנשיא מיום 12.12.10 הבהירה את הדברים, ובלעדיה היה תיעוד הדברים בבית המשפט קשה קריאה במידה רבה, אם כי ניתן להבנה בסופו של יום, מדובר בטופס שאמור לאפשר לבית המשפט לתעבורה (וחשוב לא פחות, גם לערכאת הערעור) להתרשם מטיעוני הצדדים ומחומר הראיות – וראוי שטופס בעייתי לא ישמש במערכת שיפוטית, עמדתי על כך לפני כמעט שש שנים:

 

“בשולי הדברים אציין, כי לטעמי, טופס המשמש – ככל הנראה – בבית המשפט לתעבורה, וששימש גם במקרה דנן, אינו מרווח לכאורה דיו כדי לאפשר רישום ראוי של הטיעונים; למשל לתשובת הנאשם ניתנות שתי שורות, לטענות לעונש שבעה חצאי שורות (לתביעה ולנאשם לחוד), לגזר הדין בהקשר ההנמקה – שלוש שורות. ראו בהיקש גם בג”ץ 266/05 פילנט נ’ אל”מ עפרוני (טרם פורסם), שבו הידרשות לטופס התלונה המשמעתית הצה”לי (טופס 630). יש מקום לכך שהנוגעים בדבר יתנו את הדעת לטופס” (רע”פ 2550/05 שפירא נ’ מדינת ישראל (לא פורסם)). אציין כי הטופס הצבאי, כך נמסר לי בשעתו, שופר בעקבות הערותינו.

 

על דברים אלה חזרתי שוב אך לאחרונה (ראו רע”פ 9004/10 שמעיה נ’ מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה י’). סבורני, כי יש מקום להפקת לקחים מערכתית, שתבטיח מיטב ההתיחסות לזכויות דיוניות; מסיבה זו אבקש מהמזכירות להעביר עותק מההחלטה גם למנהל בתי המשפט.

 

שורו-שורו:הטופס “הבלתי נוח” המשמש את בתי המשפט לתעבורה “עלול” להביא לעתים לתוצאות בעייתיות. … טענות הסניגור מתבססות על רישום בכתב ידו של סגן הנשיאה, אשר בו באה הודאת המבקש (כפי שראינו, זה לא נכון! – ש’ נ’). החלטת סגן הנשיא … “הבהירה” את הדברים (כפי שראינו, זה לא נכון: ההחלטה לא “הבהירה”, אלא יצרה משהו חדש – ש’ נ’), ובלעדיה היה תיעוד הדברים בבית המשפט קשה קריאה במידה רבה, אם כי ניתן ל”הבנה” בסופו של יום (“ניתן להבנה”?! רק למי שהחליט מראש מה הוא רוצה “להבין” – ש’ נ’).

 

תנוח דעתך, רובינשטיין

 

תנוח דעתך, רובינשטיין. הטופס הזה היה קיים עוד לפני שאתה התחלת את לימודי המשפטים שלך, והוא יהיה קיים גם אחרי ששנינו כבר נעבור מן העולם (חברך, אדמונד לוי, היה, מן הסתם, רואה בדברים האלה משום “איום ברצח”, ר”ל).

 

הטופס הזה היה קיים גם כאשר אתה-עצמך כיהנת בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ובתור שכזה היית אחראי באופן אישי, במשך שבע שנים, על הטופס הזה – ולא עשית דבר כדי למנוע את אותן התוצאות ה”בעייתיות”.

 

אז אתה תמשיך ולקונן על הטופס הזה, כאשר אתה וחבריך, במחי סדרת זיכויים מצלצלת, יכולים לעשות לו סוף – אחת ולתמיד.

 

אבל שאלת ה-64,000 דולר היא אחרת: מה הקשר בין הטופס “הבלתי נוח” הזה, לבין המקרה דנן, כאשר השופט שהשתמש בו לא טען ששתי השורות המסכנות לא הספיקו לו לכתוב את דבר הנאשם במלואם?

 

תנוח דעתך, רובינשטיין: אני מכיר את ישראל ויטלסון כמעט 30 שנה, ואני נותן לך ערבות אישית בלתי מוגבלת בסכום ובזמן שאם המקום שבטופס לא היה מספיק לו, הוא היה מוצא לכך פתרון יותר מוצלח מאשר להוסיף הערת-אגב המבקשת מהמזכירות “להעביר עותק מההחלטה גם למנהל בתי המשפט”.

 

מדוע, רובינשטיין, במקום הערת-האגב הזאת, אשר יכולה – לכל היותר – להעניק לך כותרת נשכחת בגלובס, לא תסור ללשכת הנשיאה שלך, דורית ביניש, ותציע לה להזמין לשיחה את מנהל בתי המשפט, חברה משה גל, ולהבהיר לו שאם תוך כך-וכך זמן הוא לא יסדיר את זה, היא תנקוט נגדו את הצעדים האלה-והאלה?

 

אגב, רובינשטיין, מתי בפעם האחרונה, אם בכלל, ראית בית משפט לתעבורה מבפכנוכו – כנאשם, כסניגור, כתובע או כסתם צופה-מהצד?

 

שאלה לשלושת השופטים

 

איזה אסון היה קורה לעם היושב בציון, אם הייתם מרשים לנאשם לחזור בו מ”הודאתו”, והתביעה הייתה מביאה את ראיותיה? האם צמאונכם-לדם העביר אתכם על דעתכם?

 

על ההחלטה בעניין “חניון חיפה”: איכה הייתה לזרא

 

השימוש בצמד-המלים “חניון חיפה” היה לזרא לכל שוחרי השפיטה הראוייה.

 

אכן, להחלטה בעניין חניון חיפה ישנו ראציו נכון: לכל אדם ניתן יומו בבית המשפט, ובערכאת-ערעור אחת, כי אי-אפשר לתת לכל אדם אלף ערכאות ערעור, ומעבר לכך, גם אם ניתן אלף ערכאות ערעור – מי לידינו יתקע שדווקא הערכאה האחרונה תיתן את התוצאה ה”נכונה”?

 

לכן קבע המחוקק כי כדי לערער פעם נוספת, יש צורך בקבלת רשות לכך, ולכן נקבע בחניון חיפה כי כדי לקבל רשות לערער צריך להראות שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית כללית.

 

אבל צמד-המלים חניון חיפה הפך למנטרה שחוקה, שאיש כבר לא זוכר מה נאמר באותה החלטה, ודי לו לשופט לומר נחה-דעתי-חניון-חיפה-בלה-בלה-בלה כדי לדחות בקשת רשות לערער בלי כל נימוק-של-ממש.

 

ולכן אמרתי כי צמד-המלים הזה היה לזרא לכל שוחרי השפיטה הראוייה.

 

אבל כדי שלא ייאמר, חס וחלילה, שבית המשפט נותן החלטות לא-מנומקות, מוסיפים הרבה “מים”, כדי ליצור רושם של החלטה מפורטת ומנומקת“.

 

ואני שואל אותך, רובינשטיין, האם באמת, עם-יד-על-הלב, אין כאן שום שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית כללית?!

 

ואני מוסיף ושואל אותך: מתי בפעם האחרונה – אם בכלל – ראית לנגד עיניך את ההחלטה בעניין חניון חיפה?

 

והערה כללית לנאשמים אשר ממהרים להושיט צווארם לשופט

 

אני לא יודע אם במקרה המסויים הזה אכן התכוון הנאשם, שי שבתאי, להודות באשמתו, כי, כאמור, ה”טקסט” שלו אינו מהווה נקודה ארכימדית למסקנה כזאת, אבל התופעה עצמה מוכרת – ולא חביבה: נאשמים מזמרים “מודה אני לפניך” כדי “לגמור עם זה”, כדי “לא להפסיד עוד יום עבודה“, אבל כאשר הם “חוטפים”, הם באים להתבכיין על כך שהם “לא הבינו”, וכו’.

 

לנאשמים האלה אין לי שום סימפטיה, ולא תהיה לי אליהם שום סימפטיה גם כאשר, בתיקים הבאים, הם “יזכו” להרשעת-חינם גם אם הם לא יודו באשמתם, ויכפרו בה במפורש.

 

לא תהיה לי סימפטיה אליהם, כי בהושטת-הצוואר שלהם הם עושים את עצמם שותפים לחינוך הרע של שופטי ישראל.

 

____________

 

המלצות היום:

 

השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר: שקרנים, לכו הבייתה!

 

הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל

 

_____________

 

בבית המשפט העליון

 

רע”פ 1787/11

 

בפני:

 

כבוד השופט א’ רובינשטיין

 

המבקש:

 

שי שבתאי

 

 

נ ג ד

 

המשיבה:

 

מדינת ישראל

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט בן יוסף) מיום 17.2.2011 בתיק עפ”ת 22696-12-10

 

     

בשם המבקש:עו”ד דוד קולקר

 

החלטה

 

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט בן יוסף) מיום 17.2.2011 בתיק עפ”ת 22696-12-10, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב (סגן הנשיאה ויטלסון) מיום 31.10.10 בתיק תת”ע 5653-10-10.

 

ב.נגד המערער – נהג משאית – הוגש כתב אישום בו נטען, כי נמצא ביום 17.9.10 בשעה 0830 בבוקר נוהג כשהוא שיכור, ובדיקת “ינשוף” שנערכה העלתה ערך של 510 מק”ג אלכוהול בליטר אויר נשוף. המבקש, שלא היה מיוצג לעת ההיא, אמר בדיון בבית המשפט לתעבורה ביום 31.10.10 לפני סגן הנשיא ויטלסון (כך לפי טופס הפרוטוקול של בית המשפט לתעבורה, ככל שעלה בידי לקראו בצילום שצורף):

 

“מודה ששתיתי שלוש בירות בשלוש בלילה, בשמונה בבוקר שתיתי, לא הרגשתי השוטר שהריח אותי אחרי שעתיים, אני לא רגיל לשתות”.

 

ולפיכך הורשע על פי הודאתו, ונגזרו עליו קנס (1,000 ₪), פסילה למשך 20 חודש וכן פסילה ומאסר מותנים. כעבור זמן, ומשהיה מיוצג, ביקש המערער לחזור בו מהודאתו, ואולם בקשתו נדחתה (הבקשה וההחלטה בה לא צורפו לבקשה, ואת ההחלטה מיום 12.12.10 בעניין זה הורדנו באמצעות המחשב ברשת בתי המשפט), נאמר בהחלטה כי מטרת הבקשה “לאיין את תוצאות ההליך המשפטי, להתחמק מעונש שניתן כדין, ובגין מעשה אסור שאכן בוצע על-ידי המבקש והוא הודה בו לאחר שהבין היטב את האשמה המיוחסת לו”.

 

ג.גם בערעורו עתר המבקש לחזור בו מהודאתו, בעיקר מן הטעם – כלשון בית המשפט המחוזי – “שלא הודה בפני בית המשפט קמא, שאין הוא ברמה מספקת כדי לפתח גמירות דעת להודות בעבירה כה חמורה וכי הופתע מגזר הדין”. ביום 17.2.11 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. נקבע, כי התרשמות ישירה מהמבקש מעלה “שאין מדובר חס וחלילה באדם עם רמה נמוכה של אינטליגנציה”, ולפיכך משהודה המבקש “באופן ברור במה שהואשם בו, אין לאפשר לו מקצה נוסף”, לאחר שהדין נגזר.

 

ד.כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, בעיקר נטען, כי דברי המבקש המצוטטים מעלה אינם כוללים הודאה בעבירה של נהיגה בשכרות במובנה המשפטי. הוטעם, כי משפטית לא כל אדם ששתה משקה אלכוהולי ואחר כך נהג נחשב שיכור, והודאת המבקש בעובדות המסוימות בהן הודה עדיין אינה עולה כדי הודאה בעבירה הפלילית. נטען איפוא, כי הנחת המוצא של בתי המשפט הקודמים, לפיה המבקש הודה במיוחס לו, שגויה – ויש ליתן לו את יומו בבית המשפט.

 

ה.לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. ראשית, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר”ע 103/82 חניון חיפה בע”מ נ’ מצת אור (הדר חיפה) בע”מ, פ”ד לו(3) 123, 128; רע”פ 6481/95 ימין נ’ מדינת ישראל (לא פורסם)); בענייננו אין הבקשה מתיימרת לחרוג מעניינו הפרטי של המבקש. שנית, בהחלטת בית המשפט לתעבורה לדחות את הבקשה לחזרה מהודאה (אשר לא צורפה לבקשה) נאמר כך:

 

“הנאשם, אשר מבין את השפה העברית היטב, הודה בבית המשפט לאחר ביצוע ההקראה כדין, בפה מלא, בעבירה המיוחסת לו. עוד הוא הוסיף והסביר כי ‘שתה שלוש בירות בלילה’, טרם נהיגתו ברכב, עוד הוא הוסיף כי הוא ”איננו מורגל לשתיה וזו התוצאה'” (החלטת סגן הנשיאה ויטלסון מיום 12.12.10; ההדגשה הוספה – א”ר).

 

דהיינו, הנאשם הודה בעבירה המיוחסת לו, ובנוסף “הוסיף והסביר” מתי וכמה שתה. מדברים אלה של סגן הנשיאה (שבפניו נערך – כאמור – הדיון המקורי ביום 31.10.10) עולה בפירוש, כי מדובר בהודאה ככל משפטה וחוקתה. שלישית, לא למותר לציין, כי עובדת “השכרות המשפטית” אינה מוטלת בספק נוכח תוצאותיה של בדיקת הינשוף. מסיבות אלה אין בידי להיעתר למבוקש. אוסיף עוד, לגופה של ענישה – אף כי לא עליה בקשת רשות הערעור: ברי כי כשעסקינן בנהיגה בשכרות – כשהמסוכנות עשויה להפוך את מכונית הנוהג בשכרות ל”מכונת מוות”, כפי שציינתי בעבר – ובודאי בנהג מקצועי, העונש שהוטל אינו מחמיר, גם נוכח הוראת הפסילה על-ידי המחוקק.

 

ה.ואולם, אשוב ואדגיש עניין החוזר ונשנה בתיקים אלה. הטופס הבלתי נוח המשמש את בתי המשפט לתעבורה לצורך הדיון עלול להביא לעתים לתוצאות בעייתיות. הנה בענייננו, טענות הסניגור מתבססות על רישום בכתב ידו של סגן הנשיאה, אשר בו באה הודאת המבקש. החלטת סגן הנשיא מיום 12.12.10 הבהירה את הדברים, ובלעדיה היה תיעוד הדברים בבית המשפט קשה קריאה במידה רבה, אם כי ניתן להבנה בסופו של יום, מדובר בטופס שאמור לאפשר לבית המשפט לתעבורה (וחשוב לא פחות, גם לערכאת הערעור) להתרשם מטיעוני הצדדים ומחומר הראיות – וראוי שטופס בעייתי לא ישמש במערכת שיפוטית, עמדתי על כך לפני כמעט שש שנים:

 

“בשולי הדברים אציין, כי לטעמי, טופס המשמש – ככל הנראה – בבית המשפט לתעבורה, וששימש גם במקרה דנן, אינו מרווח לכאורה דיו כדי לאפשר רישום ראוי של הטיעונים; למשל לתשובת הנאשם ניתנות שתי שורות, לטענות לעונש שבעה חצאי שורות (לתביעה ולנאשם לחוד), לגזר הדין בהקשר ההנמקה – שלוש שורות. ראו בהיקש גם בג”ץ 266/05 פילנט נ’ אל”מ עפרוני (טרם פורסם), שבו הידרשות לטופס התלונה המשמעתית הצה”לי (טופס 630). יש מקום לכך שהנוגעים בדבר יתנו את הדעת לטופס” (רע”פ 2550/05 שפירא נ’ מדינת ישראל (לא פורסם)). אציין כי הטופס הצבאי, כך נמסר לי בשעתו, שופר בעקבות הערותינו.

 

על דברים אלה חזרתי שוב אך לאחרונה (ראו רע”פ 9004/10 שמעיה נ’ מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה י’). סבורני, כי יש מקום להפקת לקחים מערכתית, שתבטיח מיטב ההתיחסות לזכויות דיוניות; מסיבה זו אבקש מהמזכירות להעביר עותק מההחלטה גם למנהל בתי המשפט.

 

ו.סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה.

 

ניתנה היום ל’ באדר א’ תשע”א (6.3.2011).

 

 

 

ש ו פ ט

 

_________________________

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11017870_T01.docעש+רח

 

מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

 

 

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר