ב”ה

 

 

“לאחר ימים מועטים בא ד”ר שמריהו לוין לווארשה, ואחד-העם התנפל עליו על שנתנו ‘אומרי הלוא’ להעביר את ענין אוגאנדה בקונגרס. אז אמר לו ד”ר לוין: – ‘קשה היה להלחם בהרצל. מה היה אפשר לעשות? – הרי הוא גדול כל כך!   –   ואחד-העם השיב בכעס: ‘לא הרצל גדול, אלא אתם (הציוניים) קטנים'”! (אבטוביוגרפיה, פרופ’ יוסף קלוזנר)

 

לא לבלוע את הרוע, להילחם

 

 

האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא!

ה”ציונות” לא היתה, מעולם, תנועה אידיאולוגית, לא היתה תנועה של צעידה אל, אלא של בריחה. בריחה מן ה”בעיה היהודית”, בריחה מן האנטישמיות. כל נסיונות היהודונים להיטמע בגויים, ואפילו להוכיח שהם יותר אנטישמים מן הגויים, לא הועילו למחיקת “אות קין” ממצחם – מקורם היהודי. הסביבה דאגה תמיד להזכיר להם מי הם ומה הם, וכי היא שונאת אותם. ועל כן, הפתרון ה”ציוני” הוא, להתנדף, בכל דרך אפשרית. וכך, בעצם, נתנה ה”ציונות” את ההכשר לנאציזם. הבעייה איננה בגויים, ששנאתם מעבירה אותם על אנושיותם, אלא, הבעיה ביהודים. למה? ככה, אפילו הם מאמינים בכך, ומחפשים דרכים למחוק את מוצאם; למשל, בריכוזם במקום אחד, בו ייקל יותר על שלטון העריצות לנתב את ארחות חייהם, באופן “לגיטימי” ו”דמוקרטי”, בכיוון שלילת היהדות, והמרתה ב”ציונות”, על פי מתווה  הרצל:

 

“כל איש יחיה שם באמונתו, גם חוקרינו, יקירי הרוח אשר לא יסופו מקרבנו, המאירים נתיבות, חדשים לבקרים, ברוח בינתם. באמונתם יחיו. 

–         מדינת היהודים

 

 הרשות ביד כל איש להחזיק בדעותיו ובאמונת לבו, כשם שהלאומיות לא תחשב לאיש לחטאה. ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ.” 

–         מדינת היהודים

 

 “האם נתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כוהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות.” 

–         מדינת היהודים

–        

 

 

 

ה”ציונים” ו”השואה”

 

וועידת אוויאן כונסה לאחר ה”אנשלוס” – סיפוח אוסטריה לגרמניה, שנתקבל בהתלהבות על ידי רוב אזרחי אוסטריה, ארץ הולדתו של היטלר. חיי היהודים הפכו לבלתי נסבלים לחלוטין, ורבו מאד מקרי ההתאבדות. עיר הואלסים היתה לעיר נכאים. המגמה היתה ברורה לכל העולם. למעשה, כבר ב-1933, כשבן-גוריון, יש”ו, קרא את מיין קמפף, הוא קבע שהיטלר מתכוון למה שהוא אומר – מתכוון להשמיד את היהודים. ובכל זאת, בן-גוריון “לא ידע” מה מתרחש במחנות המוות. זה היה נוח מאד… בחדשי הבליץ על בריטניה ישב לו ב.ג. עשרה חדשים בלונדון, מתפעל מאומץ לבם של אזרחי לונדון ופטור משאלות קשות, אשר לישיבתו בחיבוק ידים, כאשר באירופה מושמד העם היהודי.

 

בעולם גברו הקולות נגד ארה”ב, שאינה עושה להצלת היהודים. רוזוולט חש שלא בנוח, מאידך, לא רצה את היהודים, וכדי להתחלק בנטל נקיפות המצפון עם שאר “צדיקי” עולם, כינס את וועידת אוויאן לדיון בגורל הפליטים בגרמניה ובאוסטריה. כידוע, לועידה זו לא היו שום תוצאות חיוביות (תלוי למי, כמובן), היא היוותה גושפנקא להסכמה בשתיקה להשמדת יהדות אירופה. ה”קהיליה הבינלאומית”, שכל מלה שלה קודש בעיני ה”ציונים”, עד עצם היום הזה, גזרה, אז כהיום, הכחדה על העם היהודי, ובתוך אלה, המימסד ה”ציוני”. להתעלם לגמרי מן הוועידה לא יכלו, איך זה ייראה בעולם? על כן, נשלחו כמשקיפים לוועידה – גולדה מאיר וארתור רופין, עם הנחייה, כדלהלן:

 

“.. הנני כותב מכתב זה לפי בקשתו של חיים ויצמן, מכיוון שאנו מודאגים מאד שמא תוצג הבעיה ומצב היהודים בגרמניה ובאוסטריה בוועידה (באוויאן) בצורה העלולה להזיק לענין ארץ ישראל… אנו חוששים במיוחד שמא הוועידה תניע ארגונים יהודיים לאסוף סכומי-כסף גדולים בשביל עזרה לפליטים יהודיים, ומבצעי-איסוף אלה, עלולים להפריע למגביות שלנו” (עדותו של יגאל עילם לחוקרת השואה, יונה הדרי-רמאג’. “אות קין”, מ. ויזלמן)

 

זה אותו ויצמן שאמר:

 

“.. ארץ ישראל אינה יכולה לפתור את בעיית יהודי אירופה…. מליוני יהודים אלה אבק-אדם הם על גלגלי ההסטוריה ואפשר שיצטרך להיזרות ברוח, אין אנו רוצים שינהרו לארץ ישראל, אין אנו רוצים שתל-אביב שלנו תיהפך לעוד גיטו בזוי“.

 

 גורל העם היהודי מעולם לא עניין את ה”ציונים”. זו עובדה מוכחת ומתועדת. הם הקימו תנועה על טהרת הגזע ה”ציוני”. הם היו אבות הסלקציה. ובארץ ישראל כבר ישבו “אנטי ציונים”, עוסקים בבנין ציון ובתורה. כשהתרחשה אצל הרצל ה”התגלות” ה”ציונית”, כבר התקיימו בציון אם-המושבות ואחיותיה. וזה היה מכשול לא קטן על דרכה של ה”ציונות”, לאלה היתה צריכה להבהיר, מיד, ב”התחלה” – מי הבוס! מי הם ה”חלוצים” – ה”ציונים”, כמובן.

 

 

נניח ל”ציונים” להעיד על עצמם

 

ב-17 באוקטובר 1933 מוזמנים אל הנציב העליון, סר ארתור ווקופ, בן גוריון, שרתוק וסנטור, נוכח גם מזכירו של ווקופ. הנציב מבהיר לבן-גוריון:

“הסוכנות היהודית חופשית כמובן לחלק סרטיפיקטים למי שהיא רוצה”.

תשובת בן-גוריון:

“יש צורך בעלייה מובחרת, הציונות אינה מפעל פילנטרופי. אנו זקוקים פה לטיפוס המעולה של יהודים, שיפתחו את הבית הלאומי…” (אות-קין)

 

“וכששאלו אותי: ‘האם תוכלו לתת מכספי קרן היסוד להצלת היהודים בארצות הגולה’? אמרתי: ‘לא’! ואני אומר עוד פעם: ‘לא’! לדעתי, צריך לעמוד בפני גל זה הדוחה את הפעולות הציוניות לשורה שניה!” (יצחק גרינבוים, ראש יהדות פולין ויושב ראש ועדת ההצלה של הסוכנות היהודית בארץ ישראל. שנת 1943, מביא שמואל תמיר במשפט גרינוואלד – “כחש”).

 

נחום סוקולוב:  

 

“… התנועה הציונית אינה חברה לעזרת נודדים. אין מגמתנו למלא את הארץ בהמוני יהודים, סתם, מכל הבא ליד…”

 

במאמר “שארית פליטה בדיוני הנהלת הסוכנות”, כותב יחיעם וייץ:

“העליה הסלקטיבית היתה ביטוי וסמל לתפיסתו של הישוב את תדמיתו העצמית. העליה הסלקטיבית היא סמל לאליטה הקולטת אליטה מפני שאותה אליטה עונה על נורמות חברתיות וערכיות מסוימות” (שם).

 

בספרה “דרך בים –  עליה ב’ בזמן השואה”, מביאה הד”ר דליה עופר את מכתבם של חברי הוועד המרכזי ל ההסתדרות הציונית בפלובדיב שבבולגריה (1939):

“זה עכשו אנו קוראים בעיתונות, על פי ידיעת סופרו של הטיימס בירושלים, שהסוכנות היהודית שלחה הוראה לכל סניפיה באירופה לבל תשתתף בעליה בלתי ליגלית. נדהמנו לקריאת הדברים האלה, ואין אנו יכולים לשער שיש בהם דבר של אמת. הלוא העליה הבלתי ליגלית היא בשבילנו האמצעי היחיד, הביטוי היותר חריף, היותר נחוץ והיותר נמרץ של הסיסמא ‘לא ניכנע’ אשר גם ההנהלה הציונית דוגלת בו.

“העליה הבלתי ליגלית היא הדבר היותר פופולארי והיותר מלהיב בשביל ההמונים היהודיים. אין אתם יכולים לתאר לעצמכם, כמה כבוד ההנהלה, ואיתו יחד גם כבודה של ההסתדרות הציונית ירד בעם, אם בזמן הכי קרוב לא תבוא באיזו צורה הכחשה של הידיעה הנ”ל… שמא יש בדעתכם לדרוש את הפסקת העליה הבלתי ליגלית על מנת לשמור על השדיול? אין אנו יכולים להאמין בשום אופן שתביאו חרפה ובושה כזאת עלינו.

“עליכם לדעת, שלא תהיה לנו אפשרות של עבודה ציונית אם לא תבוא הכחשה לידיעה הנ”ל, שעל פיה הסוכנות היהודית היא נגד העליה הבלתי ליגלית….”.

 

“…. תמיד היתה זו דרכנו בציונות, בארגון העליה לארץ-ישראל, לברור מעטים מרבים. אשר על כן, בוגדים היינו?”

(חיים כהן, היועה”מ לממשלה דאז, כתובע במשפט הדיבה נגד מלכיאל גרינוואלד, שהאשים את קסטנר בשת”פ עם הנאצים, “כחש”, בן הכט).

 

 

ב-16.9.1919, נתפרסמה ב”טיימס” הלונדוני (מ.א.צ.ל) כתבה מאת סופרו במזרח הקרוב, ובה נאמר:

“…. הציונים האחראיים ביותר מטרותיהם הנוכחיות הן תרבותיות וכלכליות יותר מאשר מדיניות… בענין העליה התשובה הציונית היא: על הכניסה צריך יהיה להשגיח השגחה מעולה ולהרשות לבוא רק לעולים נבחרים, בה במידה שיהיו לנו עבודה או אדמה. אנחנו צריכים להתנגד לכל לחץ הדוחף אותנו לצד תכניות גדולות של עליה מיד”.

“אנחנו מצידנו נתאמץ לעצור בעד זרמי אמיגרציה פתאומית לארץ ישראל, כדי למנוע בעד תוהו ובוהו— היהודים בחו”ל ישארו, כמקודם, אזרחים נאמנים לארצות מלדתם ומגוריהם- אולם ליהודי ארץ ישראל הרי זה יהיה בית נאמן ממש —- התנועה הציונית אינה חֶברה-לעזרת-נודדים. אין מגמתנו למלא את הארץ בהמוני יהודים, סתם מכל הבא לידינו…” (“התרן” מס’ 46, 1.2.1918 “מערכות הארגון הצבאי הלאומי” דוד ניב).

 

כל המושגים וההגדרות, כל הסמנטיקה המלווה את המעשה ה”ציוני” בארץ ישראל, זהים, לגמרי, לשפה האורווליאנית. אין מלה אחת של אמת. הכל שקר, מא’ ועד ת’. אנו מובלים במהירות במורד שלבי תכנית השלבים להשמדתנו, ועם ישראל עדיין מסרב לקרוא למלאך המוות בשמו, עדיין מוסר את צווארו לשחיטה ואינו נלחם ברודפיו. יתר על כן, הוא מסייע להם בשם ה”ממלכתיות” ו”לגיטימיות” ה”דמוקרטיה”. הטירוף גדול עד כדי כך, ששוב ושוב אנו שומעים אמירות המגיעות היישר מעולם הדמדומים, כמו: “להחזיר את הורוד ללחיי הציונות…”. מזעזע!

 

מעולם לא היה כל רמז לורוד ב”ציונות”, זו היתה תמיד בשחור אדום – השחור – שחור השואה בת שנות אלפיים, שטרם הסתיימה, הודות ל”ציונות”. והאדום – אודם הדם היהודי, הנשפך כמים, מאז גורשנו מארצנו, ועד עצם היום הזה, לאחר שובנו. במקום להילחם במלאך המוות בכל מה שיש, מסנגרים עליו – זה לא הוא – ידיו, הן המכות, רגליו, הן הבועטות, לבו וראשו, הם השונאים ומחבלים תחבולות, אבל, הוא בסדר, הוא עצמנו ובשרנו, על כן, “באהבה ננצח”. הוא יכה, עד שיימאס לו, הוא יכה, עד שייזכר שאנו אחים, ויפסיק…. זה, כמובן, לעולם לא יקרה;

 

אנו כבר על סף השלב הבא של ביצוע מדיניות היודנריין (יעיד גיוסו של יאיר נווה), עם ישראל רואה את האותות ואת השחורות וממשיך לדבוק ב”ממלכתיות”, כאילו היתה “כס אלוק’ ממעל”, וב”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”, כאילו היתה בה דמוקרטיה וכאילו היתה לגיטימית.

 

מאז היווסדה, נטלה לעצמה ה”ציונות” את הזכות לוותר על ארץ ישראל, בשם עם ישראל. ב-1922, חתם הסוכן הבריטי, חיים ויצמן, על כתב ויתור על רובה של ארץ ישראל, לטובת אמירות האשמית, בשם “הסוכנות היהודית”, שנוסדה על ידי שלטונות המנדט הבריטי, וייצגה בעיני הגויים את העם היהודי. ברל כצנלסון, גם הוא מן “האדומים”, אך בעל נפש יהודי הומיה, הגיב כך על הקריעה המתועבת:

“… הציבור לא זע, קול ענות של בודדים לא גורר אפילו הד. שאגת חמס על שוד-עם לא נשמעה… זהו פרי פעולתה החינוכית של ההסתדרות הציונית במשך השנים האחרונות. החינוך המרדים, המלמד תמיד זכות, המצדיק כל עוול, מקהה כל רגש ומרפא כל פצע בדברי מתיקה ובתנחומות שווא – זוהי השיטה אשר השכילה לעשות את התנועה העממית המדינית לחסרת אונים וחסרת ערך, לכתחילה – בעיני עצמה, ואחר כך – בעיני אחרים” (ברל כצנלסון, מ.א.צ.ל)

 

מאז עוסקת המדינה ה”ציונית” בקריעת ארץ ישראל ובקריעת עם ישראל…

 

 

 עמונה

זה לא ייאמן, אבל, צעירי ישראל ממשיכים להתגייס לצבא האויב ה”ציוני”, הנלחם בנו ומקדם את תכנית השלבים הבינלאומית להשמדתנו. אפילו בבריה”מ לא החזיקה מעמד, שנים רבות כל כך, תעמולת משטר העריצות הבולשביקי. ובריה”מ היתה טובה מ”ישראל”; היא מעולם לא שיתפה פעולה עם אויביה מבחוץ, את זה עושים רק היהודונים, יוצאי האסכולה שלה, בחמת שנאת-ישראל שלהם, וליתר דיוק, הם אינם משתפים פעולה עם האויב, הם מפעילים אותו. “האויב” הוא שכיר החרב שלהם, הם, הם, האויב!!!

 

קום התנערה עם חלכה והילחם על חייך ועל מולדתך! בכל כלי ובכל דרך אפשריים, שאם לא כן, פה תהא קבורתנו.