ד”ר גיא בכור, כפפה לרגליך!!!

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/45695

שמחה ניר, עו”ד 03.10.2010 12:58
ולאורח שניים

ולאורח שניים

אם, לדעתך, ניתן לקיים עיתונות טהורה מכל התחלואים שאתה מנית, בוא תמצא לי ספונסר אשר מוכן להפוך את האתר של קימקא למיזם עסקי, תוך ויתור-מראש על כל זכות להתערב בתכנים של האתר, ובחמשת המ”מים שאתה מונה


שמחה ניר, עו”ד

 

www.quimka.net

 

www.quimka.com

 

quimka@quimka.com

 

 

1.10.2010

 

 

לכבוד

 

הד”ר גיא בכור

 

 

שלום גיא,

 

קראתי את מאמרך על 10 החוקים הסודיים של התקשורת בישראל.

 

שלא כדרכי, אני לא  אצטט ממנו, וזאת מהסיבה הטכנית הפשוטה, שאתה – כנראה מדאגה יתירה לזכויות-היוצרים שלך – מפרסם את מאמריך בפורמט שאינו מאפשר העתקה, ואני, מאז שהתוודעתי לרזי הקופי-פייסט, מסרב בעקשנות להקליד חומר שכבר הוקלד, ומאותה הסיבה אני מפרסם באתר שלי רק בפורמט המאפשר העתקה, וזאת כדי להקל על אחרים לצטט אותי.

 

כדי שלא לעודד אותך לפרסם בפורמט הזה, אני לא נותן קישור למאמר שלך, וגם זאת שלא כדרכי.

 

על מה בוכיה נפשך

 

במאמרך אתה מלין על כך שהתקשורת אינה פתוחה לדיעה אחרת, שהתקשורת מתחנחנת לתל-אביביים, ומתייחסת באכזריות לכל האחרים, שאנשי התקשורת מגוננים זה על זה מפני הביקורת, שהתקשורת לא נותנת דריסת-רגל לכוחות חדשים, שהתקשורת מתפלשת בעפר-רגליהם של הנשיא מובארכ ושל המלך עבדאללה, ונוחרת בבוז כלפי מנהיגים ישראליים, שאנטי-ישראלי הוא חשוב ושפרו-ישראלי אינו חשוב, שהתקשורת מפרסמת רק את השלילי, ולא את החיובי, שהתקשורת לא בודקת את החומר לפני פרסומם, אבל אף עיתונאי לא נענש על כך, שהתחקיר שלפני הזמנת מרואיינים לשידור נועד למנוע הזמנת מרואיינים שאינם מתאימים לאג’נדה של התכנית, ושההצלחתו של העיתונאי כרוכה בבגידה בערכים ובאישיות שלו.

 

ובכוונה דילגתי על אחד הנושאים, והשארתי אותו לסוף: התקשורת מתחנחנת לאנשי השמאל, ואילו את האחרים היא משסעת וקוטעת בבוז.

 

אומר מייד: מה שאתה מגדיר כ”סודי” אשר “לא תקראו את זה בשום מקום אחר” אינו סודי כלל ועיקר, ורק הפרשנות עליו יכולה להשתנות. אוסיף ואומר כי ברוב הדברים אני מסכים אתך, וגם אני חוויתי אותם על בשרי. אם ההסכמה הזאת תקלקל לך את מצב-הרוח – והיה זה שכרי.

 

אלא מאי? גם לזונות מגיע משפט-צדק.

 

הערת-תשובה כללית

 

אמצעי-תקשורת הוא מיזם אשר מושקעים בו כספים רבים, ומי שמשקיע מצפה לתמורה – בין תמורה כלכלית, בין תרומה לקידום אג’נדה הקרובה לליבו. הוא לא חייב לציבור דבר, וגם הציבור לא חייב לו דבר – ומי שזה לא מוצא חן בעיניו – שלא יקנה.

 

כמובן שההערה הזאת אינה מתייחסת לאמצעי התקשורת הממומנים – או מסובסדים – ע”י המדינה, אבל לגבי אלה הביקורת צריכה להיות מופנית אל המדינה, התומכת, על חשבוננו, בתקשורת שאינה עונה על סטנדרטים מקצועיים מינימליים.

 

בהקשר זה אציין כי, כל עוד מדובר באמצעי התקשורת הפרטיים, חופש העיתונות כולל גם את החופש להוציא עיתונות גרועה, וכשם שלכל עם ישנה הממשלה שהוא ראוי לה, כך גם יש לו העיתונות שהוא ראוי לה.

 

קח, למשל, את “עשרת הכללים” שלך – אפשר להקדיש להם עשרה מאמרים, כל מאמר עם התשתית העובדתית שלו, ואפשר להקדיש להם מאמר אחד, אשר אינו אלא אוסף של “שורות תחתונות”, המלוות בדברי פרשנות, דבר היוצר רושם שאותן השורות התחתונות הן ה”תשתית” העובדתית לפרשנות, למרות שהן, למעשה, אינן כאלה.

 

האם המאמר שלך הוא עיתונות טובה? לדעתי לא, למרות שאני, כאמור, מסכים לרוב הדברים שלך.

 

ול”עשרת הכללים” שלך

 

·         התקשורת אינה פתוחה לדיעה אחרת:

 

ומי כן פתוח לדיעה האחרת – מערכת המשפט? מערכת הבריאות? משרד החינוך? משרד הרישוי בזרנגוגה גימ”ל?

 

והאם האתר שלך, גיא, פתוח לדיעות אחרות? אם כן, אתה מוזמן לפרסם באתרך את מכתבי זה אליך.

 

·         התקשורת מתחנחנת לתל-אביביים, ומתייחסת באכזריות לכל האחרים:

 

יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא, אבל אם תביא בחשבון את מספר הקוראים התל-אביביים ואת העובדה שתל-אביב היא “מרכז העסקים” של המדינה, ושהפריפריה תמיד הייתה מקופחת (וממילא מספר העיתונאים לכל גודל אוכלוסיה נתון הוא פחות בה), תראה שיש לזה רגליים, למרות שגם אני לא שמח על כך.

 

·         אנשי התקשורת מגוננים זה על זה מפני הביקורת:

 

גם השופטים, הפרקליטים, הפקידים, השוטרים – ומי לא, אלא שאני לא בטוח שאין ביקורת של עיתונאים על עיתונאים.

 

·         התקשורת לא נותנת דריסת-רגל לכוחות חדשים:

 

הייתי שואל ומי כן, אבל הדוגמאות שאתה נותן מדברות בעד עצמן, ואליהן אתייחס.

 

אתה מתכוון לאנשי תקשורת כמו חיים יבין, למשל, אשר שכרם החודשי מתבטא בשש ספרות, אבל אם המשקיעים  סבורים שאותם ותיקים מעלים את הרייטינג – ואת הכנסותיהם – מה יש לך נגדם?

 

אני רוצה לגלות לך “סוד”: כן, גם אני מנסה, ללא הצלחה, להיכנס לתחום התקשורת, ואני משוכנע שהמאמרים שלי הם טובים בהרבה מאלה המתפרסמים ע”י כמה וכמה “בעלי חזקה”. הבעייה היא שעיתונות-הנייר מוגבלת בשטח-הנייר, והעיתונות המשודרת מוגבלת בזמן השידור, וכדי להכניס מישהו “מהחוץ” צריך לשלם לו על כך “לפי השורה”, ולוותר על מאמרים של כותבים קבועים, אשר ממילא מקבלים משכורת קבועה.

 

·         התקשורת מתפלשת בעפר-רגליהם של הנשיא מובארכ ושל המלך עבדאללה, ונוחרת בבוז כלפי מנהיגים ישראליים:

 

התפלשות בעפר רגליהם של המרואיינים היא אכן דבר רע, והשאלה היא מה אתה רוצה להשיג בהעמדתם מול המנהיגים הישראליים: האם אתה מצפה שהתקשות תתפלש גם בעפר רגליהם, או שהיא תנחר בבוז גם כלפי המנהיגים הזרים, המוכנים להתראיין על ידיה?

 

ושאלת-גג היא אם לאורחים מבחוץ לא מגיע, מטבעם של דברים, יחס יותר תרבותי מאשר למנהיגים שלנו, אשר מחוייבים כלפינו, ואותם רשאים אנו לייסר בשוטים ובעקרבים, וכמו שאמר הנשיא הארי טרומן: מי שלא סובל את החום, שלא ייכנס למטבח.

 

וזה גם מזכיר לי שיר ששרנו בילדותנו:

 

בוקי בוקי בקבוקי

 

בוקי בקבוקיים

 

למה לי בקבוק אחד

 

ולאורח שניים?

 

·         בתקשורת אנטי-ישראלי הוא חשוב ופרו-ישראלי אינו חשוב:

 

לפני שאתה אומר דברים כאלה, אתה צריך לגלות לנו מהו, לדעתך, “אנטי ישראלי”, ומהו “פרו ישראלי”. ההתרשמות שלי היא שכל מי שדיעותיו הפוליטיות תואמות לשלך הוא “פרו ישראלי”, ומי שסבור אחרת הוא “אנטי ישראלי”.

 

אני גם תוהה מי בעיניך יותר “פרו ישראלי”, או “אנטי ישראלי”: חנה אייזנמן או גדעון ספירו (בם נדבר בהמשך).

 

ותקן אותי אם אני טועה, אבל לפני שאתה מקונן על היחס לבעלי “דיעה אחרת”, תבדוק את עצמך, אם אתה עצמך נאה מקיים.

 

·         התקשורת מפרסמת רק את השלילי, ולא את החיובי, וכדי לייצר את השלילי אפשר להמציא כל מיני מסמכים שאמיתותם לא נבדקת לפני פרסומם, אבל אף עיתונאי לא נענש על כך:

 

גם כאן אתה כורך יחדיו שני דברים שונים בתכלית:

 

ראשית – כלל ידוע הוא שאם כלב נושך אדם אין בכך שום עניין חדשותי, ואילו כאשר אדם נושך כלב – זה בהחלט מעניין. וחוץ מזה: מי שרוצה לפרסם דברים “חיוביים” – שיילך לעבוד בפראבדה.

 

ושנית – פרסומים של דברים אשר “הומצאו” לצרכיו של העיתונאי הם עיתונות גרועה, גם כאשר מדובר בפרסומים “חיוביים”.

 

·         התחקיר שלפני הזמנת מרואיינים לשידור נועד למנוע הזמנת מרואיינים שאינם מתאימים לאג’נדה של התכנית:

 

כן, גם אני הייתי בסרט הזה, לא פעם ולא פעמיים, וגם אני מצאתי את עצמי ממתין לשווא, מתוסכל, אבל השאלה היא מה רצית: שלא יעשו את ה”תחקיר” הזה? שלא יראיינו את המועמדים להשתתף בשידור, ואחר כך תהייה לנו תוכנית של מגמגמים, אשר לא מבינים מה רוצים מהם, או שהם דווקא אומרים דברים של טעם – אבל לא לעניין?

 

האם לא סבור אתה כי כדי “ללהק” חמישה מרואיינים טובים, יש לראיין עשרה, ואולי אפילו עשרים, מרואיינים פוטנציאליים, ולבור מהם את הטובים ביותר?

 

אכן, בחירה גרועה של המשתתפים בתוכנית היא עיתונאות גרועה, ותחקיר מוטה-מטרה גם הוא עיתונאות גרועה, אבל זו אופרה אחרת, שאינה שוללת את עצם הצורך בתחקיר.

 

·         ההצלחתו של העיתונאי כרוכה בבגידה בערכים ובאישיות שלו:

 

ומה תגיד, גיא, על שופטים שמעוותים את התיק כדי לשפר פוזיציות בתור לקידום?

 

·         התקשורת מתחנחנת לאנשי השמאל, ואילו את האחרים היא משסעת וקוטעת בבוז.

 

בכירי התקשורת, כמו בכירי המשפט ומערכות ציבוריות נוספות הם כיום בגילאי 50 – 70 שנה, והם נולדו וגדלו בישראל של מפא”י. המערכות האלה עוברות “החלפת דם” הדרגתית, ועד שהתהליך הזה יושלם, יעברו, מן הסתם, עוד 20 או 30 שנה, אבל אז נשמע את אותן הזמירות – אבל “להיפך”: שהתקשורת מתחנחנת לאנשי הימין, ואילו את האחרים היא משסעת וקוטעת בבוז.

 

אני יכול להבטיחך נאמנה, גיא בכור, כי העיתונאים אשר נולדו וגדלו בישראל של מרכז הליכוד לא יהיו טובים יותר מאלה של היום, ואפילו להיפך: הם יהיו גרועים יותר. העברית שלהם תהיה עילגת יותר, החשיבה שלהם תהיה רדודה יותר, הם יפברקו יותר מסמכים.

 

ועל פתיחות ל”דיעה אחרת” – אל תחלום.

 

אבל לך, מן הסתם, זה לא יפריע, כי הם יהיו “פרו ישראלים”, לטעמך.

 

תקן אותי אם אני טועה.

 

כפפה לרגליך, גיא

 

לשיטתך יכולה להיות עיתונות שאינה מוטה פוליטית, בעלת ערכים ומצפון, הפתוחה לדיעות שונות, ולכוחות חדשים, אבל היא לא קיימת.

 

אז יש לי הפתעה בשבילך: עיתונות כזאת קיימת גם קיימת, ושמה בישראל האתר של קימקא.

 

האתר הזה, שאני בעליו ועורכו הראשי, פתוח לכל הדיעות, החל מהימין הקיצוני, וכלה בשמאל הקיצוני. החל מחנה אייזנמן בימין הדתי-לא-ציוני וכלה בגדעון ספירו, שאתה תגדיר אותו כהבנתך.

 

הוא פתוח גם לביקורת הכי קטלנית על עורכו-בעליו.

 

האתר הזה מפרסם גם מאמרים של כותבים לא-מוכרים.

 

את האתר הזה לא ירתיע שום דבר, גם לא התנכלות המימסד.

 

האתר הזה מפרסם תגובות מידיות, ללא צנזורה וללא צורך באישור המערכת.

 

ובמלים אחרות: האתר הזה אינו לוקה באף אחת מהרעות-החולות אותן מנית בתקשורת הישראלית.

 

יש לאתר הזה רק בעייה אחת: הוא זקוק לספונסר כדי לעשותו אמצעי-תקשורת המוני.

 

והכפפה שאני משליך לרגליך: אם, לדעתך, ניתן לקיים עיתונות טהורה מכל התחלואים שאתה מנית, בוא תמצא לי ספונסר אשר מוכן להפוך את האתר של קימקא למיזם עסקי, תוך  ויתור-מראש על כל זכות להתערב בתכנים של האתר, ובחמשת המ”מים שאתה מונה.

 

ואם לא תצליח, פירושו של דבר הוא שהתיזה שלך אינה נכונה, ולכן אתה ואני נמשיך להיות דגי-רקק, עם כל המטען האיכותי (והצנוע, לא לשכוח …) שיש לשנינו.

 

תישאל, כמובן, השאלה אם כך, מדוע שלא תדאג לספונסר כזה גם לאתר שלך, והתשובה היא כפולה: ראשית – באמת, מדוע לא, ושנית – כיוון שהאתר שלך בנוי על אג’נדה אחת בלבד, ממילא קהל-היעד שלו הוא מצמצם יותר, ואילו אצלי כל עניין בעל חשיבות ציבורית הוא אג’נדה בפני עצמה. אני, כמובן, לא שולל את זכות קיומם של אתרים הפונים לקהל-יעד מצומצם, אבל לאלה, מטבע-הדברים, קשה למצוא ספונסר, על בסיס עסקי.

 

תשובת-אגב להערת-אגב

 

אתה תוהה מדוע שלדון אדלסון, שבא להקים עיתון ימני בחר, “מכל המקומות” להדפיס את עיתונו דווקא אצל שוקן, ובכך הוא מקיים את עיתון השמאל הקיצוני, הארץ.

 

אני לא דוברו של אדלסון, והוא גם לא מגלה לי את צפונות שיקוליו, אבל אני מנחש שהירידה בתפוצת הארץ הביאה את דפוס הארץ למצב של עודף כושר-ייצור, וזה איפשר לעמוס שוקן להציע לאדלסון את העיסקה האטרקטיבית ביתור – זו התשובה הכי פרוזאית שאפשר לתת.

 

בברכה,

 

 

שמחה ניר, עו”ד

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר