תקציר

 

המאמר מתאר את תפקודה של כרמלה מנשה ככתבת לענייני צבא בקול ישראל – תופעה ייחודית בעיתונות הישראלית, המשקפת שינוי ערכין בחברה ובעיתונות הישראליות וביחסו של צה”ל לשירות נשים.

גם בעולם יש בעיה בסיקור צבא ומלחמה בידי נשים כיוון שצבאות הנם ממלכת הגבריות – כפי שהייתה העיתונות עד שנות השבעים. בעיה זו נמשכת למרות הפמיניזציה הגוברת של צבאות בעולם.

סגנונה המיוחד של מנשה והנושאים, המאפיינים אותה, הנם פמיניסטיים – בניגוד לשיח הגברי, המאפיין את עמיתיה, הכתבים הגברים. השיח של מנשה משקף את הירידה במעמדו של צה”ל בחברה הישראלית לנוכח השינויים החברתיים ובמערכת הבין-לאומית.

באמצעות ניתוח התכנית, זיכרון צבאי קצר, ששודרה בערוץ 2, נוצרת הנגדה בין כתבים גברים לבין כרמלה מנשה, ומוצג סגנונה המיוחד, שיש לו כבר מחקים. נראה, כי עבודתה העיתונאית של כרמלה סללה את הדרך לשינוי ביחסי צבא-תקשורת בארץ.

*

נשים נמצאות בסביבה הצבאית מקדמת דנא – כאמהות, כרעיות, כאחיות רחמניות, כשאירות-בשר, כמבשלות, כמנקות, כמרגלות, כמריעות ומטפחות מוראל, כזונות וגם כלוחמות. כל אחד מהתפקודים הללו יצר מיתוסים רבים ושלל של אמהות-טיפוס, שאין זה המקום לדון בהם.[1] 

ייתכן, כי דבורה הנביאה הייתה הכתבת הראשונה, שסיקרה מלחמה. שירת דבורה הנה אחד התיאורים המרתקים של מלחמה ושל תפקיד הנשים בה[2]  – אף כי היא בגדר יוצא מן הכלל, המאשר את הכלל. גם אם הימצאות נשים בכל הגילים בסביבה הצבאית (גם במלחמות) אינה זרה לחוויה האנושית, נותרו הצבא וגם העיתונות[3] זמן רב כתחומים גבריים לחלוטין. הגבריות של עולם הצבא מורגשת היטב בתגובות ההיסטריות של שוביניסטים למיניהם,[4] המנסים לדחוק את הנשים חזרה אל תפקידיהן “הקלאסיים” – דאגה, מין, בישול ולידה.[5]

העימות המפורסם בין נשים כנותנות-חיים לבין גבר הנוטלים-חיים מתמצה בהוויה הצבאית. במסגרתו ניתן להסביר גם את ה”דאגה” הפטרונית מכניסת נשים לתחום הקרבי. זה נעשה לא מחשש פן תיפגע עדינותן, אלא מפני החשש מאינוסן כשבויות מלחמה. כלומר, הגנה על טוהר הגזע מחד גיסא ושמירה על כבוד המשפחה מאידך גיסא. בריטואל הנורא של אונס השבויות, כחלק מזכויות המנצח במלחמה, בולטת במיוחד ההנגדה בין הכוח (הגברי) לבין הרחם (הנשי): הרחם מולאם, ומוגן על-ידי הגברים הלוחמים, הבוזזים אותו במסגרת שאר השלל.[6]

יש הטוענים, כי פמיניזציה של מקצוע מביאה לירידת יוקרתו ולפגיעה בשכר העוסקים בו (ראו מה קרה בהוראה ובתקשורת), אך אין זו גזירת גורל. אחרים רותמים את הסוסים לעגלת טיעוניהם אחרת, וטוענים, כי רק כשיורדת יוקרת מקצוע, שנחשב לגברי, חודרות נשים לתוכו.[7] 

עד לשנות השבעים נותרו צבא ועיתונות בכל העולם כתחומים גבריים כמעט לחלוטין. מכאן נובעת היכולת להשוות בין שני התחומים; ובעיקר, בתחום השקתם – סיקור ענייני צבא וביטחון.

המאמר יבדוק את הסיקור הביטחוני בידי נשים במדינת ישראל, כדי לתאר את “קירות הזכוכית”, המונעים מנשים חדירה לתחום, הנחשב יוקרתי בחברה הישראלית.

במחצית השנייה של המאה העשרים נפרץ בכל העולם המערבי המחסום בפני כניסת נשים לעיתונאות אחרי שהמקצוע היה “סגור, למעשה, בפני נשים …”. משנות השבעים החלה “כניסה גוברת של נשים לבתי-הספר לעיתונות  … [ו]לעיתונות הכתובה עצמה”.[8] לימור וכספי, 1994, תיעדו פמיניזציה גדלה בעיתונות הישראלית עד כדי יצירת “גטו הצווארון הוורוד”, שבו יש הרבה נשים, אך “תקרת זכוכית” מונעת מהן תפקידי מפתח בעיתונות הישראלית.[9]

הציר המרכזי לדיון יהיה הסדרה, זיכרון צבאי קצר, של הבימאי חיים טל, שהוקרנה בערוץ 2 בשנים 1999-1997.[10] הסדרה מתארת את הסיקור הביטחוני, תוך ניסיון לעשות סדר בעניין למן שנות השישים המאוחרות.[11] במהלכה מביא טל ריאיונות עם כתבים לענייני צבא בהווה ובעבר. הסדרה מתארת כמה מהמיתוסים של הכתיבה על ענייני צבא וביטחון בארץ, ובעיקר את היחסים הנפתלים ביניהם לבין יחידת דובר צה”ל.

בפרק הראשון של הסדרה בולטות שתי עיתונאיות, המהוות יוצא מן הכלל, המאשר את הכלל. זאת, כיוון שבולטת במיוחד היעדרות נשים מסיקור עיתונאי של תחום הביטחון בישראל. לפי הידוע לי, רק שלוש נשים – טלי רפפורט-זלינגר (כיום ליפקין-שחק) מדבר, רוזט חכים מבית השידור הערבי של קול ישראל וכרמלה מנשה מקול ישראל[12] – תפקדו בתפקיד הזה בעיתונות הישראלית מראשית הכתיבה בענייני צבא בישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה, לפני כחמישים וחמש שנה. 

המחקר אינו כולל את ביטאוני צה”ל (במחנה, גלי צה”ל, במחנה גדנ”ע, במחנה נח”ל, מחניים, בין גלים, בטאון חיל האוויר ועוד), שבעיניי אינם עיתונים כלל, אלא תוצרים של יחסי ציבור למערכת הצבאית (אף כי חלקם מופקים על-ידי קציני חינוך). טכנית, חיילים, ששירתו בביטאונים הללו, לא היו יכולים להצטרף לאגודת העיתונאים; ולכן, אינם יכולים להיחשב כעיתונאים. עם זאת, עד המחצית השנייה של שנות השבעים לא שירתו נשים בתפקידי כתב/צלם בבמחנה ובגלי צה”ל.[13] לעומת זאת, בשאר הביטאונים הצבאיים – ובעיקר בבמחנה גדנ”ע ובבמחנה נח”ל – שירתו נשים בתפקידים עיתונאיים מאז ייסודם. גם כיום אי אפשר להצביע על חיילת, ששירתה כ”כתבת הצבאית”[14] של גלי צה”ל.

בנוסף, אין המחקר כולל עיתונאיות, המסקרות מדי פעם ענייני ביטחון – אך אינן חברות בתא הכתבים לענייני צבא באגודת העיתונאים – שאין זה עיסוקן הבלעדי, אלא נעשה כמשימה מזדמנת.[15] בולטת בהן אריאלה רינגל-הופמן מידיעות אחרונות. נדמה, כי, יחסית, העיתונאיות הללו מביעות עמדות די נחרצות, שאינן הולמות את הסיפר הרשמי, ורובן ביקורתיות. אחת העיתונאיות, החריפות במיוחד ביחסן הביקורתי לצה”ל, היא רונה רענן-שפריר, שתחקרה את תאונת צאלים ב’ עבור התכנית “תעודה” של אילנה דיין בערוץ 2 ועבור ידיעות אחרונות.[16]  מעניין לציין, כי שתיהן נשואות לקצינים קרביים, ששירתו שנים רבות בצבא הקבע.

שירות נשים בצה”ל

סוגיית סיקור הביטחון בידי נשים אינה שונה מהותית מסוגיית הפמיניזציה של הכוחות המזוינים. ישראל הנה המדינה היחידה בעולם, המחילה גיוס חובה על נשים,[17] אך “תקרת הזכוכית” נוצקה בה כבר בחוק שירות ביטחון.[18] כתוצאה מכך קידום נשים בצבא אטי לעומת קידום גברים – כמו במגזר האזרחי[19] – בעוד שלחיילות מוצעים בברירת מחדל מוסדית כל המקצועות הנשיים. בעיקרו של דבר, אלה מקצועות, שגברים אינם ששים לעסוק בהם. בכך אין צה”ל שונה מכל צבא אחר בעולם, שבעיקרו הנו ממסד גברי, המיועד לגברים ויש לו ערכים גבריים.[20]

הדבר בולט במיוחד במיעוט הרב של חיילות וקצינות בצה”ל – שש בלבד – שעוטרו בעיטורים, או בצל”שים. שתי חיילות זכו בצל”שים בשנות החמישים: אסתר ארדיטי-בורנשטיין – על חילוץ טייס ממטוס, שהתלקח על מסלול בשדה תעופה צבאי בהיותה חובשת בחיל האוויר (במלחמת ששת הימים, כאזרחית, התפרסמה כ”מלאך של הצנחנים”, כשהתנדבה לטפל בפצועים בקרב על ירושלים. על זה היא לא עוטרה כלל); רוז’י להר-זינגר – על תפקודה תחת אש אויב בקרב על סכר רואיפה במלחמת סיני (למרות האיסור על שילובן בתפקידי לחימה ועל חציית הגבול). השאר עוטרו על תפקודן – בתפקידי נשים – במלחמת יום הכיפורים. אלא שדווקא להר-זינגר (שצה”ל התפאר בה בעיני העולם עם סיום מלחמת סיני) הושכחה – לטענתה, כנראה, בגלל היותה אשה – וכשהומרו הצל”שים הישנים בעיטורים לא טרח בצה”ל להביא את עניינה בפני הוועדה, שעסקה בהמרת הצל”שים.[21] למיטב ידיעתי, צה”ל מתעקש לא להעניק ללהר-זינגר עיטור, וגם לא לעדכן את הצל”ש, שקיבלה בעבר (כנדרש, לפי חוק העיטורים בצבא הגנה לישראל).

דורון ושנקר-שרק, 1998, קובעים, כי נשים גויסו לצה”ל “… בעיקר כדי לשמש כוח עזר לגברים … כדי לשחרר מספר רב ככל האפשר של גברים לתפקידים קרביים”. בתחילה הותר לנשים לשרת בכל תפקיד, אך לאחר כארבע שנים (1952) נעשתה בחוק שירות ביטחון אבחנה ברורה בין שירות גברים לבין שירות נשים. זה עבר גם לחוק שירות ביטחון – עד לרצון לבטל את חיל הנשים באמצע שנות התשעים. דורון ושנקר-שרק מצטטים את צ’ארלי מוסקוס, שקובע, כי נשים מנועות מלשרת בשלוש קטגוריות בצה”ל: תפקידי לחימה; כאשר תנאים סביבתיים אינם מאפשרים שהיית חיילת במקום; ומקצועות הדורשים כוח פיסי. עקרונית, הדברים נכונים, אף כי נמצאים בשינוי כעת גם עקב לחץ של נערות, המעוניינות לשרת במקצועות “אסורים”.[22] בשנת 1992 היו נשים שליש מהמתגייסים לשירות חובה, ורק שישה אחוזים מהקצונה – כולל קצינות אקדמאיות. רק שיעור  מזערי של נשים משרת במילואים. לרוב חיילות משתחררות לחלוטין בגיל 24-23 משירות מילואים, או עם נישואיהן.[23] אמהות אינן משרתות כלל במילואים.

יתר על כן, המיתוס הגברי בחברה הישראלית הביא לכך שגם כאשר חסרו ידיים עובדות במשק הישראלי ובצבא עצמו – עקב גיוס מלא של גברים במלחמת יום הכיפורים – לא התקבלה התנדבות נשים לתפקידים חיוניים, והן נשלחו חזרה לבתיהן, כדי “לאפות עוגות לחיילים”[24] – בניגוד משווע למה שאירע בארצות-הברית ובבריטניה בשתי מלחמות העולם.[25] 

ישראל הנה חברה גברית במיתוס שלה, ואולי אף חברת לוחמים. מיתוס מצ’ואיסטי שולט בה. לכן, כדי להוכיח את ישראליותו – לפחות עד העידן הפוסט-מודרני – נדרש צעיר ישראלי להוכיח את גבריותו. אחד המבחנים הברורים לכך הוא שירות צבאי משמעותי.[26] לפיכך, שירות בצה”ל (שהוא חובה על נשים יהודיות,[27] על גברים יהודיים ועל גברים דרוזיים) עלול להעצים אי-שוויון חברתי – בניגוד למיתוס הרווח של היות השירות הצבאי המשווה הגדול בחברה הישראלית. זאת, דווקא כיוון שהשירות בצה”ל משמש כגורם אינטגרטיווי בחברה הישראלית, מקנה את כרטיס הכניסה אליה, ומבדיל בין ישראלי לבין “אחר” (חרדי, יהודי בגולה, ערבי וכו’).[28]

מבחינות מסוימות שירות נשים בצבא יוצר דילמה בין הדרישות מאשה, כאזרח (כלומר, שירות למדינה), לבין הדרישות ממנה, כאשה (כלומר, נשיות ואמהות). דילמה זו מוחרפת, כנראה, עקב ערכים יהודיים ועקב הלכות היהדות. זאת, בעיקר, לאור הדרישה, “כבוד בת-מלך פנימה”.[29] הדברים הללו הובעו כבר בדיוני הכנסת הראשונה על המהדורה הראשונה של חוק שירות ביטחון (1948) ובפטורים שונים, שניתנו בו דווקא לאוכלוסיית הנשים.

שירות בצבא מקנה לעתים היכרות עם הנעשה בו והבנה של האווירה הצבאית. עם זאת, שירות בצבא אינו מקנה אוטומטית הבנה של הביטחון בכלל, או של הצבא בפרט. אך מניסיון של אומות אחרות, שבהן אין שירות חובה בצבא, אי-שירות בצבא יוצר חומה אדירה בין החברה האזרחית לבין החברה הצבאית, וכל המנסים להבקיע את החומה נתקלים במחסומים תרבותיים גבוהים ביותר.[30] כאשר לחומה זו מצטרפים הבדלים מגדריים היא מתחזקת, ונדרש מאמץ ניכר לנפצה – אם בכלל.

בסיכומו של דבר, כאשר דנים בסיקור הביטחוני בישראל מדובר בסיקור של תחום גברי נחשב מאוד. דווקא משום ערכו החיוני לקיום,[31] יודרו ממנו נשים כל אימת שהמדינה נכנסת למצב חירום, הדורש דובר סמכותי. לעומת זאת, עד קום המדינה בתחנות השידור של “ההגנה”, של הארגון הצבאי הלאומי (אצ”ל)[32] ושל לוחמי חירות ישראל (לח”י)[33] שירתו נשים רבות כקרייניות.

לפי האתוס המקובל בישראל,[34] לנשים היה חלק חשוב ושוויוני בביטחון עד מלחמת העצמאות. מאז משמרת החברה הישראלית את מיתוס השוויון, אך אינה נוהגת לפיו.[35] העניין הזה – כך דווח בעיתונות – נמצא כעת בשינוי דרסטי עקב החלטת הרמטכ”ל רב-אלוף שאול מופז.[36] אולם אין הדבר תלוי רק בהחלטה של איש אחד – בכיר ככל שיהיה – אלא דורש שינו בתרבות הארגונית של הצבא ואולי גם שינוי בערכי החברה הישראלית. 

עיתונאיות בשדה הקרב

המחסום בפני כניסת נשים לשדה הקרב יוצר מגבלה נוספת. קשה לדרוש מכתבת לענייני צבא להיות היכן שנשים אינן מורשות לשהות. וקשה לדרוש מהצבא להתיר לכתבת לשהות היכן שהוא מונע מחיילותיו/ קצינותיו להיות. מגבלה זו נוספת לשאר המגבלות, המוטלות על אזרחים, המעוניינים להיכנס לתחום הצבאי. ואכן, ארצות-הברית הנה הדוגמה הטובה ביותר: כתב לענייני ביטחון[37] מסקר את הפנטגון, את הסוכנות המרכזית לביון (CIA) ואת שאר הסוכנויות הביטחוניות, שעיקרן בוואשינגטון הבירה. כתבים אחרים יצטרפו לכוחות משימה, היוצאים לשטח – לתרגילים (שב”מלחמה הקרה” הייתה להם חשיבות הפגנתית) ולמבצעים.

בחלקה האחרון של ה”מלחמה הקרה” (המחצית השנייה של שנות השמונים) לא חשבו על אפשרות, שכוחות צבא אמריקניים, או אחרים יישלחו להילחם מעבר לים – בעיקר, לנוכח המפלה בדרום-מזרח אסיה. או אז פלש הצבא האמריקני לאי הקריבי גרנדה (מבצע “זעם דחוף”, אוקטובר 1983), ובעקבותיו מינה קספר וינברגר, שר ההגנה האמריקני, את ועדת סידל (Sidle), שהחליטה להקים את מאגר העיתונות הלאומי לסיקור ענייני ביטחון.[38] כך, בראשונה לאחר מלחמת ויטנאם, הועמדו כתבים אמריקניים לענייני ביטחון בפני אפשרות להישלח ללוות את הכוחות המזוינים של ארצם במשימותיהם מעבר לים. 

בדו”ח סידל אין התייחסות למין הכתב, שיימנה עם מאגר העיתונות, שיפעיל הפנטגון. לעומת זאת, מתייחס הדו”ח לשיוכו הארגוני של העיתונאי, לידע שלו בענייני צבא ואפילו לכושרו הגופני (עוד מכשלה חשובה בפני כניסת נשים לתחום הקרבי בכלל ולסיקור ענייני ביטחון בפרט). צוותי המאגר הופעלו לסיקור פעילות אמריקנית בשנות השמונים – עד מלחמת פנמה – ועקרונותיו הנחו את פעילות האמריקנים במלחמת המפרץ.[39] 

בעיקרון, עד שנות השבעים, הייתה עיתונות בכל רחבי העולם תחום גברי.[40] זה כלל גם את הכתבים ואפילו את מגישי החדשות (anchormen). את פריצת הדרך החשובה ביותר עשתה בשנת 1976 ברברה ואלטרס, שעברה לרשת הטלוויזיה ABC בחוזה שנתי של מיליון דולר בשנה למשך חמש שנים.[41] 

בתולדות הכתיבה בענייני ביטחון ידועות גם נשים לא מעטות – אף כי מעטות מדי, לטעמי – שסיקרו מלחמות אחרי דבורה הנביאה. נראה, כי הכתבת הראשונה, שסיקרה מלחמה מודרנית, הייתה ליידי פלורנס קרוליין דיקסי[42] (Dixie). לעתים זה היה בכורח המקרה: איתרע מזלה של אשה, שניחנה בכישרון כתיבה, להיקלע לאזור הלחימה.[43] ברוב המקרים האחרים מדובר בעיתונאיות (כתבות, או צלמות) מקצועיות, שהגיעו לאזור הלחימה כדי לסקרו, למרות עיכובים והשהיות של הממסד הגברי. זה היה במלחמת האזרחים האמריקנית ובשאר המלחמות של סוף המאה התשע-עשרה,[44] במלחמת העולם הראשונה,[45] במלחמת האזרחים בספרד,[46] במלחמת העולם השנייה,[47] במלחמת קוריאה, במלחמת ויטנאם ובמלחמות אזרחים שונות ברחבי העולם.[48] בנוסף, בראש סוכנות הידיעות האמריקנית יונייטד פרס (UPI) בקמבודיה במהלך המלחמה בדרום-מזרח אסיה עמדו גם קתרין וב[49] (Web) וסילוואנה פואה[50] (Foa). 

את המלחמה במפרץ סיקרו נשים רבות – כולל בצוותי ההפקה של רשתות הטלוויזיה. לפחות אחת מהן – קרלייל מרפי (Murphy) מואשינגטון פוסט – זכתה בפרס פוליצר על כתבותיה.[51] בראש המשרד של סוכנות הידיעות אסושייטד פרס (AP) בדהרן במלחמת המפרץ עמדה אדית לדרר[52] (Lederer). בסיקור מלחמת האזרחים ביוגוסלוויה-לשעבר בלטה משך זמן רב כריסטיאנה אמאנפור (Amanpour), כתבת רשת CNN. דיווחיה מהמלחמה בקרואטיה הפגינו אומץ אישי רב במדינה, שבה חיי אדם לא נחשבו כקליפת השום. עמדותיה נגד הסרבים הפכו אותה למטרה לשנאתם. כאשר פרצה המלחמה בקוסובו נמנעה אמאנפור מלהגיע לשטח עקב איומי הסרבים לפגוע בה, אישית, וגם בעיתונאים, שיהיו נגדם בכלל. 

עקרונית, נדמה, כי מאבק הנשים על זכותן לסקר את שדות הקרב הוכרע בוויטנאם. עד אז לא היה מקובל לאשר לעיתונאיות לפעול בשדה הקרב. אופייה המיוחד של המלחמה בוויטנאם מחד גיסא ופעולת תנועת הנשים בארצות-הברית מאידך גיסא הביאו[53]  – לדברי מרטין, 1998 – לשינוי הזה, שאת תוצאותיו ראו הכל בסיקור מלחמת המפרץ השנייה.

טרוטה, 1991, סבורה, כי דווקא הכישלון בוויטנאם – שהוא כישלון גברי וכישלון של הלבנים – פתח את שערי הצבא ואת שערי העיתונות בפני נשים – גם בדרגי השדה הלוחמים. כיוון שהשוביניזם הגברי הלבן כשל, למנהיגות הצבאית היה קשה להתנגד לדרישה של מיעוטים (“אחרים”) לשוויון זכויות (משמע שוויון הזדמנויות – גם בתעסוקה בצבא), גם אם הדבר היה בניגוד מוחלט לעמדותיה ולמה שהיא חשבה, שטוב לכוחות המזוינים. התנגדות הגנרלים הפכה למלחמת התשה, שנועדה רק לעכב את חדירת המיעוטים למבצרים המקודשים של הגברים הלבנים. 

“… מפלת הסמכות הגברית [בוויטנאם] הייתה קולוסאלית, ושחררה שיטפון של רפיון ידיים, של חוסר-אשליות, של אכזבה, ובסופו של דבר גם פעולה, שיצרה תיעוב, של שחורים, של נשים וגם של הומוסקסואלים …. [ש]הדוגמה של הלהט נגד המלחמה נתנה נשק בידיהם [למאבקים חברתיים נוספים]” – כתבה טרוטה.[54]

את חדירת הנשים לכל שדרות כוחות המזוינים האמריקניים ראו היטב במלחמת המפרץ ואחריה. להלכה, למרות השדולה החזקה של שדולת הנשים בגבעת הקפיטול, נותרו עדיין אחרי מלחמת המפרץ תחומים רבים, שלא הותר לנשים לחדור אליהם. למעשה, מספר התחומים הללו צומצם מאוד כיוון שבסוף העידן התעשייתי קשה להבחין, במלחמה, בין קדמי לאחורי, בין לוחם לתומך-לחימה וכיו”ב.[55] 

למלחמות יש מחיר בלתי-נמנע. זה נגבה מכתבים ומצלמים, שעברו את הגבול בתעוזתם. המחיר הזה בלתי-נמנע, אם כי קשה להסבירו למי שלא נדבק בחיידק העיתונאי. כמה עיתונאים – וגם עיתונאיות נפלו בשבי, נפצעו, או נהרגו במהלך עבודתם. ואכן, בחלקת העיתונאים בבית-הקברות הלאומי האמריקני בארלינגטון, וירג’יניה, טמונים כמה עשרות עיתונאים אמריקניים[56] – נשים וגברים – שנפלו בסקרם קרבות.[57] בין השאר, נפלו כמה כתבי חוץ (ובעיקר, צלמי עיתונות) במלחמות ישראל.[58] בין הכתבים, שנפלו בוויטנאם, ומונצחים בארלינגטון,[59] בולטות דיקי צ’אפל (Chapelle), שנהרגה בשנת 1965 בעלותה על מוקש;[60] מרגריט היגינס (Higgins), שמתה בארצות-הברית ממחלה טרופית, שלקתה בה בהיותה בוויטנאם;[61] ופיליפה שוילר (Schuyler), שנהרגה במאי 1967 בהתרסקות מסוקה בעיר הואה בוויטנאם.[62]   

עיתונאיות לענייני צבא בישראל

בשנות השמונים חל שינוי כפול במבנה העיתונות הישראלית: העיתונות המפלגתית גוועה מחד גיסא ונוספו המקומונים מאידך גיסא. יחד עם זאת חל שינוי מהותי בסגנון העיתונאי בישראל (את חלקו ניתן לייחס להשפעת המקומונים) ובפמיניזציה מוגברת של המקצוע. נשים הגיעו לתפקידים, שלא היו בידיהם מעולם – אף כי עמדות הבכורה נשארו בידי גברים. בין השאר, מדובר בתפקידים בסיקור פוליטי ובסיקור כלכלי. אך גם בתפקידי ניהול עיתונאי[63] ועריכה.[64] המינויים הללו בצד גידול מואץ בכמות העיתונאיות מעוררים שאלה גדולה – מדוע זה קרה רק בעיתונים שוליים (שבינתיים גוועו ונעלמו)?

באותה המידה נשים בתקשורת הישראלית לא שימשו להבעת עמדות וידיעות, אלא להבאתן בלבד – ובעיקר, לא בתחומי חוץ וביטחון, שהם תחומים “גבריים” גרידא.[65] לכן, אין פלא, שנשים (שהנן חלק נכבד ממגישי החדשות ברדיו ובטלוויזיה בישראל) לא הגישו חדשות בישראל במלחמת המפרץ – פרט לאורלי יניב, שהגישה חדשות בערוץ 2.[66] אף כי הדבר מקביל למה שאירע בארצות-הברית, בבריטניה ובמדינות אחרות במערב, נדמה, כי זו אינה אלא תוצאה ברורה של האתוס המצ’ואיסטי בחברה הישראלית, שזנחה את השוויון, שלכאורה שרר בכוחות הביטחון בתקופת “היישוב”.[67]  
 
אחד המינויים החשובים, שעשתה חנה זמר בשנות השמונים, היה זה של טלי רפפורט-זלינגר לכתבת לענייני צבא בדבר. זה היה מינוי מהפכני, שפרץ דרך למינויים אחרים בקובעו עובדה: אשה (ובמקרה הזה – גם אם לילדים קטנים) יכולה לעשות את התפקיד.
 
סיפרה על כך רפפורט-זלינגר:  

“… כשחנה זמר הציעה לי את התפקיד הזה בזמן מלחמת לבנון הסיבה היחידה שלא מיד קפצתי פנימה זה שהיא חיכתה לאישור של דובר צה”ל. כשאני חושבת על זה היום השערות נעמדות לי. מה פתאום דובר צה”ל צריך לאשר כזה דבר. היא סיפרה לי בשמחה, [כי] [הרמטכ”ל] רפול … מוכן [למינוי אשה לתפקיד] …. אבל צריך היה אז לבדוק [ה]אם הצבא מוכן לאכול את החיה המשונה הזאת, ולשתף אתי פעולה; וזה לא היה פשוט. אני הסתובבתי בלבנון כשבנות לא היו שם. חיילות לא היו שם [ההדגשות שלי – אב”ץ]”.[68]
 
רפפורט-זלינגר שירתה בתפקיד עד שהתגרשה. אז הכירה את אלוף אמנון ליפקין-שחק, ראש אמ”ן[69] – גם הוא גרוש – וכתוצאה מקשריהם, שהביאו לחתונתם, נאלצה לעזוב את תפקידה. מבחינה מסוימת היה בכך משום שירות דוב לעניין הנשי משום שהוא תואם כמה סטריאוטיפים שוביניסטיים גבריים.

האמנה. בדבריה דלעיל של רפפורט-זלינגר טמון הפרדוקס הגדול של הסיקור הביטחוני בישראל. לכאורה, שורר בישראל חופש עיתונות, והיא מדינה דמוקרטית. אלא שבעיתונות חופשית אין למסוקר כל יכולת לקבוע מי יסקרו. זה נועד, בעיקר, כדי ליצור ניתוק בין המסוקרים לבין המסקרים – משימה קשה מאוד כאשר החברה קטנה במיוחד.[70] אולם בענייני צבא נדרשת הסכמה (האמנה) של הצבא למינוי הכתב המסקר. כלומר, כאשר כתב לא יהיה נוח למערכת הביטחון, או יפסיק להיות נוח לה, תפסיק מערכת הביטחון משיקוליה את האמנתו. אמנם זה יתרון גדול מבחינת יחסי ציבור של מערכת הביטחון, אך זה משמיט את הקרקע מתחת לכל ניסיון לקיים סיקור חופשי של המערכת, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. ניסיון לתקוף את העניין בשנות השישים המוקדמות באמצעות עתירה לבית-המשפט העליון נכשלה – בעיקר, בגלל תרבות אותה תקופה.[71] הוכחה לשינוי התרבותי בשנות התשעים היא המאבק העיקש של העיתון הארץ בצה”ל בעניין מינוי איתן רבין לסופרו לענייני צבא. רבין מונה לבסוף למרות התנגדות צה”ל.[72]

דברור. היבט אחר של שאלת ההאמנה הנו הדברור. משך שנים – עד שבאמצע שנות השמונים תקף זאת מבקר המדינה – היה לדובר צה”ל נוהג לבדוק כתבות (בעיקר, ברשות השידור) על מנת שיתאימו לקווי ההסברה, או לצרכים אחרים של צה”ל. את החזקה על הדברור רכש דובר צה”ל באמצעות הסכם (שכנראה, לא מומש מעולם) לתת לאנשי הרשות בלעדיות בסיקור ענייני ביטחון.[73] הד לגישה זו נמצא בדברי רפפורט-זלינגר על האמנתה, אך נחמן שי ורון בן-ישי דיברו על כך במפורש בתכנית זיכרון צבאי מסוים.

צנזורה. אותה מידה של תמיהה יש להביע גם לגבי ההסכמה של הממסד העיתונאי ושל העיתונאים עצמם למוסד הצנזורה הצבאית, הפועלת מתחילת שנת 1948 בהסכמת העיתונאים. בסוף שנות השמונים בדקה תת-ועדה (בראשות ח”כ יוסי שריד) של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת את פעולת הצנזורה הצבאית. הממסד העיתונאי בארץ שיתף עמה פעולה, והביע התנגדות לשינוי מהותי במצב הקיים. לעומת זאת, סברו עיתונאי החוץ, המואמנים בארץ, כי עקרונות של עיתונות חופשית אוסרים עליהם לשתף פעולה עם כל מערכת, המיועדת למסד בדרך כל שהיא צנזורה על העיתונות. עם זאת, בסוף 1999 נראה, כי הצנזורה הצבאית בישראל – שמופעלת מדי פעם גם למטרות שאין להן כל שייכות להגנה על חיי אדם, או על ביטחון המדינה[74] – פשטה רגל, וכנראה כוחה יפה רק לפעולה נגד אנשים פרטיים, ולא נגד העיתונות הישראלית, או כתבי החוץ.

בנוסף, מפעיל הממסד העיתונאי מערכת לצנזורה עצמית בדמותה של ועדת העורכים. זו מפעילה לעתים איפול על פרסום ידיעות, המתפרסמות בעולם (למרות שלכאורה הסתמכות על פרסומים זרים מותרת, ואין בפסילתן שום היגיון, אדרבא הן מציינות בפני אויב נבון מה מעוניינים להסתיר ממנו;[75] וזה בדיוק מה שהצנזורים לכאורה מבקשים למנוע).[76] בעיקר, אין היגיון בהטלת איפול על סוד, הגלוי לכל העולם.[77]

דלות הדיון הביטחוני בישראל

קוראים של העיתונות הישראלית משתאים לנוכח דלות הדיון הביטחוני בישראל. לרוב העיתונות מביאה רק דיווחים מקוטעים, נקודתיים, מנותקים מהקשרם, שמתרכזים בעלית הביטחונית. העניין הזה נראה, לכאורה, פרדוקסלי במדינה, הנמצאת זה שנים במלחמה מתמשכת, ועוברת לתהליך כואב של השלמה עם אויביה האזוריים. דווקא במדינה כזו, שבה נדרש הציבור להתגייס בעצמו, לגייס משאבים, ממון, וחס וחלילה לתמוך בפצועים, בנכים ובשכולים, היינו מצפים, כי הצבא והעיתונות יטרחו לסבר את האוזן בהסברים מעמיקים, שיחזקו את הקשר בין הציבור – העם – לבין צבאו.

את הפרדוקס ניתן להסביר בכמה רמות:

• מלחמה מתמשכת (שיש מונים את תחילתה בראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, לפני יותר ממאה ועשרים שנה) יצרה אווירת מצור בציבור היהודי. כל דיון פומבי בעניין ביטחוני מסוכל מחשש פן יעזור המידע הפומבי לאויב;

• חוסר ידע של הכתבים הישראליים לענייני צבא אינו מאפשר להם להביע דעות אחרות – פרט למה שהזינו אותם מקורותיהם במערכת הביטחון הישראלית;

•  אי-רצון של הכתבים לענייני צבא להיכנס לדיון, שיכול להביע דעות אנטי-ממסדיות;
 
•  היותה של העיתונות הישראלית – ובפרט הכתיבה בענייני צבא – עיתונות מגויסת, המשרתת את מערכת הביטחון ואת ראשיה;

•  החברה הישראלית חסרה מסורת דמוקרטית וחינוך לדמוקרטיה;

•  דלות המקורות של הכתבים הישראליים לענייני צבא;

•  צנזורה עצמית של העורכים ושל הכתבים לענייני צבא.

פרט לכל אלה, סובל הדיון הביטחוני מכל הליקויים האוניברסליים של דיווח עיתונאי: הוא נקודתי (spot news), מוכוון-שעת סגירה (deadline), סובל מעודף תחרות, מרוכז בעלית, מוכוון-סקופים.[78] את הליקויים הרבים בסיקור הביטחוני בישראל – כולל בעת מלחמות[79] – ציינו כבר משקיפים רבים.

יסודות בולטים בתרבות הביטחונית הישראלית ברבע האחרון של המאה העשרים הנם “ראש קטן”, “כסת”ח” ו”ועדת חקירה”. שלושתם קשורים זה בזה כאשר המשתנים המתערבים הנם “כישלון” ו”מחדל”.[80]

מבחינה מסוימת – ומאפיינת אותה התגובה הציבורית למלחמת יום הכיפורים ולמלחמת שלום הגליל, אך לא רק להן – הציבור הישראלי מחפש ראשים ערופים כאשר מתגלים מחדל, או כישלון. זה נכון לגבי המגזר האזרחי כשם שזה נכון לגבי המגזר הצבאי. הסיקור הביטחוני אינו עושה חסד עם המערכת, ודוחף אותה לתגובה מתגוננת, שאינה מטיבה עם תהליך הפקת הלקחים – היחיד, שיכול למנוע את האירוע הבא. נראה, כי הסיקור הביטחוני מחפש “אשמים” במקום לנתח נהלים, תהליכים, שיטות עבודה ומבנים, שהשילוב ביניהם (לפעמים בתוספת טעויות אנוש) הביא לכישלון, ולהגדיר “אחריות”.[81]

מחד גיסא, דיווח עיתונאי יוצר הבניה של המציאות. כלומר, הוא מחזק דימויים ותפיסות אידיאולוגיות, ומעצימם. תמונת המציאות (“תמונת עולם” במונחים של ואלטר ליפמן), הנוצרת אצל הקהל, והיא, כביכול, המציאות עצמה. כך, לשליטה בהבניית המציאות (הנשמרת גם באמצעות תפקוד העיתונאים כשוערים)[82] יכולה להיות משמעות פוליטית. לדבר יש חשיבות גבוהה כיוון – שלפחות עד הופעת האינטרנט – אזרחים נסמכים כמעט בלעדית על עיתונאים לקבלת מידע, הדרוש להם לביצוע תפקידם כאזרחים במערכת הפוליטית. כך, יוצר הדיווח עמדות פוליטיות, ומחזקן; ומקבע את העלית. בנוסף, הבניה מסוימת יכולה למנוע אתגור של המבנה החברתי.

מאידך גיסא, הרדיפה אחר סיפורים והמיתוס התחרותי כביכול הופך את העיתונאים למחפשי סיפוק מהיר, וזה שולל מהם את היכולת לתת לקוראיהם כלים, שישפרו את תובנתם. עם זאת, קשה להבין חלק גדול מהאווירה התחרותית בתא הכתבים לענייני ביטחון באגודת העיתונאים בישראל כיוון שלכאורה כל הכתבים, החברים בתא, ניזונים מאותם המקורות. את עיקר השונות בין הכתבים לענייני צבא ניתן להסביר ביכולתם השונה להגיע למקורות עצמאיים, או לפתח קו משלהם בסיקור הביטחוני. כותבים שונים העירו על נזקי המיתוס התחרותי בעיתונות.

עיקר הנזקים הוא בהתניית הקורא (באמצעות חיברותו) לשטחיות ולאי-דחיית סיפוקים. כך, נוצרה לולאה סגורה, הניזונה ממיתוסים מקצועיים של העיתונות ומרדיפתה אחרי רייטינג, ומנחיתה את רמת הכתיבה בענייני צבא בישראל. 

כאשר מערכת צבאית במגננה היא נוטה להימנע מלחקור את עצמה – לבל תכובס הכביסה המלוכלכת ברבים. הדוגמה הבולטת ביותר לתהליך שלילי כזה היא ההחלטה של אלוף שלמה גזית, ראש אגף המודיעין בשנת 1974, לא לחקור את תפקוד אנשי מחלקת המחקר שלו, שהביאו לכישלון המודיעיני של ישראל באוקטובר 1973. כתוצאה מכך, כנראה, גם לא תוחקרו הנוגעים בדבר עד עצם היום הזה.[83] 

לא רק שבלחץ העימות הצבאי-מדיני עוצבה מדינת ישראל כאשר עדיפות ניתנת לביטחון ולשיקוליו,[84] אלא שהשיח (discourse) המדיני והשיח המדיני-צבאי בה הומרו לשיח צבאי, שממנו הודרו נשים.[85] למרות דלותו, לשיח הצבאי-ביטחוני בישראל, שהוא גברי במהותו, יש חשיבות רבה בהיותו חלק מתהליך הגמוני בחברה.[86] הסיפר (נאראטיב) הרשמי מסייע להנציח את יחסי העוצמה בחברה הישראלית, ומשמר את המעמד המועדף של הביטחון ושל אנשי הביטחון בה. זאת, בעיקר, כיוון שחלק גדול מהסיקור הביטחוני עשיר בפולחני אישיות למפקדים בכירים, או ליחידות. בולט בזאת, בשנות התשעים, טיפוח יחסי הציבור לסיירת מטכ”ל, למפקדיה ולבוגריה,[87] שאין לו אח ורע בכל יחידה אחרת מסוגה (למשל, שייטת 13 של חיל הים, הוותיקה בהרבה מסיירת מטכ”ל). למערכת הביטחון ולצה”ל יש מסורת של טיפול במשברים באמצעות ריבוי של הודעות לעיתונות וסיפורים חיוביים על הגוף, הנמצא במשבר. מסורת זו הנחתה, כנראה, את מסע יחסי הציבור לסיירת מטכ”ל, שהחל באורח מוזר – כולל חשיפת שמה לציבור הישראלי[88] בראשונה מאז קמה היחידה כשלושים שנה קודם לכן) – כאשר אירעו בה שתי תאונות חמורות ברצף (ההתייבשות וצאלים ב’).

הסיקור הביטחוני בישראל רווי מיתוסים פוליטיים, המשקפים את הצרכים השונים בזמנים שונים של החברה הישראלית.[89] אלא שהוספת שיח חלופי – פמיניסטי – לסיקור הביטחוני יוצרת סיפרים שונים וסדרי-יום שונים בתוך אותה חברה; וזה מנוגד לחלוטין להגמוניה. יתר על כן, כיוון שהשיח האחר אינו תואם לסיפר הרשמי, או אפילו מנוגד לו, יש בו יסוד חתרני מובהק.

בסדרה של חיים טל עולה בנוסף עניין היחס אל מערכת הביטחון כממסד מקודש בתרבות הישראלית. הדברים משתנים עתה, וניכרים גם באינטונאציות השונות של דיווחי הכתבים ברדיו ובטלוויזיה. לפעמים יש באינטונאציות הללו יסוד חתרני, המערער על קדושת הביטחון.

כרמלה מנשה

אחרי שרפפורט-זלינגר הואמנה בקול ענות גבורה מונתה – כמעט ללא תהודה ציבורית – רוזט חכים לסקר את ענייני הביטחון בבית השידור הערבי (שידורי קול ישראל בערבית). המינוי הזה חדשני עוד יותר כיוון שמדובר באשה, המתפקדת בתחנה, שעיקר מאזיניה ערבים בארץ ומחוצה לה, ובקרבם הרעיונות בדבר שחרור נשים טרם נקלטו.

לשני המינויים הללו יש מכנה משותף: היותם בכלי תקשורת שוליים לגבי הקהל העיקרי במדינת ישראל. אולם הם הכשירו את הדרך למינוי החשוב ביותר של אשה לתפקיד כתבת לענייני צבא – זה של כרמלה מנשה מקול ישראל.

כרמלה מנשה שירתה בתפקידים מינהליים בקול ישראל. בשלב מסוים עברה קורס כתבים, והייתה כתבת לענייני פלילים ברדיו, ובאמצע שנות השמונים מונתה לכתבת לענייני צבא. היא בוגרת תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב, ובשנים האחרונות עומדת בראש תא הכתבים הצבאיים באגודת העיתונאים בתל-אביב. בכחמש-עשרה שנות כהונתה בתפקיד הכתבת לענייני צבא בקול ישראל ובידיעות אחרונות יצרה מנשה לעצמה מוניטין רב, שהביא אף להצעה להכלילה ברשימת מועמדי “מפלגת המרכז” לכנסת בבחירות בשנת 1999. כמו כן, הוצע לה אחריהן להיות יועצת לענייני תקשורת של שר הביטחון – דרך מקובלת למדי בישראל לקואופטציה של כתבים.
 
סוד כוחה של כרמלה מנשה במה שאינה עושה. בעוד שנראה, כי לשאר הכתבים לענייני צבא  יש הרצון לנהל את ענייני הביטחון – “גנרלים מתוסכלים” בסלנג המקצועי (שטל אינו מתבייש להשתמש בו בגישתו הלא-הירואית) – היא רואה את משימתה אחרת. לדבריה בתכנית זיכרון צבאי קצר, “… יותר חשוב ויותר מעניין … לחשוף מה לקוי בצבא ולא להצטרף לצבא למעצרים של חיילים או למארב לילה, מארב בלבנון [ההדגשות שלי – אב”ץ]”.

ובהמשך אותו הראיון בתכנית היא אומרת:

“אתה רוצה, שאעשה לך את אלון בן-דוד [כתב לענייני צבא בערוץ הראשון]?

“אלון בן-דוד ורוני דניאל [כתב לענייני צבא בערוץ 2] הם ענקיים. הם נורא אוהבים את הקטע של לעמוד [עם מיקרופון מול המצלמה]. אם היו נותנים להם מדים מלוכלכים, הם היו נראים הרבה יותר טוב. מדים וכמה זיפי זקן, לעמוד ולהיראות כמו שהכתב בוויטנאם מדווח.

“די! אין ויטנאם!
…

“אני שונאת מלחמה. אומרים לי, ‘את כתבת צבאית. את רוצה שתהייה מלחמה’. לא, [איני]  רוצה, שתהייה מלחמה. זה לא יפעיל אותי יותר, יש לי מספיק עבודה בשלום, אפילו יותר, לדעתי [ההדגשות שלי – אב”ץ]”.

כלומר, יש כאן הנגדה מרתקת של אשה מול גברים בתקשורת אלקטרונית.[91] הכתבים הגברים משיקים לענייני הביטחון תוך תסכול על אי-היותם בדרג המבצע, הלוחם והמפקד; והכתבת מסתכלת על המאזינים, ומנסה לשרת בתפקיד “כלב השמירה” על המערכת. הדברים בולטים במיוחד בעימות בין דניאל (סא”ל במילואים, שאינו מסתיר את רצונו להתקדם במדרג הצבאי) לבין מנשה, שהייתה פקידה בגדוד הנח”ל המוצנח.

עימות אחר נוצר ביניהם על רקע מה שמגדירה מנשה (וזוכה לאישור מפי בן-דוד ודניאל) ניסיון הכתבים לחקות את מודל הכתב בוויטנאם, או את הכתבים במלחמות ישראל בשנות השישים ובשנות השבעים (“מודל רון בן-ישי”). כאן אומרת במפגיע מנשה, “די! אין ויטנאם!” וקשה מאוד להימנע מהחיקוי הגרוטסקי, שהיא מבצעת, כדי להדגים את דבריה.

כלומר, מנשה אינה מאמינה ב”מבצעי גבורה” של כתבים משום, שלדעתה, אין צורך בהם. אין שום רבותא בדיווח מגבעה ליד מחנה גיבור בצפון הגליל וממחנה המטכ”ל בתל-אביב. לכן, הכתבים לענייני צבא צריכים להתאים את עצמם ואת תפקודם למציאות הביטחונית החדשה. כתבים צבאיים צריכים להפוך למי שמבקרים את המערכת הביטחונית, ומנהירים את מעשיה בפני הציבור הישראלי, הנושא בעול הביטחון. כיוון שבמדינה דמוקרטית ראוי הציבור לדעת מה עושים קברניטי מדיניות הביטחון – כפי שכתב בזמנו תומאס ג’פרסון (אז סגן נשיא ארצות-הברית) לאלברידג’ ברי, נציג מיוחד של ארצו בצרפת: “אחיך האזרחים חושבים, שיש להם הזכות לקבל מידע מלא בשעת סכנה גדולה להם. בזיעתם ישלמו על תלאות המלחמה, ודמם יזרום לכפר על תוצאותיה”.[92]

תפיסה כזו הנה שבירת מוסכמות במדינה, שבה מינוי גנרלים לשעבר לשרי ביטחון נראה כנורמה, ויש עדיפות מוחלטת למיתוס הביטחוני בהקצאת משאבים. בעיקר, אין בתפקוד של מעין נציב קבילות חיילים משום מתן סיפוק לגנרלים מתוסכלים מבין חברי תא הכתבים הצבאיים. אכן, מי שהולך בעקבותיה בתחום הזה הנם חריגים (כמו איתן רבין כשעוד היה בהארץ) וכתבים צעירים, שמגיעים מלאי-מרץ ותאבי סקופים לסיקור הנושא, ואינם רואים את השוני בין סיקור ענייני צבא לבין סיקור נושאים אחרים.

מנשה מציגה ברבים את הצד השלילי של הסיקור הביטחוני בישראל. דובר צה”ל מעביר לכתבים לענייני צבא הודעות סתמיות על אירועים עקובים-מדם (במקרה המסוים: תחקיר תאונה אווירית), והם משמשים צינור להעברתה לציבור בלבד. מתוך רטינות – “קיטורים” – היא והקלדנית (גם כן אשה) במערכת החדשות של קול ישראל מביעות בגלוי את אי-אמונן בהודעה הרשמית – אי-אמון, שלא יובא בידיעה, שתפרסם כרמלה מנשה.

עיקר טרוניותיהן כלפי השפה המקצועית כביכול, שמאחוריה מסתתרים שלטונות הצבא, ובעיקר על הסיומת, השבלונית, “צה”ל הפיק את הלקחים”. סיומת זו מקבלת משנה-תוקף כיוון שמדובר בתאונה (שאירעה כשנה לפני הראיון) של מסוקי תובלה “יסעור”, וקדמה לתאונת המסוקים בשאר-ישוב.

מראיין: “את לא מאמינה, שצה”ל הפיק את הלקחים?”

מנשה: “תראה, עברה שנה, אני מאמינה, שחיל האוויר באמת מתחקר. אני גם חושבת – קורות תאונות, וכשקורות תאונות לא הופקו לקחים. עובדה”.
 
ניתן לראות בסצינה זו עמדה לא-מקצועית, שגבר במעמדה לא היה מעז להביע.[93] אולם יש בה היגד מגדרי חריף: אשה, כגבר, צריכה להבין מה הצבא עושה. זו הנחת היסוד של השתתפות בדמוקרטיה. מערכת הביטחון בישראל מקבלת נתח גדול במיוחד מהתוצר הלאומי, וכמאמר המיתוס המקובל, “כל העם צבא!” לכן, הביטחון צריך לעניין את הכל – מה עוד שגם בתפקודים המסורתיים – של בת, של אחות, של אשה ושל אם – יש לאשה הישראלית נגיעה בביטחון; ולא רק בכביסה, באפיית עוגות, בתמיכה ובמין.

כרמלה מנשה מדגימה, כי, כאשה, אינה יראה להיראות לא-מבינה בענייני צבא, והיא דורשת הסבר רהוט ומובן. לעומת זאת, המיתוסים הגבריים בישראל ימנעו מגבר, שאינו מבין ז’רגון צבאי, להודות ברבים בכך. גבר, שידרוש זאת כמותה, יחשוף את עצמו כלא-מבין בענייני צבא, וזה איום על גבריותו בחברת הלוחמים הישראלית. כמו כן, יש באמירה זו התייחסות על-מעמדית, על-הירארכית לנושא הסיקור – התייחסות פמיניסטית, אך גם פוסט-מודרנית. גברים, לפי גישה זו, לא יחתרו נגד ההירארכיה המקובלת (שהם חלק ממנה).

ובכן מתוך ראייה “מקטרת”, שהיא אנטיתזה מוחלטת למיתוס הגברי של הצבא, יוצאת מנשה לתקוף את עמיתיה הגברים. למעשה, הבימאי טל מחריף את העימות כיוון שהוא מעלה, תוך כדי העימות בין מנשה לבין עמיתיה, את העימות בין המודל הישן של הכתב לענייני צבא בישראל לבין המודל החדש שלו. תוך כך, מביא הבימאי את הצופים להבין את שינוי הערכין ואת הנושאים החדשים בביטחון הישראלי. אחרי שהוא מציג את הבעיות של מנשה, פונה טל אל הכתב לענייני צבא של הערוץ הראשון.

מראיין: “על מה דיווחת היום בחדשות?”

אלון בן-דוד: “היום, על ועדת החקירה, שבדקה את אסון המסוקים, היסעורים, הקודם”.

מראיין: “כשהתחלת להיות כתב צבאי חשבת, שזה יהיה חלק עיקרי מהעבודה שלך. דיווחים על ועדות חקירה?”

בן-דוד: “לא”.

הדרה. כאן, מניה וביה מסגיר בן-דוד את הסוד הגלוי, שמקנה הקשר חשוב ותובנה חיונית לניתוח הסיקור הביטחוני בישראל – הדרת הכתבים לענייני צבא מפעילות מבצעית של צה”ל.

“… צה”ל היום כבר לא מכניס אותנו [את הכתבים לענייני צבא] לפעילות מבצעית [בלבנון] …, לדעתי, הוא עושה טעות. המודל [שלי לחיקוי] זה ענקי הכתבות הצבאיות. זה רון בן-ישי בדיווחים מלבנון תחת אש ….  זה נחמן שי [במלחמת יום הכיפורים] …”.[94]
 
הדרת הכתבים מפעילות מבצעית (משמע, מחוץ לגבולות מדינת ישראל) אינה מוחלטת. רון בן-ישי (כעת אינו כתב לענייני צבא, אך מטפל גם בעניינים צבאיים בידיעות אחרונות) ניצל את קשריו האישיים בצמרת הצבא ואת המוניטין שלו כלוחם וככתב ותיק, וקיבל אישור להצטרף לפעילות של היחידה ללוחמה בגרילה “אגוז” בלבנון. בעקבות זאת נעתר צה”ל לבקשה של בן-דוד, וגם הוא יצא למארב בלבנון (כתבתו זכתה בפרס רשות השידור).

מנשה אינה בקו הזה של הדיווחים. היא גם אינה חושבת, שהם נחוצים. מבחינתה זה אנאכרוניסטי – שייך לדור אחר, של מלחמת ויטנאם, של מלחמת ששת הימים ושל ספיחיהן. לכן, האתגר שלה אינו לסקר עוד מלחמה, אלא מקצועי – להיות ראשונה עם חומר מסוים.

אלון בן-דוד: “הסיוט הכי גדול? לפספס מלחמה”.

כרמלה מנשה: “הסיוט הכי גדול? שרוני דניאל, או אלון בן-דוד, ייצאו עם איזה ידיעה [מאוד חשובה] בשמונה בערב … ואני אשב במערכת, ואשמע על זה בטלוויזיה”.

נושאי הדיווח

עיקר המוניטין של מנשה הוא בידיעותיה על עיוותים במערכת הצבאית, ובעיקר על התעמרות בחיילים. למרות עשרות שנים של הטפה על כך שהחייל הוא הנשק הסודי של צה”ל, ממשיכים מפקדים ביחידות שדה וביחידות מינהלה “לטרטר” את החיילים. במעבר לחברה פוסט-מודרנית התייחסות כזו לחייל – מעבר להיותה פלילית והרסנית לצבא עצמו – הנה בלתי-מקובלת. אלא שמנשה מצליחה להראות, כי הצבא אינו מנחיל לאנשיו גישה אנושית למשאבי האנוש, שהופקדו בידיהם. בולט העניין בטיפול ב”אחרים”: חיילות, הסובלות מהטרדה מינית; עולים מברית-המועצות לשעבר ומאתיופיה, הסובלים מגילויי גזענות; בני מיעוטים, המשרתים בצה”ל.

בכל העניינים הללו בולטת מנשה בחשיפת אירועים קשים, שאינם מוסיפים למוניטין של הצבא. עם זאת, היא משמשת מראה מול הצבא, ובה משתקפת דמותו, כדי שיוכל לשפרה. מבלי החשיפה ימשיך הצבא להסתאב, ו”עשבים שוטים” יהפכו לעיקר שדהו. על כך כבר אמר השופט ברנדייס, “אור השמש הוא חומר הטיהור הטוב ביותר”.

דווקא שילוב של אווירה פוסט-מודרנית מחד גיסא ושל הליכה לקראת פתרון הסכסוכים בין ישראל למדינות לערב מאידך גיסא יוצר את התשתית לדרישה, שצה”ל צריך להיות אחראי לחברה הישראלית, ולהיפתח לביקורת – של העיתונות, של הורים ושל אזרחים כאחד. בישראל רבים מהאזרחים ומההורים משרתים עדיין בכוחות המילואים, וגם אם אינן משרתים יש להם, כאזרחים, הזכות המלאה לדעת על הנעשה בצבא, המכלה חלק ניכר מהתוצר הלאומי הישראלי. 

בשנות התשעים נוצרה בישראל אווירה, המציבה שאלות על תפקוד צה”ל, ואינה מקבלת כתורה מסיני את הודעות דובר צה”ל. מבחינות רבות, צה”ל נתפס כבר כעוד מערכת מינהלית-ביורוקרטית, שעובדי מדינה מפעילים, תוך שאיפה לבינוניות ול”ראש קטן”, ויש להם הרבה ללמוד מעמיתיהם האזרחים בניהול, ביעילות וביחסי אנוש. בחברה הישראלית של שנות התשעים אין איש הצבא נתפס עוד, כבעבר, כ”בן הנבחר” של המדינה ושל התנועה הציונית. אבדן הבכירות מקשה על הצבא ועל ראשיו. בעיקר, הם לא הסתגלו לשתי תופעות: עיתונות חוקרת והורים מודאגים – שהם, כנראה, ראשי-החץ של השינוי ביחס בין החברה הישראלית לבין צבאה.

שתי התופעות הללו מתכנסות יחד בתאונות האימונים הגדולות, שנחשפו לציבור. כך, בעוד שבתחום המבצעי ספג צה”ל מהלומות קשות בלבנון ובאינתיפדה, הוא מגלה קוצר-יד במניעת תאונות ובזבוז משווע של משאבים, תוך התעמרות בחייליו ובהורים השכולים. השילוב הזה מעצים את התדמית השלילית של הצבא ושל מפקדיו, שאינם יודעים כיצד להיחלץ ממנו.

כרמלה מנשה עושה בעניינים הללו שירות חלוצי. היא ניסתה להביא את הטרוניות ואת השאלות, שהצבא מנסה להסתיר, לבירור ציבורי על מנת שלא יישנו. אף כשהיא חסה על צה”ל, ואינה מביעה ברבים את ספקותיה (שהוזכרו לעיל) לגבי יכולת צה”ל לתחקר תאונות, עצם גישתה, שאינה מרוכזת בפיקוד העליון, אלא דווקא ב”חייל הפשוט”, יכולה לסייע לטייב את המערכת.

עניין אחר, העולה היטב מתחומי סיקורה, הוא השחיתות בצה”ל. מקורה של זו אינו חשוב, אלא השפעתה: כמו תאונות האימונים, היא מכרסמת בבסיס האמון בין צה”ל לבין העם. אך בעוד שבסוגיית תאונות האימונים יכולים לומר, כי הדבר אינו נמנע, וצה”ל עושה הכל למניעתן, אין הדבר כך בתחום טוהר המידות בצבא. בעיקר, חמור העניין כאשר מנהיגות צה”ל נתפסת כחלק מהגוף המסואב (ודי להזכיר את מקרה תא”ל רמי דותן, ראש להק ציוד בחיל האוויר; אך קדם לו ברוך ארבל, קצין משטרה צבאית ראשי). דבר כזה קורה גם כיוון שלמנהיגות הצבא אין רגישות לדעת הקהל (כמו במקרה של תא”ל ניר גלילי, שאתקידומו לתפקיד מפקד גיס בדרגת אלוף פסל בג”ץ).

כרמלה מנשה נתפסת – בשני האפיקים הללו כאחד – כ”טריבון העם”. חיילים בחובה ובמילואים יודעים, שככלות כל הקצים יוכלו לפנות אליה, ועניינם יבורר. מאפיין גישה זו סטיקר, שמודבק על רכב צבאי בפיקוד הצפון, “נגיד אותך לכרמלה”.

דיון

המוניטין, שרכשה מנשה, מעיד על תקלות רציניות בצה”ל, שהן תחום התמחותה. אך יותר מכל ראויה למחשבה התופעה, שצה”ל אינו מסוגל לעקור מתוכו “עשבים שוטים”, ולתקן בעצמו עיוותים במערכת הצבאית.
 
יותר מכך השפיעה מנשה על הסיקור הצבאי בישראל. אחרי שיצרה לעצמה מוניטין הולכים בעקבותיה כתבים אחרים לענייני צבא. כלומר, נוצר היפוך מעניין. גישתה הפמיניסטית של מנשה הרחיקה אותה מרדיפה אחרי סקופים בנוסח ויטנאם. כתחליף, היא הלכה לתחום “נשי” לכאורה: להיות אוזן קשבת לחייל הפשוט. או אז כיוון ש”אין מלחמה” והכתבים לענייני צבא מודרים מאזורי הקרבות, זה התחום היחיד, שבו ניתן לפתח עיתונאות יוזמת. ואכן, כתבים רבים לענייני צבא הלכו בעקבותיה, ומנסים להתחרות בה בגומחה, שהיא מצטיינת בה. 

קשה לראות סיקור של עניינים כאלה בתחום הצבאי לולא נמצאת ישראל בעיצומו של מהפך פוסט-מודרני על רקע שיחות שלום עם סוריה ועם הפלשתינאים. מציאות מדינית ובין-לאומית של חתירה לשלום במזרח התיכון מעמעמת את אווירת העימות. נראה, כי היא מחלישה את תחושת המצור, שגרמה לבכורה של ענייני הביטחון. משנות התשעים ואילך יורד מעמדו של צה”ל בחברה הישראלית – גם כיוון שראשיו מנסים לשדר לציבור הישראלי תמיכה בתהליכי השלום, ומפיחים בעמדותיהם את הגחלים העמומות של הטוענים לפוליטיזציה של הפיקוד הבכיר בו. כתוצאה מכך מאבד צה”ל את “קדושתו”, והוא נתון יותר ויותר לביקורת ציבורית – הן בתקשורת והן של הורים לחיילים – שאין הוא מתמודד עמה כהלכה.

קשה להמעיט בתרומתה של מנשה ל”חילון” צה”ל. דווקא מעמדה ככתבת לענייני צבא של קול ישראל יש לדיווחיה הד ניכר. אך נראה, כי השפעתה העיקרית היא דווקא בקרב כמה מעמיתיה (ובעיקר, הצעירים שבהם), שהולכים בעקבותיה בהעלאת עניינים, המציגים את צה”ל כגוף מינהלי, שאינו יודע לטפל היטב במשאבי האנוש שלו.

סיכום

קשה להפריד בין אפליית נשים בכוחות מזוינים לבין יחס הממסד הצבאי לעיתונאיות, המסקרות ענייני צבא. בשני המקרים – עיתונות וצבא – מדובר בארגונים גבריים, שגם כאשר נפתחו בפני נשים הכבירו בפניהן “קירות זכוכית” ו”תקרות זכוכית”, המונעים את קידומן. רק כאשר נאלצו צבאות להיפתח לשירות שוויוני של נשים, ולהמיר את אופיים מממלכת גברים לממלכת אזרחים – בלי הבדל מין – הם הסכינו לקבל גם סיקור ביטחוני בידי עיתונאיות. בארצות-הברית ובישראל זה קרה רק לאחר שהכוחות המזוינים (בארצות-הברית) נכשלו (בוויטנאם), או כאשר הגיעו (בישראל) לתת-הישגים. הכישלון הזה מיוחס לגברים, ומחליש את יכולתם לחסום כניסת נשים לצבאות. כך, נוצרת אפשרות לפגום בתהליך ההגמוני בסיקור הביטחוני באמצעות הכנסת שיח חלופי – פמיניסטי – לסיקור הביטחוני. במקביל לשינוי הזה עוברות שתי החברות מהפך פוסט-מודרני, פמיניסטי במהותו, המשנה מהותית את היחסים בין חברה לצבא.[95]

צה”ל נמצא הרחק מאחור בכל הנוגע לשירות נשים – בהשוואה לכוחות המזוינים האמריקניים (למרות המיתוס, הנמכר היטב בעולם, של חיילותיו החמושות). לפיכך, אין תימה, כי ידוע רק על שלוש עיתונאיות, שסיקרו ענייני צבא בישראל מאז החל הסיקור הביטחוני בארץ בסוף מלחמת העולם השנייה.

מביניהן רק כרמלה מנשה יצרה סגנון משלה בסיקור הביטחוני. העובדה, שהיא עובדת בקול ישראל – שעדיין נחשב למעין ערוץ רשמי – שיש לו האזנה גבוהה ביותר, יצרה מהפך מסוים בסיקור הביטחוני בישראל. כך, נוצר עימות מעניין בינה לבין “שומרי החומות”, הדבקים בסגנון הישן של הכתבות הצבאית, למרות שהשתנו התנאים, ואין יותר מלחמות לדווח עליהן (ומלבד זה, הכתבים לענייני צבא מודרים מאזורי הלחימה זה כעשרים שנה).

אמנם צה”ל משפיע מאוד על תוכני הסיקור הביטחוני – מעבר לנהוג במדינה דמוקרטית – אך אינו יכול למנוע חדירת מסרים חתרניים, שאינם תואמים את המדיניות ואת המסורת הביטחוניות. זה קורה כיוון שבעידן פוסט-מודרני יש לגורמים חתרניים – אלה, המציעים לקהל סיפר שונה מהסיפר הרשמי – דרכים משלהם להגיע אל הקהל.

מבחינה מסוימת כרמלה מנשה מסייעת בדיווחיה להעלאת סיפר “חתרני” שכזה, כאשר היא מטפלת בנושאים “קטנים” – היחס לפרט, לנשים, לעולים חדשים ולבני מיעוטים, המשרתים בצה”ל, שוויון בין המינים, כבוד האדם ואי-התעמרות – ועושה מהם סקופים. כיוון שאין כבר נושאים “גדולים” – והם יתמעטו ככל שהמזרח התיכון עובר תהליכי השלמה – הרי אין מנוס מכך, שכל עניין פעוט בתחום הצבאי “הגדול” מועצם בתגובה על-ידי שומרי החומות, כדי לשמור על ההגמוניה של הביטחון.

זיכרון צבאי קצר מציג את הסיקור הביטחוני ואת הכתבים לענייני צבא כממשק בין החברה האזרחית – הנושאת בעול הביטחון – לבין הממסד הצבאי. לממשק הזה יש שתי גרסות: זו של שומרי החומות, הנראית אנאכרוניסטית, וזו של כרמלה מנשה ושל מחקיה. מכל זאת עולה, כי צה”ל מתקשה להסתגל למציאות החדשה של יחסי חברה-צבא בישראל. ניתן לסמן כמה אזורי משבר עיקריים בתחום הזה:

• מוטיווציה לשירות צבאי בקרב נוער, קצינים זוטרים ואנשי מילואים;

• תאונות האימונים ותקלות (“אש ידידותית”);

• מעמד האשה;

• מעמד ה”אחרים”;

• התעמרות בעלי שררה בחייליהם.

ידיעות בכל התחומים הללו הופכות חדשות לבקרים לסקופים של כרמלה מנשה כיוון, שכנראה, צה”ל מתקשה להתמודד עמם. חמורה יותר היא ההרגשה, שבסוף המאה העשרים צה”ל גם אינו מסוגל להנחיל לאנשיו בכל המדרג הצבאי את היחס הראוי למשרתים בו ולבני משפחותיהם.

בזיכרון צבאי קצר אומרת כרמלה מנשה: “… גם אני אהיה פעם כתבת מיתולוגית”. לפי כמות מחקיה בקרב עמיתיה, מנשה כבר הפכה למיתוס בפני עצמו; ויעידו על כך גם הסטיקרים על הרכב הצבאי בצפון. 

 

______________
למאמר המקורי

 
לעניין שירות נשים לוחמות בצה”ל – ראו את מאמרי (בשני המשכים) באתר של אביתר.

הערות

1. Enloe, Cynthia, 1983. Does Khaki Becomes You? The Militarization of Women’s Lives. Boston: South End Press, p. 7; Weinstein, Laurie, & White, Christie C. (eds.), 1997. Wives & Warriors. Women and the Military in the United States and Canada. Westport, CT: Bergin & Garvey, p. xiii.

 
2.  שופטים ה’.

3.  לצורך המאמר הזה המונחים “עיתונות”, “רדיו”, “טלוויזיה” ו”תקשורת” חליפיים, אלא אם צוין אחרת.

4.  דוגמה בוטה הנה תגובתו של הנשיא עזר ויצמן לניסיון נשים להיכנס לקורס טיס (בעקבות בג”ץ אליס מילר). אך הוא אינו יחיד בדורו – וגם בארצות-הברית, שבה נחדרים הכוחות המזוינים על-ידי נשים זה כשלושים שנה, יש לכך התנגדות רבה בקרב השירותים המזוינים. ראו מקרה האקדמיה הצבאית סיטאדל. מעבר להטרדה מילולית משתמשים “שומרי החומות” גם בהטרדה מינית בוטה, כדי להרחיק מקרבם נשים. ראו מקרה הכוח האווירי של חיל הים האמריקני לאחר מלחמת המפרץ (Tailhook), שהביא להתפטרות שר חיל הים, או את הניסיון לשלב נשים כמדריכות בשייטת 13 של הקומנדו הימי הישראלי בשנות השבעים. 

5.  בולטת בעניין הזה תגובתו המוזרה של ראש להק כוח-אדם במפקדת חיל האוויר, שקבע, כי נשים (ולא גברים) צריכות לדאוג להקמת משפחה; ובנוסף הן תופסות מקומות של גברים מוכשרים. מוזר מאוד שדבריו המקוממים – שנאמרו דווקא כאשר נווטת ראשונה סיימה את קורס הטיס בחיל האוויר לאחר תקופה ארוכה, שלא התקבלו בנות לקורס הזה – הניבו תגובה קלושה בלבד.

6.  לא מכבר הכריזו על אונס במקרים מסוימים כפשע מלחמה. לאי-הכחדת האונס כריטואל של מנצחים – ראו זוועות מלחמת האזרחים ביוגוסלוויה-לשעבר. על סוגיה זו, ראו אצל לסלי הייזלטון, 1978. צלע אשה: האשה בחברה הישראלית. ירושלים: עידנים, עמ’ 115 ואילך.
 
7.  הבולט בגישה זו הוא ההיסטוריון מרטין ון קרפלד בהרצאתו בכנס על צבאות קטנים, מרכז בס”א למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר-אילן – Martin van Creveld, 1998. “Women in the Military: Gain or Regression?”  דברי הכנס עומדים לצאת לאור בספר בעריכת סטוארט כהן.

8. עליזה לביא, 1997. קביעת סדר היום אצל עורכות ואצל עורכים בעיתונות הכתובה בישראל. עבודת גמר לתואר מוסמך במדעי המדינה. רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, עמ’ 37.

9.  יחיאל לימור ודן כספי, 1984. “הפמיניזציה בעיתונות הישראלית”. קשר 15, עמ’ 45-37.

10.  פרק אחד של הסדרה הוקרן ביום העצמאות ה’תשנ”ז בערוץ 2. כעבור כשנה הוקרנו כל שלושת פרקיה ברצף אחד (ובשידור חוזר בשנת 1999). מתגובתו ההיסטרית של דובר צה”ל על הפרק הראשון ניתן להסיק, כי הצבא ודובר צה”ל במיוחד עשו כל שלאל-ידם לסכל את הסדרה, שהציגה את מוסד דובר צה”ל באור מגוחך בלשון המעטה. ראוי לשים לב לפרטים, שפורסמו בעיתונות, על יוצר הסדרה ועל תגובת דובר צה”ל (אישית) עליה. הם יכולים להסביר היטב את דחיית שידור הסדרה בכשנה.

11.  כאן, דרך אגב, יש מכשלה (שכנראה, נובעת מהעדר חומר פילמאי על שנות החמישים): מי שקבעו את הסגנון בסיקור הביטחוני היו אורי דן והצלם אברהם ורד, שסיקרו בלעדית לשבועון במחנה את פעולות התגמול של הצנחנים בשנות החמישים. ראוי לציין, כי ורד, שהיה רס”ר בצבא הקבע, זכה לעיטור המופת על עבודתו כצלם קרבי מאוחר יותר.

12.  ראוי לציין, כי מנשה הייתה תקופה מסוימת גם הכתבת לענייני צבא בידיעות אחרונות – אף כי לא חתמה על דיווחיה בשמה עקב היותה עובדת רשות השידור.

13.  היו תקופות, שלצורך ההצבה בהם נדרש פרופיל קרבי, כדי לעבור הכשרה קרבית. המודל הנדרש היה כתב, שיוכל להתלוות לכוחות הלוחמים, ולדווח משדה הקרב. על כן, נשלחו מדי פעם כתבים לעבור קורס צניחה. החלוצה, שפרצה “תקרת זכוכית” זו, הייתה שרי גולדשטיין, ששירתה בשבועון במחנה בשנות השבעים המאוחרות, אך לא האריכה ימים בתחום התקשורת לאחר שחרורה מצה”ל.

14.  המונח המקובל בארץ – “כתב צבאי” – שגוי לשונית. כשם שיש כתב לענייני ערבים (ולא כתב ערבי), כתב לענייני כלכלה (ולא כתב כלכלי) וכתב לענייני מפלגות (ולא כתב מפלגתי – אם כי לפעמים כך נראה סיקורו), כך המונח כתב צבאי אינו הגיוני.

15.  בתא חברים כעת שני עיתונאים מכל אמצעי תקשורת עברי בישראל (כולל ג’רוזלם פוסט). בעבר היה לכל אמצעי תקשורת רק נציג אחד בתא.

16.  רענן-שפריר החלה את עבודתה במקומון בחיפה, ועברה למקומון התל-אביבי העיר, וגם בהם תחקרה כמה נושאים צבאיים. אחר כך עברה רענן-שפריר לעבוד בגלי צה”ל.

17.  הייזלטון, 1978, עמ’ 114.

18.  החוק מפלה, כביכול, לטובה את החיילת, שתשרת כשנה פחות מהחייל, ולא תשרת, למעשה, במילואים. אך כתוצאה מכך, מוגבל מגוון התפקידים, המוצע לה. המשך האפליה בטירונות בת כשלושה שבועות (כיום), הנעשית בבסיסים נפרדים מבסיסי הטירונות של הגברים, שבה אין מכשירים את החיילת לשום הבנה של תפקידה כחיילת. גם קורס הקצינים אינו דומה לקורס הקצינות. כך, לבסוף הן מגיעות בחילות הלא-קרביים להשלמה חילית משותפת, שבה אין לרובן מושג על הצבא. הייזלטון, 1978, עמ’ 112 ואילך.

19.  לסקירה סטטיסטית חלקית על אפליית נשים בקידום בצה”ל – ראו נגה 34 (קיץ 1998).

20.  Enloe, 1983, p. 7.

21.  במחנה, 29 באפריל 1992.

22.  הדוגמה הבולטת היא שילוב חיילות בקורס טיס ובקורס חובלים. המחסום בפני כניסת נשים לקורס טיס נפל רק אחרי החלטת בית-המשפט העליון. לאור זאת, הסירו מפקד חיל הים והפרקליטות הצבאית את התנגדותם לשילוב נשים בקורס חובלים כאשר נערה עתרה נגד האיסור לבג”ץ. כך, האיום בתבוסה מחפירה ופומבית בבית-המשפט פרץ את המחסום, שהציב חיל הים.

23.  גדעון דורון ודניאלה שנקר-שרק, 1998. מח”כות לייצוג. נשים ופוליטיקה בישראל. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ’ 53-51.

 24.  דפנה יזרעאלי, אריאלה פרידמן, רות שריפט, פרנסס רדאי ויהודית בובר אגסי (עורכות), 1982. נשים במלכוד. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ’ 227.

25.  Scott M. Cutlip, Allen H. Center, & Glen M. Broom, 1994. Effective Public Relations. Englewood Cliffs, NJ: Prentice-Hall (seventh edition), pp.109-11, 116-9.

26.  הייזלטון, 1978, עמ’ 99.

27.  למרות שכבר בשנות השבעים יותר ממחצית הנשים היהודיות קיבלו פטור מסיבות שונות מגיוס לצה”ל. הייזלטון, 1978, עמ’ 118.

28.  איריס ג’רבי, 1996. המחיר הכפול. מעמד האשה בחברה הישראלית ושירות הנשים בצה”ל. תל-אביב: רמות, עמ’ 27-26. טיעון דומה יש ליגיל לוי לגבי הפער העדתי. ראו Yagil Levi, 1997. Trial and Error: Israel’s Route from War to De-escalation. New York: State University of New York Press.

29.  ג’רבי, 1996, עמ’ 25-24, 28-27. לדיון אודות הוויכוחים אודות גיוס נשים ביהדות הדתית – ראו Stuart A. Cohen, 1997. The Scroll or the Sword? Amsterdam: Harwood Academic Publishers, pp. 91-3. 

30.  בוטה במיוחד הוא טום ריקס (Ricks), כתב הפנטגון של Wall Street Journal, שתיאר בהרצאתו בכנס IUS – של חוקרים בתחום יחסי צבא-חברה – באוקטובר 1997בארצות-הברית כיצד התקשה להבין את החברה הצבאית מאחר שגדל כל ימיו בחברה האזרחית האמריקנית. ולהפך – הוא דיווח, כי טירונים בחיל הנחתים האמריקני חשים כבר במהלך טירונותם כיצד הם מתרחקים מחברת בני-גילם, שלא התגייסו כמותם.

31.  בועז שפירא, 1984. סדר בסדר היום הציבורי. עבודת גמר לתואר מוסמך במדע המדינה, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב.

32.  ביניהן הייתה אסתר רזיאל-נאור, אחותו של מייסד הארגון.
 
33.  המפורסמת שבהן היא ח”כ-לשעבר גאולה כהן.

34.  לכן, כנראה, לא עלתה לעולם אפשרות של מינוי אשה לשרת ביטחון – למרות ששירתו בתפקיד מי שלא שירתו בצה”ל. לדעתי, משום כך גם נמנע עד כה מינוי אשה לדוברת צה”ל.

35.  דורון ושנקר-שרק, 1998, עמ’ 32.

36.  עמיר רפפורט, “מהפכה בצה”ל: מאות תפקידי קצונה בכירים ייפתחו לנשים”. ידיעות אחרונות, 24 בספטמבר 1999, עמ’ 1. 

37.  כיוון שבעברית יש הבדלה – כמו בכמה שפות אחרות – בין זכר לנקבה – אשתמש במינוח הנוח לי, אך כוונת הדברים שיתאימו לזכר ולנקבה כאחד.

38.  Peter Braestrup, 1985. Battle Lines. Report of the Twentieth Century Fund Task Force on the Military and the Media. New York: Priority Press.

39.  אביתר בן-צדף, 1991. “הממסד הצבאי האמריקני וחופש העיתונות”. מערכות 321, עמ’ 52-42. 

40.  Frederick S. Voss, 1994. Reporting the War. The Journalistic Coverage of World War II. Washington, DC: Smithsonian Institution Press, p. 81.

41.  בתחילה אפילו סברו ראשי רשתות הטלוויזיה בארצות-הברית, כי מינוי נשים לתפקיד כתב-שטח הנו “גימיק אדיר”. Trotta, 1991, pp. 27, 176.

42.  Roth, 1997, p. 89.

43.  למשל, במלחמת הבורים סיקרה שרה וילסון את המצור על מייפקינג, עיר מגוריה. וילסון כתבה מדי יום את רשמיה, והעבירה אותם בטלגרף למכריה, שהעבירו אותם לעיתון. Roth, 1997, pp. 193-4.

44.  Roth, 1997, pp. 157, 167.

45.  למשל, פגי האל דיואל (Duell), שסיקרה, כנערה, את הקרבות נגד המורדים של פנצ’ו וילה במקסיקו (1916) ואחר כך את כוח המשלוח האמריקני, שנשלח לסיביר במלחמת האזרחים ברוסיה. לטענת ווס, בצאתה לסיביר היא קיבלה את כתב ההאמנה הראשון, שהנפיק צבא ארצות-הברית לנשים. Voss, 1994, pp. 84-7.

46.  ביניהן הייתה מרתה גלהורן, שנישאה לאחר מכן לארנסט המינגווי, וסיקרה בסוף שנות השישים גם את המלחמה בוויטנאם. Knightley, 1975, pp. 192-215, 389-90. גם מרי וולש, אשתו הרביעית של המינגווי, סיקרה מלחמות כעיתונאית. Roth, 1997, pp. 115-6, 340-41 

 47.  נשים היו גם בכוח, שפלש לנורמנדיה בארבעה ביוני 1944 ובכוח, שצנח בארנהיים. Voss, 1994, pp. 81-93; Roth, 1997, pp. 55-6, 204.

 48.  למשל, גלוריה אמרסון האמריקנית, שסיקרה את מלחמת האזרחים בניגריה (וגם את מלחמת ויטנאם).  קאתרין לירוי (Leroy) אף צנחה צניחה קרבית במהלך תפקידה כעיתונאית בוויטנאם. היא כמעט נפלה בשבי הוויטקונג בהואה במתקפת טט (תחילת 1968), ולאחריה סיקרה את המלחמות בקפריסין, בלבנון ובאפגניסטן. Roth, 1997, pp. 96, 180-1.

49.  וב נפלה פעם בשבי הוויטקונג, ושוחררה אחרי כמה ימים. Roth, 1997, pp. 339-40.

50.  פואה – יהודייה במוצאה – הייתה לבסוף הדוברת של מזכיר האו”ם בוטרוס בוטרוס ע’אלי. לאחר מכן עלתה פואה ארצה. 
 
51.  Roth, 1997, pp. 212-3.

52.  Roth, 1997, p.179.

 53.  Christine Martin, 1998. War Stories: Women Correspondents Battle to Cover Vietnam Conflict. A paper presented at the AEJMC conference.

54.  Liz Trotta, 1991. Fighting for Air: in the Trenches with Television News. New York: Simon & Schuster, p. 196.

55.  Georgia C. Sadler, 1997. “Women in Combat: The U.S. Military and the Impact of the Persian Gulf War.” in Weinstein & White (eds.), pp. 79-97. 
 
56.  Susan D. Moeller, 1989. Shooting War: Photography and the American Experience of Combat. New York: Basic books, p. xi.

57.  במלחמת ויטנאם נהרגו 45 עיתונאים ושמונה-עשר נעדרים.

58.  רק שלושה כתבים ישראליים – נתן פרלמן, רפי אונגער ואילן רועה ע”ה, כולם אנשי קול ישראל – נהרגו במלחמות. הדבר יכול ללמד על העדפת הכתבים הישראליים לענייני צבא את המרכז השלו על הפריפריה המסוכנת בכל מלחמות ישראל. ראו גם אהוד יערי, 1985. “לבנון: מעט מדי כתבים בשדה”. בספר השנה של העיתונאים 44. תל-אביב: אגודת העיתונאים בתל-אביב, עמ’ 75-73.

פרלמן נהרג ערב הכרזת המדינה כשסיקר את הקרב בעטרות עבור “ההגנה” במסווה של עבודתו בקול ירושלים.

אונגער היה “כתב צבאי” – עובד רשות השידור, שגויס למילואים במסגרת יחידת הריתוק של קול ישראל, אך לא היה חבר ב”תא הכתבים הצבאיים”. הוא נפל בארבעה-עשר באוקטובר 1973 כשנפגע נגמ”ש הפיקוד של אלוף אברהם (אלברט) מנדלר, מפקד אוגדת סיני 252, שנהרג אף הוא במקום.

רועה – כתב קול ישראל בצפון – נהרג בפברואר 1999 יחד עם תת-אלוף ארז גרשטיין, מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק”ל), כשמכוניתם עלתה על מטען בגזרת דרום לבנון.

הצלם הצרפתי ז’אן רוי נהרג במהלך מלחמת סיני יחד עם הצלם דיוויד סיימור מסוכנות מגנום כאשר סיקרו את הקרבות ממערב לתעלת סואץ (בין המצרים לבין הבריטים-צרפתים).
 
שני עיתונאי חוץ (הצלמים בן עויזרמן ופול שוצר) וקצין הצנזורה דב פורת, שליווה אותם, נהרגו במלחמת ששת הימים בעלותם על מוקש בפאתי עזה.

באותה המלחמה נהרג מפיק הטלוויזיה טד ייטס כאשר סיקר את המלחמה בירושלים בצדה המזרחי.

הכתב הבריטי ניקולאס טומאלין נהרג ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים.

עם זאת, ראוי לציין, כי שני עיתונאים ישראליים זכו לאותות הצטיינות על תפקודם בשדה הקרב – אברהם ורד, צלם במחנה, זכה בצל”ש מאלוף פיקוד הצפון על חלקו בקרב נוקייב (מארס 1963), ולמעשה על מפעל חייו בצילום קרבי, שהחל בפעולות התגמול בשנות החמישים (הצל”ש הומר לעיטור המופת); ורון בן-ישי, איש הטלוויזיה הישראלית, זכה בצל”ש רמטכ”ל על תפקודו הלא-עיתונאי בקרב סרפאום ממערב לתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. 

59.  Mitchel P. Roth, 1997. Historical Dictionary of War Journalism. Westport, CT & London: Greenwood Press, pp. 200-201.

60.  צ’אפל צילמה מלחמות רבות, וביניהן מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה ומלחמת אלג’יריה. Horst Faas & Tim Page. 1997. Requiem. New York: Random House; Knightley, 1975, pp. 367-8, 405. ספרה האוטוביוגרפי יכול ללמד רבות מכלי ראשון על מעמדן של עיתונאיות בשדות הקרב –  Dicky Chapelle, 1962. What’s A Woman Doing Here? New York: William Morrow and Company. 

61.  גם היגינס סיקרה מלחמות רבות, וביניהן מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה ומלחמת ויטנאם. Knightley, 1975, p. 405.

62.  Roth, 1997, pp. 275-6.

63.  כך, מונתה עדה סער למזכירת מערכת על המשמר.

64.  מעבר למינוי חנה זמר לעורכת דבר. המינוי הזה – כבר בתחילת שנות השבעים – הנו יוצא מן הכלל, המלמד על הכלל. אפשר להשוותו למינוי גולדה מאיר לראש ממשלה כאשר ייצוג הנשים הישראליות בכנסת בטל בשישים.

65.  דפנה למיש, 1997. “שוות ערך תקשורתי: מבט פמיניסטי על התקשורת הישראלית”. בדן כספי (עורך). תקשורת ודמוקרטיה בישראל. ירושלים ותל-אביב: מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ’ 127-125.

66.  למיש, 1997, עמ’ 128. הנתון הזה מבוסס על מחקרה יחד עם חווה תדהר משנת 1993.

67.  דורון ושנקר-שרק, 1998, עמ’ 32-31; הייזלטון, 1978, עמ’ 114-113.

68.  זיכרון צבאי קצר.

69.  לימים רמטכ”ל צה”ל.

70.  ולראיה: נישואי טלי רפפורט-זלינגר עם אלוף אמנון ליפקין-שחק; אך יש עוד הרבה דוגמאות אחרות לאי-הפרדה חברתית בין המסקרים את ענייני הביטחון לבין נושאי דיווחיהם.

71.  בג”ץ 29/62 שלום כהן נ’ שר הביטחון ושלושה אחרים. פסקי דין ט”ז 1962, עמ’ 1036-1025. 

72.  כיום רבין נמצא במערכת מעריב, ותחום אחריותו – סיקור בתי-הדין הצבאיים.

73.  לביקורת קשה על הדברור ועל המערכת העיתונאית, שהסכימה עמו – ראו משה נגבי, 1985. נמר של נייר. תל-אביב: ספריית פועלים.

74.   כנדרש לפי הלכת שניצר (בג”ץ 680/88)) של השופט אהרן ברק וגם לפי הלכת קול העם (בג”ץ 73/53; בג”ץ 87/53) של השופט שמעון אגרנט, המוקדמת בהרבה ממנה.  

75.  ד”ר עזריאל לורבר סיפר, כי דווקא הימנעות מדעני האטום, שנקבצו ל”פרויקט מנהטן” מפרסומים מדעיים ומהשתתפות בכנסים הביאה את המודיעין הרוסי למסקנות מעניינות על טיב עיסוקיהם האמיתי. תכתובת אישית עם ד”ר לורבר, יוני 1998.

76.  בעניין הזה אומרים בשמו של בימאי הסרטים דיוויד קרוננברג – “צנזורים נוטים להתנהג כמו חולי נפש: הם אינם מבדילים בין מציאות לבין דמיונם”.

77.  זה היה הקו המנחה של פסיקת בית הלורדים הבריטי בעניין הספר לוכד המרגלים (Spycatcher) של פיטר רייט (Wright), שיצא לאור בשנות השמונים.

78.  לביקורת על הליכי העבודה של העיתונאים – ראו את עבודותיה של גיי טוכמן, ובעיקר Gaye Tuchman, 1978. Making News. A Study in the Construction of Reality. New York: The Free Press. השוו אל יוהאן גלטונג ומרי ה’ רוגה, 1970. “מבנה חדשות החוץ: סיקור המשברים בקונגו, בקובה ובקפריסין בארבעה עיתונים זרים”. בדן כספי (עורך), 1995. תקשורת המונים – מקראה. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ’ 233-200. 

79.  ראו – לדוגמה – אביתר בן-צדף, 1996. “האם סיפקה העיתונות הכתובה הישראלית התרעה מספקת לקראת מלחמת יום הכיפורים?” פתו”ח 3, עמ’ 64-27.

80.  לניתוח של התופעות הללו ושל השפעותיהן על צה”ל – ראו אילן גבאי, 1994. “אויב המצוינות”. מערכות 337, עמ’ 43-36.

81.  תודתי לאל”ם (מיל’) ד”ר חנן שי (שוורץ) על הרעיון.

82.  מוריס ג’אנוביץ (Janowitz) חילק את השוערים לשניים: “שוער” (gatekeeper), העושה את עבודתו משיקולים מקצועיים גרידא, ו”פרקליט” (advocate), המשרת עניינים אחרים, לא-מקצועיים.  כספי ולימור, 1996. תקשורת המונים, כרך ג’, עמ’ 212-209. Morris Janowitz, 1977. “The Journalistic Profession and the Mass Media.” In Joseph Ben-David & T. N. Clark (eds.). Culture and Its Creators. Chicago, IL: University of Chicago Press, pp. 72-96.

83.  יואל בן-פורת, 1991. נעילה. תל-אביב: עידנים.

84.  ראו גם עמיר בר-אור, 1994. “החלטת ממשלת ישראל להפציץ בעומק מצרים (ינואר 1970)”. מערכות 334, עמ’ 41-32.

85.  ג’רבי, 1996, עמ’ 27-26.

86.  ההגדרה “הגמוניה” הנה לפי אנטוניו גראמשי. על שימושיה בניתוח תקשורת – ראו טוד גיטלין, 1979. “אידיאולוגיה של ‘זמן צפיית שיא’: התהליך ההגמוני בבידור המשודר בטלוויזיה”. בכספי (עורך), 1995, עמ’ 164-144.

87.  בולטת בזאת הסדרה “הנבחרים” (מאת משה זונדר), שפרסם מעריב. לסדרה יש התפרצויות-המשך כל אימת שעולה על הפרק האפשרות לקדם לתפקיד בכיר מבוגרי סיירת מטכ”ל.

88.  שמה של היחידה ומספרה פורסמו לא אחת בעיתונות מקצועית בעולם, אך הוסתרו בקנאות מהציבור הישראלי.

89.  לניתוח חלקי של המיתוסים הללו – ראו תרצה הכטר, 1996. מיתוסים פוליטיים – רציפות מול שינוי: התפתחותם של מיתוסים פוליטיים סביב מלחמת יום הכיפורים בקרב הציבור החילוני-יהודי, ממלחמת יום הכיפורים עד הסכם אוסלו. חיבור לקבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן.

90.  לפניה היו בתפקיד הזה העיתונאים אילן כפיר (בתקופת שמעון פרס), נחמן שי (בתקופת משה ארנס. אולם הוא לא חזר לתחום העיתונות), עודד בן-עמי (בתקופת יצחק רבין) ואבי בניהו (בתקופת יצחק רבין ושמעון פרס). קואופטציה מסוג אחר הייתה לרון בן-ישי ולמשה שלונסקי, שעברו מתפקיד כתב לענייני צבא לפיקוד על גלי צה”ל.  

91.  יתר על כן, דניאל היה בעבר הכתב לענייני צבא בקול ישראל. בן-דוד החל את דרכו העיתונאית ככתב בגלי צה”ל.

92.  מכתב לאלברידג’ ברי, 26 בינואר 1799.

93.  דבר דומה קרה כאשר צורף ח”כ ערבי (האשם מחאמיד) לוועדת חוץ וביטחון של הכנסת בשנת 1999. גם הוא הביע את מורת-רוחו מן השפה הצבאית, שבה נמסרים דיווחים לח”כים.

94.  מעניינת העובדה, כי כל המרואיינים של טל בזיכרון צבאי קצר התייחסו לניסיון הישראלי בלבד, ולא השוו כלל להישגים עיתונאים של כתבי החוץ בישראל, או של כתבים במלחמות אחרות מחוץ לזירה הישראלית-ערבית. כן לא הוזכרו בתכנית הישגים עיתונאיים של מי שאינם בתא הכתבים הצבאיים (כמו הצלם מיכה בר-עם וכמו הצלם אברהם ורד) – מעבר לעובדה שהתחקיר לתכנית לא היה מושלם, וכמה עובדות, שנזכרו בה, אינן שלמות, או בטעות יסודן. לדוגמה, הוויכוח על התנהגותו של רון בן-ישי במלחמת יום הכיפורים (בכה, או לא בכה, בשידור) – שאין לו כל מקום, אלא הוא מייצג את המיתוס השובינסטי הגברי בישראל לאמור: “גברים (=חיילים) אינם בוכים”.
 
95. הדוגמה הבוטה ביותר לכך הנו היחס לשירות לסביות והומוסקסואלים בכוחות המזוינים.

 

למאמר המקורי