שתי ידידות גדולות

שתי ידידות גדולות

חנה אייזנמן
02.06.2010 06:58
שתי ידידות גדולות


במשך עשרות שנים מסתמך השמאל, במדיניותו לחורבן הארץ ולרדיפת יהודיה, על תירוץ “הלחץ האמריקני”. הלזאת ידידה ייקרא? וודאי! מדיניות היודנריין בארץ ישראל היא אינטרס משותף לשתי הידידות, שונאות ישראל. שיתוף הפעולה בין ה”ציונות” לארה”ב, נגד העם היהודי, היא בעלת הסטוריה ארוכה…



ב”ה

 

 

שתי ידידות גדולות – (תיעוד על קצה המזלג)

 

 

במשך עשרות שנים מסתמך השמאל, במדיניותו לחורבן הארץ ולרדיפת יהודיה, על תירוץ “הלחץ האמריקני”. הלזאת ידידה ייקרא? וודאי! מדיניות היודנריין בארץ ישראל היא אינטרס משותף לשתי הידידות, שונאות ישראל.

 

שיתוף הפעולה בין ה”ציונות” לארה”ב, נגד העם היהודי, היא בעלת הסטוריה ארוכה…

 

ארה”ב רואה ב”ישראל” אמצעי תשלום לנפט הג’יהאדי. הדבר האחרון שמעניין את ארה”ב זו טובת היהודים. כך היה תמיד, גם בלי קשר לנפט. ארה”ב היתה והינה אנטישמית. בכספה היא קנתה מאיתנו את דם בנינו ואת ארצנו, כדי למצוא חן בעיני ברוני הנפט. לו שמרנו על בנינו ועל ארצנו, לא היה לנו שום צורך בכסף של ארה”ב. יתר על כן, הכסף הזה הוא מעמסה. מדובר בהלוואות, בערבויות ובכפיה להידרש לנשק תוצרת ארה”ב, שעליהן אנו משלמים טבין ותקילין. לא רק בדם ובארץ, כאמור לעיל, לא רק באבדן הכבוד הלאומי ובאבדן ההרתעה, אלא גם בכסף! פשוט, בכסף שאנו מחוייבים להחזיר, טבין ותקילין + נשך, רבית ואסירות תודה, חסרת כל הצדקה!! אסירות תודה על לא דבר, במסגרת תעמולת השמאל, להצדקת הנסיגות, בגלל, כביכול, לחץ של ארה”ב, שבלעדיה לא נוכל להתקיים…. מעגל קסמים שמאלני.

 

כשמצרים הסכימה לקבל את כל חבלי הארץ שאיבדה בתוקפנותה נגד “ישראל”, תמורת פיסת-נייר, שבגין וממשל ארה”ב יכלו לקרוא לה הסכם-“שלום”, הוסיף לה על כך הממשל האמריקני מענק כספי גדול. ישראל, שאיבדה את כל פירות נצחונה, בתבוסתנותה, בעידוד ארה”ב, קבלה הלוואה, כרגיל. ככה זה – “בתר עניא אזלא עניותא” – אחרי העני הולכת העניות. מי שמזלזל בעצמו, הכל יזלזלו בו, מי שעומד על “הכבוד המגיע לו”, יקבל אותו.

 

ישראל מתנהגת תמיד כמדינה מובסת, דווקא, לאחר ניצחון. אז היא מפגינה את תיסמונת “סליחה שניצחנו”! במה נוכל לפצות אתכם?

 

 

מבצע-קדש, כעשור לאחר שנודעו מימדי ההשמדה ב”שואה”.

נקרא ביומניו של הקולונל ריצ’רד מיינרצהאגן:

 

1.3.1957

הצטערתי לשמוע בחדשות של שעה תשע שישראל הסכימה לפנות את סיני, עם שהיא סומכת על ארצות הברית שתשאיר את מפרץ עקבה פתוח ולא תרשה למצרים לחזור לעזה. נעשה משגה גדול. ארצות הברית אינה מתכוונת כלל לכבד את ההסכם; אותה מעניינים רק האינטרסים שלה – נפט ודולרים עם שלטון-עולם….

4.3.1957

ישראל, שתפסה את המגרעות וההונאה של ארצות הברית ומדיניותה הפייסנית כלפי הערבים, החליטה, תודה לאל, שלא לפנות את עזה ואת שרם אל-שייך בלי הבטחות מספיקות לבטחונה. אני חושש שלחץ כביר יופעל עליה מצד ארה”ב ומצידנו אנו, כדי לפייס את הערבים.

מדוע אין ארצות הברית מטעימה את מצרים קצת מן הלחץ שהיא מפעילה ללא רתיעה על ישראל? האמריקנים מתעלמים מן המצב העובדתי כפשוטו….

5.3.1957

בן גוריון חזר בו וישראל תפנה את סיני בלי תנאים. בלי ספק השתמשה אמריקה באמצעים מגונים למיניהם להשיג זאת. צר לי מאד, כי דבר זה פירושו, בהכרח, עוד התנגשויות מזוינות; מצרים תתפוס מחדש את סיני לרבות עזה והיא תוסיף לסגור את התעלה ואת מפרץ עקבה לספנות הישראלית; פירוש הדבר – עוד מלחמה….

תמורת אותה נסיגה התחייבה ארה”ב לערוב למעבר חפשי של ספינות ישראליות במיצרים, שהם מים בינלאומיים, וזכותן של כל מדינות העולם לעבור בהם.

אולם, ערב מלחמת ששת הימים, כאשר פנתה ישראל לארה”ב, עקב סגירת המיצרים לספינות ישראליות ולספינות זרות הסוחרות עם ישראל, והזכירה לארה”ב את התחייבויותיה, הובהר לה, שארה”ב “איבדה” את מסמך ההתחייבות. ומכיוון שעל ארה”ב קפצה זקנה פתאומית, והיא היתה לסנילית שאינה זוכרת התחייבויות, התנערה מן ההתחייבות. ושוב נאלצה ישראל להקיז את דם יהודיה לטובת האינטרסים של ארה”ב. הנסיגה הכפויה ב-1957, רצחה את בנינו במלחמת ששת הימים.

 

וב”שואה”

בן הכט:

בשעת טיול של חצות בשדרה החמישית התעכב ידידי קורט וייל תחת פנס רחוב וקרא באזני קטע מתוך עתון שוייצרי, היה זה סיפור אודות הצעה שהציעה ממשלת רומניה לממשלות ארה”ב ובריטניה, להרשות לשבעים אלף מיהודי טרנסדיינסטריה לצאת את רומניה, במחיר חמשים דולר לראש – דמי הנסיעה אל הגבול. בסיפור הודגש כי ההצעה תאבד את תוקפה ברגע בו יכנסו הגרמנים לרומניה, והם עמדו להיכנס בכל רגע.

קוק ומרלין אימתו, באמצעות מקורות חשאיים, את הידיעה שבעתון השוויצרי. הצעה כזו אמנם הוצעה בצנורות דיפלומטיים. מחלקת המדינה האמריקנית קבלה את ההצעה… וגנזה אותה. גם הבריטים עשו כך.

ניסחתי מודעה בגודל עמוד שלם ובאותיות ענק לעתוני ניו-יורק:

 

למ כ י ר ה

 

70,000 יהודים

במחיר

50 דולר לראש

יצורי-אנוש, באחריות

 

המודעה הסבירה בקצרה, כי שלושה וחצי מליון דולר יצילו שבעים אלף מיהודי רומניה מטבח בידי הגרמנים (כסף זה והרבה יותר היה גם בידי ה”ציונים”).

 

בהופיע מודעה זו, פרסם רביי סטיפן וייז, ראש הציונים בניו-יורק ומגדלור לנכבדי היהודים בעיר, את ההודעה הבאה, הנושאת את תאריך ה-23 בפברואר 1943:

 

“הקונגרס היהודי האמריקאי, תוך תיאום עם ארגונים יהודים מוכרים, מבקש להבהיר, כי לא נתקבל כל אישור להצעה-כביכול של ממשלת רומניה, להתיר את צאתם של שבעים אלף יהודים, לפיכך, אין כל הצדקה לעריכת מגבית למטרה זו”.

 

גם הסוכנות היהודית  בלונדון הכחישה את ההצעה הרומנית.

ההכחשה הוברקה לעתונים ופורסמה על ידם, ובקראם אותה, חשו יהודי אמריקה הכרת-תודה לסוכנות  היהודית על שסילקה את הבעיה הרומנית המציקה מעל מצפונם.

הלל קוק התקשר טלפונית עם תת מזכיר המדינה אדולף א. ברל, וביקשו לאשר או להכחיש את ההצעה הרומנית. ברל ענה כי יתקשר עמו לאחר זמן, וישיב לו תשובה. כזאת אמנם עשה, בבקר המחרת. הסיפור נכון, אמר אז ברל, מחלקת המדינה אמנם קבלה הצעה כזאת מן הממשלה הרומנית.

כעבור שנים אישר את העובדות גם ברטלי קראם, המומחה לעניני המזרח התיכון. ברטלי קראם חזר על מה שידענו ב-1943, ועל זה שהסוכנות היהודית והציונים, עם שירותי הידיעות העדיפים שלהם, חייבים היו לדעת ב-1943. עורך הדין קראם גילה כי ניתן היה להציל את שבעים אלף  יהודי רומניה, להעבירם לארץ ישראל דרך תורכיה, מסע ימים מספר, במשאיות. אבל, בשל לחץ יהודי, נמנעה מחלקת המדינה מלתת פרסום לענין.

אולם, ב-1943 היינו אנו לבדנו, אשר זעקנו בעולם על שבר יהודי רומניה, אנו, שהושמצנו כמעוררי-מדנים ומפיחי-שערוריות, על ידי הארגונים הציוניים, על ידי המנהיגות הציונית המוכרת, ועל ידי קרנות-הצדקה המסונפות אליה. נסיוננו לחלץ את היהודים מרומניה, בטרם יכנסו אליה הגרמנים, נקטל באיבו.

שבעים אלף היהודים שהיתה אפשרות להצילם כונסו לתוך אסמים, הוטבלו בנפט, הוצתו ונורו למוות, כאשר פרצו, מיללים, כאבוקות דולקות, מתוך הלהבות.

הלשם כך כינסו קושרי קשר-השתיקה את מועצותיהם רבות-החשיבות? הלשם כך חיזרו אחרי נשיאים וראשי-ממשלות, ושמרו על המדיניות הפרו- בריטית של ויצמן – מדיניות “ארץ ישראל לנבחרים” (וכמעט ריקה מיהודים)? שתיקה זו, והפרשה האומללה של מנהיגים יהודים, המסווים במעטה כזב את טבח יהודי אירופה, מסתירים אותו, משתיקים אותו – לשם מה?

 

הארגונים הללו, הפילנטרופים הללו, אותם פחדנים חברי המועדונים היהודים בציון, בלונדון ובאמריקה, אותם המנהיגים היהודים אשר הפקירו ששה מליון מבני עמם לשריפה, לחנק ולהרג, ללא מחאה ובאדישות, ואפילו עם ברק של ערמומיות אנטישמית בתככיהם הפוליטיים – אני מסכם נגדם – אלה, נושאי התארים לרוב, אלה העוסקים בפוליטיקה, הנאמנים המופקדים על עתיד היהודים בארץ ישראל, שצייתו לדרישה הבריטית שלא לחולל שערוריות בדבר יהודי אירופה הנטבחים, שלא לעשות דבר אשר עלול יהיה לקעקע את השלטים שתלו הבריטים על כל שערי הכניסה לארץ ישראל: “יהודים אינם רצויים”

 

היזמה הסעודית, על פי בן הכט

                   
                  שתי ידידות גדולות
נשיא ארצות הברית פרנקלין דלנו רוזוולט נפגש עם מלך ערב הסעודית אבן סעוד על גבי ספינת הצי האמריקאי
קווינסי, ב-
14 בפברואר 1945

“כעבור חודש חזר הנשיא רוזוולט מביקורו במזרח התיכון. הוא התרועע עם מנהיגים רבים, אבל אף לא עם יהודי אחד. פגישתו החשובה ביותר היתה עם אבן-סעוד, שליט ערב הסעודית, שקיבל מאה אלף דולר ליום, כזכותו ברווחי חברות-הנפט האמריקניות.

 

“בהודעת שפרסם אבן-סעוד שבועות מספר לפני פגישתו עם הנשיא רוזוולט, אמר… ‘הדרך היחידה לפתרון הבעייה היהודית במזרח התיכון היא להוציא את כל היהודים בארץ ישראל ולשלחם למרכז אפריקה, ושם שוב לא יוכלו להטריד איש. אם יסרבו ללכת יש ברירה אחת – להשמידם במקום מושבותיהם ועל ידי כך להיפטר מן הצרה היהודית אחת ולתמיד’..

 

“בשובו מסר הנשיא רוזוולט דין וחשבון לקונגרס, במארס 1945. הדין וחשבון נכתב בידי השופט רוזנמן, הנשיא עצמו וחתנו ג’ון בואטינגר. תוך כדי השמעת נאומו באזני הקונגרס הוסיף רוזוולט קטע על דעת עצמו, שעל תכנו לא נועץ קודם לכן עם עוזריו בחיבור הנאום”.

 

”וכה היו דברי רוזוולט באזני העולם כולו: ‘הנה, למשל, בשאלת ערב הסעודית, למדתי יותר על כל הבעיה – הבעיה המוסלמית והבעיה היהודית – מתוך שיחה עם אבן סעוד במשך חמש דקות מחליפת שנים או שלושה תריסרים של אגרות”’.

 

היום שמעתי ברדיו קול-חי, מנגנון התעמולה בשירות השמאל הקיצוני, את הצעתו של פושע ישראל, אלון פנקס, ל”ישראל” להצהיר על נכונותה לשאת ולתת על היזמה הסעודית….. זאת בעקבות “הפשע הימי” של “ישראל” נגד “פעילי שלום”. ועל הפשע הזה נגד ילדינו, שהונחתו על הסכינים, שכן, זה כבר הם משמשים בשר-תותחים למדינת הדמים והזדון הזו, עוד נדבר….

 

שמעתי את הדברים במכונית, כאשר הודיע המגיש על הראיון הבא, עם הטינופת, דניאל בן סימון, כביתי את הרדיו.

 

יש גבול! לא נשכח ולא נסלח!



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר