מיום עצמאות שעבר (התשס”ד) עד יום עצמאות זה (התשס”ה) ומיום עצמאות זה עד….

מיום עצמאות שעבר (התשס”ד) עד יום עצמאות זה (התשס”ה) ומיום עצמאות זה עד….

חנה אייזנמן
02.04.2010 12:21
מיום עצמאות שעבר (התשס"ד) עד יום עצמאות זה (התשס"ה) ומיום עצמאות זה עד....


חזרנו לפינת שירת הים, כדי לחזור לנווה דקלים לאסוף את חפצינו, אך הדרך נחסמה ע”י צבא שכירי החרב של שרון. לאחר דקות של תסכול הצלחנו לשכנע את החוסמים במדים, שאכן אנו יוצאים רק לאסוף את חפצינו. פתחו את החסימה לחלקיק השניה. חזרנו לנווה דקלים. היתה זו הפעם האחרונה שראינו את המקום היפהפה הזה.



 התמונות לקוחות מאתרי גוש קטיף

 

 

 

 

ב”ה ירושלים, כ”ה באב, התשס”ה

 

מיום עצמאות שעבר עם יום עצמאות זה ומיום עצמאות זה עד…….



 

ההיית או חלמתי חלום…..

                                                 מיום עצמאות שעבר (התשס"ד) עד יום עצמאות זה (התשס"ה) ומיום עצמאות זה עד....

הגענו ל“שירת הים”, כשכדור השמש האדום קרב והולך אל קו נשיקת המים לשמים. רק מי שהיה בגוש, יודע את הרגשת הזוך והטוהר המשתפכים ועוטפים הכל בזוך ובאור… על החוף המוני נערים עולזים, בחולצות לבנות, יוצאים ברגלים יחפות ורטובות מן המים, מתחילים להיכנס לשלושה האוטובוסים הגדולים, החונים על החול הבהיר בקרבת הקרוואנים. הנערים תלמידי ישיבה תיכונית מפתח תקווה.

רציתי לצלם את החוף והנערים על רקע הים וגלגל האש שמעליו. ניגשתי למכונית וגיליתי שהשארתי את התיק בבית, בירושלים. אין מצלמה, אין תעודות, ואני הנהגת…. וחשבתי, אולי עדיף ; בימית צילמתי ונותרו רק התמונות….

נפרדנו, זמנית, מן החוף והמשכנו דקותיים לנווה דקלים. חנינו ונכנסנו אל בן הדוד, אצלו אנו אמורים לעשות את הלילה. הקדמנו לבוא, בליל יום העצמאות, מחשש להיתקע בפקקים, בזכרנו את יום העצמאות בשנה שעברה…

 

יום עצמאות שעבר… (התשס”ד)

 

באותו יום עצמאות הקדמנו לצאת מירושלים, כדי להקדים להגיע לגוש, לפני ההמונים. לאחר שעברנו את סעד, כבר הבחנו בצפוי על הכביש הזה בשעות הקרובות. כבר היינו מכונית אחת בתוך שיירה, שעדיין נעה בקצב סביר, אך בכבדות מה. פה ושם החלו העקיפות.

הגענו לנווה דקלים, נכנסנו ואף מצאנו חניה. מצאנו גם המוני אדם, ויצאנו את השער, כדי לצעוד אל “שירת הים”. כבר ניתן היה לראות את הפקקים. מכוניות נעו הלוך ושוב, בחיפוש אחר חנייה. האוטובוסים חנו בצידי הכביש, בזה אחר זה, כשמתוכם נשפך המון אדם.

הצטרפנו אל הצועדים בדרך הקצרה מנווה דקלים לשירת הים, כשעיני המואסי, בפתחי משכנות קידר שלהם, צופות בנו.

                                     מיום עצמאות שעבר (התשס"ד) עד יום עצמאות זה (התשס"ה) ומיום עצמאות זה עד....

הגענו לחוף. המוני אדם וילדים צוהלים, טובלים במים. מראה משובב נפש. עם ישראל. כששבנו לשער מתחם “שירת הים”, נאלצנו, כדי לצאת, להידחק בתוך ההמונים, שנמשכו כמגנט אל הים. החלטנו שלא להמשיך בכיוון מלון נוף דקלים, פנינו לחזור מיד אל המכונית, ולמהר ולצאת מן האיזור שהפך במהירות לצוואר בקבוק, לא לבלוע ולא….. וכבר היתה התנועה בלתי אפשרית. ליד גני טל, לקחנו שתי טרמפיסטיות, ושם גם התעכבנו כמעט שעה, יושבים ו”מתייבשים” במכונית. כשהגענו, בשעה טובה, למחסום כיסופים, לקחנו טרמפיסט נוסף שנואש מלהגיע לגוש.

לכל אורך הדרך ראינו אלפי צועדים, שנאלצו לחנות במרחק עשרות ק”מ מן הגוש, וכן נוסעי אוטובוסים שלא יכלו להמשיך בדרכם. רבים היו תקועים בפקק, כשאין מחלץ, וכך גם אנו, אך לפחות בכוון היציאה….. משפחות שדחפו עגלות ילדים, זקנים ונכים בכסאות גלגלים, נדחפים בידי בני המשפחות, זקנים וזקנות נשענים על מקלות התעקשו להמשיך בדרכם אל הגוש. פשוט קשה לקלוט. אני יודעת שבחום שהיה, ואילו, חלילה, נשענתי על מקל, לא הייתי זזה פסיעה אחת. אך עם ישראל היה נואש, ממש, לבטא את התנגדותו לחורבן.

אבל דן חלוץ אמר בפקודת יום לחייליו, אחרי הפוגרום: “הוכחתם שאתם צבא העם…”.

שש שעות ארכה נסיעתנו בחזרה לירושלים, אך לא התעצבנו גם לרגע אחד. ידענו שאהבת עם ישראל לארצו, היא הסיבה לעיכובנו על כבישי הארץ.

 

יום עצמאות זה…. התשס”ה

                                         מיום עצמאות שעבר (התשס"ד) עד יום עצמאות זה (התשס"ה) ומיום עצמאות זה עד....

והנה אנו שוב כאן, ביום העצמאות (במשך השנה השתתפנו בחנוכת בית הכנסת של נצרים וכן בחנוכת 17 כתות לבית הספר. וביקורים נוספים בגוש).

לאחר שבעלי והמארח חזרו מתפילת ה”חג”, שנתמשכה זמן ארוך ביותר, סעדנו, ויצאנו לראות בחגיגות העצמאות בנווה דקלים. מכיוון המואסי נשמעה מוסיקה רועשת, שהזכירה לחוגגים, שלערבים יש סיבה טובה יותר לחגיגות מאשר ליהודים.

שבנו הביתה, לישון. והנה “בומים”, זיקוקי דינור מרהיבים, שכמותם לא ראיתי מעודי, ממש מעל לראש.

אך ההרגשה הקשה מתמידה! אם כי, עד יום הגירוש ממש, לא האמנתי באמת, שהם יצליחו…..

 

הבקר האחרון שלנו בגוש קטיף….. הוילה של ז’נין

בבקר אנו יוצאים לכפר-ים. בן הדוד סיפר שהוא בנה השבוע פרגולות ל“משוגעת אחת”, שבנתה בית על שפת הים. שמה ז’נין. “ואת בטח מכירה אותה, היא מהסוג שלך…”.

לא הכרתי, אלא לאחר זמן קצר, כאשר חיפשנו בכפר-ים בית עם פרגולות. ואכן ראינו פתאם פרגולות, בולטות בצבען האדום על פני החול הלבן – “הוילה של ז’נין”.

התקרבנו לבית, כל הקיר הפונה לים, קיר הסלון, עשוי דלתות הזזה מזכוכית. בבית נשים וילדים. קראתי – ” anybody home “? עיני הנמצאים מופנות אלינו. אני מסבירה שאני דודנית של הנגר שעשה את הפרגולות, ובאתי לראות. ז’נין גאה בביתה המואר ומאיר העינים. משהו מיוחד, באמת. מין שלווה ואמונה והבטחת עתיד, אופפים את הבית הקטן הזה. ז’נין מציינת שכל הריהוט שאנו רואים נבנה בידי אותו נגר שהוא אמן ממש (יודעים).. אנו יודעים גם, שהעבודה הזו נפלה לו כברכה משמים בימים של מצוקה כלכלית קשה, בגלל החנקת הגוש.

הנשים, בעלת הבית, בתה (ממעלה הזיתים בירושלים) והמחותנת, חברה בקבוץ עלומים, מעמידות לשימושנו כסאות נצרים נוחים ליד הבית, עם הפנים לים. איזה מראה, איזה יופי, איזה זוהר. למטה, בקרבת המים, אם, לבושה כולה לבן, משחקת עם ילדיה. על שולחן קטן מוגש לנו, כיבוד קל. האמת היא שאין להן, עכשו, פנאי לארח, הן מכינות את סעודת החג, הגברים טרם חזרו מן התפילה המאוחרת בנווה דקלים.

לבסוף, קמים באי רצון, נפרדים מן השלווה והאופטימיות ואמונת אין קץ. כדאי לצאת לכפר דרום, בטרם תתחלנה החסימות.

עשינו עוד סיבוב למלון נוף דקלים, בו נפשנו בעבר. מדכא. הלובי מוזנח, על הריצפה מפוזרים שברי זכוכית, כל כלי וחפץ שניתן היה לפרק, נבזז ע”י המואסי. שני כלבים גדולים מסתובבים במה שהיה לובי נעים של בית מלון יהודי. בביתנים כבר נראה גרעינו של הציבור שאמור לגדול ולהיות לנאחזים ב”מעוז הים”, שגורשו מאוחר יותר, כשצה”ל עושה שימוש באספסוף המואסי.

חזרנו לפינת שירת הים, כדי לחזור לנווה דקלים לאסוף את חפצינו, אך הדרך נחסמה ע”י צבא שכירי החרב של שרון. לאחר דקות של תסכול הצלחנו לשכנע את החוסמים במדים, שאכן אנו יוצאים רק לאסוף את חפצינו. פתחו את החסימה לחלקיק השניה. חזרנו לנווה דקלים. היתה זו הפעם האחרונה שראינו את המקום היפהפה הזה.

                                                      מיום עצמאות שעבר (התשס"ד) עד יום עצמאות זה (התשס"ה) ומיום עצמאות זה עד....

לכפר דרום הגענו במהירות. עם ישראל נהר לשם בהמוניו. בעלי שם פעמיו לבית המדרש, ואני נכנסתי לבית צפילביץ’. הוריה של הדסה צפילביץ כבר היו שם. דודני בשניה, שמואל עמנואל ואשתו רות, ניצולי שואה, שכבר חוו גירושים…. שמואל הוריו ושבעת אחיו ואחיותיו, אזרחי הולנד, גורשו למחנה וסטרבורק ומשם לברגן בלזן. מן המשפחה, בת עשר נפשות, נותרו ארבע. הילדה היהודיה, רות, הרחיקה בבריחתה למזרח הרחוק…

גם המחותנים הגיעו. משפחת צפילביץ המורחבת, אנשי כפר מימון. היתה זו חבורה חמה, עליזה ואופטימית. הם ספרו שבינתיים נחסם הגוש לבאים מצפון. אך עם ישראל, בתחבולות עשה את דרכו לכפר דרום.

טקס חנוכת בית הכנסת החל, לאחר כמה שעות של לימודי קודש. לא מכבר בקרנו בכפר דרום, ויצאנו ממפעל עלי קטיף, עמוסים בשקיות ירק. בית הכנסת אפילו לא היה מטוייח. במאמץ עליון הסתיימה מלאכת הקודש. ארון קודש יפהפה, אולם יפה מלא צאן אדם, בית כנסת לתפארת העם היהודי.

בית הכנסת הוקדש לזכרם של טבוחי כפר דרום. בני המשפחות נתבקשו להתרכז ליד לוח הזיכרון, עליו חרוטים שמות הקדושים. בני המשפחות מתייפחים, הכאב לא קהה.

אביו של הרב שמעון בירן, הי”ד, נתכבד בקביעת אחת המזוזות.

האירוע כולו היה מלווה בשירה אדירה ובריקודים של התעלות הנפש. במיוחד כשתלמידים קבלו את פני רבניהם.

ובינתיים, בנווה דקלים נאספו המונים לעצרת על שפת האגם. מיום עצמאות שעבר (התשס"ד) עד יום עצמאות זה (התשס"ה) ומיום עצמאות זה עד....

הטכס נסתיים, הציבור התפזר. אנו שמנו פעמינו לירושלים, והגענו לאחר רדת החשיכה, עייפים ותאבי מקלחת, לחגיגת בר-מצווה של בן השכנים. אביו היה ממגורשי ישיבת ימית.

לא חזרנו עוד לכפר דרום, בינתיים. והיום ליווינו בשניה את הרב שמעון בירן, הי”ד, ממקימי כפר דרום ומדוחפי היזמה, למקום “מנוחתו האחרונה…” בהר-הזיתים בירושלים.

 

תשעה באב זה…. התשס”ה


ואז החל המצור על גוש קטיף. וההסתה הזדונית רבת השנים, הגיעה לשיאים, שאף בעבר, בכל שנות גלותנו, לא ידענו כמותה. ורבבות יהודים יצאו לשדרות ולנתיבות, למכלאה בכפר מימון, לאופקים…. ולא הועלנו…

                                 

מיום עצמאות שעבר (התשס"ד) עד יום עצמאות זה (התשס"ה) ומיום עצמאות זה עד....                                                 

 

          
לא נשכח ולא נסלח ל”מדינת ישראל”!!! וגם לא נחגוג את עצמאות מדינת הדמים והזדון הזו!



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר