תיסמונת אודי אדיב

תיסמונת אודי אדיב

חנה אייזנמן
02.04.2010 12:21
תיסמונת אודי אדיב


אבל זה לא היה הדבר הגרוע ביותר. הם עצרו גם שני יהודים קשישים, מזוקנים, מרטו בלי הרף את זקניהם, דחפו אותם, שפכו עליהם מים והפילו אותם, בעוד חבריהם יושבים מסביב ונהנים מהצגת הקירקס. חמתי בערה בי, שלא יכולתי לעשות מאומה, כדי לעזור לשני הזקנים האלה.



תיסמונת אודי אדיב (א)

 

 

הנכד הראשון ואמא שלו

 

 

 

לאחר שאודי אדיב נמצא אשם בבגידה ונגזרו עליו 17 שנות מאסר –

 

“עיתונאים נחתו על גן שמואל כציפורי טרף על פגר וראיינו כל מי שהיה מוכן להתראיין, ובמיוחד את הורי קצין הצנחנים שהצטרף לרשת. הם שאלו את אמו: ‘האם את תומכת במעשה בנך’? היא ענתה להם: ‘חינכתי את בני להתייחס לכל בני-האדם כאל שווים. אם מעשהו נבע מכך, אני תומכת בו’. תשובה זו סתמה את פיותיהם והדפה את טענות העיתונות על התנהגות פסולה” (“הבזקים”, עקיבא אור)..

 

למדנו במקורותינו:

 

“… אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה” – משל הוא לחוטא – כמו שאמרו קדמוניהם: אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו. ואמת הוא – כי ממידת הבורא יתברך: “פוקד עון אבות על בנים” – וזה המידה היא – כשאוחזין הבנים מעשה אבותיהם, אז יתחברו עונות האבות עם עונות הבנים ויפקדו על הבנים עוון האבות עם עוונותיהם…( רד”ק ירמיהו פרק לא)

 

תיסמונת אודי אדיבאודי אדיב, הנכד הראשון בקבוץ גן-שמואל, היה תינוק שנשבה בידי הורים פושעים נגד העם היהודי ונגד האנושות. אך, כאשר ביצע את פשעו, כבר עמד, זה זמן רב, על דעתו; בעת מעצרו היה בן 26. הוא ממשיך בדרכו גם היום. אלא, היום, בגידה ב”מדינה” היא המעשה הלגיטימי ביותר. עובדה היא, שממשלות ישראל משתפות פעולה עם האויב ואיש אינו נעצר ואינו עומד לדין, וכמובן, איש אינו מושלך לכלא… לאחר עשרות שנים של הסתה ושטיפת מח שמאל-נאצית, פשעיהם של אודי אדיב וחברים נחשבים למעשים הלגיטימיים ביותר. נושא “הזכויות הלגיטימיות” לרצוח את העם היהודי “שנוי במחלוקת”!

 

ביוני, 1964, הוקם בקהיר ה”ארגון לשחרור פלשתין”, כלומר, לשחרור שארית פלשתינא, שנמסרה ברובה הגדול, על ידי שלטונות המנדט, לג’יהאד האיסלאמי – הארגון לשחרור תל-אביב, חדרה, חיפה, נהריה וכו’. הארגון הוקם בהמלצתם ובעידודם של שרי החוץ של מדינות הליגה הערבית בוועידתם בקהיר. אודי היה אז בן 18, מדינת ישראל היתה בת 16, ו”העם הערבי הפלשתינאי”, כלל לא היה. אין ספק, שעובדה זו היתה ידועה כבר אז, לד”ר למדעי המדינה, דהיום, כלומר, היתה ידועה כבר אז למרעיל הבארות דהיום.

 

אודי אדיב צריך היה לעמוד לפני כיתת יורים, כפי שזה נעשה במדינות שפויות, בעת מלחמה. ואנו במלחמה; במלחמת נצח שכופים עלינו הערבים, בעידוד ובסיוע האודי אדיב’ים. אודי אדיב שירת בצבאה של המדינה שהשמאל בנה, בחטיבת-הצנחנים, ואת כל הידע שרכש בצבא, מסר לידי הג’יהאד באמצעות סוריה המיליטריסטית/רצחנית. בסוריה גם התאמן באמצעי חבלה –

אדיב לא הביע חרטה על מעשיו והצהיר שהיה נכון לבצע גם פיגועים.  ב-25 במרץ 1972 נגזר דינם של חברי החוליה: אדיב נידון ל-17 שנות מאסר, ודן ורד, יהודי אף הוא, אשר הביע חרטה על מעשיו, נידון ל-10 שנות מאסר. חברים אחרים בפרשה נדונו אף הם לתקופות מאסר שונות, קצרות יותר.

במהלך שהותו בכלא, נישא אדיב לסילביה קלינברג,  בתו של המרגל מרקוס קלינגברג, אך כעבור כשלוש שנים התגרשו. לאחר 12 שנות מאסר ולאחר שהביע חרטה על מעשיו והודה שהיה כלי משחק ביד הסורים (ולא הפלסטינים שלמענם חפץ להילחם), שוחרר אדיב מבית הסוהר.

לאחר שחרורו פנה אדיב ללימודי מדע המדינה והשלים דוקטורט בתחום. כיום הוא מרצה בתחום מדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה ובבית הספר הגבוה לקולנוע בנצרת (ויקיפדיה).

כדי להשתחרר מן הכלא, הביע הבוגד חרטה, מן השפה אל החוץ, כלומר, שיקר, שכן, לא שינה שמץ מדעותיו, וכך דבריו בנושא “זכות השיבה” –

אם לפני 35 שנה כשהתחלתי בפעילותי הפוליטית היו רק קולות בודדים בקרב הציבור הישראלי שדיברו על הנושא, כיום מדובר בשיח שיש לו לגיטימציה לא רק בקרב אינטלקטואלים, אלא גם בציבור הרחב”, אמר אדיב.

ד”ר אדיב יעץ לפלשתינים לחדול מלעסוק בכוחה של ישראל. “הפלשתינים מדברים כל הזמן על עוצמתה הטכנולוגית והכלכלית של ישראל ועל כך שארה”ב עומדת מאחוריה. זאת טעות!”, הדגיש אדיב. “יש לפלשתינים ולגורמי השמאל היהודי שתומכים בהם מרחב תמרון גדול בתוך הציבוריות הישראלית. ישנו קהל רחב בתוך ישראל שניתן להשפיע עליו (“מחלקה ראשונה” 30.6.2007)“.

“אחוות העמים”

אודי נולד בשנה שלאחר סיום השמדת יהדות אירופה על ידי “אחוות העמים” (כולל הממסד ה”ציוני-סוציאליסטי”). עובדה זו לא הפריעה לאמו לחנכו ל”אחוות העמים” – כוווולם שוים, רוצחים ונרצחים, ובעצם, הרוצחים שוים יותר. עובדה, עד עצם היום הזה משתמש אודי בכלי שיצרו הרוצחים להשמדת הישוב היהודי בארץ ישראל.

את מחלת הנפש של אודי ואמו וכל המחנה, היטיב לתאר עזריה אלון:

“… קח את סדרת הטיעונים של המופ”סים מלפני 55 שנה (נכתב – 30.7.1976, ח”א), נגד “הציונים הרשעים” ובעד “המוני העמלים הערבים”, וכמעט אין לך צורך לשנות בהם מלה אחת, כדי שיהיו נשמעים רעננים בפי השמאלנים היום. מה לא קרה מאז? אימפריות קמו ונפלו, היתה מלחמת עולם והיו מלחמות ישראל, הקומוניזם הרוסי גילה את פניו המכוערות, על עם ישראל עברה השואה, מדינתו קמה, העמים שהיו מדוכאים פעם השתחררו, הערבים נהפכו לאדירי עולם בשטח בנשק ובנפט. אבל בעולם השמאלני לא קרה דבר. הכל נשאר בטהרתו, כמו אז, ללא מגע עם עולם החומר…”

עזריה אלון, דבר-השבוע, 30.7.1976, באסופת מאמרים תחת הכותרת – “הכישרון לארץ ישראל”.

 

בן דורה של אמא של אודי, פריץ מוינה, שנתפכח, שם, בתופת, כמובא בספרו של יצחק בן-עמי“שנות זעם ימי תהילה”:

 

”…. אבל מזלי הטוב לא עזב אותי. כל מה שקרה לי היה, שבמשך שבע שעות הייתי צריך לרחוץ ולהבריק את המכוניות והמשאיות של הגדוד הגרמני, החונה על יד הגשרב’. אבל זה לא היה הדבר הגרוע ביותר. הם עצרו גם שני יהודים קשישים, מזוקנים, מרטו בלי הרף את זקניהם, דחפו אותם, שפכו עליהם מים והפילו אותם, בעוד חבריהם יושבים מסביב ונהנים מהצגת הקירקס. חמתי בערה בי, שלא יכולתי לעשות מאומה, כדי לעזור לשני הזקנים האלה.
אבל היית צריך לר ”
אות את שני הפטריארכים האלה! תיסמונת אודי אדיב איני יודע האם היו רבנים או סתם יהודים דתיים. הכוח הפנימי שגילו עלה בהרבה על זה של רוב האנשים הצעירים. הם לא איבדו אף פעם את תחושת הכבוד שלהם, אפילו לרגע. בגדיהם היו רטובים, מעיליהם היו מלוכלכים, אבל הם חייכו בנחת, כאילו לא היה איכפת להם מאומה. הייתי נדהם ומרירותי כמעט הפכה לקנאה.
  תיסמונת אודי אדיב“בשעת צהרים מאוחרת הבנתי שהם עושים מה שאני לא הייתי מסוגל לעשות מעולם, הם התפללו. במשך כל שעות אחר הצהרים התפללו בלחש, כששפתיהם נעות בקושי. הם הסיחו את דעתם כליל מהמקום שהם נמצאים בו. כאילו עזבו את העולם הגשמי”.
פריץ שתק רגע קט, אחר כך הפנה לאשתו חיוך קל ומוזר: ”יוהאנה את תנודי בראשך, כאשר אגיד לך זאת. הייתי בלתי מאמין כל ימי חיי. כל מה שהאמנתי בו אי פעם היה השכל הטהור, אבל בימים האחרונים, אני מוצא את עצמי מבטא את שם אלו’הים
איני יכל ללכת בחוץ מפחד שמא יעצרו אותי. איני יכל להישאר בבית משום שאני מרגיש כי אצא מדעתי. אני רועד כאשר מצלצל הפעמון, שמא הגסטאפו נמצאת ליד הדלת. אני מפחד להשתמש בטלפון, לפגוש ידיד, ללכת למשרדי, לעמוד, לשבת, לישון, להיות ער או להתאבד….
איך יכולים האנשים כאן לעשות לי זאת? לחמתי למענם, ביליתי יותר זמן בין הפועלים ב’וינר נוישטאדט’, מאשר בביתי שלי. השתדלתי לתת לילדיהם מזון וחינוך. נסיתי לעזור להם להתארגן, להגן על זכויותיהם ולפעול למען עתיד טוב יותר. מעולם לא רציתי לנסוע לארץ ישראל, אין לי שום רגש אליה. הייתי אוסטרי, ואלה היו בני עמי. אבל אני רואה עכשו, שמשהו היה תמיד לא בסדר….
“….  זאת היתה הדרך בה הגיבו ידידי על האנטישמיות של אויבינו… הדרך בה נמנעו משיגור נואמים או נציגים יהודיים לאסיפה בה עשוי הצד השני לעשות הון (פוליטי) מזה….. איך יכולתי להשלים בין זה לבין כל האידיאלים הסוציאליסטיים שלחמתי למענם?
”….
איני יכל להאמין שזה קורה! ישנם רגעים בהם אני מתפלל שאתעורר ואיווכח לדעת שכל זה היה חלום בלהות. חשבונות הבנק והרכוש הוחרמו! ידידי וקרובי נלקחו! עמדתי שעתיים וחצי לפני הקונסוליות הבריטית, האמריקנית, הסינית והסיאמית, וכל אחד אמר שהכי מוקדם אוכל לקבל ויזה כעבור שנה, שנה וחצי. איש אינו יכל לעזור, עלולים לאסור או לרצוח אותי ואיני יכל לעשות מאומה”!
קשה להאמין שאי שם מנהלים אנשים חיים רגילים. נראה כבלתי אפשרי שאהיה מסוגל אי פעם ללכת ברחוב ולדבר לידידים”.
האם מבין מישהו בחוץ לארץ מה מתרחש כאן? ידידי באינטרנציונל הסוציאליסטי, האם הם מבינים את הסכנה?……. הצעירים האלה, הצועדים ברחובות ושרים ‘היום גרמניה שלנו, מחר העולם כולו’ הם אינם משמיעים סתם מלים”!

ומספר בן עמי: ”למחרת בערב צלצל לפתע הטלפון בפרוזדור – ”זאת אני, יוהאנה. אנא בוא מיד. הם לקחו את פריץ לפני כמה רגעים”.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר