מתי הם ילמדו? ציטוטים כהקדמה לפרקים הבאים

מתי הם ילמדו? ציטוטים כהקדמה לפרקים הבאים


07.04.2010 17:11
מתי הם ילמדו? ציטוטים כהקדמה לפרקים הבאים


א. הרטגלס (הופץ בחוג הפנימי של “גורמים ציוניים”): “אני מבין שהעמדת השאלה בצורה זו יש בה משום אכזריות. אולם עלינו להגיד, שאם ביכולתנו להציל רק עשרת אלפי איש, שיהיו לתועלת לבנין הארץ ולתחית העם (החדש, העברי או הישראלי), ומאידך יש לנו מליון יהודים שיהיו לנו למעמסה, עלינו להבליג ולהציל את עשרת האלפים, על אף התלונות והתחנונים של המיליון…. לכן עלינו… לוותר על הצלת האלמנט המזיק”!



הרצל כותב ביומנו: נורדאו מקס אמר שטרם נייסד את המדינה היהודית עלינו לדאוג שיהודי מזרח אירופה ינקו את הכינים מבגדיהם ואת הזוהמה מגופם.

על מידת “נאמנותו” לארץ ציון כתב: “…אף אחד לא חיפש את הארץ המובטחת היכן שהיא נמצאת,  והיא נמצאת קרוב מאוד – בתוכנו! הארץ המובטחת היא היכן שאנו עושים אותהבארגנטינה, באוגנדה, בסיני, בפלסטין או בטימבקטו“.

 

הם לא רצו למות. לטבוע בדמם. להישרף, הם רצו לעלות! לחמו על כל רשיון עליה, על מקום בעליה הלא-לגלית. אבל גדודי השליחים ביקשו מהם כסף בלבד. ואלה, האומללים, התפרקו בימי מאורעות בארץ, מזהבם, מטבעות אירוסיהם וקידושיהם, מעגיליהם, משרשרות זהב שקבלו בירושה, לידי המנהיגות, “למען הארץ“.
המנהיגות רצתה יהודים בלי כסף וכסף בלי יהודים. יהודי העולה עם כסף עלול לשלח רסן מפיו. זאת לא אבו הם!
עליה סלקטיבית”! מושג מופלא ואצילי בפי הפלבאים, חצאי-האינטליגנטים. לא נלבקי ולא פרגה, ולא שניפישוק. אלה יקלקלו את הנוף. מה ערך להם? למי צורך בהם? לכל היותר יבנו עוד מרכז מסחרי, עוד שכונת בעלי מלאכה, עוד עיר ספסרית כתל-אביב, עוד שכונה בורגנית כרמת-גן “ למי זה דרוש?! מה הן עשר כאלו לעומת דגניה אחת?!
עליה סלקטיבית” מכאן, וסלקציה“ למשרפות ולבורות ההריגה
מוכרחים לשכוח לגרמניה את המשרפות, כי אחרת עוד עלולים לזכור גם לבן-גוריון ולשרת ולגולדה, להם ולעושי דברם, לליפסקי ולסטיפן וייז, את חלקם באשמת ההשמדה.
למעשה שכחו. משכיחים. אני לא אוכל לשכוח. לא אוכל!
תועבת-ההפקרה של העם באירופה חייבת להיחקק בזכרון העם“.
(“מרבד אדום”, אריה קוצר)

 

 

 

כבר בשנת 1933 עמד הרב ישראל דוד אפשטיין מאוז’רוב על סוד הקמתה של ה“דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”. וכך הוא כותב במכתב בו הוא מבקש לסדר בשבילו ובשביל ר’ חיים יודא קריסטל רשיונות עליה לארץ ישראל:

 

“… בזמן שעיני כל ישראל צופים אל אדמת ישראל, והחרדים הרוצים לעלות, אין מניחים אותם הכת השמאלית לבוא, ועל ידי זה מתרבה כוחם, ועלינו לעמוד על המשמר וללחום מלחמת התורה, כי בעת כזאת הכל מתנהג על פי הרוב, ואין מסתכלין על אודות משהו, רק רוב. ולמה אינכם מרעישין בבית הממשלה נגד העוולה שנעשה בזה, נגד העם החרדי, אשר הם רוב מנין ורוב בנין האומה הישראלית… חוב קדוש מוטל עליכם איפוא, לשחר דרך אשר יוכל איש חרדי לבוא לארץ” (“אות קין”, על פרשת מחדלי ההצלה-אזלת היד ואטימות הלב של הנהגת הציונות העולמית והסוכנות היהודית בשנות השואה והחורבן, למ. וזלמן).

חד וחלק! כך בונים “דמוקרטיה” – סלקציה בעליה, והוצאתם לשמד של המוני ילדי ישראל.

 

 

”אנחנו מצידנו נתאמץ לעצור בעד זרמי אמיגרציה פתאומית לארץ ישראל, כדי למנוע בעד תוהו ובוהו— היהודים בחו”ל ישארו, כמקודם, אזרחים נאמנים לארצות מלדתם ומגוריהם- אולם ליהודי ארץ ישראל הרי זה יהיה בית נאמן ממש —- התנועה הציונית אינה חֶברה-לעזרת-נודדים. אין מגמתנו למלא את הארץ בהמוני יהודים, סתם מכל הבא לידינו…” (”התרן” מס’ 46, 1.2.1918 מובא ב”מערכות הארגון הצבאי הלאומי” דוד ניב).

 

ב-16.9.1919, נתפרסמה ב”טיימס” הלונדוני (מ.א.צ.ל) כתבה מאת סופרו במזרח הקרוב, ובה נאמר:

“…. הציונים האחראיים ביותר מטרותיהם הנוכחיות הן תרבותיות וכלכליות יותר מאשר מדיניות… בענין העליה התשובה הציונית היא: על הכניסה צריך יהיה להשגיח השגחה מעולה ולהרשות לבוא רק לעולים נבחרים, בה במידה שיהיו לנו עבודה או אדמה. אנחנו צריכים להתנגד לכל לחץ הדוחף אותנו לצד תכניות גדולות של עליה מיד”. 

 

בחודש אוגוסט, 1919, פונים חיים ויצמן, מ. אוסישקין וי, סימון, בחוזר רישמי, בשם הועד הפועל של ההסתדרות הציונית, בקריאה נמרצת אל ההמונים, דרך הפדרציות הציוניות הארציות (מ.א.צ.ל):

 

“… אל יהין איש להרוס את ביתו ואת עסקיו, טרם ידע בבירור כי יוכל להתיישב בארץ…. אל תדחקו את הקץ..”!

 

“מה שז’בוטינסקי עושה עתה בפולין, עובר כל גבול. בז’בוטינסקי אני רואה את הגוי. אין לו יחס ליהודי החי, כי אם אל האידיאה. הודעתו של ז’בוטינסקי בפני דעת הקהל הפולנית, כי צריך להוציא את היהודים מפולין, מזיקה לציונות ולאינטרסים החיוניים של עמנו. צריך להיות בעל לב של אבן, המשולל כל רגש אנושי לסבלות בני אדם, כדי להוציא מן הפה מלים כאלו, כדי למצוא את האומץ המחפיר לבוא בשעת אימים זו בהצעה כזאת לפולין…” (הסופר שלום אש בתגובה על תכנית האוואקואציה של ז’ 1937).

 

”.. ארץ ישראל אינה יכולה לפתור את בעיית יהודי אירופה – רוצים אנו, כי רק מיטב הנוער היהודי יבוא אלינו. רוצים אנו, כי רק יהודים בעלי השכלה יכנסו לארץ ישראל, כדי להגדיל את התרבות בה. שאר היהודים יצטרכו להישאר במקום מושבותיהם ולעמוד מול כל גורל שנגזר עליהם. מליוני  יהודים  אלה  אבק-אדם  הם  על  גלגלי  – ההסטוריה  ואפשר   שיצטרך  להיזרות  ברוח,  אין  אנו  רוצים  שינהרו  לארץ  ישראל,  אין  אנו  רוצים   שתל-אביב  שלנו    תיהפך  ל עוד  גיטו  בזוי” (חיים ויצמן (NEW JUDEA, סתו 1937 [”בן המאה העשרים”, בן הכט])

תזכיר סודי שהוכן בידי א. הרטגלס הופץ בחוג הפנימי של “גורמים ציוניים”:

 

“אני מבין שהעמדת השאלה בצורה זו יש בה משום אכזריות. אולם עלינו להגיד, שאם ביכולתנו להציל רק עשרת אלפי איש, שיהיו לתועלת לבנין הארץ ולתחית העם (החדש, העברי או הישראלי), ומאידך יש לנו מליון יהודים שיהיו לנו למעמסה, עלינו להבליג ולהציל את עשרת האלפים, על אף התלונות והתחנונים של המיליון…. לכן עלינו… לוותר על הצלת האלמנט המזיק”!

 

במאמר “שארית פליטה בדיוני הנהלת הסוכנות”, כותב יחיעם וייץ:

 

“העליה הסלקטיבית היתה ביטוי וסמל לתפיסתו של הישוב את תדמיתו העצמית. העליה הסלקטיבית היא סמל לאליטה הקולטת אליטה מפני שאותה אליטה עונה על נורמות חברתיות וערכיות מסוימות”

 

זרח וורהפטיג, איש “המזרחי”, שאינו חשוד על אנטי-ציונות, ואף נמנה על האבות המייסדים של ה“שותפה ההסטורית”, מעיד (גם זה בספר “אות קין”, שכותבו, מ. וזלמן (שם עט = “מוזלמן”), ליקט בעבודת נמלים תיעוד מדהים של פשעי הציונים בשנות ה”שואה”):

 

“שאלה עיקרית בעליית הרבנים ובני הישיבה זו שאלת הוצאות הדרך.. לרגלי המחסור בהוצאות. הוועדה הארצישראלית לענייני הפליטים בליטא, תפסה את העמדה הבלתי נכונה, שהיא דואגת אך ורק להוצאות הדרך עבור חברי ההסתדרות הציונית. רבנים ובני ישיבה שאינם נמנים על ההסתדרות הציונית, נשארו, איפוא, ללא טיפול בענין הוצאות הדרך שלהם. אני משתדל לשנות את עמדת הוועד שאני חבר בו…”

 

יוסף חיים ברנר:עמי אירופה, למרות שחנקו אותנו ללא רחם כמו שחונקים דבר נתעב, ראויים הם לכבוד. איננו בני אדם כלל. הנה. רוק הפה. כל אוצר רוחנו יתוש מת. האם לא יציפו את רחובותינו עכשיו פרצופים ידועים מכל הגטאות, חלאת המין האנושי?” –


“…. תמיד היתה זו דרכנו בציונות, בארגון העליה לארץ-ישראל, לברור מעטים מרבים. אשר על כן, בוגדים היינו?”

(חיים כהן, היועה”מ לממשלה דאז, כתובע במשפט הדיבה נגד מלכיאל גרינוואלד, שהאשים את קסטנר בשת”פ עם הנאצים, “כחש”, בן הכט).

 

 

“‘אני מבין לרוחו של קסטנר’, כתב אייכמן באוטוביוגרפיה שלו, שהתפרסמה בשבועון ‘לייף’, ‘הוא אידיאליסט כמוני'” (בן הכט, “כחש”).

 

 

גם אייכמן עצמו, ידיד ורע לקסטנר, הצביע על הזהות בין הפנאטיות הציונית, לבין זו הנאצית:

 

“… התרכזתי עתה במשא ומתן עם העסקנים הפוליטיים היהודים בבודפשט… ביניהם ד”ר רודולף קסטנר, הנציג המוסמך של התנועה הציונית. ד”ר קסטנר זה היה אדם צעיר, כבן גילי, עורך דין קר כקרח, ציוני פנאטי. הוא הסכים לסייע בשידול היהודים שלא יגלו התנגדות לגירושים – ואפילו לקיים את הסדר במחנות האיסוף – אם אעצום את עיני ואאפשר לכמה מאות או כמה אלפי יהודים צעירים להגר באורח בלתי ליגאלי לארץ ישראל. היתה זו עיסקה טובה, תמורת שמירת הסדר במחנות. המחיר… לא היה גדול מדי, לדידי.

“… סמכנו איש על רעהו בשלימות. כאשר היה במחיצתי, נהג קסטנר לעשן כאילו נמצא בבית-קפה. בעת השיחה נהג לעשן סיגריה מבוסמת אחת אחר השניה, אותם היה מעלה מנרתיק-כסף ומצית במצית עשוי כסף. בגינוניו המהוקצעים ובהתאפקותו, עשוי היה בעצמו להיות קצין-גסטאפו אידיאלי…”.

(“וידויי אייכמן” – כפי שפורסמו בכתב העת “לייף” ב-28 בנובמבר וב-5 בדצמבר 1960, “כחש”).

נחום סוקולוב:  “… התנועה הציונית אינה חברה לעזרת נודדים. אין מגמתנו למלא את הארץ בהמוני יהודים, סתם, מכל הבא ליד…”

 

 

“תמיר: תסכים אתי שהג’וינט והסוכנות היהודית השתיקו את הידיעות בארה”ב על השואה עד שנת 1944 ובמשך אותה שנה?

 

פרופ’ אקצין: הציונים, הסוכנות היהודית והג’וינט נמנעו מלפרסם בעיתונות האמריקאית את דבר השמדת היהודים”

(משפט גרינוואלד [קסטנר], עדות פרופ’ אקצין, דיקן הפקולטה לחוק ומשפט באונ’ העברית, ירושלים ת.פ. 124/43, ביה”ד המחוזי בירושלים. מובא ב-“אות-קין”).

 

 

“.. הנני כותב מכתב זה לפי בקשתו של חיים ויצמן, מכיוון שאנו מודאגים מאד שמא תוצג הבעיה ומצב היהודים בגרמניה ובאוסטריה בוועידה (באוויאן) בצורה העלולה להזיק לענין ארץ ישראל… אנו חוששים במיוחד שמא הוועידה תניע ארגונים יהודיים לאסוף סכומי-כסף גדולים בשביל עזרה לפליטים יהודיים, ומבצעי-איסוף אלה, עלולים להפריע למגביות שלנו” (עדותו של יגאל עילם לחוקרת השואה, יונה הדרי-רמאג’. “אות קין”, מ. ויזלמן)

 

“וכששאלו אותי: ‘האם תוכלו לתת מכספי קרן היסוד להצלת היהודים בארצות הגולה’? אמרתי: ‘לא’! ואני אומר עוד פעם: ‘לא’! לדעתי, צריך לעמוד בפני גל זה הדוחה את הפעולות הציוניות לשורה שניה!” (יצחק גרינבוים, ראש יהדות פולין ויושב ראש ועדת ההצלה של הסוכנות היהודית בארץ ישראל. שנת 1943, מביא שמואל תמיר במשפט גרינוואלד – “כחש”).



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר