דורית ביניש, הרווחת ביושר את הנעל הזאת!

קישור מקצור למאמר הזה: https://www.quimka.net/35987
 
שמחה ניר, עו”ד 28.01.2010 00:52

PAUSE-FLASH-REDIAL

PAUSE-FLASH-REDIAL

הנעל בפניה של דורית ביניש היא נעל בפרצופה של מערכת המשפט.


דורית ביניש חטפה נעל בפניה, בשעת דיון בבית המשפט העליון.

 

דורית ביניש נזקקה לטיפול רפואי, וגם משקפיה נשברו.

 

דורית ביניש הרוויחה את זה ביושר.

 

לא, אני לא מצדיק שימוש באמצעים אלימים כנגד שופטים, למרות שיש בהם כדי להחיש את קריסתה של המערכת הרקובה הזאת, על מנת להקים תחתיה מערכת משפט חדשה, אשר היושר האינטלקטואלי הוא נר לרגליה.

 

לא, אני לא מצדיק את השימוש באמצעים כאלה. אני רק מסביר אותם, ואת הרקע להם.

 

אני לא מצדיק את יידוי הנעל בפניה של ביניש, כשם שאני לא מצדיק את רצח השופט עדי אזר ז”ל.

 

אבל אזר ז”ל לא שילם על חטאיו-הוא, אלא על חטאיה של “המערכת”, ואילו ביניש משלמת על חטאיה-היא.

 

על חטאיה כראש המערכת, על הכשל המנהיגותי שלה, ועל כך שבתקופתה הואצה הידרדרותו של אמון הציבור בבתי המשפט ובשופטים.

 

כפי שפורסם, תוקפה של דורית ביניש התקרב אל דוכן השופטים, ושאל אם זו הנשיאה. הוא, להבדיל מהשופטים, עשה את הכל על מנת למנוע “טעות בזיהוי”.

 

ואחרי שוידא כי אין טעות בזיהוי הוא קרא: “מושחתת, הרסת לי את החיים!”.

 

ככל הידוע בעת כתיבתן של השורות האלה, הזורק, פנחס כהן, ביקש למחות על העוול שנעשה לו ע”י בית המשפט לענייני משפחה, ולא ידוע על כל עניין שלו אשר ביניש טיפלה בו אישית, אבל זה לא פוטר אותה מהאחריות לכשל המנהיגותי, והעובדה שאדם מאמין כי שופט עשה לו עוון, ובייאושו אין הוא רואה כל תרופה אחרת זולת מעשה אשר לא יביא לו את הצדק, אלא רק יכניס אותו לכלא, והוא מוכן לשלם את המחיר עבור הזכות להביע את מחאתו – משמעותה היא שהוא איבד את אמונו במערכת המשפט.

 

ובכך הוא צודק, והוא לא היחיד.

 

ה”הסברים” המתחלפים של דורית על אמון הציבור בשופטיו

 

כאשר התעורר הדיון הציבורי על אבדן אמון הציבור בשופטיו, אמרה ביניש משהו מעין “אין חיה כזאת”, כמו שאמר הקיבוצניק המפורסם, כאשר ראה ג’ירפה בגן החיות.

 

ואני הייתי משווה את זה להכחשת השואה.

 

מאוחר יותר הבינה ביניש כי ההכחשה הזאת נשארת על המדפים, באין קונה, ואז היא אמרה כי גם המערכות הציבוריות האחרות סובלות מחוסר אמון.

 

זה נכון, אבל לא רלוואנטי, משום שאם, למשל, המערכת הפוליטית נהנית רק מ-50% של אמון הציבור, זה מאוד שכיח, אבל אם מערכת המשפט נהנית רק מ-80% של אמון – זה “סוף העולם”, כי, כמו שאמר אהרן ברק, “למערכת המשפט אין אלא אמון הציבור”.

 

הדברים האלה נאמרו כדי להראות עד כמה “יש לנו”, ואנחנו חזקים וגדולים, ואנחנו … ואנחנו … ואנחנו … אבל כאשר התברר כי האמון הזה לא קיים, לא אהרן ברק ולא איש מ”המערכת” בא להודות כי “אבדנו כל אשר יקר היה”.

 

אחר-כך באה דורית ואמרה כי “העובדה שהציבור פונה אלינו”, מוכיחה שלציבור יש אמון בנו, אבל כדי להסיק מהעובדה שהציבור פונה לבית המשפט את העובדה שיש לו אמון בשופטים צריך להביא בחשבון כי לרוב הציבור אין חלופה ולבתי המשפט, ואם היה לציבור אמון רב יותר, הוא היה מציף את המערכת בתביעות, ערעורים ועתירות – עד שהיא הייתה נחנקת מרוב העומס.

 

אגב, את ה”קונסטרוקציה” הזאת אימץ לאחרונה גם שר המשפטים, יעקב נאמן, ואני אמרתי לא פעם כי אמון של 100% הוא הסיוט של שופטי ישראל, ולכן הם עושים ככל יכולתם כדי להוריד את אמון הציבור בהם, עד לרמה כזאת שהם יוכלו לעמוד בה, מבחינת העומס.

 

משלא עזר גם הגימיק הזה, באת דורית עם “בשורה” חדשה: המבקרים אותנו לא קוראים את פסקי הדין שלנו, וזו, כמובן, שטות: הם קוראים, וקוראים, וקוראים – ולא מוצאים שום דבר: אתה טוען בחיטים, והשופטים עונים לך בשעורים.

 

נכון, לפעמים הציבור מבקר את השופטים בלי לקרוא את פסקי-הדין. כך קרה גם בעניין כביש 443, אבל כאשר המתדיינים “מדברים אל כל הניאונים בכל הקומה” (כלשונה של יו”ר נציגות השופטים, ורדה אלשיך), ואינם זוכים להתייחסות מצד השופטים, מדוע שימשיכו ויקראו?

 

כן, כן … ישנם פסקי-דין אותם אנחנו קוראים במלואם, מהמילה הראשונה ועד למילה האחרונה. אלה פסקי-הדין אשר מתחילים ב”נחה”, ונגמרים ב”דעתנו”, ובין שתי המלים האלה אין ולא-כלום.

 

ומדוע שיקראו את פסקי הדין, כאשר מתוכם לא משתקפות הטענות והראיות של הצדדים, אלא רק ככל שלשופטים יש עניין בשיקופן? האם את מצפה, גברת ביניש, שכל אזרח ואזרח יכתת את רגליו למזכירות יעבור על כל התיקים, יצלם את הפרוטוקולים והראיות, וילמד את פסקי הדין יחד עם הראיות והטענות?

 

נניח שהציבור היה מוכן לכך. נניח שכל אזרח מבוגר בישראל היה בא להתעניין בתיקים של בתי המשפט, רק פעם אחת בעשר שנים. חישוב גס יראה שמדובר בכ-1,000 פונים ביום, לפחות … האם הייתם יכולים לעמוד בהצפה הזאת? ואם הייתם יכולים – האם הייתם גם מוכנים לעמוד בה?

 

ומדוע, גב’ ביניש, הוועדה בראשותך – לפני שהיית לנשיאת ביהמ”ש העליון – אמנם הגיעה למסקנה חיובית באשר ל”סיקור אלקטרוני” של דיוני בתי המשפט, אבל רק בבג”ץ, ורק “בעתירות העוסקות בנושאים חוקתיים, בעתירות הדנות בסוגיות חברתיות או כלכליות המצויות על סדר היום הציבורי או בעתירות המעוררות עניין ציבורי אחר”.

 

ומדוע שלא ייתבצע – כחלק מפומבית ההליכים – צילום במעגל-סגור ע”י מצלמות סטאטיות בכל אולמות המשפטים בארץ, והכל ישודר, בזמן-אמת, באתר האינטרנט של מערכת המשפט, כאשר כל גולש יוכל לצפות, לפי בחירתו, בכל דיון משפטי שאינו בדלתיים סגורות, בכל אולם משפטים בארץ, כאילו היה נוכח שם פיזית?

 

ומדוע אפילו המעט שהתרת אז לא הונהג, גם לאחר שחבשת את כס הנשיאות? ואיך אתם מצפים לאמון הציבור, כאשר רוחב-הדלתיים הפתוחות מתאים לשנות הארבעים של המאה שעברה?

 

אתם מעדיפים שפיטה במחשכים, הרחק מאור השמש, שהוא, כידוע, חומר-החיטוי הטוב ביותר, ואחר-כך מתבכיינים על אבדנו של אמון הציבור.

 

מה תגיד דורית היום?

 

אנחנו יודעים מה תגיד דורית ביניש היום, לאחר האירוע. היא תגיד שזה מעשה של אדם “משוגע”, “תמהוני” וכו’, אשר “לא משקף את האמון הרב שהציבור רוחש לנו”.

 

ונשאלת השאלה כמה נעליים צריכות להתעופף לעברם של שופטים, כדי שזה כן ישקף, וכדי שהמערכת אכן תתחיל לפשפש בציציותיה היא, במקום להציע “להחליף את הציבור”?

 

אמרתי לכם: “מכה אנושה וכואבת”? קיבלתם עוד אחת!

 

אבדן האמון בשופטיו טבעו להביא אדם למעשי-ייאוש.

 

מעשי-ייאוש כאלה יכולים להתבטא לא רק בזריקת-נעליים, אלא גם ברצח או התאבדות.

 

אנחנו יודעים על עשרות ומאות של התאבדויות אשר לא יכלו לשאת את העוול שנגרם להם על ידי מערכת המשפט, ע”י ההוצאה לפועל (שגם היא, למרות השינויים האחרונים) עדיין (ותמשיך להיות) חלק ממערכת המשפט (משום שרשמי ההוצל”פ הם חלק מה”מערכת”, והערעורים עליהם – גם הם בתוך המערכת), ע”י בתי המשפט למשפחה (בוודאי ובוודאי חלק מהמערכת).

 

אחד ההתאבדויות המפורסמות ביותר כתוצאה מעוול משפטי היא זו של הד”ר גבי כנען, אשר הולידה את מאמרי מה הרג את הד”ר גבי כנען, וכן את מאמרי שופטים המסוכנים לציבור, בו ניסיתי (לפני קרוב לעשר שנים) להעריך מסוכנות של שופטים מסויימים, הערכה שלגבי חלק מהמקרים אני מחזיק בה גם היום.

 

אבל התחזית הכי נוראה שלי התאמתה עוד לפני הזמן שהקצבתי לה.

 

את המאמר אהרן ברק: לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה: על פרשת אריה דרעי ועל אמון הציבור במערכת המשפט פרסמתי בסוף שנת 2000, או בתחילת שנת 2001, והתחזית שנתתי אז בדבר “מכה אנושה וכואבת” הייתה כי “מי שלא מוכן לקיים את בדק-הבית הזה, מי שסבור כי אמונו של הציבור במערכת המשפט מחוסן מפני שחיקה, עשוי לחטוף מכה אנושה וכואבת, ולקום בוקר אחד עם כאבי-גב נוראים. זה יכול להיות תוך שנה, וזה יכול להיות תוך חמש שנים, אבל זה יכול להיות עוד לפני שהדברים הכתובים כאן יראו אור“.

 

 

אותה “מכה אנושה וכואבת” שאני צפיתי למערכת המשפט יכלה, כך אמרתי, להתבטא בפגיעה בשופטים, כולל רצח, ורצח השופט עדי אזר ז”ל ארע פחות מארבע שנים לאחר מכן.

 

את התחזית הזאת הזכרתי לפני כמעט שנתיים, עם הרשעתו של חה”כ שלמה בניזרי בעבירת שוחד, ויחד עימו גם הרב ראובן אלבז, שניהם אנשי ש”ס, ולתזכורת הזאת הוספתי את השאלה הנצחית: מתי הם ילמדו, מתי הם ילמדו.

 

מתי הם ילמדו כי לא די לדבר על “אמון הציבור”, ויש להזינו יום-יום ושעה-שעה – דבר אשר שופטינו כנראה בזים לו מאוד.

 

הנה כי כן, את מה שקרה לדורית ביניש היום, 27.1.2010, חזיתי לפני כמעט 10 שנים.

 

והנעל בפניה של דורית ביניש היא נעל בפרצופה של מערכת המשפט.

 

לאבטח את כולם!

 

עם כניסתה של ביניש לתפקיד הנשיאה, לפני למעלה משלוש שנים, פרסמתי את המאמר דורית ביניש לא זקוקה לאבטחה, אבל כאשר אני קורא אותו היום, היום הזה ממש, אני כבר לא מסוגל לדעת אם כתבתי אותו בתמימות או בציניות.

 

באותו מאמר הוספתי כי אם למשמר בתי המשפט, או לשב”כ, יש עודפי תקציב, הייתי מציע לאבטח קודם את אדמונד לוי, שהוא, כידוע, מומחה למשפט פלילי, אבל אם תשאלו אותי היום אענה לכם כמענה הילדים: “גם וגם”.

 

ולמען הדיוק הייתי מציע לאבטח את כל השופטים במדינה, ולהקים ועדת חקירה אשר תדון בשאלה איך ומדוע איבדה מערכת המשפט את אמון הציבור, ומה צריך לעשות כדי ששופט יוכל לאכול פלאפל ברחובה של עיר, בלי לקבל, במקום כדורי פלאפל, כדורים מסוג אחר לגמרי.

 

_______________

 

המלצת היום:

 

כבוד הנשיאה דורית ביניש, מוחזר אליך פסק-דינך

 

אמון הציבור בשופטיו – תמונת-מצב, 2009

 

סדרת מאמרים על אמון הציבור

 

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר