ארי אבן ארי, זכרונו לא לברכה!

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/35978
 
שמחה ניר, עו”ד 11.12.2009 00:05

קודם נקבור אותו, אחר כן נדון בעיכוב הביצוע

 

יש יופי מסויים במסורת היהודית לפיה “אחרי מות – קדושים אמור”, אבל מי שמפר את כללי המשחק בחייו, שלא ייאחז בהם במותו


בהיכלות הטומאה: מה עושים כאשר הדיון בעיכוב-הביצוע נדחה עד לאחר התלייה?

 

את הסיפור הזה סיפרתי לא פעם, ובהמשך אבהיר מדוע נזכרתי בו עכשיו.

 

בשנת 1994 הופעתי בביהמ”ש המחוזי, ת”א, בפני השופט ארי אבן ארי, בערר על החלטת ביהמ”ש לתעבורה שלא לבטל פסילה מינהלית, משנקפו השעות וכבודו ראה שהוא לא יספיק לדון בערר, הוא החליט לדחות את הדיון לתאריך אחר, ובתגובה לכך ביקשתי עיכוב-ביצוע של הפסילה, שאם לא כן, הפסילה תרוצה עד-תום עוד לפני המשך הדיון, וממילא יתבטל טעמו של הערר.

 

מה עושה כבודו? קובע את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע למועד שהוא אחרי תום הפסילה! ומה יכולתי אני לעשות? לנסות לשכנע אותו שאם הבקשה תידון לאחר תום הפסילה, נזקו של מרשי יהיה בלתי-הפיך, אבל אבן-ארי אזניו ערלות, והוא לא אובה שמוע, לא נשאר לי, בצר לי, אלא לומר לו – בתקווה שאולי זה יעזור – אדוני עושה צחוק מהעבודה.

 

והאיש הזה, חלאת-האדם הזאת, מתלונן, ללא בושה, בפני לשכת עורכי הדין, ובשנת 2004 – 2005 קובעים מוסדות ה”משמעת” של הלשכה – כולל בית המשפט העליון, כערכאת-הערעור האחרונה – גם כן ללא בושה, כי הייתי צריך להשלים עם הוצאתו-להורג של מרשי, ותחת זאת להתלונן בפני נציב תלונות הציבור על שופטים, מוסד שעתיד היה לקום רק עשר שנים לאחר מכן, ובאותה העת – בשנת 1994 – הוא לא נראה אפילו בחלומו של חה”כ-לעתיד יוסי פריצקי, שהיה מייסדו ועורכו הראשון של חוק הנתל”ש (חנתל”ש).

 

ועכשיו, לאור ה”הגנה” שהלשכה נותנת לחבריה, ולאור ההגנה שביהמ”ש העליון נותן לשופטים אשר סרחו, תבינו יותר טוב למה אני מתכוון במונח היכלות הטומאה.

 

אין “קדושים” אחרי-מות

 

יש יופי מסויים במסורת היהודית לפיה “אחרי מות – קדושים אמור”. יפה לזכור לו לאדם את הטוב שעשה, ולא את הרע שעשה בחייו, ולא יפה לבקר אדם כאשר הוא כבר לא יכול להגן על עצמו… הכל טוב ויפה, אבל הוא לא חייב לחול על שופטים:

 

ראשית – משום שגם בחייהם הם לא מגנים על עצמם, לא בעצמם  ולא באמצעות הדוברות שלהם;

 

שנית – מי שבועט באחרים, בגסות, כאשר הוא חזק, והם על הקרשים, שלא יצפה לכך שינהגו בו אחרת, כאשר הוא יהיה על הקרשים, או אפילו מתחת להם;

 

שלישית – בעיני השופטים אנחנו נחשבים כמתים, אשר אין להם זכויות, ואפשר להתעלל בגוויותיהם באין-מפריע. כשהם חיים, הם שופטים אותנו ואת עצמם: אנחנו לעולם אשמים, והם לעולם זכאים. כעת שיבינו גם הם מה זה להיות “בצד השני”.

 

רביעית – ההזדמנות היחידה שלנו, הציבור, לשפוט את השופטים היא רק אחרי שהם מתים, ואם אנחנו מוותרים עליה – לא נותר לנו ביד, ולא כלום. שיחשבו הם על זה לפני שהם מתעללים בנו, מנצלים לרעה את הכוח שלהם, ומצפצפים על בני אדם.

 

חמישית – אולי ההתחשבנות הפומבית עם שופט מת אחד תביא את אלה החיים לחשבון-נפש נוקב, עם עצמם. שיראו וייראו. שיבינו שלא לעולם חוסן.

 

ששית – אם הם כל-כך אוהבים להגן על הגילדה שלהם, ומצופפים שורות כל אימת שמוטחת ביקורת על מי מהם, שייצאו להגנת חבריהם, גם אחרי מותם.

 

ושביעית – אולי החשובה ביותר: מי שמפר את כללי המשחק בחייו, שלא ייאחז בהם במותו!

 

את הדברים האלה אמרתי כבר בשנת 2001, בתגובה לביקורת שנמתחה עלי, על דברים שאמרתי “לזכרה” של השופטת הניה שטיין, ודעתי מאז לא נשתנתה.

 

מדוע נזכרתי בכך דווקא עכשיו?

 

בימים האלה נודע לי כי השופט (כבר בדימוס) ארי בן ארי הנ”ל הלך לעולמו, וזה הזכיר לי את ה”שטר” שעלי לפרוע, ברוח האמור לעיל. אז אני פורע.

 

אציין, בהקשר זה, כי לגבי האיש המסויים הזה ישנן שתי סיבות נוספות מדוע שלא לקיים את מצוות “אחרי מות”, וגו’: האחת – שהוא, כאשר התלונן עלי, חשף את עצמו, במו-ידיו, לאור השמש (ושמו אכן הוזכר בפסיקה, גם בהקשר הזה), והשנייה – כמי שחבש כיפה לפני-מות, בטח תהיה לו אוזן שומעת גם בבית-דין של מעלה, ויהיה לו גם זמן בשפע, להכין את הגנתו (ואולי ימצא שם את עו”ד אוריאל עינב, אשר, ללא ספק, ישוש לעזור לו).

 

אל תעשו לי את זה!

 

אחת ההתגלמויות המגעילות ביותר של ה”קדושים אמור” הם ההספדים השמנוניים ברוח אמנם המנוח ואני היינו חלוקים בכל נושא אפשרי, אבל לזכותו ייאמר שהוא לא שתה סולר, ולא אכל מסמרים.

 

לא שיש לי כוונה להזדלז”ל בשבועות הקרובים (אני אדם בריא, ברוך השם), אבל אם, בבוא העת, תעשו לי דבר כזה – נניח שתביאו לי את אדמונד לוי כדי שזה יתייפח על קברי הטרי – תדעו לכם שאני לא אשתוק לכם על כך.

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר