ב”ה

 

 

 

“קולטים עליה” ובונים “דמוקרטיה”, או, תכנית ההקפאה

                               

                

כבר בשנת 1933 עמד הרב ישראל דוד אפשטיין מאוז’רוב על סוד הקמתה של ה“דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”. וכך הוא כותב במכתב בו הוא מבקש לסדר בשבילו ובשביל ר’ חיים יודא קריסטל רשיונות עליה לארץ ישראל:

 

“… בזמן שעיני כל ישראל צופים אל אדמת ישראל, והחרדים הרוצים לעלות, אין מניחים אותם הכת השמאלית לבוא, ועל ידי זה מתרבה כוחם, ועלינו לעמוד על המשמר וללחום מלחמת התורה, כי בעת כזאת הכל מתנהג על פי הרוב, ואין מסתכלין על אודות משהו, רק רוב. ולמה אינכם מרעישין בבית הממשלה נגד העוולה שנעשה בזה, נגד העם החרדי, אשר הם רוב מנין ורוב בנין האומה הישראלית… חוב קדוש מוטל עליכם איפוא, לשחר דרך אשר יוכל איש חרדי לבוא לארץ” (“אות קין”, על פרשת מחדלי ההצלה-אזלת היד ואטימות הלב של הנהגת הציונות העולמית והסוכנות היהודית בשנות השואה והחורבן, למ. וזלמן).

חד וחלק! כך בונים “דמוקרטיה” – סלקציה בעליה, והוצאתם לשמד של המוני ילדי ישראל.

                                               *****************************

ב-17 באוקטובר 1933 מוזמנים אל הנציב העליון, סר ארתור ווקופ, בן גוריון, שרתוק וסנטור, נוכח גם מזכירו של ווקופ. הנציב מבהיר לבן-גוריון:

 

“הסוכנות היהודית חופשית כמובן לחלק סרטיפיקטים למי שהיא רוצה”.

תשובת בן-גוריון:

“יש צורך בעלייה מובחרת, הציונות אינה מפעל פילנטרופי. אנו זקוקים פה לטיפוס המעולה של יהודים, שיפתחו את הבית הלאומי….” (אות-קין)

 

                                             *****************************

                                                

 

בן גוריון:

 

“גאולת העם היהודי היא תהליך ממושך, וכל עוד לא נתגשמה הציונות, אנו מצווים לשרות ההגשמה, לשרותה של ארץ ישראל ולא להיפך. וארץ ישראל זקוקה כיום לא למהגרים סתם אלא לחלוצים” –

 

“… קודם כל את אלה העשויים להביא תועלת ממשית לבנין הארץ ותחיית העם. עדיפות עליונה יש לתת לילדים, משום שהם אלמנט חשוב לישוב הארץ (וקלים לחינוך מחדש, ברוח בן גוריון סבא. של יריב…. ח”א) רצוי מאד נוער חלוצי, משום שהוא כבר עבר הכשרה מתאימה, ולכן מסוגל מבחינה רוחנית לעבודה ציונית. חשוב גם לפעול להצלתם של העסקנים הציוניים, כי כלפיהם קיימת חובה מוסרית..” (תזכיר פנימי של ה”סוכנות היהודית”).

 

                                     ****************************

          

 

במאמר “שארית הפליטה בדיוני הנהלת הסוכנות”, כותב יחיעם וייץ:

 

“העליה הסלקטיבית היתה ביטוי וסמל לתפיסתו של הישוב את תדמיתו העצמית. העליה הסלקטיבית היא סמל לאליטה הקולטת אליטה מפני שאותה אליטה עונה על נורמות חברתיות וערכיות מסוימות”

 

                                                            *******************************

 

תזכיר סודי שהוכן בידי א. הרטגלס הופץ בחוג הפנימי של “גורמים ציוניים”:

 

“אני מבין שהעמדת השאלה בצורה זו יש בה משום אכזריות. אולם עלינו להגיד, שאם ביכולתנו להציל רק עשרת אלפי איש, שיהיו לתועלת לבנין הארץ ולתחית העם (החדש, העברי או הישראלי), ומאידך יש לנו מליון יהודים שיהיו לנו למעמסה, עלינו להבליג ולהציל את עשרת האלפים, על אף התלונות והתחנונים של המיליון…. לכן עלינו… לוותר על הצלת האלמנט המזיק”!

 

                                            ******************************

                                                       

 

זרח וורהפטיג, איש “המזרחי”, שאינו חשוד על אנטי-ציונות, ואף נמנה על האבות המייסדים של ה“שותפה ההסטורית”, מעיד (גם זה בספר “אות קין”, שכותבו, מ. וזלמן (שם עט = “מוזלמן”), ליקט בעבודת נמלים תיעוד מדהים של פשעי הציונים בשנות ה”שואה”):

 

“שאלה עיקרית בעליית הרבנים ובני הישיבה זו שאלת הוצאות הדרך.. לרגלי המחסור בהוצאות. הוועדה הארצישראלית לענייני הפליטים בליטא, תפסה את העמדה הבלתי נכונה, שהיא דואגת אך ורק להוצאות הדרך עבור חברי ההסתדרות הציונית. רבנים ובני ישיבה שאינם נמנים על ההסתדרות הציונית, נשארו, איפוא, ללא טיפול בענין הוצאות הדרך שלהם. אני משתדל לשנות את עמדת הוועד שאני חבר בו…”

 

יש להדגיש שוב – הכספים נתרמו על ידי כל עם ישראל, כשאוהבי ישראל חוסכים מפיתם כדי לתרום להצלת יהודים. אך הציונים, כדרכם, השתלטו על הקופה, הם הלוא המימסד, הקופה שלהם, כך הם אמרו: “אלה כספים ציוניים…”, וכל האחרים…., נכון – סחטנים. ועל כן לא, לא, לא ולא הקציבו כספים להצלת יהודים! אלא, רק להצלת ה”ציונים”.

 

                                      *********************************************

                                           

 

בספר על קורות חייו של דני בית המקדש מספר עזרא יכין –  

 

ה”מרתה וושינגטון” הגיעה ארצה, כשעל סיפונה 321 נוסעים, 11 בית”רים ו-310 חניכי “השומר הצעיר” ו”החלוץ” –  (3.5% לא-שמאל).

 

אכן, חלוקה “הוגנת”, על פי צרכיה של ה”סוכנות היהודית” שבדרך זו בנתה את ה”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” החדש של פרס.

                                          ***************************************

                                                                   

בספרה “דרך בים –  עליה ב’ בזמן השואה”, מביאה הד”ר דליה עופר את מכתבם של חברי הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפלובדיב שבבולגריה (1939):

“זה עכשו אנו קוראים בעיתונות, על פי ידיעת סופרו של הטיימס בירושלים, שהסוכנות היהודית שלחה הוראה לכל סניפיה באירופה לבל ישתתפו בעליה בלתי ליגלית. נדהמנו לקריאת הדברים האלה, ואין אנו יכולים לשער שיש בהם דבר של אמת. הלוא העליה הבלתי ליגלית היא בשבילנו האמצעי היחיד, הביטוי היותר חריף, היותר נחוץ והיותר נמרץ של הסיסמא ‘לא ניכנע’ אשר גם ההנהלה הציונית דוגלת בו.

“העליה הבלתי ליגלית היא הדבר היותר פופולארי והיותר מלהיב בשביל ההמונים היהודיים. אין אתם יכולים לתאר לעצמכם, כמה כבוד ההנהלה, ואיתו יחד גם כבודה של ההסתדרות הציונית ירד בעם, אם בזמן הכי קרוב לא תבוא באיזו צורה הכחשה של הידיעה הנ”ל… שמא יש בדעתכם לדרוש את הפסקת העליה הבלתי ליגלית על מנת לשמור על השדיול? אין אנו יכולים להאמין בשום אופן שתביאו חרפה ובושה כזאת עלינו.

“עליכם לדעת, שלא תהיה לנו אפשרות של עבודה ציונית אם לא תבוא הכחשה לידיעה הנ”ל, שעל פיה הסוכנות היהודית היא נגד העליה הבלתי ליגלית….”.

 

                                ***********************************

                                         

“ויצמן נפשו סולדת מאד מענין ההעפלה, מאז ומתמיד, תמיד היה הדבר עליו לטורח ולמעמסה והוא משתדל לא לדבר בזה בממשלה (הבריטית) …” (שרת על ויצמן, שם).

 

                                **********************************

 

הבתים במעברות היו דלים ביותר הן מכיוון שתוכננו להיות פתרון זמני, והן בשל חוסר באמצעים. סוגי המבנים שהיו במעברות היו מגוונים: אוהלים, בדונים (מבנה דמוי צריף עשוי בד), פחונים (מבנה עשוי פח), אסבסטונים (מבנה עשוי אסבסט) וצריפונים. על אף שהעלייה ההמונית בקום המדינה (במיוחד בשלוש וחצי השנים הראשונות) הייתה מורכבת מיוצאי אסיה וצפון אפריקה ומיוצאי אירופה ואמריקה בצורה כמעט שווה, כבר בשנת 1952 מעל 80% מתושבי המעברות היו מיוצאי אסיה וצפון אפריקה (סבירסקי, 1981 : 21). יחס זה נשמר לאורך השנים. היו לכך שתי סיבות עיקריות: הראשונה, גופי המדינה המיישבים (בעיקר הסוכנות היהודית) ביצעו מדיניות מפלה, כאשר דאגו יותר ליוצאי אירופה ואמריקה לדיור קבע (בעיקר במרכז הארץ), לעתים על חשבון יוצאי אסיה וצפון אפריקה. דוגמה לכך ניתן לראות מתוך פרוטוקול של ישיבה מיוחדת של הסוכנות היהודית בהשתתפות דוד בן-גוריון, בה סקר ראש מחלקת הקליטה ברגינסקי את פריסת העולים עד 1956 (הישיבה התקיימה ב-10 בדצמבר באותה שנה)[2]:

 

“ב-27 החודשים האחרונים עלו 85 אלף מצפון אפריקה ו-85% מהם הופנו לאזורי פיתוח שהם מחוץ לרצועת גדרה-נהריה, אלא הופנו למקומות כגון: באר שבע, דימונה, אילת, אופקים, עזתה, קריית גת, קריית שמונה, בצת וחצור. לגבי העלייה הפולנית הדבר שונה. בחודשיים האחרונים עלו מפולין יותר מאלפיים איש. חלקם הוכנסו למקומות ריקים שהיו בתוך הרצועה (גדרה-נהריה), משום שנשארו דירות פנויות ויכולנו להשתמש בהם, ואנו נשלח את הפולנים גם לזכרון יעקב, לבנימינה, כי את הפולנים לא נוכל לשלוח לבדונים וצריפונים, להם אנחנו צריכים שיכון המתקבל על הדעת“.