שיחות בפורטיצ’י (מתוך – “שנות זעם ימי תהילה”)

שיחות בפורטיצ’י (מתוך – “שנות זעם ימי תהילה”)

יצחק בן-עמי
06.09.2009 08:50
שיחות בפורטיצ'י (מתוך - "שנות זעם ימי תהילה")


“.. ציונים המדברים עדיין במונחים של ‘בחירת’ יהודים לעליה… חיים בעולם אחר… לאומנות מרושעת ומצב כלכלי מחמיר יובילו למלחמה, ואת האשמה לכך יטילו על היהודים… כאשר יגבר המתח, יתבעו מאות אלפים להיכנס לארץ-ישראל…,הבריטים ידאגו שהתגובות הערביות תהיינה נמרצות, אלימות.. ולטובת ה’בטחון’, תיטרק שוב הדלת בפני החלום הציוני. .. הדבר היחידי שיישאר לנו היהודים – מרד מזויין”.



ב”ה

 

שיחות בפורטיצ’י

 

תנועת ז’בוטינסקי אינה עוסקת בניסויים חברתיים; הם לא יניחו שיסיטו אותם מהמטרה הראשית להוציא מאירופה את ההמונים היהודיים, שנשקפת להם סכנה, את המשכילים ואת הנבערים מדעת, בעלי הכישורים ונטולי הכישורים, לארץ ישראל.

 

…. השתקעתי בפורטיצ’י, פרוור קטן של נאפולי שנבנה מעל להרקולניום הישנה. הווזוב התנוסס מעלינו ובמרחק קילומטרים אחדים שכנה פומפיי. מצאתי אכסניה אצל משפחה נאפוליטנית טיפוסית המנוהלת על ידי “מאמה”. היו דיירים נוספים – חמישה סטודנטים מארץ ישראל, אלבני ואיטלקים אחדים.

ביום החמישי לשהותי בפורטיצ’י הצטרף אלינו סטודנט חדש מריגה שבלטביה. מרדכי נ. היה קטן קומה, לא יותר מ- 1.60 מ’. כפוף קצת, בעל אף מאונקל ארוך וחיוך מתנצל נצחי.

אנו, הצברים האחרים צחקנו על העברית המליצית שהוא דבר בה – משהו שווה ערך לאנגלית שקספירית. הוא לא היה אומר שהרכבת הגיעה באיחור לתחנה, אלא – ש“המסע איחר לבוא לבית הנתיבות”. ככל שהתפתחה ידידותנו, השפעתי רק על העברית שהוא דיבר בה, כשאני משחית אותה והופך אותה להמונית, בעוד הוא, לעומת זאת, שינה הרבה מהאמונות שהיו יקרות ללבי.

הבחנתי בדש בגדו בסמל של בית”ר (ברית תרומפלדור) ארגון הנוער הלאומי של תנועת ז’בוטינסקי – מנורה בת שבעה קנים. הנותרים בינינו התנגדו לרעיונות של זאב ז’בוטינסקי, ואני אמרתי למרדכי שהוא ימצא את עצמו במיעוט כאחד ויחידי בין הסטודנטים היהודיים בפורטיצ’י. הוא חייך ואמר, שהוא מוכן לכך.

“בריגה תנועת ז’בוטינסקי היא החזקה ביותר בעיר. אני יכל לעמוד בכך”, אמר.

הישוב היהודי סריגה היה ותיק ושרשיו בשעת 1536. כאשר הוקמה הרפובליקה הדמוקרטית של לטביה, בשנת 1918, נוסדה מערכת בתי-ספר יהודית אוטונומית שלימדו בה נושאים חילוניים בעברי ובאידיש. מרדכי היה מוצר של חיי תרבות כפולים אלה, ושל הציונות המסורתית של הקהילה.

בילינו יחד ערבים רבים בקריאת העתונים האחרונים מארץ ישראל. רוב הידיעות היו שליליות. השליח מלונדון, סר ג’והן הופ סימפסון, הגיע למסקנה שאין יותר אדמה בישראל הראויה להימכר ליהודים וכי במקרה הטוב ביותר מסוגלת הארץ הזאת לקלוט רק 100,000 עולים חדשים, שמחציתם צריכים להיות לא יהודים. סימפסון קבע גם שאין לארץ כל פוטנציאל תעשיתי. הוא זלזל בכל החידושים שהנהיגו היהודים והתעלם כליל מהזרם המתמיד של ערבים הנמשכים לארץ ישראל בגלל ההזדמנויות הכלכלית הנפתחות על ידי היהודים.

 

“מה שז’בוטינסקי עושה עתה בפולין, עובר כל גבול. בז’בוטינסקי אני רואה את הגוי. אין לו יחס ליהודי החי, כי אם אל האידיאה. הודעתו של ז’בוטינסקי בפני דעת הקהל הפולנית, כי צריך להוציא את היהודים מפולין, מזיקה לציונות ולאינטרסים החיוניים של עמנו. צריך להיות בעל לב של אבן, המשולל כל רגש אנושי לסבלות בני אדם, כדי להוציא מן הפה מלים כאלו, כדי למצוא את האומץ המחפיר לבוא בשעת אימים זו בהצעה כזאת לפולין…” (הסופר שלום אש בתגובה על תכנית האוואקואציה של ז’).

 

 

בעקבות כל זה, פירסם מזכיר המושבות הבריטי, הלורד פאספילד “ספר לבן”, שקיבל את המלצותיו של סימפסון וביטל למעשה את הרעיונות של הצהרת-בלפור.

מרדכי ואני נדהמנו כאשר קראנו על כך. הייתי מופתע עוד יותר כאשר שמעתי אותו אומר שאין כל טעם לקוות לשינוי במדיניות הבריטית בשלב זה. הוא היה חסיד של ז’בוטינסקי. ואני ידעתי שז’בוטינסקי דוגל בקשרים הדוקים עם בריטניה, אפילו עד כדי הפיכתה של ארץ ישראל לדומיניון שביעי בתוך הקיסרות הבריטית.

בקשתי את מרדכי שיסביר את עצמו. “אתם מאמינים בפיתוח הארץ דונם אחרי דונם, פרה אחרי פרה. אתם לועגים לז’בוטינסקי על שהוא מנסה להבטיח כתב-זכויות פוליטי לבית לאומי יהודי”.

הוא לא ענה על שאלתי; “אני דברתי על אהדתו של ז’בוטיניסקי לבריטים”, אמרתי.

“נתתי עד כה אמון בשיפוטו הפוליטי של ז’בוטינסקי”, אמר, “אבל אנו מתקרבים להתמודדות עם הבריטים”.

הנחתי לו להמשיך לדבר וחיש מהר פרץ ויכוח, כשהוא מכנה את הציונות-הרוחנית-הסוציאליסטית – אנכרוניסטית – ואני דורש לדעת, איך הוא יכל לכנות תחיה לאומית מודרנית, המבקשת לבנות חברת צדק בשם – אנכרוניסטית. הזכרתי לו את הקרבנות היום-יומיים שחלוצינו הקריבו בשדות הצחיחים ובגבעות הסלעיות ובדיונות החול.

“זה לא העיקר, יצחק”, אמר, “אתם עובדים קשה, אבל אינכם עושים מאומה, כדי לעזור לעמנו הנמצא במצוקה בכל רחבי עולם…”

“מה עשיתם אתם בארץ ישראל”? שאלתי בכעס. “איזה מושבות הקמתם אתם” איזה קרקעות הכשרתם”?

הוא ענה בשקט ואמר כי תנועת ז’בוטינסקי אינה עוסקת בניסויים חברתיים; הם לא יניחו שיסיטו אותם מהמטרה הראשית להוציא מאירופה את ההמונים היהודיים, שנשקפת להם סכנה, את המשכילים ואת הנבערים מדעת, בעלי הכישורים ונטולי הכישורים, לארץ ישראל.

“היסכימו ההמונים שלכם לישון באוהלים על חופי הים ולאכול לחם ומים כמו החלוצים האחרים”? שאלתי.

 

”.. ארץ ישראל אינה יכולה לפתור את בעיית יהודי אירופה – רוצים אנו, כי רק מיטב הנוער היהודי יבוא אלינו. רוצים אנו, כי רק יהודים בעלי השכלה יכנסו לארץ ישראל, כדי להגדיל את התרבות בה. שאר היהודים יצטרכו להישאר במקום מושבותיהם ולעמוד מול כל גורל שנגזר עליהם. מ ל י ו נ י  י ה ו ד י ם  א ל ה  א ב ק-א ד ם  ה ם  ע ל  ג ל ג ל י  – ה ה ס ט ו ר י ה  ו א פ ש ר   ש י צ ט ר ך  ל ה י ז ר ו ת  ב ר ו ח,  א י ן  א נ ו  ר ו צ י ם  ש י נ ה ר ו  ל א ר ץ י ש ר א ל,  א י ן  א נ ו  ר ו צ י ם   ש ת ל-א ב י ב  ש ל נ ו  ת י ה פ ך  ל ע ו ד  ג י ט ו  ב ז ו י” חיים ויצמן (NEW JUDEA, סתו 1937 [”בן המאה העשרים”, בן הכט])

 

מרדכי חייך חיוך קליל ורכן קדימה. “אתה פשוט אינך יכל לראות מה קורה, נכון”? אמר. “אני בא מלטביה, רפובליקה דמוקרטית ליברלית, ובכל זאת איני מוכן להמר על פרוטה לגבי מה שיקרה שם ליהודים בעד עשר שנים. אנו יושבים על הר געש. אתה זוכר מה שראינו בהרקולניום? דמויות גבס של אנשים שנלכדו וטבעו בבזלת הרותחת. כך אני חוזה את סוף היהודים באירופה”.

דבריו של מרדכי הרגיזו אותי. “בעוד עשר שנים, ייתכן שבעוד עשרים או ארבעים, היהודים יהוו אחוז ניכר של אוכלוסיית ארץ ישראל”, אמרתי.

“איננו יכולים להמתין”, ענה. “חבר הלאומים הכיר לפני עשר שנים בארץ ישראל כביתנו הלאומי. ההסטוריה שלנו היא המחכה. עכשו שינו הבריטים את דעתם לגבי הצהרת בלפור. הם סוגרים את שערי הערץ, כלו חייבים אנו לחכות שוב? או שנעשה משהו בקשר לזה? גבולות ארץ ישראל חייבים להיות פתוחים. זאת שאלה של חיים ומוות”.

יותר מאוחר נסוג ראש הממשלה מק-דונלד במקצת מהגבלות העליה והקרקע של “הספר הלבן”, במאמץ לפייס את יהודי ארץ ישראל.

הויכוחים נמשכו. פעם אחרת, כאשר מרדכי ואני ישבנו על המזח בערב, דברנו שוב על ההמונים שהוא רוצה להביא לארץ ישראל ואני טענתי שהם לא יבואו.

“בשנות 1920-1917, כאשר הצהרת בלפור פתחה את שערי ארץ ישראל לא בא עמנו בזרם מהגולה”, אמרתי. אמרתי לו שאני סבור כי הציונות היא תנועה אידיאליסטית של המעטים, שהיא לא נועדה להמונים.

 

”אנחנו מצידנו נתאמץ לעצור בעד זרמי אמיגרציה פתאומית לארץ ישראל, כדי למנוע בעד תוהו ובוהו— היהודים בחו”ל ישארו, כמקודם, אזרחים נאמנים לארצות מלדתם ומגוריהם- אולם ליהודי ארץ ישראל הרי זה יהיה בית נאמן ממש —- התנועה הציונית אינה חֶברה-לעזרת-נודדים. אין מגמתנו למלא את הארץ בהמוני יהודים, סתם מכל הבא לידינו…” (”התרן” מס’ 46, 1.2.1918 מובא ב”מערכות הארגון הצבאי הלאומי” דוד ניב).

 

 

מרדכי הסתכל אל הים. “המטרה של תחייתנו הלאומית בארץ-ישראל היא הקיום, לא של עִלִית יהודית אלא של ההמונים היהודיים”, אמר. “לאומנות מסוג חדש ומרושע עוברת על אירופה. אינך יכל להישאר בחיים על ידי כך שתנופף בספר ישעיהו או ב’קפיטל’ של מארקס לעבר העולם. במוקדם או במאוחר תצטרך חברת הצדק שלך לעמוד בפני אויבים עם נשק, ומוטב אם היה תהיה מוכנה לכך.”לנו היהודים ישנה עכשו דריסת רגל לחופש. אין די בכך שלא נאבד אותה, בלבד, אלא, אנו צריכים נואשות להרחיב אותה בכל מחיר. זאת משימה של הצלת חיים. הדרך היחידה להציל את עמנו היא על ידי הורדתם מעל הר הגעש. עכשו”.

השמש שקעה בהדרגה והדייגים התקדמו פנימה ממפרץ נאפולי. מרדכי נראה תשוש. רציתי להמשיך בויכוח, להזהיר אותו בפני הסכנות של מיליטריזם. אבל לא יכלתי לדבר.

מרדכי אסף את כוחותיו לשם מטח היריות האחרון:

“אנו, היהודים, היינו תמיד אמנים בהתחכמות מפשטת. במרוצת הדורות גורשנו, הושפלנו והותקפנו, אבל היינו עקשנים וקשי-עורף ונשארנו בחיים, הודות לשכלנו. היינו נמוכים מתולעים, אבל היינו בכל זאת חצופים, כשטענו, בעזרת טיעון מהופך, שנשארנו בחיים משום שאנו עם נבחר. ראו את האשורים והבבלים, אמרנו, ראו את בני קרתגו והפארתים. כל אלה היו אימפריות אדירות והיכן הן? ואילו אנו, היהודים, נשארנו בחיים!

“אבל, אני שואל אותך, באיזה מחיר? מה הוכחנו? שאנו יכולים להסתגל גם אם יהא סבלנו גדול, גם אם כה רבים מאתנו נהרגים? למעשה רוממנו קיום בגולה. הסכמנו ללא-נורמלי. הכרזנו שאנו ‘שחררנו את עצמנו מקרקע ואדמה’! האם זה כל מה שיש לנו כדי להראות בתור גאוננו הלאומי? במשך אלפיים שנים שימש רוב כוח היצירה שלנו לבריחה, להסתתרות ולהישרדות”!

בעוד אני מאזין, חשתי זרם של חיבה לגבר השברירי הזה. איזה מהפכן שלא ייאמן! כמה אלפים היו כמוהו, משכילים מיושבים אך נמרצים, יורשים לדורות של מיסטיות ויכוח תלמודי סוער, שהפרו את המסורת ויצאו מהערים והגיטאות המזוהמים כדי לעלות על המתרסים של מאבקים רבים ואומות רבות? ואילו, הוא, מהפכן של המאבק היהודי.

ידעתי שהוא פרץ את קווי ההגנה שלי – כל מה שראיתי במשך החדשים האחרונים – ההתקפה על באר-טוביה וכל המהומות הערביות האחרות, הסחף של הצהרת בלפור, “הספר הלבן” האחרון, הסיפורים הבלתי-פוסקים בעתונות המדווחים על הפרעות כלכליות ועל איש-שקט פוליטי גובר בכל רחבי אירופה – הכל השתבץ היטב.

אדולף היטלר נראה בעיני כקריקטורה, מין צ’ארלי צ’פלין שציווה לכל האנשים בגרמניה לצעוד בצעדי ברווז; אבל, לפתע, לא ראיתי שום דבר מצחיק… מוסוליני היה, לפחות בעבר, סוציאליסט שדאג לנדכאים – אבל האיש הזה, בעל התלתל והשפם המצחיק, המגלה שנאה כזאת ליהודים, סוציאליסטים, קומוניסטים וקפיטליסטים, כאחד – לְמה הוא יוביל בסופו של דבר? נראה שמרדכי קרא במחשבותי. “הלאומנות האירופית תזעזע את היבשת. פולין, רוסיה, המדינות הבלטיות, רומניה, גרמניה – כל אלה יקיאו את יהודיהן. אנו חייבים להבטיח מקלט ליהודים, לאלה הרוצים לעשות עכשו את הבחירה, לפני שהם יוקאו ולאלה שייאלצו במהרה להימלט”.

באביב 1931 לא הייתי עוד הנער התמים והמוגן בן השבע-עשרה, המצפה שכל אירופה תחבק אותי במאבק למען אחווה אוניברסלית.

למה קיוינו ב”חוג”, כאשר שרנו את ה”אינטרנציונל” והנפנו את דגלינו האדומים? האמנם ציפינו כי המארקסיסטים הרוסיים יחושו קדימה, כדי ללחוץ את ידינו? האמנם ציפינו שהסוציאליסטים הבריטיים יבואו לעזרתנו ויחשבו אותנו לאחיהם?

אירופה ושאר העולם נעשו יותר מדי עסוקים בבעיותיהם, מכדי שידאגו לעתידם של יהודים אחדים במדבר במרחק אלפי מילין. כמה תמימים היינו! שרנו שירים על צדק ואהבה אוניברסלית, חלמנו בשעה שהיינו חייבים להיות דרוכים, אובייקטיביים. “אחינו אינם מתכוונים להוביל אותנו בכלל. אנו צריכים להוביל את עצמנו (הדגשה במקור. ח”א)

בסוף שנת הלימודים (יוני 1931) איבדו פורטיצ’י ואיזור נאפולי את קסמם בעיני. חיי התרבות והפוליטיקה היו דלים, ושקלתי לעבור למכללה החקלאית בפירנצה, אחרי שאחזור מחופשת הקיץ שלי בארץ ישראל. החקלאות והאקלים של טוסקנה לא תאמו בדיוק את ארץ ישראל, אבל הדבר תאם הרבה יתר את התפתחותי הרוחנית.

לפני שמרדכי חזר לריגה, הלכנו ביום א’ האחרון, בו היינו ביחד, לכיכר המרכזית לכמה כוסות יין מקומי. מרדכי הרים את כוסו וחייך חיוך קל. “איני מרגיש בטוב”, אמר, “זה החזה שלי. אילו גדלתי בתל-אביב והייתי חותר בנהר הירקון ושוחה בים התיכון, היו לי ריאות כשלך”. הוא הסיט את מבטו, “איני בטוח שאהיה מסוגל לשוב בשנה הבאה. דודי רוצה שאצא לבית הבראה”.

ידעתי על חולשתו של מרדכי אבל זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי על מחלתו. נסיתי לעודד אותו ואמרתי שאני סבור כי חדשים אחדים בהרים ישפרו מאד את מצבו ושאני בטוח כי יחזור הנה לסמסטר הסתיו.

מרדכי חייך בעצב ואמר: “מה בקשר אליך”.

“מה בקשר אלי? אני מרגיש מצויין…”

מרדכי גיחך. “אני יודע שבריאותך מצויינת. בנות ישראל, היזהרנה”.

שנינו פרצנו בצחוק והזמנו עוד יין.

“מה שהתכוונתי הוא”, אמר מרדכי, “מה החלטת בדבר הוויכוחים שלנו… או איך שאתה מעדיף לכנות אותם”.

בלבי החלטתי כבר לחפש מכרים בתנועת ז’בוטינסקי ולקרוא קצת.

“אני מקבל מה שאתה אומר בדבר הסכנות המאיימות על עמנו”, אמרתי. “הבריטים לא יעזרו. אבל לאן נגיע מכל זה”?

מרדכי שתק כמה רגעים, אחר כך אמר לאט:

“לנו היהודים צפויים בכל מקום זמנים קשים ואנו איננו מוכנים להם.

“במשך אלפיים שנה – מאז אבדן עצמאותנו – היינו גולים. סבלנו מפלות איומות. מנהיגנו הפוליטי-צבאי האחרון המלך אגריפס, הורעל על ידי הרומאים (44 לספה”נ). אחר-כך באו המרידות של הקנאים וחורבן הבית. לבסוף דוכא המרד של בר-כוכבא (135 לספה”נ). המפלות האלה גרמו לנו טראומה מתמדת. איבדנו את ביתנו. מעולם לא שכחנו כי יותר ממחצית היהודים ביהודה נהרגו, הפכו לעבדים או הוגלו. הגענו לתיעוב של נשק. נעשינו שונים מכל העמים האחרים. החל מאז היינו עם מפוזר – הייתי אומר – בעל-מום, המוחזק יחד רק על ידי החוטים של מורשתנו הרוחנית. היא החזיקה אותנו יחד, אבל, מעולם לא הובילה אותנו הביתה.

“בצורה מכרעת בחרנו בפזורה. אפילו בשנת 1917, כאשר הבריטים איפשרו לחזור הביתה, העדיפו יהודי הגולה להישאר בגלות. בשנת 1920 התכחשו הבריטים להבטחותיהם והיה מאוחר מדי.

“עכשו סבורים הציונים, מנהיגי תנועת העבודה, כי על ידי קבלת כמה אלפי רשיונות עליה מהבריטים, על ידי השגת היתר לקנות קצת קרקע, הם יבנו לבסוף חברה של יהודים נבחרים שיחיו בהרמוניה עם כל שכניהם. אבל כל זה הוא דמיון-שווא.

“ראשית, הבריטים אינם רוצים שנבנה עוד את חברתנו האידיאלית. הם רוצים אותנו בארץ ישראל בכמות שתספיק שאנו והערבים נקפוץ זה לגרונו של זה. הפרד ומשול, זהו הכלל של כל האימפריות הטובות. כל עוד הם מסוגלים להחזיק את היהודים ואת הערבים שלא בשיווי-משקל, הם יכולים לקבל נפט ואת כל האוצרות האחרים של האיזור, לרשותם.

“שנית, אותם ציונים המדברים עדיין במונחים של ‘בחירת’ יהודים לעליה לארץ-ישראל, חיים בעולם אחר. גרמניה ואומות אירופיות אחרות לא תאפשרנה לבריטניה לשלוט בעולם לבדה; לאומנות מרושעת ומצב כלכלי מחמיר יובילו למלחמה, ואת האשמה לכך יטילו על היהודים, כפי שהיה תמיד. כאשר יגבר המתח, יתבעו מאות אלפים להיכנס לארץ-ישראל, ומיוּן לא יבוא בחשבון. הבריטים ידאגו שהתגובות הערביות תהיינה נמרצות, אלימות, ולטובת ה’בטחון’, תיטרק שוב הדלת בפני החלום הציוני.

“כאשר יקרה הדבר הזה, יהיה הדבר היחידי שיישאר לנו היהודים – מרד מזויין”.

אותו נער יהודי שברירי, כפוף וחולני מריגה עשה אתנחתא, אחר כך אמר: “כן, אנו נתקומם נגד האימפריה הבריטית ונאלצה לעזוב את ארץ ישראל שלנו…”.

ניחשתי כי לקראת זה מכוונת הרצאתו של מרדכי, אך בכל זאת הפתיעה אותי הפתאומיות של דבריו, “מרד מזוין”. אפילו האנשים שקראו לתחיה לאומית במשך חמישים השנים האחרונות ראו את הנשק רק כהגנה עצמית. “הגנה”, כך נקראו תמיד היחידות החמושות של ישובינו. יהודים לא השתמשו בהתנגדות חמושה במשך אלפיים שנה, ועכשיו – מרד נגד האימפריה רבת-העצמה!

מרדכי ישב זקוף כמו סמל של תרגילי-סדר. כל ביישנותו וחולשתו הפיסית נעלמו ועיניו הביטו בי הישר ובעוז. אחר-כך, כאילו היה מודע למתרחש בראשי, הניח לחיוכו המתנצל לרכך את תווי פניו. “אתה עודך מתנודד על רגליך הציוניות הפוליטיות, ואני כבר מנסה לעשות ממך מהפכן”, אמר.

“יצחק”, המשיך, “איני בטוח שניפגש שוב… גילית סבלנות ולב פתוח כלפי, ולא איבה ככמה אחרים בבית. עכשו חזור ודבר עם אנשי בית”ר שלנו בארץ-ישראל. מצא יותר על ‘פלוגות העבודה’ שלנו ועל רעיונותיו המקוריים של תרומפלדור, אודות חלוציות והכשרה צבאית.

“הבטח לי דבר אחד – אל תיפול רוחך עקב דריסת-הרגל הזעירה שיש לציונות המדינית בארץ ישראל; יש לנו עתודה עצומה בגולה. יהיו מליונים שיתמכו בנו, אם נהיה מוכנים לפעול”.

 

חזרתי הביתה, לארץ ישראל, ומרדכי חזר לדודו בריגה, שאת כתובתו לא ידעתי, ואחר-כך לבית הבראה. מעולם לא שמעתי עוד עליו.

                                                        ******************************************************

תיזכורת –

בחודש אוגוסט, 1919, פונים חיים ויצמן, מ. אוסישקין וי, סימון, בחוזר רישמי, בשם הועד הפועל של ההסתדרות הציונית, בקריאה נמרצת אל ההמונים, דרך הפדרציות הציוניות הארציות (מאצל):

“… אל יהין איש להרוס את ביתו ואת עסקיו, טרם ידע בבירור כי יוכל להתיישב בארץ…. אל תדחקו את הקץ..”!

 

 

ב-16.9.1919, נתפרסמה ב”טיימס” הלונדוני (מ.א.צ.ל) כתבה מאת סופרו במזרח הקרוב, ובה נאמר:

“…. הציונים האחראיים ביותר מטרותיהם הנוכחיות הן תרבותיות וכלכליות יותר מאשר מדיניות… בענין העליה התשובה הציונית היא: על הכניסה צריך יהיה להשגיח השגחה מעולה ולהרשות לבוא רק לעולים נבחרים, בה במידה שיהיו לנו עבודה או אדמה. אנחנו צריכים להתנגד לכל לחץ הדוחף אותנו לצד תכניות גדולות של עליה מיד”.  

 

חיים ויצמן באגרת ביום 18.6.1922, לאחר החלטת בריטניה למעול במנדט שניתן לה ולקרוע מארץ ישראל = הבית הלאומי לעם היהודי – 77% (90,000 קמ”ר, מכלל 117,000 קמ”ר):

“…. תהיינה אשר תהיינה התקנות, שיותקנו לשם הסדר עליה זו, ההנהלה הציונית סומכת באמונה על ממשלת הוד מלכותו ועל הנהלת ארץ ישראל, ששתיהן תנהגנה בענין זה על פי העקרון הנ”ל…”

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר