הנתל”ש אליעזר גולדברג קיבל כמוצדקות תלונות על שתי שופטות אשר עישנו בלשכותיהן. השופטות הן יעל הניג ונורית רביב, מבימ”ש השלום בתל-אביב-יפו.

ממש לא יפה לעשן במקום בו העישון אסור על פי החוק, ובמיוחד ע”י מי שממונים על הנחלת החוק לכל העם.

אבל, מה לעשות, אני לא ממש מתרגש מזה.

לנתל”ש ישנה בעייה שישנה לכל עובד-ציבור הממונה על מתן מענה לפניות הציבור: אם ייתן מעט מדי, הוא לא יצדיק את קיומו, ואם ייתן יותר מדי – הוא יעודד “הצפה”.

כתבתי על כך במאמר מהם סיכוייך, האזרח, בפנייתך אל גוף ציבורי, שם הערכתי כי נקודת-האיזון המסתמנת אצל קודמתו של הנתל”ש הנוכחי, הלא היא הטובה-למי שטרסברג-כהן היא סביב 10% תלונות מוצדקות. במציאות, ככל הזכור לי, היא התחילה ב-9%, וסיימה ב-8%, והסבירה כי הדבר מראה על “השפעה” של הנתל”ש על שופטי ישראל.

איזו “השפעה”? תגידו אתם.

כעת, הנתל”ש החדש לא יכול לסטות ממשית מנקודת-האיזון שקבעה קודמתו: אם הוא יעלה את נקודת האיזון, הוא לא רק שיזמין יותר “הצפות”, אלא שגם יעמיד את קודמתו באור שלילי – וזה לא מתאים לקליקת יד-רוחצת-יד – ואם הוא יוריד את נקודת האיזון יגידו עליו שהוא “גרוע יותר אפילו מקודמתו”, ולכן אני צופה שנקודת האיזון של הנתל”ש הנוכחי לא תשתנה ביותר מאחוז אחד בהשוואה לזו של קודמתו.

תזכרו שאמרתי לכם.

ואני גם צופה שעם הדוחות של גולדברג יגידו מצדדיו של המוסד הזה שזו “הוכחה להתבססותו”, וכו’…

תזכרו שאמרתי לכם.

ובחזרה להחלטת הנתל”ש בעניין השופטות המעשנות: כפי שכבר ציינתי למעלה מכאן, אני לא ממש מתרגש מזה.

מצדי שיעשנו כל שופטי ישראל בלשכותיהם, כאוות נפשם, אבל שישפטו את העם משפט-צדק, ואם הנתל”ש החליט שהוא יקבל כמוצדקות 10% (נניח), כדי, כאמור, גם כדי להצדיק את עצם קיומו וגם כדי שלא לעודד הצפה, אזי החלטות בעניינים שאינם יורדים ממש לשורשה של תרבות השפיטה – באות על חשבון העצם היבשה שהוא זורק לציבור.

בכלל, נושא התנהגותם של שופטים בלשכותיהם, הרחק מעין הציבור (אבל לא מנחיריהם של היוצאים-ובאים בלשכות) הינו עניין “מנהלי”, אשר מקומו ביחסי עובד-מעביד, וכפי שנאמר בכתבה, מנהל בתי המשפט, השופט השקרן משה גל, היה מעורב בפרשה הזאת, וגם שלח מכתבי-אזהרה לשופטות האלה – וללא הועיל.

נכון שכדי לפטר שופט יש צורך בהליך מיוחד – ובצדק, כדי להבטיח ששופט לא יפוטר בגלל החלטה שאינה מוצאת חן בעיני מישהו – אבל לשם כך קיים מסלול ישיר של פנייה לשר המשפטים, על מנת שזה יפנה לוועדה לבחירת שופטים (וולב”ש) בהצעה להעביר את השופטות מכהונתן.

הוולב”ש, יש לציין, אינה פחות חכמה מהנתל”ש, ובכל מקרה – החלטות הנתל”ש אינן אלא “דיעה מייעצת”, כך שממילא אין כל נפקות להליכה סחור-סחור דרך הנתל”ש, סחור-סחור אשר מחירו למעלה מ-40,000 שקל לכל תלונה אשר נמצאת מוצדקת!

אמור מעתה: החלטות נתל”ש אשר מטפלות בהתנהגותם הלבר-שיפוטית של שופטים הן מיותרות, יקרות – ומדללות את הטיפול בתרבות-השפיטה של שופטי ישראל.

הערת שוליים

האם הצעדים שננקטו נגד שתי השופטות הביאו לתוצאות?

מסתבר שלא, ובמקום שייטיבו את דרכיהם, עכשיו – כמה אופייני – השופטים עסוקים במציאת מדליף הנושא לעיתונות.