עוד על פרשת שי דרומי: הברית המוזרה בין אביתר בן-צדף לבין חברי הכנסת הערביים

עוד על פרשת שי דרומי: הברית המוזרה בין אביתר בן-צדף לבין חברי הכנסת הערביים

שמחה ניר, עו”ד
19.07.2009 00:25
לא צריך להיסחף

לא צריך להיסחף


הערות למאמר “רגע של שפיות”



תחת הכותרת “רגע של שפיות” מזכיר לנו אביתר בן-צדף את חוסר-האמון שלו במערכת המשפט, ותוהה אם זיכויו של שי דרומי לא היה אלא “תאונת עבודה” של השופטים, אשר “תתוקן” בערעורה של המדינה על הזיכוי, אם יוגש כזה לבית המשפט העליון.

אתחיל מהערה אותה מביא אביתר כמעט בסופו של המאמר:

“מעניינת מאוד התגובה האוטומטית של הח”כים הערביים, שיצאו מיד להגן על הפורצים הערביים באשר הם. בכך הוכיחו את מה שטוענים לא-מעטים: הפריצות הן חזית נוספת של הטרור הערבי נגד הקיום היהודי בארץ-ישראל”.

אותי, לעומת זאת, “מעניינת מאוד התגובה האוטומטית של אביתר, שיצא מייד להגן על פסק-הדין”, בלי שקרא את התיק, את העדויות ואת הטענות שהובאו בו, ובשלב הזה עדיין לא אומר מה הוא הוכיח בכך. למען הזהירות אציין כי ייתכן שבפועל הוא אכן קרא את כל החומר, אולם אין לכך כל זכר במאמרו, וביקורת (גם חיובית) על פסק-דין אשר אינה מתייחסת ל”חומרי הגלם” שלו, דינה כדין ביקורת ללא עיון באותם חומרי-גלם.

ברית מוזרה היא, איפוא, בין אביתר (והוא לא היחיד) לבין חברי הכנסת הערביים (וגם הם לא היחידים) להגיב “אוטומטית”, כל צד על פי דיעותיו הפוליטיות שלו, על הציבור שלו.

אודה ולא איבוש: גם אני לא קראתי, לא את פסק-הדין ולא את חומרי-הגלם שלו, ולכן לא אומר עליו דבר – לא לחיוב ולא לשלילה – כי לא את פסק-הדין אבקר היום, אלא את הביקורת עליו, שהיא, לטעמי, שטחית, ומוטה-פוליטית.

פותח אביתר ואומר:

כבר הרבה שנים אין לי הרבה ציפיות ממערכת המשפט הישראלית. לדעתי (עוד הרבה לפני שאהרן ברק יצא מהארון, וחשף את עצמו), משלימה מערכת המשפט שלנו את מחדלי מערכת אכיפת החוק; ושתיהן משליטות אנארכיה במדינה. לכן, מפתיע אותי שיעור האמינות, שעדיין מייחס הציבור לבית-המשפט”,

ואני מסכים בכל נפשי ובכל מאודי לכל מילה, אלא שההמשך:

אודה על האמת, הופתעתי מכך, שהחוואי שי דרומי זוכה מחמת הספק על-ידי בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. אך עוד אין מקום לשמחה, כיוון שבית-המשפט העליון עלול להפוך את פסק הדין – ברוחו של אהרן ברק, שרואה בהזיותיו יהודים, הרוצים לזרוק את הערבים לים.

“אחרי שקשר את ידי מערכת הביטחון בלחימה בטרור (ואסור לשכוח, שהתפספס לו, והספיק לאשר, אמנם בהגבלות, את המשך חיסול ראשי המחבלים), הוציא ברק מתחת ידו מערכת של פסקי-דין, שהתנקשו ביהדותה של המדינה ובעשייתה הציונית. שיאם, כמובן, בהכשרת הפוגרום ביהודי גוש קטיף, אך לפניהם יש פסק-דין קאעדן ועוד אבני-דרך, שדגל שחור-משחור מתנופף מעליהן”,

מעורר בי תהיות רבות על הקשר בין פסק-הדין לבין הבעייה הערבית-יהודית, ולבין “יהדותה של המדינה ועשייתה הציונית”, המשתקפות מהמשכו של המאמר:

“לאהרן ברק אין חווה, ואינו חקלאי. לכן, כאבם של החקלאים, שרכושם ויבוליהם נחמסים, אינו מגיע לסף רגישותו הגבוהה לסבלם של הערבים בלבד. גם לי אין חווה, אך מטבע קורותיי אני קרוב לחקלאים, ורואה את מאבקם לקיום מול ממשלות גרועות, מול משרד חקלאות, שאינו תומך, וכנגד כל הסיכויים. ישבתי פעם עם חברים אצל בעל חווה בנגב, שסיפר על מאבקו בכל ועל תבוסותיו בקרב מול גנבי הרכוש ומול גנבי היבולים. סיפורו – גם אם רק חלקו אמת (ואיני מפקפק באמינותו) – הנו תעודת עניות למדינה, שפשטה מזמן את הרגל”.

ייתכן מאוד שלאהרן ברק אין רגישות לכאבם של החקלאים – ולכאבם של אחרים יש לו רגישות? – אבל השאלה היא מה הקשר בין “גנבי הרכוש וגנבי היבולים” לבין “יהדותה של המדינה ועשייתה הציונית”.

כשם שבנהרדעא “רובא גנבי – ישראל נינהו”, כך, מוכן אני להניח, שבאיזור הנגב רוב “גנבי הרכוש וגנבי היבולים”, הם ערבים. זה יכול להיות משום חלקם הגדול, יחסית, באוכלוסיה, משום עוניים, משום שלא חונכו מילדות לכיבוד רכושו, גופו וחייו של הזולת, ומן הסתם – כשחקן-חיזוק – גם תחושות הקיפוח שלהם, כאוכלוסיה דפוקה.

כל הנתונים האלה יכולים להיות קיימים – ומן הסתם אכן קיימים – גם בקרב אוכלוסיות מקופחות אחרות, כגון שכבות המצוקה היהודיות בישראל, או האוכלוסייה האפרו-אמריקנית בארה”ב: אוכלוסיות דפוקות, אבל לא ממש מקופחות פוליטית, ולא ממש משוללות הזכות להגדרה עצמית.

ואם לא די בכל אלה, הייתי מרחיק לכת ומקשה מהו הדין כאשר יהודי וערבי חוברים לגנוב סובארו בכפר-סבא, על מנת להבריחו למשחטה בקלקיליה – גירסה מרתקת ל”ציונות, סוציאליזם ואחוות-עמים”?

לכן גנב הוא גנב, וכדי לייחס לו מניעים פוליטיים יש צורך בנקודה ארכימדית – נקודה אשר, ככל הנראה, לא הוכחה – ואף לא נטענה – לגבי הפולשים לחוותו של שי דרומי.

אביתר מוסיף ואומר:

“מי שנהג בכבישים שמדרום לאשקלון יודע, שחלים שם חוקים אחרים לחלוטין, והמשטרה גם אינה רמז לבדיחה. לכן, נוצרו בדרום דרכים שונות ומשונות להגן על הרכוש ועל היבול, ולהחזיר את הנגזל. ומה שאיתרע למטוסו הפרטי של פיני בדש, ראש מועצת עומר, מלמד היטב על האווירה באזור.

“דרומה לצומת שוקת נגמרת מדינת ישראל, ואין שום רמז לריבונותה. ויש אומרים, שזה קורה ממש בתוך באר-שבע”.

הכל טוב ויפה, וגם כאן אני מוכן להסכים לכל מילה, אבל כשם שהסתאבותה של מערכת המשפט היא “אוניברסאלית” יותר מאשר בעייתם של ערביי ישראל (ושל אחיהם הפלשתיניים), כך גם כישלונה של משטרת ישראל בהשלטת החוק מדרום לאשקלון ולצומת שוקת.

אבל כישלונה של המשטרה בהשלטת החוק בערבות הנגב נובע, למשל, מהעובדה שיותר “משתלם” להעסיק כך-וכך שוטרים ברישום דוחות-חנייה בתל-אביב רבתי מאשר להעסיק את אותם השוטרים בשמירה על חוות-הבודדים ברחבי הנגב – משימה לא פשוטה בהתחשב בכך שבזמן בו השוטרים יסיירו באיזור חוותו של שי דרומי, הגנבים יפלשו לחוותה של מתת צפוני.

לא, אין לי שום מילה להגנתם של אהרן ברק וכנופייתו, מחד, ושל משטרת ישראל, מאידך, אבל מי שמנסה להכניס את הפוליטיקה לנושא הזה רק מדלל את הביקורת האמיתית עליהם, מרחיק ממנה את בני פלוגתתו הפוליטיים, ומסתכן בכך שבבוא היום, כאשר השופטים יבוא מהמאגר שלו, יבואו אחרים ויאשימו את השופטים “שלו” בפוליטיזציה של השפיטה.

ראו מה שכתבתי כאן:

·                הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים

·                הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים (ב): הפעם זה בשמאל

וזכרו היטב את מה שאני אומר, וחוזר ואומר, לכל ידידי ויריבי: השופטים הם אותם השופטים, ומי שרוקד על הגגות כאשר הם פוסקים לטעמו הפוליטי, אל להם להתבכיין כאשר הם פוסקים בניגוד לטעמו הפוליטי.

חוק שי דרומי וההתפלגות הפוליטית

במדינת ישראל היו ותהיינה התנכלויות לרכושו של הזולת.

·                הן יכולות להיות של ערבים ברכושם של יהודים;

·                הן יכולות להיות של ערבים ברכושם של ערבים;

·                הן יכולות להיות של יהודים ברכושם של יהודים;

·                והן יכולות להיות של יהודים ברכושם של ערבים.

חוק שי דרומי הוא חוק נכון וצודק, אם כי ייתכן שהוא נתפס לקיצוניות-מה בהתרת-הרסן לירות ולהרוג, אבל במקום הזה לא אעסוק בכך, אלא בשאלה איכן היו אבותיו-מולידיו של החוק הזה, אנשי הימין, עד אותו המקרה, ומדוע דווקא אנשי השמאל התנגדו לו, בטענה שהוא מהווה “רישיון להרוג”.

לפי הלוגיקה הזאת לא הייתי מתפלא אם, אחרי שחוואי ערבי היה יורה למוות בפולש יהודי, הייתה הצעת-חוק כזאת מועלית דווקא ע”י השמאל הפוליטי, ואילו הימין הפוליטי היה מתנגד לה, מהטעם שיש בה משום “רישיון להרוג”, ר”ל, וזה מחזיר אותנו אל התיזה הרב-מפרקית של אביתר.

התיזה הזאת מתחילה בביקורת נכונה וצודקת על מערכת המשפט ומערכת אכיפת החוק, ממשיכה וזוחלת לעבר הזיותיו (האמנם רק “הזיות”, אביתר? האם לא קראת את דב מאיר, ואת חנה אייזנמן?) של אהרן ברק על יהודים הרוצים לזרוק את הערבים לים, עוברת ל”קשירתו” של ברק את ידי מערכת הביטחון בלחימה בטרור (האם אתה, אביתר, היית נותן למערכת הביטחון קארט-בלאנש, למשל היתר להשמיד כפרים שלמים, על יושביהם, רק לשם ה”הרתעה”?!). מכאן קצרה הדרך אל העדר-הרגישות של אהרן ברק לכאבם וסבלם של החקלאים היהודיים (לעומת רגישותו לסבלם של הערבים), אל המתרחש בדרום הפרוע של מדינת ישראל, ואל “התגובה האוטומטית של הח”כים הערביים” (האם התגובה שלך, אביתר, היא תגובה “ידנית”?).

ואת הטכניקה הזאת הגדרתי כבר מזמן כ”שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת“.

האמנם “פרק חדש”?

את מאמרו מסיים אביתר באמירה הזאת:

“לכן, פסק-דין דרומי – גם אם זיכויו מאולץ – חשוב. פסק-הדין יפתח פרק חדש וחשוב, ולא רק בנגב הפרוע, אלא בתולדות הציונות”.

ועם כל הצניעות, חוששני שפסק-הדין הזה לא יהווה אלא מקרה-מבחן ראשון לחוק חדש – כפי שקורה לא אחת עם חוק חדש – וכך גם ההיסטוריה תזכור אותו, אם בכלל. אני מניח שהמדינה לא תערער עליו בבית המשפט העליון, כדי שלא לעגן את הזיכוי הזה עוד יותר, ולהפוך אותו להלכה פסוקה של ביהמ”ש העליון, המחייבת את כל בתיהמ”ש הנמוכים יותר. סביר מאוד להניח שהמדינה תלקק בשקט את פצעי הזיכוי הזה, ותנסה לשפר פוזיציות בתיקים הבאים בהם תתעוררנה אותן השאלות, בהקשר לחוק הזה.

אבל “פרק חדש וחשוב בתולדות הציונות”? ממש לא צריך להיסחף.

_____________

עוד לעניין זה:

בועז ארד: לשחרר את שי דרומי

שמחה ניר: מדוע לא אחתום על העצומה לשחרורו מהמעצר של שי דרומי?

דני חלמיש: לא כולנו שי דרומי

שמחה ניר: עוד על פרשת שי דרומי: תרגיל אינטלקטואלי

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר