ב”ה

אפתח במכתב שכתבתי ב-1 במרץ, 1995 –

 

לעורך ידיעות אחרונות,

 

“הוא צריך להתפטר עוד היום, ואם לא יעשה כך – על שר המשפטים לפטר אותו, ומייד”. את זאת אומר לא אחר מאשר יונתן דנילוביץ, אגואיסט חשוך, המעמיד בראש סולם העדיפויות הלאומי את תועבתו ואת טובתו האישית, ובתחתיתו את טובתה של חברה יהודית בריאה ונורמלית, בעלת יצר קיום והמשכיות. הנ”ל, שאינו מביא כל תועלת לחברה, תוקף את פרופ’ רקובר, איש חכם, גאון נאור, המאמין וחותר לשמור על מותר האדם מן הבהמה. ופוסקת טובה צימוקי (“רקובר ומלחמתו בהומוסקסואליות”, ידיעות אחרונות, 23.2.1995): “הוא נחשב בן חורג מבין חמשת המישנים ליועץ המשפטי לממשלה”. נעים לשמוע; היות פרופ’ רקובר בן חורג לממשל הרואה את ייעודו במלחמה בעם ישראל, בתורת ישראל ובארץ ישראל, תעודת כבוד היא לו וקידוש ה’. 

ולמי שאינו מכיר את מקרהו של דנילוביץ –

 

יונתן דנילוביץ’ (נולד ב-1945), פעיל זכויות אזרח ומהפעילים הבולטים בקהילת הלהט”ב (לסביות, הומוסקסואלים, טרנס וביסקסואלים) בישראל. נודע בעיקר בשל פסיקת בג”ץ בעניינו, אשר חייבה את חברת אל-על להעניק לו הטבת עובד בצורת כרטיסי טיסה חינם עבור בן זוגו, כנהוג כלפי בני זוג הטרוסקסואלים.

תוך כדי התנהלות התביעה המשפטית, קיבל הטיעון של דנילוביץ’ חיזוק בצורת התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (בינואר 1992), אשר קבע מפורשות כי אסורה אפליה בגין נטייה מינית. בשנת 1994 דחה בג”ץ את עתירתה של חברת אל-על. בפסק הדין, שניתן ברוב של שני שופטים (הנשיא אהרן ברק והשופטת דליה דורנר) מול אחד (השופט יעקב קדמי) (ויקיפדיה).

ולמה יצא הקצף על הרב, הפרופסור והשופט הגאון, נחום רקובר? כי מצא מקום להשוואה בין העוברים על איסור משכב-זכור לבין העוברים על איסור משכב-בהמה… מעניין שאף לא אחד מכל שוחרי אגודות “צער בעלי חיים”, שרבים מהם גם שוחרי ההומולסביות, לא פצה פה ולא צפצף, כאשר פגעה הקהילה ההומולסבית בכבודן של הבהמות, כאילו היו פחותות מהומולסבים.

“… בשנת 1995 מחתה האגודה בפני היועץ המשפטי לממשלה על התבטאותו של פרופ’ נחום רקובר, מי שהיה באותה עת המשנה ליועמ”ש למשפט עברי, שהשווה יחסי מין בין גברים ליחסי מין עם חיות”.

ובקיצור – מי הוא פרופסור רקובר, שאפס כמו דנילוביץ קורא לפיטוריו –

נחום רקובר נולד בירושלים בשנת 1932 לאביו הרב חיים רקובר ולאמו חנה מלכה (בתו של הרב שמחה מנדלבאום, שעל שמו קרוי מעבר מנדלבאום). בשנת 1947 החל ללמוד בישיבת בני עקיבא כפר הרואה.  ב-1949 החל ללמוד בישיבת מרכז הרב בירושלים, ובשנת 1953 הוסמך לרבנות (בגיל 21). בשנת 1952 החל ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, והוסמך למשפטים בשנת 1957.

הוא החל ללמד באוניברסיטה בשנת 1964, וזכה לתואר דוקטור למשפטים באוניברסיטה העברית בשנת 1969. שימש כפרופסור אורח באוניברסיטת דרופסי שבארצות הברית ב1970, מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב בין השנים 1975-1980, פרופסור אורח באוניברסיטת ברקלי, אוניברסיטת הרווארד ואוניברסיטת ברנדייס ב1977. בשנת 1982 נתמנה למשנה ליועץ המשפטי לממשלה.

רקובר זכה על עבודתו במשפט העברי במספר פרסים ביניהם: פרס ישראל (על מכלול פרסומיו), פרס חולון (על הספר “השליחות וההרשאה במשפט העברי”), פרס ירושלים (על הספר “אוצר המשפט – מפתח ביבליוגרפי למשפט העברי”), פרס צלטנר, (על מחקר על “ההגנה על כבוד האדם במשפט העברי”), פרס לספרות ולמחקרים תורניים ע”ש הרב י”ל הכהן מימון (על מחקרים במשפט העברי) ופרס הרב קוק של עיריית תל אביב (על סדרת הספרים “חוק לישראל”) (ויקיפדיה).

אלה, בערך, הנפשות הפועלות משני צדי המתרס – מצד אחד הרב נחום רקובר, ומן הצד השני, אהרון ברק. מצד אחד יהודי בכל רמ”ח ושס”ה, ומנגד, שונא ישראל בכל רמ”ח ושס”ה, עד כדי ביטול כל זכויות האזרח והאדם היהודי!!

ואני הבטחתי לכם את יעל דיין…. היא מהצד של ברק –  

כרטיס הביקור של יעל דיין, על פי קהילת הסוטים:

 

ח”כ יעל דיין :

חברת הכנסת יעל דיין ממפלגת ‘העבודה’, הפכה ברבות השנים לשם נרדף למאבק ההומו-לסבי ומאבק הנשים לשוויון, לא לחינם הוענק לה הכינוי “האימא של ההומואים והלסביות”. ח”כ יעל דיין המכהנת בכנסת ישראל כמעט עשור הינה בין החלוצות הראשונות שהשכילו לקדם את המאבק ההומו-לסבי לשוויון. נחישותה ואומץ ליבה הפכו אותה לכתובת האולטימטיבית בכל הקשור לעוולות הממסד כלפי הקהילה. ממקום מושבה כיו”ר הועדה לקידום מעמד האישה הצליחה למגר אט- אט את תופעת הסטריאוטיפיזציה והדעות הקדומות בנושא זה. עשרות הישיבות שקיימה, במשך שנות כהונתה עד כה, קידמו עד מאוד את מאבקנו לשוויון חברתי צודק. מעבר לחקיקה ההכרחית כל כך, מקומה של ח”כ דיין ייזכר בזכות הלגיטימציה החברתית שהפכה למנת חלקם של ההומואים, הלסביות הטרנס והבי, כחלק אינטגרלי בחברה הישראלית.   

 

כרטיס הביקור של יעל דיין, על פי עדותה היא: 

את מצטערת שנתת לפלסטינים רובים?
“אני לא חושבת שמישהו מצטער על זה. הרובים האלה לא מפוצצים אוטובוסים, אף רובה לא הוכח כמשהו שמשתמשים בו לפיגועים“.
הרובים האלה הרגו את שלהבת פס בחברון, הרצח הזה לא יושב לך על המצפון?
“הרצח לא יושב לי על המצפון”.

 

 

כרטיס הביקור של יעל דיין

 

ח”כ יעל דיין, בגרמניה, בראש משלחת ישראלית בהזמנת קרן אדנואר: “סבלו של העם הפלשתיני כסבלם של היהודים בשואה” (ידיעות אחרונות, 25.5.1995).

 

בעתון “הארץ”, אתר הבית של גדולי שונאי ישראל, בראיון מתקתק עם יעל דיין, מוצגת היעל כסבתא רחימאית (לנכדים המשותפים לה וליוסי שריד). כן, זו אותה סבתא, שרצח התינוקת שלהבת פס אינו יושב לה על המצפון, למרות שהתינוקות נרצחה, בצליפה לראשה, ברובה שקבלו ה”סובלים כמו בשואה” מיעל דיין.

 

“טובת הילד” כבר אמרנו?

 

“… והיא תמיד עונה כשהסלולרי מצלצל – גם באמצע פגישה, גם כשהמתקשרת היא בתה שמתלבטת אם לקנות לבתה שלה בית בובות או רולרבליידס. יעל דיין בעד הגלגיליות, “יש לה גם ככה יותר מדי איצי-ביצי בראץ ובייבי בראץ”, היא אומרת בידענות של סבתא מעורבת.

“בסרט התיעודי שעשתה עליה קרן אבני, שישודר ביום חמישי בערוץ הביוגרפיה בלוויין, מצולם בביתה חדר הצעצועים של הנכדות, העולה על גדותיו כל טוב…”

 

מה שמגיע לנכדים של יעל דיין ויוסי שריד, לא מגיע לנכדיהם של ניצולי-שואה שבנו את ביתם באותם חלקי ארץ ישראל, שיעל ויוסי אוהבים כל כך לשנוא.

 

וזה מזכיר לי סצינה מסרט שראיתי לפני שנים רבות מאד. נאצי, שגמר את מלאכת יומו במחנה-הריכוז הטובע בשלג, על היהודים העירומים בו, ודווקא באותו יום רוצץ את ראשו של תינוק יהודי לעיני אמו, מגיע הביתה. הערב הוא ליל חג המולד. בבית תאורה רומנטית, בפינת החדר החמים, בו דולקת האח, מרהיב בשלל צבעיו עץ אשוח, ובתו הקטנה של הנאצי, תלתלים בלונדיים, שמלה וורודה, רצה אל אבא שלה, בקריאות שמחה. בעיני האב מתנצנצות דמעות רגשניות, למראה המותק שלו. הוא אוסף אותה בזרועותיו..,

איש לא נתן עדיין את הדין על גירוש ילדי ישראל, כאן, בארץ ישראל, מבתיהם ומנחלת אבותיהם, מחדרי הצעצועים שלהם, מבתי הספר שלהם, מגני הילדים וממעונות התינוקות. גירוש ילדים על הוריהם ועל כל אשר להם, חוץ, כמובן, מכל הרכוש שעליו עלו בולדוזרים, בברכתה הנאמנה והשוקקת של יעל דיין!

כל האנשים האלה, שיד להם ורגל בביצוע מדיניות היודנריין בארץ ישראל, צריכים היו מזמן לעמוד לדין על פי תקדים משפטי נירנברג ועל-פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. אבל הם ממשיכים במלחמותיהם להשמדת היהדות. באחד ממאמריה כותבת היעל “הפלשתינאים צודקים”, כי כל ציבור המחליט להיות עם, זכותו היא לממש את רצונו… נראה את יעל דיין וזבל מרעיה, מחליטים פתאם להיות עם ריבוני באחד מחבלי גרמניה… הגרמנים ישמידו אותם, הפעם בצדק! אבל, המנוולת משווה את מצבם של רוצחינו, שמרוז אינה מצליחה להשתחרר מהם ולשחרר אותם לעצמאות, כי הם אינם נותנים, לשואת יהדות אירופה…
 

ועוד מצאתי באינטרנט: יעל דיין אמרה אחרי רצח גנדי – רחבעם זאבי, שהיא אינה מצטערת שהוא נרצח וכי עכשיו יש מטורף אחד פחות…

 

זכות היהודי לחיות, כבר אמרנו?

 

היא לוחמת להשגת שוויון לסוטים ולרוצחים “הפלסטינים”. השאלה היא –שוויון עם מי? היהודים אינם שווים בעיני יעל דיין, אף לא כקליפת השום. מכאן, שיעל דיין לוחמת להעדפה לא לשוויון. היא תשכב על הכביש, כדי לעצור משאיות המגרשות רוצחי תינוקות יהודים, אך תעלה על בריקאדות, כדי לגרש יהודים, לתת את הרובים לרציחתם, להקצות למרצחים בסיסי תקיפה וערי מקלט. כל מכה שאפשר לתת ליהודים, היא תתן! כל יתרון שאפשר לתת לרוצחי יהודים, היא תקדם.

בכל מלחמה בה נמצאת יעל דיין, מובטח לנו שזה הרע ביותר ליהודים! יעל דיין שונאת-אדם, בכלל, ושונאת יהודים, בפרט.

 

זאת היעל דיין שצולמה בחוף הים ביום-כיפור בביקיני. לערבים היא לא היתה עושה את זה. גם אם אין ליום הכיפורים שום משמעות בעיניה, ואין, כי גדלה בביתו של עוכר ישראל, משה דיין, הרי, ל”אשת ציבור”, אסור לפגוע בפרהסיה במורשת עמה. טוב, זה נשמע נורא ארכאי, נכון?

 

כבר ספרתי לא פעם איך עמדה יעל דיין בראשה של הפגנה שחסמה את צומת גוש עציון ומנעה מרבבות יהודים (אנו בתוכם) להגיע לחגיגות חול המועד פסח במערת המכפלה בחברון.

 

דמוקרטיה ושוויון כבר אמרנו?

 

להומולסבים מותר לרמוס את קדושת ירושלים.

אך ליהודים אסור “לרמוס” את “קדושת” הרגשות הנאציים של מרצחי חברון.

 

מניעת מצעד תועבה בירושלים היא פגיעה בדמוקרטיה, מניעת הגעת היהודים לחברון, עיר אבותיהם, העיר בה מלך דוד לראשונה, נכס צאן ברזל של העם היהודי ושל מורשתו, היא…. מה היא בעצם? האמינו לי, הפושע, אהרון ברק כבר היה מוצא את התירוץ ה”הגיוני” ביותר לרמיסת זכויות היהודים. וזאת, בלשון נמלצת ותקיפה!

 

המפגינים בצומת גוש-עציון השתוללו והיכו את חיילי צה”ל ואת השוטרים. אִתם היו ילדיהם, שבילו כך את חופשת-הפסח. אבל זה לא נחשב ל“שימוש ציני בילדיהם לקידום מטרות פוליטיות”, זה גם לא נחשב ל“סיכון ילדיהם”. בעוד, הורים המפגינים עם ילדיהם בעד עם ישראל ובעד ארץ ישראל, ללא שום אלימות, עומדים למשפט ונענשים על סיכון הילדים….

 

 

יעל דיין החרימה ישיבת וועדת-כנסת, משום שעל השולחן עמדו בקבוקי יין ועליהם רשום – יין חברון…

 

יעל דיין רתחה על הדלקת חנוכיה במטוס… לדעתה היתה זו פגיעה ברגשותיהם של הלא-יהודים במטוס, מה שאין כן, הצבת אשוח חג-המולד…

 

יעל דיין אירגנה אירוע “קדיש” מיוחד להומולסבים שהושמדו ב“שואה”. יעל שואלת (“המפלצת שבתוכנו”, מעריב, 3.6.1994): “עשן גופותיהם של הומוסקסואלים היה שחור יותר מעשן גופות הרבנים היהודיים והגנבים והזונות היהודיות”? הגיון צרוף! האם יש “קדיש” מיוחד לרבנים? ואולי יקיימו הגנבים יום “קדיש” מיוחד לאחיהם שניספו? ואולי גם הזונות? ואולי יקיימו אלה מצעד גאווה בירושלים? האם יום-הקדיש-הכללי מיוחד לציבורים מסויימים? הוא אשר אמרתי – יעל נלחמת להעדפת הסוטים על פני שאר כל האזרחים, במסגרת מלחמת החרמה שהיא וחבריה מנהלים נגד ה’ ונגד עמו! (ונתעלם מן האסוציאציה שמעלים ביעל דיין רבני ישראל, קדושי עליון, שמתו על קידוש-ה’, כשהם שומרים על גאוותם היהודית ואף נלחמים במרצחים).

 

מהי מטרת מצעד הגאווה, אם לא פרובוקציה? המצעד הזה רצוף מראות תועבה, נשים וגברים בלבוש אדם-אדם וחווה-חווה, כשרק צבעים מעטרים את גופם. גברים ונשים מציגים לראווה את “העדפתם המינית”, דבר שלא יעשו בתהלוכה, קבל עם ועולם, זוגות נורמליים. בני אדם שפויים אינם עושים ברחובות מעשים שבצינעה. אם כי, במרוז, הכל אפשרי, ולא מעט גועל-נפש נראה במקומות ציבוריים מכל הסוגים, כי בסיבוב הנוכחי, מנצחת ממלכת השחור של יעל דיין ואהרון ברק.

 

מי שלבה גס ברצח תינוקות יהודים, לא ייתכן שפעילותה למען הסוטים נעשית מתוך רחמי אם על הומולסבים – כל מעשיה של יעל דיין, כאמור לעיל, נובעים משנאת ישראל. כל מעשיה מכוונים למטרה אחת, מטרה המשותפת לה ולשאר כל הפושעים נגד העם היהודי ונגד האנושות – הכחדת כל זכר ליהדות!

 

והלסביות ה”דתיות” נותנות לזה יד חפצה. לא נשכח ולא נסלח!