דבורה שפירא, דודו טופז ויארה טיבי וגם גב’ יאיר לפיד

דבורה שפירא, דודו טופז ויארה טיבי וגם גב’ יאיר לפיד

חנה אייזנמן
21.06.2009 17:21
דבורה שפירא, דודו טופז ויארה טיבי וגם גב' יאיר לפיד


ומאיפה החוצפה (היהודית) שלכן, להאכיל את עם ישראל, המקריב בלי הרף את קרבנות מדיניות “השלום” של הפושעים, טיבי ורבין, בשמאלץ המבחיל על מנהיג הגייס החמישי (הנוסף על השמאל היהודי) שבסלון שלו “שפע צילומים של בעל הבית עם (רוצח ההמונים), יאסר ערפאת ושל יארה, בכל שלבי גדילתה”?



ב”ה



11.10.2000
                                                                                     ז’ בשבט, התשנ”ה
                                                                                     יום קבורתה של עפרה פליקס, הי”ד

לדבורה שפירא וליהיא לפיד,

אתן מצלמות ומספרות (סגנון 4.1.1995) על משפחת אחמד טיבי: “במהלך התקרית חיבקה ד”ר מאי טיבי את בתה; ‘הסברנו לה שלא צריך לפחד… ילדה קטנה רואה מתנחלים יורקים והולמים. מה הם מנסים להשיג באמצעות היריקות? זה לא תרבותי'”. בסרט ה”תרבותי” הזה כבר היינו; הד”ר המצוחצח, לעומת המתנחלים המתפרעים. מעניין כיצד הרגיעה רחל וייס את שלושת פעוטותיה, כאשר ארבעתם, אם על בנים, נשרפו חיים בידי אחיו התרבותיים של עוזר הנאצי ערפאת, אחמד טיבי. מה חשבו רמי חבה ודני כץ, כאשר נאנסו, עונו ונרצחו באכזריות, בלי חיבוק של אבא ואמא. וילדי משפחת ארויו, לא הספיקו אפילו לחשוב, כאשר התפוצצו. את מספרת על יארה הקטנה: “מסתערת מידי פעם על הוריה בחיבוקים גדולים”. על מי מסתערים ילדיה של רחלה דרוק, הי”ד? או ילדיו של מרדכי לפיד? מדוע לא תזכינה אימותיהן של תרצה פורת, שלווה אוזאנה ועפרה פליקס להוביל את בנותיהן לחופה? הייתי רוצה לאחל לאחמד טיבי ולאשתו את ענות-הנפש של הורי נחשון וקסמן ויצחק וינשטוק, אך אינני מסוגלת לאחל לילדתם הקטנה את גורלם של כל ילדי ישראל, הטהורים והתמימים, שנטבחו בידי חסידיו של של אחמד טיבי, ימ”ש.
מדוע לא שאלתן את המשפחה המאושרת למוצאה ולסיבה שאינה חוזרת למולדתה, ערב? או, מה עושה את תל-אביב פחות “כבושה” מחברון, או מבית לחם? מדוע לא ציינתן כי כינוייכן, יהודיות, כמו שמה של ארץ יהודה, נגזרים מאותו שם, וכיהודיות, לשאול את משפחת טיבי, כיצד היו נוהגים במקומנו בפולשים, תת-אנושיים, המנסים לרוצחם ולרשת את ארצם, בהתאם למורשת הג’יהאד? האם היו מכירים בזכויות זרים על הכעבה במכה, או על שטח כלשהו במֶדינה? בסוריה ובעיראק הוכרה זכותם של היהודים לעץ התליה, למרות שלא הזיקו לאיש. ומאיפה החוצפה (היהודית) שלכן, להאכיל את עם ישראל, המקריב בלי הרף את קרבנות מדיניות “השלום” של הפושעים, טיבי ורבין, בשמאלץ המבחיל על מנהיג הגייס החמישי (הנוסף על השמאל היהודי) שבסלון שלו “שפע צילומים של בעל הבית עם (רוצח ההמונים), יאסר ערפאת ושל יארה, בכל שלבי גדילתה”? זוהי התנכרות מוחלטת לעמכן ונכות ריגשית נוראה.

                                                                                                  באי-כבוד
                                                                                                  חנה אייזנמן



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר