“בנפשו יביא לחמו משול כחרס הנשבר”
“בנפשו יביא לחמו משול כחרס הנשבר”
ב”ה
“בנפשו יביא לחמו משול כחרס הנשבר”
הנוגעים בדבר סירבו לשתף פעולה, למעשה, הם אינם רוצים שאכתוב עליהם, פן יבולע להם. אך, לאחר סיפור הירי ברמת-הכובש, החלטתי שאסור להוסיף ולשתוק.
על בלוף הסוציאליזם, הקומוניזם והקולקטיביזם כתבתי כבר לא פעם. ואולי אביא שוב את הדברים בהזדמנות אחרת. כאן – רק הערה:
יש לציין שהקבוצים החזיקו מעמד עוד שנים לא מעטות לאחר שהבולשביזם התמוטט. דבר שהיה צפוי מראש, מן הסיבה הפשוטה – בני האדם אינם שוים!!! גם הסוציאליסטים והקומוניסטים ידעו זאת היטב, על כן, המוני העם שדיקלמו את הקטחיזם ה”שוויוני” שירתו בנאמנות קדושה את ממציאי הבלוף הזה, שחיו חיי שחיתות ברמה של המלכה מרי אנטואנט. המלכה שלא הכירה את מצוקת העניים, כי חייה עברו עליה הרחק מן ההמון הסוער, הציעה שיאכלו עוגות, כך לפי האגדה. במרוז, השווים-יותר שוחים בכסף, ובמקרה שהם שוחרי שלום הם שוחים בפטרודולרים, הם אינם מחלקים עוגות וגם לא לחם, אלא ח-א!
מופנם ומסור לעבודה
חבר רמת הכובש, כבן 60, ירה, פצע קשה את חבר ההנהלה, שכיר, שאינו איש הקבוץ, ואז ירה בעצמו, ולמזלו, מת. כי טוב מותו מחייו, בכלל, ובישיבה בכלא, עד יום אחרון, בפרט. ואולי, להיפך… ובפרט שלא הוא, אלא אלה שהביאוהו לידי כך, הם אלה הצריכים לשבת בכלא. אבל, יבוא יום והם ישלמו, אני מאמינה בזה באמונה שלמה.
החברים מספרים שהוא היה אדם שקט וביישן, אדם רגיל, מופנם ומסור לעבודה.
כל זה מתאים לי להשלמת התמונה; אלה הם האנשים שה”מוישה גרויסים” אוהבים לדרוס. הנדרסים עושים את שלהם, לעיתים הרבה מעל ומעבר, ואינם יודעים לדרוש את המגיע להם. וכך הם מגיעים לכלל ייאוש ולמעשי ייאוש.
וותיקי הקיבוצים לא התפלאו…
ביקרנו אתמול בכמה קבוצים בעמק בית שאן. שוחחנו עם חברים וותיקים. החברים, מייסדי הקבוצים האלה, ואף “צעירים”, בני ששים, ילידי הקבוצים, ממורמרים על ההפרטה. לדבריהם, גם המצביעים בעד, משחקים אותה, הם אינם מתכוונים באמת, אך הצבעה נגד, תוציא אותם מקולקטיב ה – in.
הם גם הסכימו אתי, להפתעתי, ומבלי להיפגע, שעצם קיומם של קבוץ או של שוויון זו תופעה לא נורמלית. התפלאתי על הנכונות הזו להודות בטעות המשוועת לשמים (אבל, אלה הם הדתיים. אצל השמאל באו תורות אלה להרוס את היהדות) הם הסכימו שתורות הסוציאליזם והקומוניזם הן תורות הפראזיטים. כי התורות האלה, במקרה ה”טוב”, מחלקות את הרווחים בצורה שווה, בין אלה שיצרו אותם, לבין הבטלנים וה”הסתדרותניקים”, תרתי משמע. ובמקרה הרע והשכיח, מאז ההפרטה – מי שעבדו קשה במשך כל ימי חייהם, ניצבים היום בפתחם של הפראזיטים, היודעים תמיד להסתדר, כדי לקבל משהו מן העוגה המתפוררת. גם בקבוצים יש הרחוקים מן הצלחת והקרובים אליה, וזה ההבדל “הקטן” בין השווים לשווים יותר…
בגופם הווי עובדה
ולמה יזמנו את השיחות האלה? כי כואב לנו; כי יש לנו קרובי משפחה, שניהם בני ששים, הנאלצים היום להתחיל הכל מהתחלה, כשהם רצוצי גוף ונפש מן המכות שהנחיתו עליהם ה”חברים”.
נקרא להם – שמואל ויסכה
ואולי אקדים ואומר – לזוג הזה, כמו לחברים אחרים באותו קבוץ בדרום, אין פנסיה! למה? כי מי שגרמו לפשיטת הרגל של הקבוץ שיחקו בכספי הפנסיה של החברים בבורסה ובהשקעות במפעליהם הכושלים, שכגודל כישלונם כן רבו הכספים שהורדו לטמיונם וטבעו, למשל, בבריכות ה”אטרקציות”, שנוספו על האחרות, בפארק-המים שלהם. היו אלה חברים, שנחשבו בעיני עצמם כגאוני הדור, או לפחות גאוני פיננסים, ועשו בכסף ככל העולה על רוחם, מבלי לחשוב על יום המחר של כל האנשים שבכספיהם שיחקו… (ולא, אין להם קשר ל”הסדר הקבוצים והמושבים”).
שמואל
שמואל נולד באותו קבוץ במשפחה ברוכת ילדים. אינטליגנטי מאד, אך, ואולי דווקא, בגלל זה, שונא מסגרות, אלא אם זו מסגרת העבודה, זו היתה בשבילו מסגרת קדושה, שאותה לא שבר בשום מקרה, כי בנפשו היא.
בהיותו נער, עם כל הנערים, גוייס לעבודת המשק, כאשר כל חברי הקבוץ גוייסו ל“מבצע קדש”. הנער עבד עבודה פיזית קשה, וירא כי טוב. הוא לא חפץ עוד לחזור ללימודים. את ההשכלה הכללית הרחבה מאד, מעל ומעבר לזו של רוב האנשים שאני מכירה, ואני מכירה כמה כאלה… רכש בקריאה “תולעית” בספרים, בשעות הפנאי מן העבודה.
הוא עבד ב”שלחין”, בשדות הכותנה, ברפת ובכל עבודה קשה.
אני זוכרת שבתות בהן התארחנו אצלם. בליל שבת, לאחר הקידוש, החליף שמואל את בגדי השבת בבגדי עבודה, על רגליו נעל מגפיים, ששידרו חול בצורה גסה ממש. ויצא לתורנות חליבה ברפת. עבודה זו נעשית בשבת, משום צער בעלי-חיים.
שמואל אינו מבעלי הטאקט. אין אצלו – אחד בפה ואחד בלב – הוא אומר מה שהוא חושב. והוא חושב טוב. להבדיל מרבים אחרים, הוא מבצע את החשיבה שלו בתאים האפורים במח ולא בבטן. וגם זאת אני זוכרת, את התמרמרותו על השלכת כסף טוב, הכסף שלו, נגד רצונו, בנסיון להקים על הרגלים מפעלים שרגליהם שבורות ולא יסכנו עוד להליכה. הוא אמר, כמובן, לכל מי שחפץ לשמוע, אך דא עקא, הוא טען את דבריו גם באזני אלה שלא רצו לשמוע; ואנשים אינם אוהבים לשמוע שהם טועים, ובמיוחד הם שונאים את מי שצדקו בביקורת שהטיחו בפניהם. אותם אנשים, בעלי האגו הנפוח, לא אהבו את ה”איכר הפשוט” הזה. מה הוא מבין בכספים העומדים ברומו של עולם?
בקיצור, הקבוץ פשט את הרגל. כל מלה של שמואל הוכיחה את עצמה כאמת מוחלטת. חברי הקבוץ נותרו, לעת זיקנה, בלא כספי הפנסיה שלהם.
ואז באה ההפרטה. מי שהביאו לשעבוד כל נכסי הקיבוץ עקב החובות שצברו ביוהרה ובפזיזות, התפטרו, כאיש אחד (וכי היתה להם ברירה?), ומצאו כולם עבודה בחוץ. האשם מכולם – נקרא לו פרנס – מצא גם הוא עבודה מכניסה. הוא עובד במקום עבודתו החדש חמישה ימים בשבוע, וביום החפשי הוא עובד ב“התנדבות” בקבוץ אותו הרס, תמורת שכר…
חברים רבים במשק החלו לעבוד בשכר בענפים השונים שהופרטו במשק, אחד החברים מונה למנהל ענף הרפת, הוא לא רצה לקבל את שמואל לעבודה. למה? כנראה מפחד לקונקורנציה. שמואל, בן הקבוץ, שעבד כל חייו כסוס עבודה, לפחות, נותר ללא עבודה וללא פנסיה. פשוט! כך! בן גילו, בן משק כמותו, זכה בתפקיד חשוב של מנהל ענף, המסרב להעסיק חבר, בן גילו, חרוץ וישר, מטעמים אנוכיים או סתם מתוך רישעות. ובאופן הטבעי ביותר, מושלך בן המשק לכל הרוחות – לך קבץ נדבות….
על שמואל עברו כמה שנים נוראות, בהן נידחו, בגלל גילו, כל פניותיו להשיג כל עבודה, בכל מקום שיהיה.
לבסוף, מצא עבודה. שמואל עובד ברפת של קבוץ אחר, יחד עם הפועלים התאילנדים, בעבודה פיזית, ובמשמרות, עבודה שצריכה היתה להיות, בגילו, רק פרט בקורות-חייו בעבר. הוא שב, יום יום, מן העבודה “מת”…
מכיוון שאני יודעת שיש אלוקים, ואני מאמינה בשכר ועונש, אין לי ספק, שכל האחראים למצבם הנוכחי של שמואל ויסכה, ישלמו ביוקר!!
יסכה
לא נולדה בקבוץ, אך היתה חברה בו מאז נישואיה לשמואל. היום יש להם נכדים. במשך כל השנים עבדה בטיפול בילדים. היא מטפלת מעולה, שכל אם מתברכת, כשילדה זוכה להיות בטיפולה של יסכה. אהבת ילדים היא בטבעה. ילדים ש”לא הולכים לזרים”, מרגישים בזרועותיה “כמו בבית”.
יש לה וותק של עשרות שנות טיפול מסור בילדי הקבוץ שגדלו על ברכיה ובזרועותיה. היום היא עובדת כשכירה, במשרה חלקית, בשכר מינימום. מנהלת בית הילדים היא איזו “פישרית”, מאחת העיירות בסביבה, שחלב אמה עדיין על שפתיה, המקבלת שכר, בהתאם למשרתה. אותה מנהלת, בתחילת שנות העשרים לחייה, מחלקת הוראות ליסכה, היכולה להכניס אותה לכיס הקטן ביותר שלה, בטיפול בילדים. אותה מנהלת יכולה גם לבקש מיסכה לנקות את השירותים…
יסכה תפסה לשיחה את פרנס, זה, ה”מתנדב”, ששכרו תמורת יום עבודה אחד בשבוע, גבוה משכרה תמורת ששה ימים בשבוע. היא שטחה לפניו את עניינה, והפרנס מגיב: “את לא ריווחית”! גילוי אמריקה – טיפול בתינוקות אינו ריווחי…. היא טענה לפניו, שגם עובדת סוציאלית אינה ריווחית, אך היא מקבלת שכר ההולם את כישוריה והכשרתה. ושוב חזר האיש חסר-הלב על קביעתו: “את לא ריווחית”. כזכור, הוא אדם ריווחי מאד – הוא איבד את כל כספם של שמואל ויסכה, אז עכשו הם לא ריווחיים, אבל הוא ריווחי מאד. גם היום הוא מגלגל כספים, ואולי הניסויים שעשה בכספם של שמואל ויסכה, מועילים לו עכשו להיות ריווחי, מכל מקום, הוא מרוויח יפה, על גופותיהם.
האמינו לי, הסיפור הזה הוא על קצה המזלג, הוא מורכב יותר, וכאלה יש רבים. אחד מהם היה, כנראה, סיפורו של חבר קבוץ רמת הכובש, שלא יכל לשאת עוד. מעניין אם המדינה הזו תחכה עד שחברים נוספים יתאבדו, כדי לפעול בנדון.